נחום ברנע, כותרת ראשית

נחום ברנע שוקל פרישה

העיתונאי נחום ברנע, חתן פרס ישראל לתקשורת ומבכירי העיתונאים בארץ, שוקל לפרוש בשבועות הקרובים מכתיבת טורו, המתפרסם מזה 27 שנים ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

ברנע, שיחגוג 72 באוקטובר הקרוב, נולד בפתח תקווה ועשה את שירותו הצבאי בנח"ל ובצנחנים. את הקריירה המפוארת שלו החל בעיתון הסטודנטים הירושלמי "פי האתון". בשנת 1967 הצטרף למערכת "דבר", שם עבד במשך 15 שנה. הוא היה שליח העיתון לוושינגטון ופרסם טור שבועי פופולרי בשם "יומן יומן יומן". ב-1982 ייסד את השבועון המשובח "כותרת ראשית", שאותו ערך יחד עם תום שגב, ושבין כותביו היו דן בן-אמוץ, דורון רוזנבלום, גבי ניצן, עירית לינור, ארי שביט, דב אלפון ונרי ליבנה.

ב-1989, כשנה לאחר ש"כותרת ראשית" נסגר בעקבות הפסדים מתמשכים, הצטרף ברנע ל"ידיעות אחרונות". את טור הבכורה שלו ב"מוסף לשבת" פרסם ב-28 באפריל 1989. במסגרת אותו טור, נסע ברנע לסוסיא עם ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, וחשף מסמך מפתיע של רחבעם זאבי משנת 67', שבו הגה האלוף השנוי במחלוקת תכנית להקים בשטחים מדינה פלסטינית בשם "ישמעאל":

מאז פרסם ברנע ב"ידיעות" אלפי טורים, כתבות, אייטמים ופרשנויות. הוא נחשב לבכיר כתבי "ידיעות אחרונות" ולאחד העיתונאים המשפיעים ביותר בישראל, אם לא ה-. אחת הפרשנויות המפורסמות שלו פורסמה ב-27 במאי 96', למחרת העימות הטלוויזיוני בין שמעון פרס לבנימין נתניהו, ערב הבחירות לכנסת. "מחמת הזהירות, נטו אתמול הפרשנים לסכם את העימות בין פרס לנתניהו בתיקו", כתב אז ברנע. "בכל הכבוד, אני נוטה לחלוק עליהם. נתניהו, כך נדמה לי, ניצח אתמול". כעבור יומיים גבר נתניהו על פרס גם בקלפי ונבחר לראשונה לראשות הממשלה.

נחום ברנע נמנע מלהגיב.

חדשות 2 (וגיא סודרי) VS תאגיד השידור הציבורי (וגלעד ארדן)

האם ומה יעלה בגורלו של תאגיד השידור הציבורי? ביום ראשון האחרון – שישה ימים אחרי שראש הממשלה חולל סערה כשהחליט לדחות את שידורי התאגיד לינואר 2018, וערב הסיכום האחרון (בינתיים) בין ראש הממשלה לשר האוצר, שלפיו תחילת השידורים תידחה לבסוף ל-30 באפריל 2017 – החליטו בחדשות 2 לסנוט קלות במתחרים שעדיין מצויים בשלב חבלי הלידה ושלחו לעברם עקיצה קטנה בטוויטר. את מה שהתחולל לאחר לאחר מכן, אפילו אהוד יערי היה מתקשה לחזות (לא נגענו):    

חדשות 2: "היי התאגיד, איך אתם שורדים שם את הסערה? ות'אמת, מוכנים או לא מוכנים לשידור תוך חודשיים? התבלבלנו כבר".

התאגיד: "הלו הלו, איפה הפרגון? גם אתם הייתם פעם שידורי ניסיון".

חדשות 2: "הכי מפרגנים. אבל זה לא מפריע לשאול שאלה עיתונאית לגיטימית: מוכנים או לא?".

התאגיד: "נולדנו מוכנים".

גלעד ארדן: "כדאי לשאול את הקולגות מערוץ 2 אם הם מוכנים כבר לפיצול בשנה הבאה ולתחרות בתקשורת המסחרית".

גיא סודרי: "חשבנו לדקה שאתה באמת בעד חופש ביטוי, אבל מיד התיישרת עם הבוס לחסל את ערוץ 2".

גלעד ארדן: "אני הכי בעד חופש הביטוי. איך זה קשור? ראיתי שאתם מתעניינים במוכנות התאגיד אז התעניינתי גם. יש רגישות מיוחדת?".

גיא סודרי: "אני בטוח שאתה מאמין לבוס שהתחרות עומדת מול עיניו בדיוק כמו שמוכנות התאגיד הדאיגה אותו כל כך".

גלעד ארדן: "אדוני העורך, כולה החזרתי בשאלה נגדית על העקיצה בקשר למוכנות התאגיד. קצת הומור עצמי".

"הצינור": "האיום הכי גדול על כולנו זה שהרבה יותר מעניין כאן מבטלוויזיה".

גיא זהר: "הזדמנות לרר, הזדמנות".

"הצינור": "צודק, תתכונן להיכנס חצי שעה מוקדם יותר היום".

גיא זהר: "אין בעיה, ארחיב את תנועות הידיים".

הערוץ הראשון: "אנחנו רק נשים כאן קישור לטלוויזיה המצוינת שאנחנו משדרים כל ערב. וכעת: קוסמוס".

בן כספית: "מגניב שכולם שנונים ונהנים. כשיתפזר האבק ייצא מתוכו עמוס רגב עם השלייקעס. לבד".

יואל אסתרון: "א. השר לביטחון פנים מאיים על חדשות 2. ב. מסיט את האש מתרומתו לפיאסקו התאגיד. ג. מלקק לביבי. ד. כל התשובות נכונות".

גלעד ארדן: "א. עורך 'כלכליסט' לא יודע שלפי החוק ערוץ 2 מתפצל ב-2017 בלי קשר לביבי. ב. חסר חוש הומור. ג. חפץ בהצלחת התאגיד? ד. כל התשובות נכונות".

יואל אסתרון: "בלי קשר לביבי? קרעת אותי מצחוק".

נדב אבוקסיס: "וואי וואי, הצלחת להוציא משלוותם את כל בכירי התקשורת, וכל זה מציוץ הומוריסטי. אתה במסלול הנכון!".

גלעד ארדן: "כשזה נוגע לתקשורת אין כנראה הומור אחי. אפיק לקחים".

מתחת לכל ביקורת

האם מבקרת הטלוויזיה של "ישראל היום", שיר זיו, שוב תיאלץ להתעלם מערוץ 10?

תקציר הפרקים הקודמים: לפני שנה ושמונה חודשים, בנובמבר 2014, הוסר סוף סוף חרם ביקורות הטלוויזיה הגדול שהוטל ב"ישראל היום" על ערוץ 10. החרם נמשך עד אז שלוש שנים תמימות (!). מאז ועד אמצע החודש שעבר פרסם העיתון לא פחות מ-29 ביקורות טלוויזיה שהתייחסו לתכניות ומשדרים שונים בערוץ 10 – מ"פנים אמיתיות" עם אמנון לוי ועד "המסע המופלא של אהרוני וגידי", מ"הכול אבוד" עם טל פרידמן ועד "שישי" עם איילה חסון.

אלא שכעת שוב מסתמנת תפנית לרעה. הביקורת האחרונה של זיו שהתייחסה לערוץ 10 פורסמה ב-13 ביוני, בעיצומה של פרשת רמי סדן, מקורבו של נתניהו אשר מונה משום מה לתפקיד יו"ר דירקטוריון חדשות 10. מאז ועד עצם היום הזה, כבר חודש וחצי, לא הופיעה בטור ביקורת הטלוויזיה של "ישראל היום" ולו מילה אחת על תכנית כלשהי של ערוץ 10. מה עוד התרחש, לגמרי במקרה, באותה תקופה? אסף הראל, מגיש התכנית "לילה טוב", תקף את מינויו של סדן, שידר את מערכון "כי  יוני מת", שבו לעג לזכרו של יוני נתניהו, וכינה את בנימין נתניהו "אפס". מן צירוף מקרים שכזה. כמה זמן יימשך החרם הפעם? נמשיך לעקוב ולעדכן.

שיר זיו, תרצי להגיב?

"אני מפנה אותך למערכת".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

מיקי רוזנטל VS בן כספית

יותר משלוש שנים חלפו מאז שמיקי רוזנטל הצליח, בקפיצה נחשונית, להיחלץ מהרשימה השחורה של "ידיעות". האם הוא בדרכו חזרה אליה? לא מן הנמנע שיתכן שכן. הרקע: הצעת החוק שלו נגד הפרסום הסמוי, שזכתה לתמיכתו הנלהבת של ראש הממשלה נתניהו בשל פוטנציאל הפגיעה שלה ב"ידיעות". המעסיקים לשעבר של רוזנטל ברחוב מוזס הזיעו לא מעט, עד שהצעתו נפלה בקריאה טרומית.

בשישי האחרון התייחס בן כספית ב"מעריב" להצעת החוק. "ח"כ מיקי רוזנטל, איש המחנה הציוני, הגיש הצעת חוק שלפיה כלי תקשורת שמפרסם תוכן שיווקי, יצטרך לציין באופן בולט שמדובר בתוכן פרסומי ולא בידיעה עיתונאית מן המניין", כתב. "בסך הכול, הצעת חוק הגיונית. הבעיה היא, שבמצב העניינים הנוכחי, כשהעיתונים קורסים והתקשורת כולה גוססת ומאבדת את מטה לחמה והמודל הכלכלי שלה, העיתוי של הצעת החוק הזו עלול לגזור כליה סופנית על הענף כולו. מילא רוזנטל, הוא לא כל כך מבין ויש לו חשבון ארוך עם 'ידיעות אחרונות'".

הפרלמנטר לא נשאר חייב, והגיב בטוויטר (לא נגענו):

מיקי רוזנטל: "אין לי שום סכסוך עם 'ידיעות'. האכילו אותך לוקשים. אם כדי לממן את בן כספית צריך להונות את הציבור בפרסום סמוי, אולי נקצר את התהליך ושבעלי המאה ישלמו ישירות לבעלי הטורים!".

בן כספית: "רעיון מצוין. בתנאי שעל הדרך גם יממנו לך טיפול. ממתי 'ידיעות' מממנים אותי? יש מצב שתירגע?".

מיקי רוזנטל: "בעיתון שלך יש תוכן שיווקי בכמויות. אתה מיתמם".

בן כספית: "ברור. כולם מושחתים חוץ ממך".

מיקי רוזנטל: "אופס. נגמרו הטיעונים הענייניים".

בן כספית: "את הענייניים אתה מתקשה להבין. כתבתי שהצעת החוק אינה נטולת היגיון אלא שכרגע כולם גוססים. יישומה יוביל למצב שרק 'ישראל היום' יישאר בחיים".

מיקי רוזנטל: "אני מבין היטב ואתה לא מתמצא בתחום. ראוי שהיית מדבר איתי או לפחות עם כאלה שמבינים קצת וקראו מחקרים על הנושא".

בן כספית: "כפי שכבר נאמר: רק אתה מבין. מה לי ולתחום הזה בכלל. ניפרד כאן. אתה מוזמן לתבוע אותי".

מיקי רוזנטל: "תנוח דעתך. לא אתבע".

אשיב לך באופן מכיל ומתון: אתה לוזר וסמרטוט

את חגי אוזן, מפיק מוסיקלי, לשעבר מבקר המוסיקה של "וואלה!" ושל "ישראל היום" ושדרן בתחנת 88 אף.אם, פגשנו כאן לפני כשנתיים וחצי, כאשר לא ממש הקפיד על גילוי נאות. אוזן הצליח בשעתו, בעת ובעונה אחת, גם להגן על אייל גולן בחירוף נפש באולפני הטלוויזיה וגם לקבל ממנו כסף; גם לפרסם ב"וואלה! תרבות" ראיון ארוך עם הזמרת נסרין קדרי וגם לנהל אותה במסירות; גם לכתוב ביקורות מוסיקה ים תיכונית וגם לשמש יועץ אמנותי לזמרים מהז'אנר. עד כדי כך.

בשבוע שעבר המשיך אוזן במסורת הגם וגם, אך הפעם דווקא הפגין סתירה מסוימת בין פעילותו האחת לאחרת. אוזן, מתברר, נמנה עם מייסדי "תור הזהב – עכשיו תורנו", תנועה של פעילים חברתיים "ברוח היהדות המסורתית והסיפור הציוני-מזרחי". התנועה, בין השאר, מבקשת "לתקן את החברה הישראלית בדרך מכילה, מתונה ופרגמטית". במוצ״ש עלה לעמוד הפייסבוק של התכנית "חי בלילה" שיר מחאה של יוסי צברי שהניב אלפי לייקים ושיתופים ומאות תגובות. בין המגיבים הפעילים והבוטים היה אוזן. עאבד כאבוב, תושב יפו, ענה לו: "טוב, סע, אייל גולן קורא לך, יא פח". אוזן, מצידו, לא נשאר חייב. ברוח היהדות המסורתית, הוא הגיב לתגובה באופן מכיל, מתון ופרגמטי:

כעבור חמישה ימים הודיעה תנועת "תור הזהב – עכשיו תורנו" כי היא מתנצלת בפני מי שנפגע, מתנערת מדבריו של אוזן ונפרדת ממנו לשלום.

חגי אוזן, תרצה להגיב?

"גיליתי לצערי הרב, תוך כדי תנועה, שתנועת 'תור הזהב' הולכת שמאל ושמאלה, אבל אני שמח שזה קרה עכשיו מאשר מאוחר מדי. כאב לי לראות את ההתנהלות המפוחדת, אחרי שבסך הכול השתעשעתי עם כמה אנשי שמאל הזויים בפייסבוק וכתבתי דברים סמי בהומור, סמי בציניות, ואפילו בקצת דמגוגיה. יכול להיות שהייתי פיל בחנות חרסינה. חזרתי לג'ונגל שממנו באתי, שם לא מפחדים מפילים ונמצאים מול אריות".

עלילות בוקי בסיציליה וההצעה שאי אפשר לסרב לה

יש פצעים שהזמן לא מרפא, אבל זה לא חל על סכסוך מתוקשר בין כתב מפורסם לעורך בכיר בעיתון יומי גדול. נתחיל, כמקובל, מהאמצע:

לפני שמונה שנים, אחרי תקופה ארוכה של מריבות קולניות ועימותים סוערים עם עורכיו, פוטר בוקי נאה, כתב הפלילים הוותיק של "ידיעות אחרונות". הפיצוץ שהוביל לפיטוריו אירע לאחר שהתפרץ על עורך המשנה דאז, רון ירון. חצי שנה אחר כך התראיין נאה לעיתון "העיר". "שלא תעז לכתוב שעזבתי. פיטרו אותי, העיפו אותי הביתה, נזרקתי לרחוב. זאת ההגדרה", סיפר אז למראיין הילו גלזר. "אני מרגיז את העורך? שירביץ לי. נראה לו שאני מתנהג לא יפה? שישלח אותי לפסיכיאטר כי ייתכן שבמהלך ה־20 שנה שאני בקו התפר בין הזונות לשוטרים השתגעתי".

גם לאחר אותו ראיון הקפיד נאה מדי פעם להזכיר לקוראיו הנאמנים איזו טעות מרה עשה "ידיעות" כאשר ויתר על שירותיו הטובים. המגעים על גובה פיצוייו של נאה, אגב, התנהלו בעיצומה של אחת הפרשות הידועות שחשף: ביקורו של מפקד חיל הים דאז, אלוף אליעזר (צ'ייני) מרום, במועדון חשפנות ברחוב אלנבי. בינואר האחרון, בתום סיור שעשה לאנשי חיל הים, קיבל מהם נאה תמונה עם הוקרת תודה, וניצל זאת כדי לסגור חשבון בפייסבוק. "הדבר הכי מטומטם שעשה עורך 'ידיעות אחרונות', שילה דה-בר, בקריירה שלו זה לזרוק אותי מהעיתון, כי למרות שיקול הדעת המוטעה שלו כנראה שאני עיתונאי מקצועי, אמיתי ובעל עין חדה ויד טובה", כתב. "ככה חושבים גם החבר'ה מחיל הים למרות הסיפור הלא נעים על המפקד שלהם".

אלא שבשבועיים האחרונים, מסתבר, חלה התחממות מה ביחסים בין נאה ל"ידיעות": ב-11 ביולי נמצאה גופתו של זלמן שושי. למחרת פרסם "ידיעות" טור בולט של נאה עם לוגו המאפרה המפורסם. "למען הבהרת העניין, ביקשו ממני לכתוב טור אז הסכמתי. חד פעמי", כתב נאה בקבוצת הפייסבוק של עיתונאי "ידיעות". "איזה פרגון דפקו לי! 'בוקי נאה כתב הפלילים המיתולוגי של ידיעות אחרונות!' זו אמירה בהתחשב בעובדה שלפני שנים זרקו אותי כמו כלב. איפה שילה דה-בר?".

ואם זה לא מספיק: ביום שני האחרון הוקדש עמוד השער של מוסף "מסלול" לכתבה נרחבת על הטיולים שמארגן נאה בסיציליה, בעקבות משפחות המאפיה.

בוקי נאה, איך נולדה פתאום הסולחה?

"מה זה התחממות? לאב סטורי. הכתבת הייתה איתי בסיציליה עוד לפני שזלמן מת. את זה 'אשת טורס' סידרו, לא אני. גם אני הופתעתי. כשזלמן בן דבורה ובנימין מת פנה אלי רון ירון, שלא איתו היה לי הסכסוך אלא עם קודמו, וביקש שאכתוב. כשקיבלתי את ההודעה שזלמן מת ישבתי במקרה בבית קפה, שולחן ליד אמא של רון ירון. אמרתי לה שתגיד לבן שלה שזלמן שושי מת, ושיעשו לו כבוד בעיתון כי 50 שנה הוא היה מקור של 'ידיעות'. רגע אחרי זה כתב לי רון ירון בקשה בווטסאפ שאני אכתוב. בשביל כבודו של זלמן כתבתי. לא הייתי מעורב בעריכה, וגם אני הייתי מופתע מהכותרת  'כתב הפלילים המיתולוגי'. לא ביקשתי ולא קבלתי שכר סופרים. אף אחד לא דיבר איתי לפני ואחרי".

"שבועיים אחר כך הופיעה הכתבה ב'מסלול'. נתנו אפילו הפניית שער מפתיעה. עוד פרט שלא שמת לב אליו זה שבאותו יום בעמוד הראשון הכותרת הראשית ב'ידיעות', שהתייחסה למשפט של אלאור עזריה, הייתה 'זרקו אותי לכלבים'. זו גם הכותרת שהופיעה ב'העיר' אחרי שזרקו אותי מ'ידיעות אחרונות'.

"לא הייתי שם מהיום שפיטרו אותי ולא אהיה שם. נשארתי חבר של עשרות חברים שלי מ'ידיעות' ואין לי שום כוונה לחזור לעבוד שם. לא הציעו לי, לא הסכמתי, לא ביקשתי ואין כלום. לא דיברו איתי ואני מניח גם שלא ידברו איתי. הם לא צריכים אותי ואני לא צריך אותם. לשמחתי אני נשארתי בסביבה, עיתונאי פעיל בכתיבה, ברדיו ובטלוויזיה ובהדרכת טיולים בעולם הפלילים. שילה דה-בר, העורך המוכשר שזרק אותי כי הפרעתי לו להרוס את העיתון, נעלם מעבר לקווי האופק".

שילה דה-בר, תרצה להגיב?

"כן. לדעתי בוקי היה ועודנו עיתונאי מעולה, יצירתי, מדויק ואחראי, ובין הישגיו לא רק סקופים וכתבות שניתן לזהות גם ללא קרדיט, וזה לבד כישרון נדיר, אלא טיפוח סדרתי של כישרונות עיתונות. למרבה הצער, הסיבה לפיטוריו כלל אינה קשורה לעיתונות, ואיני מתכוון לחפור באירועים שקדמו לצעד שהיה מדכדך מאוד עבורי אישית, ואף פגע בקוראי העיתון. מעת לעת אני מקבל תזכורות דיגיטליות לדעתו השלילית של בוקי עליי, אך מוזר ככל שזה נשמע, אני לא חש שום סכסוך איתו, להיפך: אני מתגעגע אליו ומאחל לו רק טוב".

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

המנוי אינו זמין

קבוצת הוואטסאפ "מספר הכוכבים 1" נועדה לסייע לאנשי תקשורת להשיג זה מזה במהירות ובקלות יחסית מספרי טלפון שהם זקוקים להם, תוך עזרה הדדית. למרבה הצער, לעיתים האובייקט המבוקש אינו זמין בשל נסיבות אובייקטיביות, למרות רצונם הטוב של הקולגות לסייע. לא ממש מזמן, למשל, ניסה עקיבא נוביק להשיג באמצעות הקבוצה את הטלפון של סופרת הילדים אסתר שטרייט-וורצל, אך נאלץ להתבשר על ידי הקולגות שהיא נפטרה כמעט שנתיים וחצי קודם לכן.

בשבוע שעבר נתקל נתי עטר, עורך בתחנת הרדיו ״קול ברמה", בבעיה דומה, כפי שניתן לראות בצילום המסך הבא:

נתי עטר, הצלחת בסוף לתפוס את אמנון?

"איזה אמנון?".

אמנון ליפקין-שחק, כמובן. קשה היה שלא להבחין שחיפשת את מספר הטלפון שלו למרות שהוא נפטר לפני שלוש שנים וחצי.

"אה, נו, שכחתי. הראש שלי היה מבולבל. חיפשתי שר ביטחון לשעבר והתבלבלתי בינו לבין מופז".

למה להתבלבל? ליפקין-שחק בכלל לא היה שר ביטחון.

"התכוונתי לרמטכ"ל לשעבר".

דברים בשם אומרם (1): לא נסחפתם, חברים?

לפני איזה זמן רץ ברשתות החברתיות צילום מביך של אחד מבכירי מערכת "הארץ". זה היה צילום פולשני וגס רוח. בכירי העיתון התגייסו אז לסלק את המפגע. הם פנו אליי, כמו גם לאחרים, בבקשה להתעלם ולא לעשות פולו-אפ. זו הייתה פנייה מיותרת. איש מאיתנו העיתונאים לא העלה בדעתו לתת לגיטימציה לפרסום הגס הזה.

למה אני נזכר בפרשייה ההיא? כי הבוקר מאמר המערכת של העיתון – לא מאמר דעה של כותב מסוים, עיתון "הארץ" כולו חתום על זה – קורא לפטר את יולי תמיר, נשיאת שנקר, בגלל שצנזרה ציור עירום של השרה איילת שקד. סוף ציטוט. הפלישה הגסה לפרטיותה של שקד לא מעניינת את עיתון "הארץ", העיתון שנלחם בשעתו כדי לצנזר פגיעה בפרטיותו של אחד מבכיריו. ונגיד שלערטל את גופה של פוליטיקאית זו אמירה אמנותית, כך טוען "הארץ". אפשר להתווכח על זה. אבל לפטר את "הצנזורית משנקר", ככה מכונה יולי תמיר במאמר? לא נסחפתם, חברים יקרים בעיתון "הארץ"?

(רזי ברקאי בתכניתו "מה בוער", גלי צה"ל, 20.7.2016)

עורך "הארץ", אלוף בן, תרצה להגיב?

"לא".

דברים בשם אומרם (2): גילויי הערצה לסרבנית

"תאיר קמינר, האם את גיבורה?".

אחרי שירי ההלל שחיברה סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" לסרבנית השירות תאיר קמינר, הגיע תורה של סמדר שיר באותו עיתון, להתאבק בעפר רגליה של הסרבנית. על פני שלושה עמודים פוערת שיר עיניים מעריצות בצעירה שעברה על חוק שירות חובה מטעמים פוליטיים, התנגדות לכיבוש.

ספק אם סרבן שירות בצה"ל מטעמים פוליטיים ימניים – נניח, במחאה על פינוי גוש קטיף – היה זוכה לכתבה מפנקת כזאת בעיתון של המדינה. בעצם, לא ספק. בוודאות – לא. החייל שסירב ללחוץ את ידו המושטת של הרמטכ"ל בזמן הפינוי זכה לקיתונות ביקורת, הגם שלא עבר על שום חוק ורק עלב ברמטכ"ל. על כך גם הודח מצה"ל.

שיר נשלחה למה שמכונה בלא מעט גאווה בכותרת "ראיון מקיף ראשון", והיא שבה מהמשימה הקשה מלאת התפעלות שאותה היא חולקת עם הקוראים. "קשה שלא להתרשם ממשנתה הסדורה של הנערה שעדיין לא חגגה 20", היא מתמוגגת.

כותרת המשנה מבטיחה "שאלות קשות" שמעוררת הסרבנות, והטקסט אכן מקיים. "מה את מאחלת לעצמך?", נשאלת הסרבנית, וגם "הרגשת שהצבא מנסה לשבור אותך?", ומעל כולן, השאלה הקשה, המצליפה, המתריסה המעמידה את המרואיינת במבוכה קשה: "את גיבורה?". אי אפשר לנסח את זה יותר אכזרי.

סמדר שיר מזכירה את מי שקדמה לה בגילויי ההערצה לסרבנית, סימה קדמון, שכתבות התמיכה שלה נשלחו לתאיר לכלא כדי לחזק את רוחה. עכשיו תוכל תאיר להוסיף לאלבום הזיכרונות גם את הראיון אצל סמדר שיר.

יש מקום לראיון עם עבריין – אין מקום לתמיכה בו. תאיר קמינר היא עבריינית, גם אם מטעמים פוליטיים אידיאולוגיים. בדיוק מפני גילויים כאלה של תמיכה הזהיר בשעתו פרופ' יצחק זמיר, מפני סרבנות אידיאולוגית דווקא, משום שהיא עשויה לעורר אהדה ותמיכה, שלא כמו עבריינות פלילית. מתברר שהוא צדק.

(חיים זיסוביץ' בדף הפייסבוק שלו, 24.7.2016)

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

ראיון עם אמירה

הכול אני יכול בחופש הגדול, אבל רגע אחרי שובי מהחופשה המפנקת הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"כבר חזרת, הורביץ? דווקא היה די כיף בלעדיך", הוא פרגן בלהט. "אפשר בבקשה לדעת איפה היית ומה עשית בחודש וחצי האחרונים?".

"בשמחה", אמרתי בעיניים נוצצות. "הייתי באחד המקומות היפים ביותר בתבל, מקום שגיב ואלמותי שרק בו ניתן לחזות בתופעת טבע ייחודית ומרהיבה".

"מה אתה סח", התפעל הקונספירטור. "תן לי לנחש. נסעת ללפלנד ונתקלת בזוהר הצפוני? המראת לסורנטו כדי להציץ מקרוב אל לועו הלוהט של הווזוב? קפצת לילוסטון כדי לצפות סוף סוף בפרצי הגייזר החמים? נחתת בריו כאורח אישי של אלכס לקראת משחקי האולימפיאדה?".

"לא בדיוק", כחכחתי בגרוני. "שהיתי בחלקה הדרומי של עיר הקיט הנוצצת חולון והשקפתי בהתפעלות על חולות חוסמסה הזהובים".

"מה יהיה הסוף איתך, הורביץ?", נאנח הקונספירטור. "אתה באמת מקרה אבוד, ולא רק בענייני חופשות, אלא גם בכל מה שנוגע לטור".

"למה אתה מתכוון?", שאלתי בדאגה. "מה הבעיה עם הטור?".

"הבעיה שהוא דורך במקום", פירט הקונספירטור. "קיוויתי שתחזור מהחופשה עם כוחות מחודשים, ותפציץ באיזשהו פורמט רענן. למה תמיד רק אייטמים ואייטמים? למה שלא תגוון?".

"איך לגוון?", גירדתי בראשי.

"יש כל מיני דרכים", אמר הקונספירטור. "למשל, למה שלא תביא פעם אחת לטור שלך ראיון עם אמירה?".

"ראיון עם אמירה?", התלבטתי. "אני בכלל לא יודע אם זה מתאים לטור כל כך תמציתי וקצר של 3,526 מילה".

"שטויות, הורביץ", קטע אותי הקונספירטור. "אם הפורמט הזה מתאים לשמעון, בוודאי שהוא יכול להתאים גם לטור".

"שמעון שיפר?", חקרתי.

"שמעון פרס", תיקן אותי הקונספירטור. "הנה, רק לפני שלושה שבועות הוא העניק ל'7 ימים' עוד ראיון עם אמירה".

"איזו אמירה בדיוק?", גמגמתי.

"אמירה לם, כמובן", הטעים הקונספירטור. "הנה, תסתכל בעצמך".

"נחמד", פיהקתי.

"נכון?", הסכים הקונספירטור. "ודרך אגב, הורביץ, זו לא הפעם הראשונה שבה שמעון מעניק ל'ידיעות' ראיון עם אמירה, וגם לא השנייה ואפילו לא השלישית. שולח לך עכשיו בוואטסאפ עוד חמש דוגמאות:".

"נו, הורביץ?", שאל הקונספירטור בתוכחה. "מה יש לך להגיד עכשיו?".

"באמת יפה מאוד, אבל נדמה לי שקצת איבדתי אותך", התבלבלתי. "מה בעצם אתה רוצה להגיד לי?".

"מה לא ברור, הורביץ?", התעצבן הקונספירטור. "אני רוצה להגיד שבמקום לשעמם ולחזור על עצמך, הגיע הזמן שתלמד מאמירה ומשמעון שבכל פעם מחדש מוצאים לעצמם נושאים ישנים וחוזרים ומדברים עליהם. זה הכול".

ואם כבר נושאים ישנים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר makoמבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר