שמישהו יקרא לרופא
ביום חמישי שעבר הוסיפה המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 עוד קיסם למדורת ההסתה. זה קרה כאשר יונית לוי פנתה אל הכתב לענייני בריאות, יואב אבן, אשר עמד בפתח מרפאה בעיר העתיקה, הסמוכה למקום שבו נרצחו בתחילת החודש אהרון בנט והרב נחמיה לביא ז"ל. "אני נמצא ממש במקום שבו אירע הפיגוע, וכמו שאתם יכולים לראות ממש כאן לידי ישנה מרפאה של קופת חולים כללית", דיווח אבן. "הערב אנחנו מפרסמים לראשונה שבמשרד הבריאות נבדק החשד שלמרות שהמרפאה הייתה פתוחה בזמן הפיגוע, ולמרות שהיו כאן אנשי צוות רפואי, הם לא יצאו החוצה לסייע לקורבנות, לנרצחים, שאולי אפשר היה להציל אותם, וגם לפצועים, למרות שכידוע מצופה מאנשי צוות רפואי לטפל בכל מצב, כפי שלמשל אנשי מד"א מטפלים במחבלים ששורדים פיגועים".
עומר עטון, מנהל המרפאה הסמוכה למקום הפיגוע, למה לא יצאתם להגיש עזרה לפצועים?
"באותו ערב ישבנו במרפאה, ופתאום שמענו צעקות בחוץ. כשיצאתי מהחדר כבר היה רופא שעמד באמצע המרפאה וצעק לאח להביא לו את תיק העזרה הראשונה כדי לצאת החוצה. שמענו שיש יהודי שנדקר ורצינו לעזור לו, כי זה התפקיד שלנו, לתת עזרה רפואית לאנשים. בשלב הזה שמענו יריות, ואחד העובדים כאן נבהל וסגר את הדלת של המרפאה. הרמתי טלפון למוקד 100 של המשטרה. אני חושב שאני הייתי הראשון שדיווח על הפיגוע. אמרתי למוקדנית שאנחנו רוצים לתת עזרה אבל חוששים מהיריות בחוץ ולא יודעים מה קורה שם, ולכן ביקשתי שכשהמשטרה תגיע שיתקשרו אלינו ומיד נצא לתת עזרה. חיכינו חמש דקות, המוקדנית לא חזרה אלינו. ואז כבר שמענו את האופנועים של מד"א מגיעים".
ולמה בשלב הזה לא יצאתם לעזור?
"קודם כל כי רופאים של מד"א כבר היו במקום, וחוץ מזה, תשמע, פחדנו לצאת בגלל המצב, אתה יודע. חששנו לביטחון שלנו. נשארנו במרפאה יותר משלוש שעות וחצי עד שהמצב קצת נרגע".
סיפרת את כל השתלשלות האירועים הזו ליואב אבן לפני השידור?
"בטח, סיפרתי לו. הוא היה אצלנו במרפאה לפני השידור, ובירר פרטים, אבל בסוף לא הכניס כלום מהדברים שלי ושידר מה שבא לו".
טלפנת לחדשות ערוץ 2 כדי להתלונן?
"אחרי הדיווח ניסיתי לדבר איתם. השגתי את מספר הטלפון של המערכת, טלפנתי אליהם וענתה לי מישהי שהבטיחה שיחזרו אליי, אבל עד עכשיו אף אחד לא חזר אליי".
בפוסט שהעלה יואב אבן למחרת הדיווח הוא הודה כי "מנהל המרפאה אמר לי שברגע ששמע יריות נעל את הדלת מבפנים והתקשר למשטרה". אבן הוסיף בפוסט כי מנהל המרפאה "אמר שגם הם מפחדים כשיש פיגוע. אפשר להבין אותו". מה חבל שההבנה הזו לא חלחלה לדיווח של אבן במהדורת החדשות הנצפית ביותר במדינה, שבה גרסת מנהל המרפאה כלל לא הושמעה. עוד ציין אבן, באותו פוסט ממש (אך שוב, לא בשידור), כי הוראתו של שר הבריאות לבצע בדיקה מקיפה ניתנה בעקבות פניית חדשות ערוץ 2. במילים אחרות: זה לא שהגיעו תלונות למשרד הבריאות נגד המרפאה ואבן חשף את עצם התלונות ופתיחת הבדיקה, אלא אבן, לדבריו, הוא זה שפנייתו הובילה לחקירה שעליה מיהר לדווח. ככה עושים חדשות. מעניין אם במסגרת פנייה זו עידכן אבן את כבוד השר גם בגרסתו של מנהל המרפאה (ותודה לג'ון בראון, שפרסם על כך פוסט, וכעבור מספר ימים העלה אייטם בנושא באתר "שיחה מקומית").
יואב אבן, תרצה להגיב?
"הדיווח שלנו היה על דבר אחד, זאת הכותרת: שר הבריאות יעקב ליצמן הורה לבצע בדיקה מעמיקה ויסודית, לבדיקת חשד על פיו אנשי הצוות הרפואי במרפאה יכלו להגיש עזרה, אך לא עשו זאת. זהו, זאת הייתה הכותרת שלנו. לאורך כל הדיווח, הודגש שמדובר בחשד בלבד. את הדיווח התחלתי במילים: 'אולי כן ואולי לא, זה בדיוק מה שייבדק'. מדובר במרפאה של קופת חולים כללית. כמקובל, על פי כללי האתיקה העיתונאית, נעשה פנייה לדוברת הקופה, שבחרה שלא להגיב.
"לפני הדיווח דיברתי עם אדם שניגש אלי, הציג עצמו כעובד במרפאה, סיפר שאנשי הצוות הרפואי אכן לא סייעו לפצועים, והסביר כי חששו לצאת החוצה מהמרפאה. עוד הוא סיפר שהם התקשרו למשטרה והזעיקו עזרה. יחד עם זאת, חשוב לזכור: 1. השיחה עם העובד הייתה שיחת רקע, לא תגובה רשמית מטעם קופת חולים כללית; 2. ואם אכן התקשרו למשטרה: אז מה? מה הקשר? אי אפשר לצאת החוצה ולסייע לפצועים עד שתגיע המשטרה? 3. באשר לטענה כי רופא יצא לעזור אך פחד וחזר פנימה – על פי הידוע לי מידע זה אינו נכון, וממילא אנחנו הרי דיווחנו על קיומה של בדיקה בהוראה ישירה של שר הבריאות, לאימות או הפרכה של חשד. בסיומה של הבדיקה, אם יתברר שאכן טענותיו של מנהל המרפאה נמצאו מוצדקות, ולא נפל פגם בתפקודם של אנשי המרפאה, כמובן שאשמח לדווח על תוצאות הבדיקה, שאת קיומה חשפנו לראשונה בחדשות 2. אני עומד מאחורי כל מה שפורסם. רק אמת דיווחנו".
ירי בתוך הנגמ"ש
חוכמה עממית עתיקה גורסת שעוד לא נולד האדם שהצטער על ראיון שלא העניק. לא מן הנמנע שהכלל הזה יכול להתאים לעתים גם לציוצים תשאלו את נדב איל, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10,שבעיצומו של גל הפיגועים, ביום שלישי שעבר, העלה את הציוץ הבא:
כדי להעניק דברים מישנה תוקף, כעבור מספר שעות חידד איל כאשר צייץ:
ביום ראשון האחרון, זמן קצר לאחר הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, היו חדשות 10 הראשונים לשדר את הסרטון ממצלמות האבטחה שבו נראה אחד המאבטחים יורה מספר יריות בנתין אריתריאי שנחשד כמחבל. פעמיים שודר הסרטון במלואו, ללא כל טשטוש, כולל היריות, הפצוע המפרפר מפגיעותיהן, וכתמי הדם. כל זאת ללא שום אזהרה מוקדמת, ובשעה שבה יש עדיין ילדים שצופים בטלוויזיה. ואגב, מי שקטעה את כתבנו אלמוג בוקר והציגה את הסרטון לצופים הייתה לא אחרת ממגישת המהדורה, תמר איש-שלום, המוכרת לאיל באופן אישי.
נדב איל, היית אומר שחדשות 10 נהגו בשפלות, עודדו את האלימות ושפכו שמן על מדורת ההסתה?
"אני שמח שחדשות 10 הם ארגון התקשורת הראשון כאן שהוציא הנחיות מפורשות לגבי שידור תמונות וסרטונים מסוג זה. ביום ראשון הייתה תקלה שנמשכה פרק זמן קצר מאוד ונבעה מטעות טכנית, בזמן שסרטון מטושטש כבר נערך והיה מוכן לשידור. מיד לאחר מכן שודרה אך ורק גרסה מטושטשת וערוכה. בניגוד, אגב, למה ששודר בכלי תקשורת אחרים".
כולם דורכים לו על הפרצוף, היה כיף לראות
"כרגע באתי לפה, איך שקיבלתי דיווח, באתי לפה עם חברים. באתי לנסוע אל מחוץ לעיר. שמעתי יריות. הגעתי למקום, אני רואה שלוש חיילים על הרצפה דקורים. מלא מלא דם. ולידו ראיתי את המחבל עם סכין. ירה, יריות, בלאגן. תפסתי את הבן אדם, הבאתי לו כמה אגרופים לפנים. הנה, כולי דם. כולי ממש דם. ואני מקווה שהוא מת".
הוא אמר משהו?
"הוא לא אמר, הוא כולו טפטף דם, טפטף. חבל שהוא לא מת".
(תמיר סטיימן בראיון מיותר אחד, חדשות 2, 18.10.2015)
"אני עובד פה בחנות. יש לי פה חנות. אנשים נכנסו אליי וצועקים לי 'מחבל מחבל'. יש לי בחנות נבוט, ישר רצתי לפה. באתי וראיתי שהוא היה על הרצפה, כולם דורכים לו על הפרצוף, יימח שמו וזכרו. זה היה כיף לראות את זה שהוא על הרצפה ומבקש את העזרה".
ראית את שני המחבלים?
"ראיתי את שני המחבלים, אחד היה עם סכין ואחד עם רובה".
איזה רובה? אם 16?
"אולי חנין זועבי הביאה לו את הרובה, יימח שמה. היא ואחמד טיבי".
(תמיר סטיימן בראיון מיותר נוסף, חדשות 2, 18.10.2015)
כידוע, הקורבן היה הפטום זרהום, אזרח אריתריאי חף מפשע. אבל גם אילו התברר שמדובר במחבל, ממש לא בטוח שזו סיבה מספיק טובה לראיין אספסוף צמא דם, שביצע בו לינץ' לאחר שהיה ברור שכבר אינו מהווה סכנה. ואם כבר נופלת טעות בשיקול הדעת בשטח בגלל הלחץ של שידור חי – לא היה מזיק שיישב באולפן מגיש קר רוח (היי דני קושמרו), שיסתייג בחריפות מן הדברים ויגנה אותם בזמן אמת.
בחדשות 2 נמנעו מלהגיב.
הציטוט מול המציאות (1): אם כן, תמר, את לא רואה ממטר
הציטוט: "את רואה את המחבל שמאחורה, כאשר הוא על ארבע, עוד מנסה להתקרב לקורבנותיו, ולפתע מי שנראה כאחד המאבטחים במקום, לבוש אזרחי, חמוש באקדח, מקצר טווח לעבר המחבל, עובר למצב ירי, יורה בו. המחבל גם לאחר שהוא נורה, מנסה עוד לקום, עוד לנסות ולגרום לנפגעים נוספים ישראלים, ונורה שוב" (אור הלר, המהדורה המרכזית, חדשות 10, 18.10.2015).
המציאות: למרבה הצער, עולה על כל דמיון של כל כתב.
אור הלר נמנע מלהגיב.
הציטוט מול המציאות (2): אנחנו לא יודעים עדיין את שמו (אבל קרן נויבך דווקא כן)
הציטוט: "אנחנו מתחילים בראיון ראשון עם המעסיק של מבקש המקלט האריתריאי שנהרג אמש באופן אכזרי בתחנה המרכזית. אנחנו לא יודעים עדיין את שמו, או כל פרט עליו, למעט העובדה שהוא מבקש מקלט, נתין זר, כך הוא מכונה בתקשורת" (ניב רסקין, גלי צה"ל, שעה 8:07).
המציאות: כך נשמעה קרן נויבך בפתיחת התוכנית "סדר יום" ברשת ב', ששודרה באותה שעה ממש: "הפיגוע הקשה אתמול בתחנה בבאר שבע מביא לתוצאות בלתי נסבלות נוספות: מבקש מקלט אריתריאי, הפטום זרהום, שהגיע למקום כדי לטפל באשרת השהייה שלו, נורה בטעות על ידי קצין הביטחון של תחנת הרכבת ואחר כך גם הוכה קשות על ידי הנוכחים במקום".
שמו של זרהום פורסם באתר "הארץ" באותו לילה, שעות אחדות לפני השידור בגל"צ.
ניב רסקין, תרצה להגיב?
"הורביץ ידידי, מכיוון שבעיתונים, ברשת ובטלוויזיות לא אוזכר שמו של הפטום עד לשעה שמונה בבוקר, ואף סיפור הלינץ' לא היה במוקד, בחרנו לפתוח עם סיפור זה והבאנו ראיון ראשון עם מעסיקו במפעל שורשים. למרות שבשיחה המוקדמת כבר ידענו את שמו, בחרנו לפתוח את התוכנית בהדגשת העובדה שמת כאן אדם חף מפשע מבלי שאחרי שעות איש לא יודע את שמו ולאיש לא ממש אכפת. כדי להדגיש זאת נאמר בפתיח את מה שפורסם עד אותה עת בתקשורת, כלומר שמדובר בפליט אריתריאי אלמוני. הראיון נפתח בשאלה: 'אז מהו שמו?'. בשורה התחתונה גם סדר יום וגם אנחנו פתחנו באותו נושא ופרסמנו את השם באותה דקה לערך. בקיצור, סיפור טוב, מצטער להרוס לך אותו".
בלעדי (1): כותרת שלנו מלפני חצי שנה
האם פניו של בני גנץ לפוליטיקה? שאלה שמסקרנת רבים. ביום שני האחרון שודר במהדורה המרכזית של חדשות 10 אייטם שהוצג כ"בלעדי", ולפיו גנץ אינו פוסל אפשרות להיכנס לפוליטיקה. "אם אתה רוצה שאני אתעקש על זה, אז אם אני אהיה חייב אני אשקול את זה", אמר הרמטכ"ל לשעבר לרפי רשף בזהירות רבה, בהתייחסו לאופציה הפוליטית. המילים המהוססות הללו בהחלט הספיקו לחדשות 10 כדי להציג לצופים את הסקופ הבא:
אייטם נחמד, אבל האם הוא אכן בלעדי? "עד היום, גם אחרי שהוא השתחרר, גנץ דחה כל ניסיון לשאול אותו על פוליטיקה", ציין רשף במהדורה לאחר שידור קטע הראיון עם גנץ, ואף השחיל קידומונצ'יק כאשר הדגיש כי גנץ אמר את הדברים "במסגרת תכנית חדשה, 'אינטימי' שמה, ואולי דווקא המסגרת הזו אפשרה לו לשחרר הצהרה שהוא נמנע ממנה בעבר".
אלא שכבר לפני חצי שנה, באפריל 2015, פורסמה הצהרה זהה מטעמו של גנץ, שלפיה הוא אינו פוסל הצטרפות לפוליטיקה. למרבה ההפתעה, גם הכותרת הקודמת פורסמה בחדשות 10, ומי שהביא אותה בזמנו היה הפרשן לענייני צבא, אלון בן-דוד, כפי שניתן לראות כאן:
בשיחתו עם בן-דוד אמר גנץ כי "היו לי אפילו כמה הצעות שקשורות לענייני ירושלים עכשיו. יכול להיות שלא האחרונות, אנחנו לא יודעים. אנחנו בינתיים רק אוספים הצעות. עוד לא מחליטים כלום. רק קולטים. לא נותנים, לא פולטים כלום. רק קולטים". מהמילים המרומזות הללו הסיקו כבר אז בבית הוורד כי גנץ איננו פוסל הליכה לפוליטיקה, ופרסמו זאת כאמור בכותרת בולטת.
מחדשות 10 נמסר בתגובה: "יש הבדל משמעותי באופן שבו נוסחו הדברים על ידי גנץ לפני חצי שנה, בסמוך לשחרור, והשבוע בהתגבר גל הטרור בריאיון לרפי רשף, לכן מצאנו לנכון להדגיש את ההישג העיתונאי בריאיון האחרון".
בלעדי (2): ראיון שפורסם כבר אתמול
ואם כבר בלעדיות מפוקפקת: ביום שישי האחרון ראיין אמנון אברמוביץ' ב"אולפן שישי" את יצחק אהרונוביץ', לשעבר השר לביטחון פנים. בראיון השיב אהרונוביץ' להאשמותיה של השרה מירי רגב כלפיו, לפיהן גל הטרור הנוכחי מתרחש בגלל שהוא הפגין רפיסות מול הפלסטינים, בעיקר בנושא הר הבית. תוך כדי הראיון התנוססה למעלה הכותרת "בלעדי: השר לשעבר אהרונוביץ' עונה לשרה רגב".
בלעדי? אז זהו, שלא ממש. יממה וחצי לפני אברמוביץ', בבוקר חמישי שעבר, פרסם יוסי ורטר ב"הארץ" תמצית ראיון שערך עם אהרונוביץ' בנוגע למירי רגב. למחרת, בשישי בבוקר, שעות ארוכות לפני "אולפן שישי", פרסם "הארץ" את הראיון המלא.
עורך "אולפן שישי", איתי דנקנר, נמנע מלהגיב.
רביב דרוקר VS יאיר לפיד
החיסרון הקל הטמון בענף הספורט (שגם אני השתתפתי בו בעבר) המכונה "תקוף את יאיר לפיד בשל חוסר דיוק בעובדות", הוא בכך שהעוסקים בו צריכים לבדוק עד כמה באמת לפיד שגה והאם לא מדובר בטעות זניחה למדי שעלולה לחזור אליהם כבומרנג. ביום שלישי העלה רביב דרוקר את הפוסט הבא:
את הכותרת הזו מהאינדפנדנט הבריטי (בתרגום חופשי: "כוחות הביטחון הישראליים הרגו ילד בן 16 אחרי דקירה בירושלים, בזמן שהאלימות נמשכת"), הגדיר דרוקר כ"כותרת האמיתית". אבל האמת היא שזו הייתה הכותרת המתוקנת לידיעה. הכותרת המקורית, לפני ששונתה, הייתה:
כותרת זו (בתרגום חופשי: "מתיחות בישראל: ילד בן 16 הופך להרוג הפלסטיני השביעי על ידי כוחות הביטחון, אחרי דקירה בירושלים, בזמן שגל האלימות נמשך") נשלחה לדרוקר על ידי הדוברת החרוצה של לפיד, הדר אלוני. ההפניה של האינדפנדנט לידיעה בדף הפייסבוק שלו הייתה כבר ממש חד צדדית. תחת הפוסט הקצר "הוא ההרוג הפלסטיני השביעי בתוך 24 שעות בלבד", מיקם העיתון לינק לאייטם עם הכותרת "ילד פלסטיני בן 16 נהרג הבוקר על ידי המשטרה". בפוסט, שזכה עד רביעי האחרון ל-2,499 לייקים ו-1,623 שיתופים, לא היה שום אזכור לכך שאותו נער פלסטיני דקר שני עוברי אורח בטרם נורה למוות:
חוץ מאלה, הופיעו בתקשורת הבריטית כותרות מסלפות נוספות, שחלקן תוקנו בעקבות מחאות. למשל, זו של BBC, שהייתה תחילה "פלסטיני נורה למוות אחרי התקפה בירושלים שבה נהרגו שניים", ותוקנה בהמשך לאחר מחאות לכותרת "ירושלים: פלסטיני הורג שני ישראלים בעיר העתיקה".
אז איך לסכם? באופן טכני-מילולי, שלא לומר נוקדני, דרוקר צדק: בניגוד למה שלפיד ציין בפוסט שלו, בשום כותרת לא הופיעה המילה murder ("לרצוח"), אלא Kill ("להרוג"). אבל מהותית הצדק עם לפיד: לא אחת בתקשורת הבריטית פלסטינים שביצעו פיגוע דקירה מוצגים כקורבנות. בתגובה לפוסט ספג דרוקר מתקפת תגובות גם מכאלה שרחוקים מלהיות חסידי לפיד.
רביב דרוקר, תרצה להגיב?
"א. לפני שהעליתי את הסטטוס פניתי לדוברת של לפיד וביקשתי לדעת על מה היא הסתמכה. היא שלחה לי את הכותרת ששלחתי לך (הצילום השני באייטם זה – א.ה.). היא רחוקה ב-180 מעלות ממה שלפיד אמר. לא 'נרצח' ויש הקשר שהוא דקר. אם על זה הוא הסתמך, הסטטוס שלי מדויק במאה אחוז וכך טענה הדוברת. ב. אחרי שהעליתי את הסטטוס, פעיליו מצאו את הכותרת הזאת (הצילום השלישי באייטם זה – א.ה.). גם לעומתה יש פער משמעותי בין 'נרצח' ל'נהרג', אם כי אכן אין הקשר. ג. גם אם נניח שלפיד הסתמך על הכותרת הזאת ולא על הכותרת ששלחה הדוברת שלו, בתשובה לשאלה ישירה שלי על מה הסתמך כשאמר את מה שאמר אצל רזי, אז זה רחוק מלהוכיח את הטענות המגוחכות שכלי התקשורת בבריטניה בכוונה מטים את הסיקור מסיבות אנטישמיות".
יאיר לפיד נמנע מלהגיב.
הציטוט מול המציאות (2): כבר לא יכול לחכות
הציטוט: "בכר מחכה לרוני לוי" (כותרת במוסף הספורט של "ידיעות" לקראת משחקה של קריית שמונה נגד מכבי חיפה, 18.10.2015).
המציאות: ברק בכר לא חיכה באותו ערב למאמן מכבי חיפה, רוני לוי, מפני שכבר לפני חמישה חודשים פוטר מתפקידו כמאמן עירוני קריית שמונה. בעוד בכר מאמן בחודשים האחרונים את הפועל באר-שבע, מי שכן המתין לרוני לוי באותו יום הוא המאמן הנוכחי של קריית שמונה, סלאח חסארמה.
הבוקר ב"ישראל היום": מה באמת רוצה נתניהו?
האם מעקב מדוקדק אחר גיליונות "ישראל היום" יכול ללמד לעתים על כוונותיו האמיתיות ורצונותיו הכמוסים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו? לא מן הנמנע שייתכן שאולי. ביום חמישי שעבר הודיע נתניהו במסיבת עיתונאים כי הוא "פתוח לחלוטין" לפגישה עם אבו מאזן בירדן. ידיעה חשובה? ללא ספק. אבל האם נתניהו באמת חפץ בפגישה? ובכן, כך נראו למחרת הכותרות ב"ידיעות אחרונות", ב"הארץ" וב"מעריב".
ומה בססמוגרף הרגיש "ישראל היום"? שתיקה רועמת, שום כותרת על קריאתו של נתניהו לפגישה. בשולי האייטם על מסיבת העיתונאים של נתניהו, צוין רק כי "האמריקנים מנסים לקדם פגישת פסגה בירדן". צירוף מקרים? נשאיר את זה לקונספירטור.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
מרקו מצא את אמא? שלדון מצא את מרקו!
ואם כבר קריאה מודרכת בגיליונות "ישראל היום": ביום רביעי שעבר פרסם חמי שלו ב"הארץ" כי הסנאטור מרקו רוביו מסתמן כמועמד הרפובליקאי לנשיאות המועדף על שלדון אדלסון. גם במקרה בזה, ייתכן שמעקב יומיומי מדוקדק אחר העיתון של המיליארדר היהודי-אמריקני היה עשוי להקדים במעט את פרסום הסקופון. הכיצד? בעיקר לאור הכותרות הבאות, שהחלו להתפרסם ב"ישראל היום" מאז אפריל האחרון, כאשר רוביו הודיע על הצטרפותו למרוץ, ושאינן מותירות מקום לספק להיכן נטה לבו של אדלסון:
אז רוביו, כך מסתמן, לוקח את כל הקופה אצל אדלסון. יש לשער שעובדה זו תצער למדי מועמד רפובליקאי נוסף, ג'ב בוש, שהעובדה שהלוגו לקמפיין שלו דומה להפליא ללוגו של "ישראל היום", לא ממש הועילה לו אצל המיליארדר:
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
ההיסטוריה חוזרת
ביום שני החליט השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, למנות את גונדר עפרה קלינגר לתפקיד נציבת שירות בתי הסוהר. עד מהרה הוציאו אתרי החדשות את הודעות הפוש הבאות:
האתר היחיד שדייק הוא "וואלה!": האישה הראשונה בתפקיד נציבת שירות בתי הסוהר היא אורית אדטו, שמילאה את התפקיד בין 2000 ל-2003. אבל כדי לכפר על הדיוק, מיהר האתר להעלות לדף הפייסבוק שלו את הפוסט הבא:
למרות שהמרואיינת של "וואלה!" היא נציבת שב"ס לשעבר, אורית אדטו, בתמונה מופיעה דווקא חברת הכנסת לשעבר רחל אדטו.
דברים בשם אומרם (1): אמנון לוי VS "הארץ"
"הארץ" מוכיח היום שוב, כמה הוא יודע להיות נבזי כלפי מי שרחוק מהאג'נדה החברתית פוליטית שלו. ידיעה של יאיר אשכנזי אומרת כך – "המועמדים של מירי רגב למועצה לתרבות ולאמנות: גברים שהביעו בה תמיכה פומבית".
מי הגברים הללו? ד"ר הני זובידה, אביהו מדינה רון כחלילי ואחרים, אנשי תרבות מוכרים עם רקורד עשיר של עשייה בתחום החברתי מזרחי. אחד פעיל חברתי בקשת המזרחית וראש המחלקה למדע המדינה, שני זמר ויוצר ידוע, שלישי במאי סרטים שפעל רבות למען העניין המזרחי. הם לא הוכנסו למועצה כי הם תמכו במירי רגב, אלא בגלל שיש להם אג'נדה חברתית הדומה למה שהיא רוצה לקדם, ושאומרת שהגיע הזמן לעשות חלוקה מחדש של המשאבים באופן שייתן רוח גבית לתרבות מזרחית ופריפריאלית. הם לא אנשי מרכז או פוליטיקאים שהצביעו עבורה, אלא אנשי רוח שכמוה רוצים לשבור את העריצות התרבותית של "הארץ" ודומיו שמבחינתם תרבות היא רק דבר אחד, התרבות שלהם.
הרבה פעמים קשה לי להסביר אפילו לעצמי למה אני אמפתי למירי רגב, ימנית קיצונית שהפוכה ממני ברוב עמדותיה. כשאני קורא ידיעה נבזית כזו, אני מבין למה.
(אמנון לוי בדף הפייסבוק שלו, 19.10.2015)
יאיר אשכנזי נמנע מלהגיב.
דברים בשם אומרם (2): תודה, באמת
תודה לחבר'ה ב-ynet על בחירת הכותרת המרגיעה. אמא שלי עברה לגור איתנו.
(אודי כגן על הכותרת לראיון איתו, 17.10.2015)
עוד תיעוד חדש של מין באלנבי 40 (2004 התקשרה למסור ד"ש)
שם בבית הקטן, שושנים פורחות בגן, ובשובך הלבן – היונה. אבל בדרום חולון לא קרה שום דבר מיוחד עד שהטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"תגיד, הורביץ, לא הגיע הזמן שתשנה קצת את השטנץ השבלוני של הטור שלך?", הוא שאל במפגיע.
"למה אתה מתכוון?", חקרתי בחשש.
"בעיקר לזה שאתה לא חייב להיות רק נגטיבי", פירט הקונספירטור. "יש גם עיתונאים שעובדים קשה, עושים עבודה טובה ומביאים לקוראים הישגים חדשותיים".
"לא אמרתי שלא", הצטדקתי.
"לא אמרת שלא וגם לא אמרת שכן", התעצבן הקונספירטור. "למה שלא תיתן קרדיט לאותם עיתונאים? הנה, בטור הקודם שלך, למשל, שכחת להחמיא לעיתונאי שאין מילה מוצלחת יותר להגדיר אותו חוץ מאשר אס".
"לא הבנתי אותך", גמגמתי. "אולי אתה מתכוון לעיתונאית עמירה הס? היא באמת שיבחה כהרגלה את ישראל והמשילה את מדינתנו לקמצן שסוסו מת מכיוון שלא האכיל אותו".
"הס, הורביץ", היסה אותי הקונספירטור ללא היסוס. "התכוונתי בדיוק למה שאמרתי: עיתונאי שראשי התיבות שלו הם א"ס, וחוץ מזה הוא כמובן גם אס מנצח".
"אז למה שלא תגיד פשוט מההתחלה שאתה מתכוון לאודי סגל?", שאלתי בשמחה. "אני כבר להוט לשמוע אם יש לו חוויות מהכנס בוושינגטון בסוף השבוע האחרון, שהוא השתתף בו על חשבון שלדון".
"זה בכלל לא אודי סגל", הפטיר הקונספירטור.
"אז מי העיתונאי?", הסתקרנתי. "אראל סג"ל? איציק סבן? אלי סהר?".
"שכחת שאתה לא טוב בניחושים, הורביץ?", הזכיר הקונספירטור. "התכוונתי לאלי סניור, הכתב המיומן לענייני פלילים של קבוצת 'ידיעות'. תראה איזו כותרת אקטואלית לוהטת הוא הפציץ ב-ynet".
"יפה מאוד", אמרתי בהתפעלות. "אתה רוצה להגיד לי שאלי הפעיל את מקורותיו כחולי המדים והשיג מהם תמונות שהגיעו למשטרה, ושמוכיחות שהיו עוד מקרים מגונים של יחסי מין על הבר באלנבי 40?".
"מה אתה יודע", מלמל הקונספירטור. "ויש שכר לעמלו של אלי: תראה איזה נפח האייטם שלו קיבל באותו בוקר ב'ידיעות', שכהרגלו היטיב לתאר את מה שרואים בתמונות במילים המצמררות 'שגרת בילויים מחרידה'".
"תגיד, יש לך אולי איזשהו שמץ של מושג איך אלי הצליח להניח את ידיו על התמונות הלוהטות?", שאלתי בקנאת סופרים.
"האמת שכן", ענה הקונספירטור בלקוניות.
"ואתה מוכן להרחיב מעט?", התחלתי להתרגז.
"רק בגלל שאתה מבקש יפה", נעתר בקלות הקונספירטור. "אתה מבין, הורביץ? היתרון של אלי, בניגוד אליך למשל, מתבטא בכך שהוא יודע לשלוף מהבוידעם חומר ישן, שכולם כבר מזמן שכחו ממנו, ולהפוך אותו לזהב טהור ואקטואלי. הנה אייטם שפורסם ב-ynet לפני עשר שנים, עשרה חודשים, שלושה שבועות ויום אחד".
"קיבלת, הורביץ?", וידא הקונספירטור. "כמו שאתה בטח יכול לראות בעצמך, בתאריך היסטורי למדינת ישראל, כ"ט בנובמבר לשנת 2004, נערכה במועדון אלנבי 40 תחרות החולצה הרטובה. הצלם רפי דלויה תיעד את המתפשטות, ולמחרת, 30 בנובמבר, פורסמה ב-ynet כתבה של סמדר שילוני, שאיך לומר זאת בעדינות? לא ממש הזדעזעה משגרת הבילויים המחרידה".
"איך זה יכול להיות?", התפלאתי. "אז למה פתאום עכשיו פתאום היום כולם כן מזועזעים ממה שמתרחש באלנבי 40?".
"כי בימים הרחוקים ההם הפוליטיקלי קורקט והפמיניזם לא היו נפוצים כמו היום", הסביר הקונספירטור לאט. "אבל אם לחזור לאלי סניור: הוא לקח את התמונות הישנות של רפי דלויה, שהעלו אבק בארכיון הדיגיטלי, והפך אותן לזהב טהור ואקטואלי לכאורה, כלומר להוכחות חותכות שהגיעו ממש כעת לידי המשטרה ומצביעות על כך שיש דברים בגו. כמובן שבתמונות שמופיעות כיום בסקופ של אלי אין שום קרדיט למי שבאמת צילם אותן, כדי לא לפגוע חלילה באמינות של הסיפור. נו, מה תגיד? מקצוען או לא מקצוען?".
"רגע אחד", עצרתי את הקונספירטור. "איך אתה יכול להיות לגמרי בטוח שהתמונות שרפי דלויה צילם לפני כל כך הרבה זמן הן בדיוק אותן תמונות מטושטשות שמופיעות עכשיו ב-ynet וב'ידיעות'?".
"תיכנס לכאן", הנחה הקונספירטור ביובש. "תוכל למצוא את אותן תמונות בדיוק של רפי, מאותו ערב ממש, רק בלי הטשטוש".
ואם כבר טשטושים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il