כך הפסדנו פפראצי מתוך החתונה של בר
האם חתונתם של בר רפאלי ועדי עזרא אכן נחסמה הרמטית לצלמי פפראצי, ואף לא אחד הצליח להסתנן אליה עם סלולרי ולצלם? התשובה היא כן ולא. כן – משום שבמבחן התוצאה אין ספק שמשפחת רפאלי גברה על התקשורת. למרבה הצער, שום תמונה לא מורשית לא צולמה ו/או דלפה ממועד החתונה עד ליום רביעי האחרון, עת פורסמו הצילומים הרשמיים של הדוגמנית ובח"לה במגזין הספרדי "הולה!". לא – מפני שלמרות האבטחה ההדוקה סביב החתונה והאיסור החמור להכניס טלפונים ניידים, מסתבר שמכשיר סלולרי אחד (!) חדר בכל זאת ללב לבה של החתונה (!!) ושבעלת המכשיר אפילו תיעדה את בר ללא רשותה (!!!). איך זה שהחומר הלוהט לא הגיע לרשת? זו כבר שאלה אחרת. אבל נתחיל, כרגיל, מהאמצע:
סיפורנו מתחיל זמן לא רב לאחר סיום החופה הנוצצת. ירידת המתח, מסתבר, לוותה גם בהתרופפות מסוימת של השמירה, כך שמי שבאמת רצה יכול היה לצאת לרגע למתחם מרוחק יותר ולחזור עם טלפון סלולרי. "פתאום באמצע הריקודים ראיתי מישהי ברחבה מתחילה לצלם, מעלה את הטלפון, ואז מורידה ומתעסקת איתו", מספר אחד האורחים. "תוך זמן קצר שני מאבטחים ניגשו אליה, הזיזו אותה הצידה ולקחו לה את הטלפון".
אורח אחר צפה באירועים הדרמטיים אפילו יותר מקרוב. "בהתחלה, כשהמאבטחים הוציאו לה את הטלפון, היא אמרה להם 'לא עשיתי כלום'. אחר כך רפי, אבא של בר, ניגש אליה ושאל אותה איך היא לא מתביישת, ואז היא כבר די נבהלה, הודתה שצילמה אבל אמרה שהיא בסך הכול שלחה סרטונים לילדות שלה שמעריצות את בר. רפי מאוד כעס עליה. אין ספק שכל העסק היה מאוד לא נעים".
וכעת – איך לא – היישר לזהותה של הצלמת שנתפסה על חם: מדובר ביחצ"נית ליאת שטיינמץ, אשתו של רועי שטיינמץ, חבר קרוב של החתן, עדי עזרא.
ליאת שטיינמץ, יכול להיות שאם המאבטחים ורפי רפאלי לא היו עולים עלייך היינו יכולים לראות סרטונים פיראטים מהחתונה של בר?
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר. בר ועדי הם חברים טובים. לא היה ולא נברא".
מה החזאי מבין
"הערכה במשטרה: ניצב זהר דביר ימונה למפכ"ל הבא".
(כותרת לאייטם של ירון דורון ב-nrg, 4.8.2015, שלושה שבועות לפני שגלעד ארדן הטיל פצצה ובישר כי בחר בגל הירש לתפקיד המפכ"ל).
"המחאה לא תעזור: גל הירש יענוד בקרוב דרגות רב-ניצב".
(כותרת לאייטם של ירון דורון ב-nrg, 27.8.2015, ארבעה שבועות לפני שהוסרה מועמדותו של הירש לתפקיד).
"האם גל הירש כשיר להיות המפקח הכללי של משטרת ישראל? כנראה לעולם כבר לא נדע. מה שבטוח הוא שטרפוד המינוי לא יאפשר לארדן, כמעט בוודאות, להביא שמות אחרים מצה"ל או מהשב"כ. כי אף אחד כבר לא ירצה להיות גל הירש מספר 2".
(הכתב הצבאי של חדשות 10, אור הלר, במאמר ב"גלובס", 24.9.2015, יום לפני שנודע כי סגן ראש השב"כ יהיה המפכ"ל הבא).
"כל הסימנים מראים שלמרות רצונו של ארדן להצניח לתפקיד אדם שמגיע מחוץ לשורות המשטרה – הוא יתקשה למצוא דמות ביטחונית שתסכים לקבל עליה את המינוי".
(מאיר תורג'מן, "ידיעות אחרונות", באותו יום).
"עתה מעריכים כי קיים סיכוי סביר שגלעד ארדן יבקש מבנצי סאו להישאר בתפקיד ממלא המקום עוד 45 ימים, או שבסופו של דבר יכריז עליו כמפכ"ל קבוע".
(אלון חכמון, "מעריב", באותו יום).
"שני שמות בולטים בבורסת השמות המתחדשת לתפקיד הם אלוף במיל' יפתח רון-טל ואלוף במיל' טל רוסו".
(גור מגידו, "גלובס", באותו יום).
"לאור פרשת הירש עשוי ארדן לשוב ולבחור לתפקיד אחד משלושת הניצבים שהתמודדו עליו בטרם מונה הירש – ממלא מקום המפכ"ל בנצי סאו, מפקד המחוז הדרומי יורם הלוי ומפקד במחוז הצפוני זהר דביר".
(יניב קובוביץ', "הארץ", באותו יום).
"השם החם שעולה בימים האחרונים במסדרונות המשרד לביטחון פנים ובמשטרה הוא אלוף במיל' יאיר נוה... לפי גורמים המעורים בפרטים, ארדן משליך כעת את יהבו על נוה".
(אלון חכמון, "מעריב", 25.9.2015, שעות ספורות לפני שנודע כי סגן ראש השב"כ, שאז עדיין לא ניתן היה לפרסם את שמו, יהיה המפכ"ל הבא).
"בימים הקרובים מתכוון ארדן לאשר כמה מינויים בתוך המשטרה, חלקם של קצינים בכירים, ובכך מעצב את צמרת המשטרה למפכ"ל הבא. גם המהלך הזה מעמיד בספק את השמועות כי ארדן איתר מועמד לתפקיד".
(יניב קובוביץ', "הארץ", באותו יום).
"אני רק יכולה לומר שכסגן המפכ"ל ככל הנראה ימונה מי שכיום מכהן כמפקד המחוז הדרומי, ניצב יורם הלוי, שכבר הביע את הסכמתו בסיבוב הקודם".
(הדס שטייף, גלי צה"ל, 25.9.2015, בשעה 13:00. כעבור שלוש שעות וחצי פרסם אלי סניור ב-ynet כי ניצב יורם הלוי הודיע על פרישתו מהמשטרה).
אטילה שומפלבי VS אטילה שומפלבי
ואם כבר סאגת המפכ"ל הבא – קשה היה להחמיץ את ארומת שביעות הרצון שעלתה מעמודי "ידיעות אחרונות" ומאתר ynet ביום חמישי שעבר, למחרת הודעת השר ארדן על ביטול מינויו של גל הירש לתפקיד. בעיתון, שמתחילת הדרך הסתייג מהמינוי (בניגוד ל"ישראל היום", שהתאמץ להעניק רוח גבית), סיכמו את הנושא בכותרת הראשית הלעגנית "ההתקפלות", והקדישו לו עוד חמישה עמודים תמימים. טור של יוסי יהושוע, שקבע כי "יוהרה עומדת בבסיס כל תהליך המינוי המקולקל הזה", הובלט עד מהרה גם ב-ynet.
מי שהצטרף למברכים על הליך הבדיקה שעליו הורה היועץ המשפטי לממשלה, ואשר חיסל את סיכוייו של הירש להתמנות למפכ"ל, הוא הכתב הפוליטי של ynet, אטילה שומפלבי. "הבכי והנהי של גורמים שונים, ובהם גורמים פוליטיים, סביב הליך הבדיקה של גל הירש מביך ומבזה את הדמוקרטיה הישראלית", כתב שומפלבי בנחרצות בשבוע שעבר בדף הפייסבוק שלו. "תפקידה של מערכת ציבורית לסרוק את המועמדים לתפקידים בכירים... מועמד לתפקיד ציבורי בכיר צריך לדעת שעיני הציבור נשואות אליו, ועל כן, עיני הציבור צריכות גם לסרוק אותו בטרם יינתן בו אמון. התבכיינות יהירה אינה מפצה על הצורך לעמוד במבחן הסבירות של הערכים המוסריים והנורמות שחברה מתוקנת מעוניינת בהם. ככל שפוליטיקאים פופוליסטיים תוקפים את מערכת המשפט ואת נציגיה, כך עלינו לדעת כי העבודה שעושה המערכת הזו קריטית לקיומנו כמדינה מתוקנת. וככל שכמה עילגים נוהמים את המשפט 'מי זה בכלל היועץ המשפטי' או 'השופטים לא צריכים לקבוע', כך על החברה להתייצב מאחורי מערכת המשפט שלה ולהגן עליה".
מילים חמות בעד פעילותם הברוכה של היועץ המשפטי והפרקליטות? בהחלט. ולכן זה בדיוק הזמן לקפוץ יותר משלוש שנים לאחור. ביולי 2012 זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים את יקיר קבוצת "ידיעות", אהוד אולמרט, מפרשות ראשונטורס וטלנסקי. לכתב ynet היו באותו יום מעט פחות דברים טובים לומר על נחיצותה של מערכת החוק. "בפרקליטות צריכים להרכין היום ראש. כך גם במשטרה", שפך אז שומפלבי אש וגופרית. "הרצון לתלות את אולמרט בכיכר העיר דחף אותם אל מעבר לקווים האדומים המקובלים במדינה דמוקרטית. אנשי הפרקליטות לא עצרו באדום, לא חשבו פעמיים על ההשלכות החמורות של המילים שכתבו בכתב האישום, לתוכו העמיסו עוד ועוד סעיפים: עטים יקרים, הלוואות, התנהלות של מאפיה, חשבונות סודיים ומה לא. הכמיהה המאגית הזו לחסל את אולמרט שינתה כאן סדרי עולם והעלימה איש ציבור בכיר מן המרחב הלגיטימי. השימוש במילה חיסול איננו מקרי: בחסות החוק חוסל ראש ממשלה בישראל". בהמשך, כידוע, הורשע אולמרט באותו בית משפט בפרשת טלנסקי, בעקבות חומרים חדשים שהעבירה שולה זקן.
אטילה שומפלבי, לא כל כך הבנתי אם הבדיקות המחמירות של מערכת החוק הן קריטיות לקיומנו, או חוצות את הקו האדום, או שרק במקרה של אולמרט לדעתך הן חצו את הקו האדום.
"חג שמח יקירי. סומך עליך שאתה מבין את ההבדלים. ובכל מקרה, שלטון החוק והחוק מעל הכול".
ואז מוטי הרים טלפון. השאלה למי בדיוק
הספדים, כידוע, מלמדים לא מעט גם על המספיד. לעיתים אפילו יותר מאשר על המנוח. כך, למשל, מההספד של חיים יבין שפורסם ב"ידיעות אחרונות" יומיים לאחר מותו של מוטי קירשנבאום, ניתן היה ללמוד שגדולתו של המת הייתה בין השאר בעובדה שידע לזהות את הכישרון של יבין כמגיש "מבט", העניק לו את פרס האקדמיה והמליץ עליו לפרס ישראל. עד כדי כך.
ביום שישי שעבר התארחה אושרת קוטלר, מגישת "המגזין" בחדשות 10, בתכנית "אולפן שישי" של הערוץ המתחרה. כשהיא ישובה לצידו של יבין, הפליגה גם קוטלר בזיכרון ישן שלה מקירשנבאום. "אני חייבת להגיד שבשבילי הוא היה מודל לחיקוי, ואני אספר לך סיפור קטן, מתי הבנתי שזה האיש שאני רוצה להיות כמוהו כשאני אהיה גדולה", אמרה קוטלר למגיש, דני קושמרו. "זה היה כשישבתי כאן על הכיסא שלך, לפני... טוב לא נגיד כמה, שנת 99', תעשה את החשבון, וגם ערכתי את התכנית הזו איזו שנה. יום אחד אני מקבלת טלפון, לא הכרתי אותו, ובקולו שאי אפשר לטעות בו שמעתי: 'שלום מדבר מוטי קירשנבאום', אני לא יכולה לחקות את זה בכלל. ואני עומדת נדהמת אל מול המלוכה, פחות או יותר, ואומרת לו: 'כן, שלום, איך אני יכולה לעזור לך?', ואז, בצורה מאוד מפתיעה, הוא אומר לי: 'תקשיבי, אולי את צריכה מישהו שיעשה לך כתבות?'. לא ידעתי מה להגיד. אמרתי לא יכול להיות. הבן אדם ניהל את הטלוויזיה, קיבל את פרס ישראל, עשה את 'ניקוי ראש'. זה האיש שרציתי להיות דומה לו".
עד כאן קוטלר, וכעת לפרטים נוספים: בתקופה שבה קירשנבאום הצטרף ל"אולפן שישי", בתחילת שנת 99', עורכת התכנית כלל לא הייתה קוטלר, אלא טלי בן-עובדיה. באוגוסט 99', כחצי שנה לאחר שקירשנבאום הצטרף, נפרדה בן-עובדיה מחדשות 2, ובאוקטובר כבר מונה לתפקיד רינו צרור. קוטלר שימשה עורכת "אולפן שישי" בשלושת החודשים שבין הקדנציה של בן-עובדיה לזו של צרור.
שלום קיטל, לשעבר מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2. איך נוצר הקשר בין מוטי קירשנבאום לבין "אולפן שישי"?
"זה היה בערך שנה אחרי שהוא פרש מרשות השידור. מוטי פנה אליי. עד כמה שאני זוכר הוא פנה גם ליוחנן צנגן, שהיה אז מנכ"ל 'רשת' ודירקטור אצלנו. סיכמנו שהוא יעשה כתבות, ואכן במשך כמה חודשים טובים הוא עשה משהו כמו עשרים כתבות ל'אולפן שישי'".
צפית במה שסיפרה אושרת קוטלר בתכנית "אולפן שישי" האחרונה?
"צפיתי, ומה אני אגיד לך? אתה יודע, הזיכרון אחרי 16 שנה, יש לו נטייה לפעמים לתעתע".
אושרת קוטלר, יכול להיות שהזיכרון תעתע בך?
"אני בחו"ל, ופתרון התעלומה פשוט להפליא. מוטי ז"ל צלצל מן הסתם לשנינו, ולכן לא אעליב את קיטל בתשובה דומה על תעתועי הזיכרון. לא ייאמן במה אנחנו מתעסקים. חג שמח".
קירשנבאום עדיין איתנו
ואם כבר קירשנבאום: גם ביום רביעי, חמישה ימים אחרי מותו, ב-HOT עדיין לא השלימו עם הבשורה המרה, כפי שניתן לראות בתמונה הבאה:
מ-HOT נמסר בתגובה: "מדובר בטעות מצערת. הנחינו את הספק לתקנה באופן מיידי והנושא טופל".
תרשו לי לפרסם המלצה על עצמי במדור שאני עורך
ביום רביעי שעבר פורסמה בעמודי התרבות של "מעריב" המלצה חמה על הספר "אקורדים בשיפוע" מאת אילן שאול, וכן פרטים על אירוע השקת הספר.
עובדה אחת קטנה אך חשובה, שלא הוזכרה בשום מקום בטקסט (שעליו היה חתום "שלמה בן-דוד"), היא שאותו אילן שאול ממש הוא עורך עמודי התרבות ב"מעריב" שבהם פורסמה ההמלצה.
אילן שאול, מה לגבי איזה גילוי נאותצ'יק?
"אין תגובה".
ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.
הציטוט מול המציאות (1): קרקע לא יציבה
הציטוט: "אם משהו לא היה ברור לכחלון, הרי שאז באה ההבטחה של ראש הממשלה לפני הבחירות הקודמות שכחלון יתמנה ליו"ר קק"ל, שהתפוגגה באותה מהירות שבה נחתה עליו".
(סימה קדמון מראיינת את משה כחלון, "ידיעות אחרונות", 22.9.2015)
המציאות: ההבטחה (שהופרה) של נתניהו לכחלון לא הייתה למנות אותו לתפקיד יו"ר קק"ל, אלא לתפקיד יו"ר מנהל מקרקעי ישראל.
סימה קדמון, תרצי להגיב?
"סליחה, טעות. צודקים".
הציטוט מול המציאות (2): שלושה ולא שניים
הציטוט: "חשין הותיר אחריו את אשתו, רות, מנהלת הקרן לירושלים, ושני ילדים, אפרת ויואל".
(עדנה אדטו, שלמה צזנה ואורי ילון, לאחר מותו של השופט העליון בדימוס מישאל חשין, "ישראל היום", 20.9.2015)
המציאות: חשין, כפי שגם נכתב במודעת האבל מטעם המשפחה, הותיר אחריו שלושה ילדים: אפרת, יואל ומיכל.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
טעות קטנה באוקיינוס
איך קרה שדווקא במוסף הכי גבה מצח בישראל נפלה טעות טריוויאלית? תשמעו סיפור:
בערב יום הכיפורים פרסם עמיחי חסון סיפור קצר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". תחת הכותרת "על דעת המקום" (שבדיעבד תתברר כאירונית משהו) גולל המחבר סיפור על תפילת סליחות בניכר. "זה היה ערב ראשון של סליחות בלוס אנג'לס ואני התפללתי עם העבריינים הישראלים בהמבורגר-בר בשדרות פיקו שהוסב לבית כנסת", פתח חסון את סיפורו, שאותו סיים במילים הבאות: "התקרבתי לחוף והכנסתי את אצבעות הידיים שלי לבדיקה – השמש צלתה את האוקיינוס האטלנטי במשך היום עד שהמים היו חמים, מזמינים".
עד כאן נחמד. הבעיה הקטנטנה היא שלוס אנג'לס נמצאת במערב ארצות הברית, לחופו של האוקיאנוס השקט, ואילו האוקיאנוס האטלנטי נמצא במזרח ארצות הברית, רחוק רק 3,940 קילומטר מלוס אנג'לס, הלוקיישן שבו מתרחש הסיפור. עם עלייתו של הסיפור לאתר "הארץ" הזדרז הטוקבקיסט נמרוד לכתוב: "איני מבקר ספרות, אך נהניתי מהסיפור. אבל האוקיינוס האטלנטי? בחוף המערבי של ארצות הברית?? אוי לעיניים שכך קוראות". זמן קצר לאחר מכן תוקנה הטעות המביכה, כפי שאפשר לראות בתמונת הלפני-אחרי הבאה:
עמיחי חסון, אני מבין שאתה יותר חזק בספרות מאשר בגאוגרפיה.
"אין לי יותר מדי מה להגיב. אכן היה בלבול בין האוקיינוסים. אני מקווה שהקוראים נהנו מהסיפור בכל זאת".
עורך "תרבות וספרות", בני ציפר, אולי לפני שמפרסמים יצירה כדאי לעשות לה מקצה בדיקת עובדות?
"שמתי לב לטעות ונתתי הוראה לתקן בגירסה המקוונת. תודה מכל מקום".
מי שחמאה מרוחה על ראשו וכו' וכו'
ביום שישי שעבר פרסם אורי כהן ב"ישראל היום" כתבה על תרומתו הספרותית ועל פועלו הפוליטי של זאב ז'בוטינסקי. בין הפרטים המרובים שנכללו בכתבה הופיעה גם השטות (לא נגענו), לפיה ז'בוטינסקי "היה מועמד לנשיאות מדינת ישראל הצעירה מול חיים ויצמן". אלא שז'בוטינסקי לא יכול היה להתמודד על נשיאות המדינה, לאור העובדה המצערת שנפטר באוגוסט 1940, שמונה שנים תמימות לפני הכרזת העצמאות.
ביום שלישי האחרון, כאשר "ישראל היום" פרסם תיקון לטעות, נזכרתי בפסוק מהמקורות "מודה ועוזב ירוחם", וכמעט ויתרתי על האייטם. אבל אז גם נזכרתי שרק שלושה שבועות קודם לכן, במוסף "שישבת", פרסם "ישראל היום" סקר נגד המורים, אשר גילו, לדבריו, "רמות יוצאות דופן של בורות במושגי יסוד שקשורים לדמוקרטיה ולהיסטוריה של מדינת ישראל". לכן החלטתי לבסוף כן לכתוב על הטעות המביכה, ולהישען על מכתם אחר שאמרו בעבר חכמינו: "קשוט עצמך תחילה, ואחר כך קשוט אחרים", וכל זאת מתוך תקווה כנה שלא תיפול באחד הטורים הקרובים שלי טעות מביכה עוד יותר, בבחינת "מי שגר בבית זכוכית שלא יזרוק אבנים".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
דברים בשם אומרם: רני רהב VS ניר גונטז'
לכבוד עורך עיתון "הארץ", מר אלוף בן; עורך מוסף "הארץ", מר מורן שריר; וסגניות עורך המוסף, נועה אפשטיין, מאיה לקר, נועה לימונה.
מכובדיי, אני כותב לכם מכתב גלוי באמצעות עמוד הפייסבוק הציבורי שלי, שמגיע למיליון ישראלים בשבוע. קראתי את הכתבה של כתב "הארץ", ניר גונטז׳, ונדהמתי! ממתי כתב "הארץ" כותב כתבה או מאמר ואפילו לא טורח לכתוב לקוראים הנאמנים של העיתון את האמת? האמת היא אופציה, אמר עורך הדין המנוח אמנון גולדנברג. אבל כנראה שלניר גונטז' יש אמת שהוא המציא.
ובכן, ציפיתי מעיתונאי של "הארץ" לכתוב לקוראים כך: "לקוראי 'הארץ' שלום, מתוך מסמכים משפטיים שהגיעו למערכת 'הארץ' בעקבות תביעה ייצוגית שמתנהלת כנגד דיסקונט השקעות הגיעו למערכת רשימות שונות, וביניהן רשימה של 400 איש שהרכיב איש יחסי הציבור רני רהב. כידוע חברת 'רהב תקשורת' היא הגדולה בישראל בתחומה ב-25 השנים האחרונות ומנהלת רשימות של כ-15,000 איש שמקבלים מהחברה מעת לעת עדכונים שונים על דברים חדשים שקורים באחת מ-170 הקבוצות שהם מנהלים בישראל בתחום יחסי הציבור. השנה הייתה שנת 2012, והרשימה הורכבה במטרה אחת: להציע ולהודיע ל-400 נשים מובילות מתוך 15,000 איש, שיוצא ירחון 'את' בהוצאה חדשה".
אבל לצערי בחר הכתב להיות פופוליסטי להפחיד, ופנה לכבוד נשיאת בית המשפט העליון והתנפל עליה מבלי שהיא מבינה בכלל שזה ראיון עיתונאי! על זה כבר אריק איינשטיין כתב את מה שכתב. אם הכתב היה עושה שיעורי בית הוא היה מבין שבשנה זו (2012) כבוד הנשיאה לא כיהנה בתפקידה כלל ועיקר, אבל העיתונאי בחר לעשות שבת לעצמו. אז לידיעת קוראי עיתון 'הארץ': זכותו של כל אדם במדינת ישראל להרכיב איזה רשימה שהוא רוצה. זוהי מדינה דמוקרטית. מותר לכל אדם במדינת ישראל לשלוח למי שהוא רוצה מה שהוא רוצה, כל עוד זה על פי החוק של מדינת ישראל (גם עיתון 'הארץ' מרכיב רשימות ועושה מהן מגזינים שניזונים מעמודי פרסום רבים. מזל שעל זה אין למר ניר גונטז׳ מה לומר), ולא על פי הכתב החצוף שמנסה לומר שרק לו יש זכות לבקר את מי שהוא רוצה. אז זהו שלא! גם לנו האזרחים מותר, ולכן אכתוב לך כאן שאתה פשוט שיקרת את הנשיאה ואת הקוראים שלך! מי אתה, ניר גונטז', שתגיד לי או למישהו אחר מה לשלוח ולמי?
כותב הכתב שזה מוזר בעיניו שאני שולח שנות טובות. ובעיניי הרבה דברים מוזרים שעושה הכתב מטריפים לי את המוח, כמו להתקשר לאנשים חפים מפשע שלא מבינים שהם נופלים למלכודת של נחש צהוב שמחפש רק להפיל אנשים בפח ומנצל את היושרה שלהם ואת הדרך ארץ שלהם. אז אני מקווה שכולכם חבריי תלמדו: כשהאיש הזה מתקשר תיקחו בחשבון שבדקה הוא יהפוך אתכם לאידיוטים, אז אנא על תיפלו ברשת הצהובה הזו ופשוט תטרקו את הטלפון. לגופו של עניין: אם היה הכותב נותן גילוי נאות וכותב את התגובה שנתתי ב'דה מרקר', עוד יכולתי להבין. אבל הוא לא עשה את זה וחבל. כבר הזכרתי מה כתב אריק אינשטיין על אנשים כמו ניר גונטז'.
זוהי פשוט חרפה עיתונאית, מה שעשה כתב 'הארץ' ניר גונטז׳.
חג סוכות שמח.
נ.ב.
מעולם לא נתתי מתנה לנשיאה או לכל שופט אחר! ברצוני להדגיש שבמידה ואנו שולחים שי ליום הולדת של מי מהרשימה של ה-15,000 איש שהם לא חלילה שופטים מכהנים, אנו שולחים חמסה שעשה ילד אוטיסט וזוהי כמובן תרומה שלנו לאלו"ט, או שאנו שולחים זר פרחים צנוע, או ספר אמנות ממוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית שזוהי גם תרומה. אני מבין שזה מפריע לכתב הטהרן, אבל זה יכול להמשיך להפריע לו ולעוד כמה יפי נפש. אנו נמשיך לעשות זאת באהבה לכל ידידינו וחברינו.
(רני רהב בדף הפייסבוק שלו, 26.9.2015)
ניר גונטז', תרצה להגיב?
"תמיד קינאתי בעיתונאים שזכו מרני יהב למלקות וגידופים בכיכר העיר. עד היום הוא תמיד היכה בעיתונאים שאני הכי תופס מהם. כשהוא נכנס בעיתונאי, עם כל הצניעות, זו המקבילה העממית לפרס סוקולוב או משהו כזה".
הורוביץ, יש לך משהו להצהיר עליו?
בסוכה שלנו אורה וצהלה, האורחים באים והשמחה גדולה, עד שצלצולו החד של הסלולרי קטע את אווירת החג. על הקו היה הקונספירטור.
"כבר הרבה זמן שאני שואל את עצמי מה יהיה הסוף עם ההורוביץ הזה ועם כל הניסיונות הכושלים שלו להבריח במכס סחורה ודברים לא חוקיים אחרים", הוא פתח היישר מהאמצע בלי לאחל אפילו חג שמח.
"תסלח לי, אבל אני צח כשלג", מיהרתי להתגונן. "מעולם לא הברחתי כלום במכס".
"שוב נדמה לך שהעולם סובב סביבך, הורביץ?", התעצבן הקונספירטור. "מי בכלל התכוון אליך? דיברתי על מנחם הורוביץ. תגיד, אתם במקרה קרובי משפחה?".
"איך אנחנו יכולים להיות קרובי משפחה אם הוא הורוביץ עם ו' אחת מיותרת, בעוד שאני הורביץ עם ו' אחת שמונחת בדיוק במקום הנכון?", שאלתי בתימהון. "מה שכן, זה נכון שגם אבות אבותיי וגם אבות אבותיו של מנחם הורוביץ גדלו יחד בעיירה הקסומה הורוביצה שבצ'כיה. חוץ מזה, ידעת שראשוני ההורביצים קראו לעצמם על שם העיירה כבר בשנת 1233?".
"אני שמח שאתה עדיין מחובר לאקטואליה חמה, הורביץ", קטע אותי הקונספירטור בקוצר רוח. "בכל מקרה, אם לחזור להורוביץ המפורסם מבין שניכם, שהצליח הרבה יותר ממך בעולם התקשורת, קבל תמונה של מנחם מהפינה הפופולרית 'שווה בדיקה', ששודרה ב'תכנית חיסכון' בפברואר 2010, כשהטאלנט מנסה להתחכם ולהבריח סיגריות במסלול הירוק".
"ברור לך שזו הייתה סיטואציה מבוימת, כן?", אמרתי לקונספירטור בחוסר סבלנות. "בכל מקרה, אני משוכנע שמדובר במקרה חד פעמי, ושמאז 2010 מנחם לא נתפס יותר במכס כשהוא מבריח סיגריות, אפילו לא לצורך צילומי הפינה המשובחת שלו".
"סיגריות אולי לא", הרהר הקונספירטור. "אבל קבל תמונה של מנחם בפינה אחרת שלו, ששודרה ב'תכנית חיסכון' בנובמבר 2011".
"נו, מה יש לך להגיד עכשיו, הורביץ?", המשיך הקונספירטור. "מסתבר שמנחם לא הסתפק בכתבה מ-2010 ובשנה שלאחר מכן צילם כתבה דומה, רק שהפעם הוא התגרה באנשי המכס וניסה להבריח יהלומים בכיס. לא פחות. איך בדיוק אתה מסביר את זה?".
"ההסבר מופיע בגוף הכתבה", אמרתי בשלווה. "תחיה אוהבת יהלומים".
"זו לא סיבה לעבור על החוק ובטח שלא למחזר, הורביץ", התפרץ הקונספירטור. "מה גם שאני מזכיר לך שתחיה, אשתו של מנחם, הייתה סגן ניצב במשטרה ובטח לא שמחה לראות את בעלה מנסה להבריח בכל פעם משהו אחר. וחכה, הורביץ, עוד לא הגענו לשיא".
"איזה שיא?", הרמתי גבה.
"השיא היה בפינה ממוחזרת נוספת של מנחם, ששודרה ביולי האחרון, ושגם אותה הוא הקדיש לאנשי המכס. הנה, שולח לך הוכחה חותכת".
"קוקאין, הורביץ, קוקאין!", הזדעק הקונספירטור. "אין יותר גבולות? תגיד, גם אתה קשור לזה? אולי אתה ומנחם מפעילים רשת הברחות משפחתית?".
"תירגע", ניסיתי לצנן את הקונספירטור. "אני מניח שבגלל שעברו כמעט ארבע שנים מאז הכתבה הקודמת של מנחם על אנשי המכס, הוא רצה לחזור ולחוש את האווירה בנתב"ג וגם להמחיש לצופים למה לא כדאי להם לעבור על החוק ולנסות להבריח דברים לא כשרים. אם כי קיימת כמובן גם אפשרות נוספת".
"איזו אפשרות?", שאל הקונספירטור בסקרנות.
"שמדובר בצירוף מקרים", סיכמתי.
"אני עדיין חושב שמנחם היה צריך להצהיר כחוק", לאט הקונספירטור.
"להצהיר על מה?", התפלאתי.
"להצהיר על מיחזור משווע של אותה כתבה שלוש פעמים", סיכם הקונספירטור. "וזה עוד לפני שהזכרתי שהכתבה האחרונה של מנחם, זו שעלתה ביולי, שודרה שוב ביום שלישי האחרון, בשידור חוזר, למרות שהצופים יכלו לראות אותה רק לפני חודשיים וחצי".
ואם כבר מיחזור, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il
רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר