ספין של לפיד? חס וחלילה!
במוצאי שבת האחרונה הפגינו עשרת אלפים אזרחים נגד גזירות התקציב. למחרת, יום ראשון, הקדישו "ישראל היום", "מעריב" ו"הארץ" כותרות בולטות למחאה. עד כמה בולטות? ב"ישראל היום" הוזכרה ההפגנה בכותרת הגג שמעל הכותרת הראשית. שתיהן, עם כותרת המשנה והתמונה, תפסו יחד שטח של 400 סמ"ר. "הארץ" העניק לכותרת הראשית, לכותרת המשנה, לאייטם ולתמונה שטח של 468 סמ"ר. ב"מעריב" הכותרת והתמונה תפסו יחד שטח של 390 סמ"ר. ומה ב"ידיעות אחרונות"? שם הסתפקו בהפניה צנועה במיוחד: כותרת בתחתית השער ותמונה ששטחן המשותף הוא 70.2 סמ"ר בלבד – 15 עד 18 אחוז בלבד מגודלן של ההפניות בעיתונים האחרים. בצילום השער ב"ידיעות", אגב, נראו אך ורק מפגינים הנושאים שלטים נגד נתניהו. הכרזות הרבות שהניפו המפגינים נגד לפיד הודרו מהעמוד הראשון.
אפלייתו של לפיד לטובה בעיתון הבית שלו לשעבר אינה מסתיימת כאן: "ידיעות" היה היחיד מבין העיתונים הגדולים שלא פירסם את שמו של לפיד בעמוד השער. בסך הכול הקדיש "ידיעות" לגזירות האוצר לא פחות משבעה עמודים (כולל השער), שבהם הוזכר שמו של לפיד 13 פעמים בלבד (ממוצע של 1.85 אזכורים לעמוד). "ישראל היום", מנגד, נקב בשמו של לפיד לא פחות מ-27 פעמים על פני ארבעה עמודים (ממוצע של 6.75 אזכורים לעמוד). הפערים מחמירים כשבוחנים רק את האייטם המרכזי על הקיצוצים, בעמודים 2-3. "ישראל היום" נקב שם בשמו של לפיד 11 פעמים. בידיעה המרכזית של "ידיעות", לעומת זאת, הוזכר שמו של לפיד פעם אחת בלבד.
באותו יום ראשון פורסמו ב"ידיעות" שני אייטמים נרחבים הקשורים ליאיר לפיד ושנושאים ניחוח מסוים של ספין. האחד עסק בהצעת האוצר להטיל ארנונה גם על חלקות קבר. באותיות הקטנות התברר כי חברה קדישא מתנגדת לכוונת האוצר לבטל את הפטור מארנונה הניתן כיום לבתי העלמין, ומאיימת כי התשלום יושת על האזרחים. למרות שהאוצר מיהר להוציא הודעה לפיה אין אמת בפרסום, וקבע כי "תעריפי הגבייה למי שמעוניין לרכוש חלקת קבר בחיים קבועים בחוק, ולא ניתנים לשינוי אלא באישור הכנסת", התעקש "ידיעות" על נכונות האייטם גם למחרת. בסיפור הזה, שכל כולו כוון נגד האוצר, יאיר לפיד הוזכר אך ורק פעם אחת, וגם זה בדרך אגב, בשמו הפרטי בלבד, בטור של רענן שקד.
הסיפור השני, נרחב לא פחות, שפורסם באותו יום במוסף "ממון", תיאר כיצד לפיד נלחם בעוז כדי לחלץ מחברות הענק את הרווחים הכלואים, ואף נפגש לשם כך עם מנכ"ל חברת טבע. בעוד ש"דה מרקר" הסביר בהרחבה מדוע מדובר בספין של האוצר, ו"ישראל היום" ציטט את יו"ר האופוזיציה, שלי יחימוביץ', חוזרת על כך שמדובר בספין – קוראי "ידיעות" קיבלו ב"ממון" כפולה מתרפקת עד מתלקקת של גד ליאור, עם כותרת המצטטת את לפיד אומר בנחישות: "נשנה את חוקי המשחק בעניין הרווחים הכלואים". ומה עם המילה ספין? הס מלהזכיר. במקומה, באייטם החיובי הזה כיכב שמו של לפיד לא פחות מתשע פעמים.
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
בזבוז של נתניהו? חלילה וחס!
הסקופ של גלי גינת ונגה ניר-נאמן, שחשפו במגזין החדש "שישי" של ערוץ 10 כי נתניהו דרש להתקין – בעלות של מאות אלפי שקלים – מיטה זוגית במטוס שהוביל את שרה ואותו ללונדון, זכה לאינסוף הדהודים בתקשורת וברשתות החברתיות. כעבור יומיים, בראשון, טיפלו בכך כל העיתונים באמצעות הפניה בולטת בעמוד השער. כולם – למעט "ישראל היום", כמובן. בעמודים הפנימיים הקדיש "ידיעות" לנושא, ובצדק, עמוד שלם (884 סמ"ר, למי שמתעקש). "ישראל היום", לעומתו, הקצה לסיפור כשישית עמוד (130 סמ"ר). בכותרת הידיעה לא היה זכר לשערורייה. הביביתון הסתפק בציטוט של נתניהו בהצהרה מנחמת: "מעכשיו – לא יותקן תא מנוחה בטיסות קצרות".
בניגוד לשר האוצר, ש"ישראל היום" (ר' אייטם קודם) נקב בשמו 27 פעמים בארבעת העמודים (כולל השער) שהוקדשו לנושא הגזירות – שמו של ראש הממשלה הוזכר בעמודים הללו ארבע פעמים בלבד. במילים אחרות: בכל הקשור לקיצוצים בתקציב – השם "יאיר לפיד" הופיע ב"ישראל היום" כמעט פי שבעה יותר מהשם "בנימין נתניהו". לפחות לעת עתה, נראה שהביקור הסודי של שר האוצר ואשתו בביתם של שלדון אדלסון ורעייתו בשיכון בבלי, לא ממש מסייע ללפיד בעיתונו של המיליארדר.
חלפו יומיים, ובערב שבועות עסקו העיתונים, בין היתר, בזינוק המשמעותי שחל בתקציב מעון ראש הממשלה. הכותרת הגדולה ביותר, כצפוי, הייתה על גבי השער של "ידיעות". גם בעמודי השער של "הארץ" ו"מעריב" הופיעו הפניות בולטות לנושא. ומה בעמוד הראשון של "ישראל היום"? תודה ששאלתם, אולי בפעם הבאה. סביר להניח שלא.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
תמונה אחת שווה שלוש מניפולציות
בערב שבועות פרסמו "ידיעות אחרונות" ו-ynet, במקביל, את תמונתו המשובחת של הצלם המשובח דוד רובינגר, שבה נראה ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, כשהוא תופס תנומה על שני כסאות במטוס בטיסת אל על לארה"ב. זאת, כדי להמחיש את ההבדל בין בגין הסגפן והצנוע של אז לנתניהו הראוותן והנהנתן של היום, שדרש שתותקן עבורו מיטה זוגית מיוחדת בטיסת אל על לבריטניה.
שלוש הערות על הפרסום:
1. הצילום – הן בשער של "ידיעות אחרונות", הן בעמודים הפנימיים של העיתון, והן ב-ynet – נחתך, כמה נוח, כך שלא יראו שליד בגין היה מונח עיתון "מעריב". את הצילום המלא תוכלו למצוא בעמוד הפייסבוק של רובינגר.
2. טור הצד, בחתימתו של דוד רובינגר, לא באמת נכתב על ידי רובינגר עצמו. "ידיעות" שוב נקט בשיטה המגונה (הנהוגה למרבה הצער גם בעיתונים נוספים): מראיינים בטלפון בקצרה אח"ם מבוקש והופכים את תשובותיו למאמר פרי עטו (ע"ע גאולה כהן). הפעם המראיין שהפך את דבריו של רובינגר לטור היה כתב "ידיעות", איתמר אייכנר.
3. ואם כבר הגענו לאייכנר, נראה שבאייטם הנ"ל הוא לקה בפיצול אישיות קליל. בעוד שבמאמר לכאורה של רובינגר כתב אייכנר מפיו של הצלם המיתולוגי: "אני לא חושב שראש ממשלה מוכרח לישון בכיסא. יכול להיות שצריך לסדר לו איזו מיטה" (למעלה). הרי שבכיתוב בתחתית התמונה, בחתימת אייכנר, נאמר כי כאשר רובינגר שמע את הדיווחים על מיטת נתניהו "הוא רתח מכעס" (למטה).
למרות שלוש המניפולציות, כל ניסיונותיי המגושמים לחלץ מרובינגר בדל טענה נגד "ידיעות" עלו בתוהו. האיש המקסים שמר על שלוות נפש. איך אפשר לעבוד ככה? "אני חושב שהחיתוך נעשה מטעמים גרפיים, כי רצו לצמצם את התמונה לגוף של בגין", אומר הצלם. "אני מכיר את 'ידיעות אחרונות'. לא נראה לי שמישהו פה אמר שאסור להראות את 'מעריב'. אני חושב שזה חשד שעושה להם עוול. שום עורך לא יהיה קטנוני כל כך".
אתה בטוח? כי גם ב-ynet היה חיתוך דומה.
"אולי היה איזה עורכצ'יק קטן שפחד מה יגיד נוני מוזס אם יראו את 'מעריב'? יכול להיות, אבל לי נראה שזה קטנוני מדי בשביל עיתון כמו 'ידיעות אחרונות'. אני חושב שהם מספיק גדולים בשביל לא להיות קטנוניים כל כך".
וכששמעת על המיטה במטוס של נתניהו: רתחת מכעס או לא?
"אתה יודע מה זה חופש ספרותי? אז זה מה שקרה כאן. בטור הצד שאני הייתי חתום עליו אייכנר ציטט אותי במדויק. אז למטה הוא כתב שרתחתי? נו טוב, אז נגיד שרתחתי. תראה, יש מספיק דברים לרתוח עליהם פה במדינה חוץ מהעניין הזה".
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
זה בטח סתם צירוף מקרים
בשישי האחרון הטילה ליאורה גולדנברג-שטרן בעיתון "סופהשבוע" פצצה רכילותית לוהטת: לעיתונאי אהרן ברנע, שליח חדשות ערוץ 2 בוושינגטון, יש, כך מסתבר, ילדה נוספת שנולדה מחוץ לנישואים. הבת, שדבר קיומה נשמר בסוד עד אותו רגע, כיום בת 19, היא אחותם למחצה של ילד שנולד לברנע מאשתו הראשונה, דניאלה שינדל; של שני ילדים שנולדו לו מאשתו השנייה, עמליה ארגמן-ברנע; ושל הילד שנולד לו מאורנה בנאי. בסך הכול, נכון לעכשיו, על פי הספירה של ליאורה, לברנע יש (לפחות) חמישה ילדים. שלושה מהם (אלה שנולדו מחוץ לנישואיו לארגמן-ברנע) ספגו ממנו, למרבה הצער, בשלב זה או אחר, יחס לא אבהי עד מתנכר.
אלא שברנע – בעיקר בכל הקשור לכתבי חדשות ערוץ 2 – לגמרי לא לבד. בשנותיו הראשונות של הערוץ נולדו ילדים מחוץ לנישואים לעוד שני עיתונאים מוכרים, שעבדו אז בחברה. שלום קיטל, לשעבר מנכ"ל חדשות 2, היה הבוס של השלושה.
קיטל, יש לך הסבר לצירוף המקרים?
"תשמע, אני הרי לא עקבתי אחרי החיים האישיים של אנשים, ואני לא מתכוון גם היום לעסוק בזה. אני בטוח שבכל מקום שתבדוק תמצא מקרים של אנשים שיש להם רומנים מחוץ לנישואים, ילדים מחוץ לנישואים. פה, בגלל שלאנשים יש מוכרות ציבורית, אז חושפים אותם, וזו כבר בחירה אחרת. כמובן שזכותך להסיק איזו מסקנה שאתה רוצה, אבל אני חושב שהמסקנה שלך קצת נמהרת".
אהרן ברנע נמנע מלהגיב.
חנוך מרמרי VS "הארץ"
יחסי עורך אתר "העין השביעית", חנוך מרמרי, עם ראשי "הארץ", העיתון שאותו ערך, רשמו בשבועות האחרונים נקודת שפל נוספת.
תקציר הפרקים הקודמים: בערב יום העצמאות שונתה במפתיע תיבת הקרדיטים של "הארץ", ללא נימוק או הודעה מוקדמת. שמות עורכי העיתון לשעבר הוסרו ממנה (למעט בגיליון יום שישי), ונותר רק הקרדיט לעורך הנוכחי, אלוף בן. כעבור יומיים פירסם מרמרי את תגובתו העוקצנית באתר "העין השביעית", בטור שנשא את הכותרת "תעלומת התיבה האבודה".
"הסרת הקרדיט מתיבת הקרדיטים של 'הארץ' היא ניתוק הסיב הרופף האחרון של חבל הטבור שקשר אותי לעיתון", כתב מרמרי. "סוף סוף אני חופשי לנפשי, וכפי שהיה עם עזיבתי, זוהי הקלה וגם צער. יש בכך, לפחות, אמת חדה. אין אכן כל קשר ביני לבין העיתון שנקשר בשמי. העורך המכהן, אלוף בן, מסכין בעיניים פקוחות עם המציאות הזאת: אלוף במיל' הוא כבר לא יהיה ב'הארץ'. גם לא חוליה בשרשרת. כשיגיע יומו, הוא ייעלם, כקודמיו".
תשע שנים וחצי חלפו מאז שמרמרי הודיע למו"ל "הארץ", עמוס שוקן, אז ידידו הוותיק והקרוב (היום כבר לא), על החלטתו לפרוש מהעיתון שבו כיהן כעורך במשך 13 שנים. באותן שנים שוקן ומרמרי, כמו גם משפחותיהם (ר' באייטם הבא) שמרו על חברות אישית קרובה, במערכת ומחוצה לה. ברקע התפטרותו של מרמרי מעריכת "הארץ" עמדה המחלוקת בינו לבין שוקן סביב החלטת המו"ל לגבות את גיא רולניק, אז בן טיפוחיו (היום כבר לא) ולהעביר את עובדי מדור הכלכלה מבניין "הארץ" לבניין "דה מרקר" הסמוך (מה שהוביל להשקה האוטונומית של "דה מרקר" המודפס).
מאז, לא חסך מרמרי את ביקורתו מעיתונו לשעבר. לפני כחמש שנים החליט "הארץ" לבטל את מנוי החינם של מרמרי (ובמחאה על כך הודיע יאיר לפיד על ביטול המנוי שלו לעיתון). יוסי ורשבסקי, אז מנכ"ל "הארץ", נימק בעדינות אופיינית את ביטול המנוי של מרמרי באתר "אייס" במילים: "אין מנוי חינם לאף אחד – בטח לא למי שלא מפסיק לטנף את העיתון מאז עזיבתו".
בתשעת החודשים שחלפו מאז שפורסם דבר מינויו של מרמרי לעורך "העין השביעית", הוא מתח לפחות ארבע פעמים ביקורת על "הארץ" ו"דה מרקר". בראיון לדבורית שרגל, כחודש לפני כניסתו לתפקיד החדש, אמר כי "המארקר כל כך מגויס, עד כדי אובדן אמינות. אני מזכיר לעצמי שרק לפני עשור אותו המארקר התרפס בפני טייקונים, ונופף בלי כל עכבה בסיסמה הקלוקלת 'הכול זה כסף'". כעבור שבועיים, ב"לונדון וקירשנבאום", ציין מרמרי כי "'הארץ' גדל מעבר לגודלו. זה שני עיתונים עתירי נייר, כאשר אנחנו רואים את הדלדול במודעות". במאמר הפתיחה שכתב כעורך "העין השביעית" כינה מרמרי במילים "אסון עיתונאי" את הכותרת הראשית של גדעון לוי ("רוב הישראלים תומכים במשטר אפרטהייד") שהתבררה כמופרכת. בראיון לאתר פרספקטיבה בינואר האחרון אמר מרמרי כי "כיום 'הארץ' אינו במגרש, אלא הפך משחקן במגרש למשקיף מהמרפסת". אלוף בן מסר אז בתגובה כי "הנחת היסוד של מרמרי לפיה 'הארץ נחלש בשנים האחרונות' אינה נתמכת בעובדות, ונראית כניסיון חסר כיסוי לפגוע בתדמית העיתון".
אז מה התחזית להמשך? ככל הנראה דומה, עם משקעים בשני הצדדים. או כפי שהיטיב לסכם זאת מרמרי עצמו בטורו על תיבת הקרדיטים שהצטמקה: "למרבה הצער, היחסים שאחרי הפרידה המנומסת הפכו דווקא רעילים. 'הארץ' לא הסתגל לעובדה שעורכו לא נטמן באדמה בטקס יפה ומכובד, ואני התקשיתי להסתגל לעיתון המשתנה, ולא חסכתי את דעתי על כך מכל מי שהיה מוכן לשומעה".
מרמרי, יכול להיות שהביקורת שלך על "הארץ" מושפעת מהיחס שגילה העיתון כלפיך?
"במקרה של ביטול המנוי והורדת הקרדיט אני חושב שהבהרתי שזו נקודה רגישה מבחינתי. בנוגע לכל הדברים האחרים, הם נאמרו ונכתבו מפני ש'הארץ' הוא בעיניי שחקן מרכזי בזירה, מפני שהשליחות העיתונאית של 'הארץ' קרובה ללבי, ומפני שאני מרוחק ממנו מספיק בשביל לא לתת לו הנחות. אני חושב שחשוב מאוד ש'הארץ' יתקיים, אני אומר את זה בכל במה אפשרית שהחברה שלנו בלי עיתון 'הארץ' תהיה פחות ממה שהיא צריכה להיות. אתה יכול לבדוק ולראות שכתבתי טור שמסתכל בצורה חיובית ואפילו מתפעלת מההחלטה להקים חומת תשלום. כך שלאורך התקופה התגובות שלי מגוונות וענייניות. אני מנסה לנטרל כל מיני דברים שהם סוג של משקע ביני לבין 'הארץ' ואני חושב שאני עומד בזה בכבוד".
זה נכון שבסופו של דבר לא חזרת ל"הארץ" ככותב בגלל התנגדותו של גיא רולניק?
"אני לא יודע את הפרטים, אבל אני חושב שהרוח הכללית היא נכונה".
עורך "הארץ", אלוף בן, מה תגובתך?
"אילו חנוך היה מחכה עם המאמר כמה ימים, או שואל אותנו לטעם השינוי, היינו אומרים לו שחיפשנו דרך להגדיל את מספר המילים במאמר המערכת, שהצטמצם מאוד, והחלטנו על תיבה תמציתית בחמישה ימים בשבוע, ותיבה מלאה ביום שישי (ובתוכה, כמובן, גם שמות העורכים לשעבר). חנוך אינו רק שם בתיבת הקרדיטים של 'הארץ', הוא גם דמות מוערכת על ידי רבים במערכת העיתון שעבדו איתו, ואני בראשם. ברור שאין לנו שום טענות כלפיו או כלפי דברים שהוא כותב או אומר. גם הוא זכאי לחופש דיבור. זה לא קשור לחובתנו כלפי קוראי העיתון, לדווח להם מה שנראה לנו ראוי לפרסום".
מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, נמנע מלהגיב.
רוני שוקן VS "העין השביעית"
עו"ד רוני שוקן, בנו של עמוס שוקן, מכיר היטב את הדוד חנוך עוד מתקופת ילדותו. במשך שנות ההרמוניה הארוכות של המו"ל שוקן ועורך "הארץ" דאז מרמרי נשמרו יחסי קירבה גם בין המשפחות. אירית שוקן, אשת המו"ל, הפכה לידידה קרובה של סוניה מרמרי, אשת העורך. המשפחות נפגשו מעת לעת ואף יצאו לפיקניקים משותפים. ילדי מרמרי נרשמו לאחר ילדי שוקן לבית הספר לאמנויות. שני הזוגות גילו מעורבות רבה בענייני בית הספר והשתתפו בו בפעילויות משותפות רבות.
אבל מאז זרמו מים עכורים בירקון. יממה אחרי טורו של מרמרי על תיבת הקרדיטים האבודה, צייץ שוקן ג'וניור: "השבוע האחרון סיפק (עוד) הזדמנות לראות איך כל עיתונאי הפיירול של דנקנר שומרים עליו על חשבון אינטרס הציבור. את 'העין השביעית' זה (שוב) לא מעניין". בהמשך הציע שוקן לאחד המגיבים: "תבדוק כמה פרופילים של כותבי 'דעות' יש ל'עין השביעית' בעמוד הבית. הכי כיף לכתוב 'דעות' ולחלק לכולם ציונים. הרבה פחות מעיק מלאסוף עובדות". בציוץ למגיב אנונימי אחר הוסיף שוקן: "אם סקירת עיתונות, שכוללת בעיקר העתקות מהעיתונים (לצד חלוקת הציונים המפורסמת) זאת עבודה רצינית בעיניך, אז הם אכן עושים עבודה מעולה. פעם בשלוש שנים (פלוס מינוס) הם אשכרה הביאו אינפורמציה חדשה. אבל אני לא משכנע אותך, מי שלא תהיה. 'דעות' זה מספיק. סבבה".
רוני שוקן, יכול להיות שריבוי הציוצים שלך נגד "העין השביעית" הושפע מהטור האחרון של מרמרי?
"בהחלט לא. מי שקרא את הציוצים שלא מתוך ניסיון למצוא בכוח סנסציה, הבין שהם נוגעים לתקופה שקדמה למינויו של חנוך לעורך 'העין השביעית'. ב'עין השביעית' התפתחה לאורך השנים תרבות רופסת ומתנשאת, שבמסגרתה לא רק שאין תחקיר על השירותים שסבר פלוצקר סיפק לנוחי דנקנר לאורך השנים, אלא שאפילו אין מבוכה לכתוב את המשפט: 'בניגוד לרולניק, פלוצקר לא היה רוצה שאף אחד ייגש לארכיון לחפש דברים שכתב על דנקנר'. של מי בדיוק התפקיד לגשת לארכיון לחפש דברים שפלוצקר כתב על דנקנר?
"וכמובן שלא רק פלוצקר נהנה מרפיסות 'העין השביעית', ולא רק עיתונאים שהיו באופן ישיר על הפיירול של דנקנר (אני מניח – ומקווה לטובת בעלי האג"ח של איי.די.בי – שהם כבר לא). גם עיתונאים ועורכים בכירים שרצו בחדווה לחתונת הבת של נוחי דנקנר; שהלכו על הראש של הנגיד ושל המפקח על הבנקים כדי להגן על מקומו של דני דנקנר כיו"ר בנק הפועלים; שכתבו שאין כזה דבר ריכוזיות; או שניסו לסכל את הרפורמה להפחתת דמי הקישוריות – כולם מעלו בתפקידם באין מפריע.
"אילו 'העין השביעית' היו עושים את העבודה שהם אמורים לעשות, אולי לונדון וקירשנבאום היו נמנעים מלראיין את יהודה שרוני על ההחלטה האחרונה של לאומי; ואם לא – לפחות הייתה לציבור היכולת לשפוט מה הערך של ראיון כזה (ומה המשמעות שזה המרואיין שערוץ 10 בוחר להביא). ויותר חשוב: אולי פחות מחסכונות הפנסיה של הציבור היו נשרפים, אילו עיתונאים היו מפחיתים את אספקת השירותים לנוחי דנקנר, מחשש ש'העין השביעית' תחשוף את התנהלותם.
"אגב, התרבות הזאת של 'העין השביעית' חורגת בהרבה מהיעדר הטיפול בעיתונאיו של נוחי דנקנר, ויש לה ביטוי בהרבה נושאים אחרים שבהם היא עוסקת, ואפילו במבנה של האתר. דעותיהם של אנשי 'העין השביעית' זה העיקר, לא העבודה העיתונאית שלהם על התקשורת בישראל (למעט מספר תחקירים חד ספרתי לאורך השנים האחרונות, והתייחסתי לכך בציוצים שלי). הסיבה היחידה שהייתי הפעם יותר בוטה היא שפרשת דנקנר-לאומי מספקת לדעתי אקדח מעשן על חוסר הרלוונטיות של 'העין השביעית' כיום. אולי תחת חנוך משהו מזה ישתנה".
חנוך מרמרי, תרצה להגיב לציוצים או לדברים של שוקן?
"אני לא מספיק ער להם, וזה לא מספיק חשוב כדי שאני אגיב על זה".
רולניק VS "ידיעות", ציפורי VS שטרסלר
הגזירות החדשות, מסתבר, מחלצות מהעיתונים ומהמוספים הכלכליים שפע של דם רע. כל זה, כמובן, נעשה ללא ציון שמות מפורשים, מה שאומר שחלק ניכר מהעקיצות ההדדיות חולף גבוה מעל ראשיהם של מרבית הקוראים, שבסך הכול רוצים להתעדכן קצת בענייני כלכלה. לשירותם של הקוראים הללו, "מי נגד מי" מגיש: פרשנות לפרשנות הכלכלית.
הסיבוב הראשון בהתכתשות נפתח ביום רביעי שעבר. גיא רולניק, העורך הראשי של "דה מרקר", פירסם בעיתונו טור נוקב, שבו הגדיר את הצעת הקיצוצים של לפיד כ"תקציב מחריד, שכולו התנפלות על הבלתי מחוברים". בתחילת הפסקה השנייה עבר רולניק לטפל ב"ידיעות אחרונות" וב"כלכליסט", מבלי להזכיר שמות כמובן. "אם קודמו (של לפיד) בתפקיד, יובל שטייניץ, היה מגיש תקציב כזה – בתקשורת של המחוברים היו מפרקים לו את הצורה, והייתה פורצת מחאה חברתית חדשה", כתב. "אבל זה 'יאיר שלנו', ולכן הכול סבבה. דבש"
שטרסלר, ציפורי טוען שאתה דובר פרטי של הדיקטטורה האוצרית.
"מי שאומר שאני הוא המגן על הדיקטטורה האוצרית, יש לו בעיות קשות בהבנת הנקרא. בשנתיים האחרונות אני הייתי זה שביקר באופן חריף ובוטה את אגף התקציבים ואת האוצר כולו על מדיניות היד הרחבה שלהם, על ההוצאות המופרזות, על הגידול בשכר במגזר הציבורי ועל החריגות מכל מגבלות התקציב. הייתי בין הבודדים שביקרו אותם בצורה כה חריפה, והם ממש לא אהבו את זה – לא ראשי אגף התקציבים, וכמובן שגם לא יובל שטייניץ עצמו. אבל מה אפשר לעשות? אין ארוחות חינם ועכשיו הכול התפוצץ לכולנו בפנים. אז מי שקורא את הטורים שלי ולא מבין – יש לו בעיה עם תורת הכלכלה ומלאכת הכתיבה".
"ידיעות אחרונות", גיא רולניק ואלי ציפורי נמנעו מלהגיב.
מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד (22)
בשנת 87' שימש אמנון דנקנר שליח עיתון "דבר" בוושינגטון. באותה עת שהה בבירה האמריקנית גם צבי בראל, שהיה אז שליח עיתון "הארץ". אמנם "דבר" זצוק"ל ו"הארץ" יבדל"א היו מתחרים באותם ימים, אבל דנקנר ובראל (בניגוד מוחלט לחלק מקודמיהם, כמו למשל נחום ברנע ודן מרגלית), שמרו על קולגיאליות לבבית.
מכיוון שביומו הראשון של דנקנר בתפקיד הושיע אותו בראל וסיפק לו מידע נחוץ על אירוע חשוב למדי שאירע בקונגרס – דנקנר היה אסיר תודה והבטיח לבראל שמעכשיו הוא יעמוד לשירותו במשך 24 שעות ביממה. עד מהרה התיידדו השניים, והתפתחו ביניהם יחסים קרובים למדי.
בראל היה מוזמן מדי פעם להרצות בפני ארגונים אמריקאים ויהודיים ברחבי ארצות הברית. זה הצריך את היעדרותו מוושינגטון, עניין די מסובך בימי טרום הטלפון הסלולרי והאינטרנט. מסיבה זו, בראל היה זקוק למישהו שאפשר לסמוך עליו, שיספר לו מה קורה כשהוא מטלפן מניו יורק או לוס אנג'לס. האיש הזה היה הקולגה דנקנר, שבעצמו נעזר פעם בבראל בנסיבות דומות. "הבנתי שאם אני מפסיד איזו ידיעה בשביל 'דבר', שכבר אז היה דומה יותר לסוס מת מאשר לעיתון חי, זה ממש לא סוף העולם", נזכר דנקנר לימים בטור שפירסם במוסף "סופשבוע" של "מעריב". "אבל אם בגלל רשלנות שלי בראל לא יעביר משהו חשוב ל'הארץ', זה כבר די אסון".
כך המשיכו בראל ודנקנר בשגרה המשעשעת שלהם, עד אותו יום מר ונמהר, שבו דנקנר ישב מול הטלוויזיה כשלפתע השידורים בכל הערוצים נקטעו לטובת ברייקניג ניוז: שידור חי של מסיבת עיתונאים בהולה בבית הלבן. על המסך הופיעו הנשיא רונלד רייגן ושר המשפטים שלו וסיפרו לכתבים משהו שנשמע אז דמיוני לחלוטין: ארצות הברית וישראל, כך הסתבר, מכרו לאיראן טילים בתמורה לשחרור בני ערובה. חלק מהכסף ששילמו האיראנים הופנה בדרכים לא חוקיות למימון מחתרת הקונטראס בניקרגואה. דנקנר התנפל על המחשב בניסיון לברר עוד פרטים והעביר את הדיווח הראשוני למערכת "דבר". כשבראל צלצל מניו יורק ושאל אם יש משהו חדש – שכח דנקנר את המנהג הקטן שלהם וסיפר לו את הסיפור כפי שהיה. כמובן שתגובתו של בראל, על פי תיאורו של דנקנר, הייתה להתפקע מצחוק ולשאוג: "מאיפה אתה לוקח את הדברים האלה, בחיי, אתה גדול. הרסת אותי, אני על הרצפה".
העובדה שגם דנקנר עצמו קצת צחק בקול רם ובהיסטריה קלה בעת שתיאר את הפרטים לבראל, לא ממש סייעה לו לשכנע את בן שיחו שמדובר הפעם בעניין רציני שלימים אפילו זכה לכינוי "פרשת איראנגייט". "התחלתי להזיע וצעקתי, לא, לא! תקשיב לי, אני מתחנן, הפעם זה ברצינות! ממש באמת!", הוסיף דנקנר וסיפר. "התגובה של בראל הייתה צחוק יותר גדול. 'כמעט שכנעת אותי', הוא אמר בין פרץ צחוק אחד למשנהו. 'חשבת פעם להיות שחקן?'. הזיעה כבר הרטיבה את התחתונים שלי, הייתי מיואש לחלוטין. ניסיתי לומר משהו, אבל בראל, בעליצות גמורה, ניתק את השיחה, ואני נשארתי מביט בשפופרת הטלפון כשאני בטוח שבגלל השטויות שלי האיש הנחמד הזה הולך לאכול אותה ובענק".
דנקנר היה מאוד מוטרד, וכבר ראה את עצמו בעיני רוחו מגיע לביתו של חברו כדי לעזור לו לארוז את החפצים, וזאת מכיוון שהיה בטוח שבראל יוחזר לארץ בגלל הפשלה הגדולה שעשה כשלא העביר את הידיעה הלוהטת ביותר של השנה. אבל הסוף היה טוב: רבע שעה אחרי השיחה עם דנקנר הצליח בראל ליצור קשר עם מערכת "הארץ" ולדבר עם ראש הדסק. "היום אין לי מה לדווח", אמר. "מה, אתה עושה צחוק?", ענה לו ראש הדסק, "לא שמעת על פרשת הטילים שמכרנו לאיראן?".
בראל סוף סוף השתכנע. הטלפון הבא שלו היה שוב לדנקנר, שהשלים עבורו את הפרטים, והכל בא אל מקומו בשלום.
מעשה בשלושה בלונים
זו הייתה חמימות חולפת. היה נדמה לי שזה האושר. אחזתי בו לרגע, בסלולרי שלי, וחשבתי שזה נס שהוא שקט כבר רבע שעה ברציפות. הלוואי שימשיך לדמום עוד קצת, הרהרתי בכמיהה, בדיוק כשהצלצול הפר את שלוותי הזמנית. על הקו היה הקונספירטור.
"צהרים טובים לך, הורביץ", הוא פתח בנחמדות יחסית. "קודם כל ולפני הכול אני רוצה לאחל מזל טוב, המון בריאות, שמחה ואושר וכמובן גם הרבה נחת".
"תודה רבה", אמרתי בחשד קל. "לא בטוח שהבנתי למה אתה מרעיף עליי את כל האיחולים הלבביים האלה".
"מי דיבר עליך?", ענה הקונספירטור. "אני מתכוון למרים. מגיעות לה שפע של ברכות, כי נולד לה נכד במזל טוב ובמזל שור".
"נכד למרים בנימיני?", שאלתי בפליאה. "מוזר, בדיוק פרגנתי לה כאן בשבוע שעבר. אין ספק שמדובר בצירוף מקרים נדיר".
"מי דיבר על בנימיני?", התפלא הקונספירטור. "אני מתכוון למרים אחרת לגמרי, שאיננה אסטרולוגית כלל וכלל. מרים היא מו"לית".
"מרים נופך-מוזס כמובן!", אמרתי בשביעות רצון עצמית. "באמת מזל טוב. מעניין אם ג'קי כבר קיבל הזמנה לאייר את הרך הנולד?".
"די, הורביץ, די", התעצבן הקונספירטור. "אולי במקום לזרוק ניחושים מופרכים תיתן לי להשלים משפט?".
"אני מקשיב", אמרתי נזוף במקצת.
הקונספירטור שתק למשך שלוש שניות תמימות ואז כחכח בגרונו. "אני מדבר על ד"ר מרים אדלסון", אמר לבסוף. "רעייתו המסורה של שלדון, שבסוף השבוע זכתה למתנה הגדולה ביותר שיכלה לקבל מבתה יסמין: נכד מקסים ששמו אורי".
"לחלוטין", הסכים איתי הקונספירטור באורח נדיר. "מה שמוביל אותי, הורביץ, היישר לבונבוניירה השבועית".
"אתה מתכוון להשאיר אותי במתח עוד הרבה זמן?", נעתי על מקומי בחוסר סבלנות קל.
הקונספירטור התעלם. "תפתח 'ישראל היום' של שישי האחרון, בעמוד 3, ותציץ בפינה השמאלית למטה", ציווה. "נו קדימה, אני מחכה על הקו".
דפדפתי במהירות לעמוד 3, וברכה צבעונית צדה את עיניי. "ליסמין ואורן לוקץ', למשפחת אדלסון, מזל טוב להולדת הבן-הנכד אורי", נכתב במודעה. "מאחלת משפחת 'ישראל היום'".
"איזו מודעה יפה" התמוגגתי. "הנוסח פורמליסטי במקצת ולמרות זאת מרגש. אהבתי את האיור המקסים של שלושה בלונים בצבעי ירוק, כחול וסגול"
"בדיוק על הבלונים האלה רציתי לדבר איתך, הורביץ", אמר הקונספירטור במסתוריות. "תציץ גם בגיליון 'ישראל היום' מלפני שבועיים וחצי, 24 באפריל".
שלפתי את הגיליון מהערימה ודפדפתי בקדחתנות. כשהגעתי לעמוד 9 מצאתי את המודעה הבאה: "למירי ולעמוס רגב, לרונית ולערן מגן, ברכות להולדת הנכדה והבת תמר, אחות ליונתן. מאחלת משפחת 'ישראל היום'".
"גם זו מודעה נאה למדי", אמרתי לקונספירטור.
"כן, כן", השיב הקונספירטור בקוצר רוח. "אבל מה חסר בה?".
"איור של בלונים?", תהיתי בקול רם.
"בינגו, הורביץ", אמר הקונספירטור בטון של ניצחון. "ב'ישראל היום', מתברר, בעל המאה הוא בעל הבלונים, וזה עוד לפני שהזכרתי שהברכה למרים ושלדון מופיעה בעמוד 3, ואילו הברכה למירי ועמוס רק בעמוד 9. רוצה עוד דוגמה?".
"נגיד", אמרתי בעייפות.
"אם תדפדף בגיליון 'ישראל היום' מ-29 במרץ, תמצא שם ברכה להולדת בנו של יורי ילון, הכתב לענייני בית הנשיא וירושלים. אצלו לא רק שאין בלונים, גם שטח המודעה קטן בדיוק בחצי, והברכה נמצאת רק בעמוד 15".
"מה זה חשוב?", שאלתי את הקונספירטור בחוסר אמון. "העיקר הכוונה, לא? זה נראה לי סתם צירוף מקרים, שלא לומר זוטות בטלות".
"מה אתה בעצם רומז לי עכשיו, הורביץ", ענה לי הקונספירטור בשאלה משלו. "שאני אדם קטנוני?".
"כן", השבתי בלקוניות.
"מאה אחוז", אמר הקונספירטור בכעס. "אבל אחר כך, כשהילדים האלה יגדלו, ופתאום תמצא תמונות שלהם בעיתון, אל תבוא אליי בטענות".
"למה אתה מתכוון?", השתוממתי.
"אתה יודע בדיוק לאן אני חותר", זעף הקונספירטור. "השמות גאיה ודור נשמעים לך מוכרים?".
"בוודאי", עניתי בהתלהבות. "אלו התאומות המקסימות של צלם 'ידיעות', גיל נחושתן, שרק לפני שישה ימים חגגו במזל טוב יום הולדת שנתיים".
"אז הנה לך, בבקשה", אמר הקונספירטור בתרועת ניצחון. "גם כשהתאומות של גיל נולדו, הוא ואשתו הנחמדה ענבל קיבלו ברכה קטנה בעיתון הבית. חשבת שבזה ייגמר העניין? ממש לא. מי כמוך יודע שבט"ו בשבט האחרון פורסמה ב'ידיעות' תמונה של התאומות כשהן קוטפות פרחים, וביום העצמאות הן הופיעו שוב כמי שנולדו בה' באייר. מדובר בנפוטיזם לשמו, הורביץ. מעניין רק איך קרה ששלשום, בערב שבועות, לא הופיע ב'ידיעות' שום צילום של התאומות עם טנא וביכורים. אתה לא חושב שזה שווה איזה תחקירון קטנטון?".
"ממש לא", עניתי בערפול חושים. "וחוץ מזה נמאס לי לדבר על ילדים".
"מצוין, אז בוא נדבר קצת על עמנואל", החליף הקונספירטור נושא בחדות.
"מה עוד יש להגיד על עמנואל שטרם נאמר?", שאלתי בתימהון.
"למשל, שאלמלא הפרשה המסעירה מי יודע איזה עיסוק מסקרן נוסף הוא היה מוצא לעצמו", אמר הקונספירטור במסתוריות.
"משהו ספציפי?", שאלתי בעניין.
הקונספירטור היסס מעט לפני שהחליט לדבר. "כמה שבועות לפני פרוץ פרשת ההטרדות", סיפר לבסוף בקול שקט, "עמנואל פנה לבכירים ב'ידיעות' וביקש מהם להגדיל את נפח הכתיבה שלו. הוא גם נתן להם להבין שהוא ממש לא היה מתנגד לאיזה טורונצ'יק ב'7 ימים'. אתה יודע, עמוד אישי מהסוג של שלמה, רענן וחנוך".
"טור אישי לעמנואל?", הרמתי גבה. "לא יודע. לא כל כך מסתדר לי".
"אז זהו, שגם לאנשי 'ידיעות' זה לא כל כך הסתדר", המשיך הקונספירטור. "כשאחד העורכים, למשל, הסביר לעמנואל שטור שכזה במוסף כרוך, מטבע הדברים, בהרבה חשיפה אישית, אתה יודע מה עמנואל ענה לו?".
"מה הוא ענה?", שאלתי בציפייה דרוכה.
הקונספירטור גייס לרשותו את הטון הדרמטי ביותר, לפני שהשיב: "לפי מה שמספרים במסדרונות של 'ידיעות', עמנואל אמר לאותו עורך שלא ידאג, שיש לו חיים סוערים ושיהיה במה למלא את הטור".
"נו?", שאלתי.
"מה נו?", תמה הקונספירטור, "כעבור שבועות בודדים התברר שעמנואל צדק ושהחיים שלו סוערים".
"זה בטח סתם צירוף מקרים", אמרתי, "וחוץ מזה, נדמה לי שלא כל מה שמתאים למדורי הרכילות ראוי להתייחסות בטור ביקורת תקשורת מקצועי".
"באמת?!", כעס הקונספירטור, "אז איך אתה מסביר את האייטם העבש על שלושת הטאלנטים מחדשות ערוץ 2 שנולדו להם ילדים מחוץ לנישואים? איך בדיוק הרכילות העתיקה הזו קשורה לביקורת תקשורת? נראה לי שזה יותר קשור לצורך הנואש שלך להגדיל את מספר הכניסות לטור מצד גולשים תמימים, שאין להם שום עניין באייטמים המשעממים והארוכים שלך על בנימין נתניהו, יאיר לפיד, חנוך מרמרי ורוני שוקן. נמאס כבר מהסטנדרטים הכפולים שלך".
ואם כבר סטנדרטים כפולים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".