הוא לא רק בנק, הוא גם ידיד
בשישי האחרון פרסם סבר פלוצקר במוסף "ממון" ראיון נרחב עם יו"ר בנק לאומי, דוד ברודט. שלושה ימים חלפו, וביום שני הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות", באותו מוסף ממש, השיא עצות לשר האוצר המיועד תחת הכותרת "עשרה דברים שיאיר לפיד לא צריך לעשות". העצה הרביעית הייתה לא לעשות רפורמות. "הגיע הזמן לנוח מהן", כתב פלוצקר. "עיסוק מיניסטריאלי קדחתני ברפורמות גרם אפילו לשרי אוצר מנוסים להזניח את חובתם הראשונית: לשמור על משק יציב וגדל".
לכאורה, מה הקשר? תשאלו את סגן עורך "דה מרקר", רותם שטרקמן, שבאותו יום העלה את הציוץ הבא: "אז אחרי שסבר פלוצקר חזר מטיול בניו יורק בהזמנת בנק לאומי, ופרסם ראיון עם היו"ר ב'ידיעות' שישי, הבוקר בעיתון הוא ממליץ ללפיד לא לעשות רפורמות".
הציוץ של שטרקמן מעלה שתי שאלות מסקרנות. הראשונה: אם פלוצקר חפץ בראיון עם ברודט, למה הוא צריך לטוס לניו יורק במימון בנק לאומי? השנייה: אם פלוצקר טס על חשבון הבנק של ברודט לניו יורק, מדוע לא עדכן בכך את קוראיו ונתן גילוי נאות?
דובר בנק לאומי, אבירם כהן, מה הייתה מטרת האירוח?
"לבחון את הפעילות של ההיי טק בעמק הסיליקון ואת הקשר להיי טק בישראל. מכיוון שללאומי יש סניף שם, יכולנו לקשר בין סבר לגורמים שונים. הכתבה עדיין לא פורסמה".
מה לגבי הראיון עם ברודט? האם הוא התקיים בניו יורק? לא בעייתי בעיניך שפלוצקר מראיין אותו, ולא מזכיר שבנק לאומי אירח אותו?
"הראיון עם ברודט עסק בענייני הבנק בארץ ואינו קשור לנסיעה".
פלוצקר, מה תגובתך לציוץ של שטרקמן?
"עזוב, אני לא יודע מה הוא כתב, אין לי מושג ואני גם לא מתעניין. אני מאוד מודה לך על הטלפון, אבל אני לא נכנס לזה".
הוא טוען ששהית בניו יורק בהזמנת בנק לאומי ומזכיר את הראיון עם ברודט.
"תודה רבה לך, אבל כמו שאמרתי לך קודם אני לא נכנס לזה. כל עיתונאי עוסק במה שהוא רוצה לעסוק בו וזה מה שצריך להיות".
מבחן אמריקאי: מיהי סימה קדמון?
התשובה המלאה + חלופת מכתבים מנומסת למחצה ממתינים לכם בהמשך הטור, אבל כעת לשאלה:
מיהי סימה קדמון?
א. פרשנית פוליטית בכירה וחברה קרובה של יאיר לפיד כבר 25 שנה.
ב. עיתונאית הבטוחה ששר אוצר טוב חייב רקע כלשהו בכלכלה.
ג. עיתונאית המשוכנעת ששר אוצר טוב לא חייב רקע בכלכלה.
ד. כל התשובות נכונות.
מבחן אמריקאי: מיהו מתי גולן?
התשובה המלאה + אי אלה חמורים ממתינים לכם בהמשך הטור, אבל כעת לשאלה:
מיהו מתי גולן?
א. בעל טור ותיק ב"גלובס", לשעבר עורך המשנה של "הארץ" והעורך הראשי של "גלובס" ו"טלגרף".
ב. עיתונאי שחושב שיובל שטייניץ הוא אדם רציני ובעל ניסיון.
ג. עיתונאי שחושב שיובל שטייניץ הוא אדם חסר כישורים שהיווה אתנחתא קומית.
ד. כל התשובות נכונות.
דה מרקר, עכשיו במבצע
ביום רביעי הקרוב תיפתח במרכז הבינתחומי בהרצליה סדנה חדשה. הנושא: "התמורות הכלכליות בארץ ובעולם – הסיפור האמיתי". במודעה שפורסמה לפני חודש ב"הארץ" הוזמנו מנהלים בכירים בארגונים עסקיים וציבוריים להירשם לקורס, שמנהלו האקדמי הוא גיא רולניק, סגן מו"ל "הארץ" ומייסד "דה מרקר". בין המרצים הנוספים בסדנה: עורכי וכתבי "דה מרקר" איתן אבריאל, סמי פרץ, מירב ארלוזורוב, סיון קלינגבייל, נתן ליפסון ודפנה מאור. מחיר הקורס – שלושה מפגשים, כל אחד מהם בן שש שעות – הוא 6,318 ש"ח, כולל מע"מ.
האם שיתוף הפעולה הלגיטימי בין צמרת "דה מרקר" למרכז הבינתחומי מתכתב באופן כלשהו עם כמות ואופי סיקורו של המוסד האקדמי בעיתון הכלכלי?
בשנה האחרונה, החל מ-12.3.2012 ועד שלשום (שלישי), 12.3.2013, הוזכר המרכז הבינתחומי ב"דה מרקר" לא פחות מ-143 פעמים. באותה תקופה הזכיר "כלכליסט" את המרכז הבינתחומי רק 38 פעמים, ואילו ב"גלובס" זכה המוסד האקדמי ל-19 אזכורים בלבד. שורה תחתונה: 71 אחוזים מהאזכורים של המרכז הבינתחומי בעיתונות הכלכלית בשנה האחרונה היו ב"דה מרקר", רק 29 אחוזים היו בשני העיתונים המתחרים גם יחד.
לפני חודש חשף חיים לוינסון בעמוד הראשון של "הארץ" מסמכים פנימיים המראים כיצד ניסתה חברת אי.די.בי של נוחי דנקנר לגייס בכיר בבנק ישראל לדירקטוריון הקונצרן. זאת, חודש לפני סיום כהונתו. הבכיר הוא פרופ' צבי אקשטיין, מי שהיה המשנה נגיד בנק ישראל, ששלח קורות חיים לאי.די.בי, למרות שעובדי מדינה חייבים בשנת צינון לפני העסקתם בגופים שמולם עבדו. אותו אקשטיין משמש כיום דיקן בית הספר לכלכלה במרכז הבינתחומי הרצליה. כן, כן, אותו מרכז שבו ייפתח בשבוע הבא הקורס של בכירי "דה מרקר".
למרות חיבתו הרבה של "דה מרקר" לסיקור ביקורתי של התנהלות אי.די.בי בכלל ונוחי דנקנר בפרט – משום מה הסקופון החביב של לוינסון לא מצא את דרכו למוסף הכלכלי המודפס באותו יום, וגם לא למחרת. רק כעבור יומיים נרשמה התייחסות לנושא, בטור דעה שפרסם רותם שטרקמן בשער האחורי של "דה מרקר". אלא שב"דה מרקר" – הפתעה, הפתעה – נשמט איזכור הקשר הנוכחי של פרופ' אקשטיין למרכז הבינתחומי בהרצליה.
כל פניותיי לבקשת תגובה מגיא רולניק – בים (אימייל), באוויר (sms) וביבשה (הודעה במשיבון) – לא נענו.
למי קראת פראבדה?
ואם כבר "דה מרקר" – השבוע ספג המוסף הכלכלי טיל קרקע קרקע מהמתחרים בוורוד. זה קרה כאשר אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", התייחס לתגובה שקיבל ממשרד האוצר, שלפיה הם אינם נוהגים להתייחס לדיונים פנימיים.
"גיחי, גיחי, גיחי", כתב ציפורי בתגובה לאין תגובה. "האוצר הרי נוהג גם נוהג להתייחס לדיונים פנימיים הנערכים בו – הוא פשוט מדליף אותם נון סטופ לפראבדה שלו, כי שם הוא מקבל עיתונות מתרפסת ומתנחמדת. השבוע, למשל, האוצר עבד קשה מאוד על הדלפות לביטאון שלו. הנה כמה דוגמאות: פרישה הדרגתית של עובדים, העלאת גיל הפרישה, הפנסיה של פורשי צה"ל, חלוקת ארנונה בין רשויות חזקות לחלשות. ספין ועוד ספין. בזה האוצר מצטיין, אין ספק". פירוט נושאי האייטמים של ציפורי לא הותיר ספק בנוגע לזהות העיתון שאליו הוא מכוון.
ב"דה מרקר" נמנעו מלהגיב.
דרוש: שר אוצר. עדיפות לבעלי פחות ניסיון
את המכתב הבא שלחתי השבוע לסימה קדמון, הפרשנית הפוליטית הבכירה של "ידיעות אחרונות".
סימה שלום,
אני קצת מבולבל, והייתי שמח אם תוכלי לסייע לי.
אבל ראשית, לפני שאפרט, מגיע לך מזל טוב. לא בכל יום חבר ותיק שלך מתמנה לשר האוצר. אז נכון, אני מכיר יותר מ-30 עיתונאים שכשהם אומרים "יאיר" ברור שהם מתכוונים ליאיר לפיד, אבל המקרה של יאיר ושלך שונה. חברות של 20 ומשהו שנים לא הולכת ברגל, בטח כשהיא כוללת זיכרונות מתוקים מקרליבך 2, עבודה משותפת במוזס 2, הערכה הדדית ופירגון.
"הרעות, נשאנוך בלי מלים" זה כנראה הכי 48'. במקרה של יאיר ושלך דווקא יש מלים, והן הופיעו השבוע בעמוד הראשון של עיתונכם המשותף, "ידיעות אחרונות". גילוי נאות? נו שוין.
הבלבול שלי, סימה, לא נובע מהיעדר הגילוי הנאות. הבלבול שלי קשור לטור שפרסמת לפני כארבע שנים על שר אוצר חדש אחר: יובל שטייניץ.
ברשותך, סימה, נתחיל עם החבר יאיר. אין מחלוקת שהוא פוליטיקאי טרי וחסר ניסיון, שהוא סוגר היום חודש ותשעה ימים כחבר כנסת, שאין לו תעודת בגרות, ושהוא עצמו העיד בעבר שאינו מבין כלום בכלכלה.
למרות זאת, בטור שפרסמת השבוע בירכת על המינוי החדש של חברך הוותיק. "לא ברור לי מה זאת פוליטיקה חדשה, אבל אם זה לעשות את המעשה הנכון, אז הבחירה של לפיד היא הפוליטיקה החדשה", כתבת במתינות. "יגידו שזה מטורף, ישאלו איך הוא מעז. איך אדם שאין לו שום השכלה כלכלית, שמעולם לא ניהל שום דבר, לוקח על עצמו תיק כבד כמו האוצר, שבכירים ומנוסים ממנו היו מסרבים לקחת". בהמשך, סימה, אף חידדת והוספת כי "היו לנו לא מעט שרי אוצר שלא היו כלכלנים. זה לא אומר שהם לא היו שרי אוצר טובים, אבל זה גם לא אומר שזו ערובה לכישלון. ללפיד יש נקודת פתיחה מצוינת: הוא אינטליגנטי, הוא חרוץ, הוא מהיר תפיסה... למרות שהנטייה היא להספיד פוליטיקאים שנוטלים על עצמם את תיק האוצר, בטח פוליטיקאי צעיר וחסר ניסיון כמו לפיד, מומלץ לחכות עם זה".
אם לסכם, סימה, כשזה נוגע ללפיד את חושבת שגם פוליטיקאי טרי ללא כל ניסיון כלכלי יכול להיות שר אוצר טוב.
מה שמוביל אותי ליובל שטייניץ. הוא, בניגוד ללפיד, כיהן במשך עשר שנים כחבר כנסת לפני שהתמנה לשר האוצר, ואפילו צבר ניסיון בעל משמעות כיו"ר ועדת החוץ והביטחון. בעוד שללפיד אין תעודת בגרות, שטייניץ הוא ד"ר לפילוסופיה. נכון, גם שטייניץ, כמו לפיד, לא הבין הרבה בכלכלה עם מינויו לשר האוצר. ובכל זאת – האם תסכימי איתי, סימה, לאור הרזומה של שני האישים, שנקודת הפתיחה של שטייניץ לתפקיד שר האוצר, בכל הקשור לניסיון, הייתה לא פחות טובה, ואולי אפילו טיפ טיפה יותר מוצלחת, מזו של לפיד שעד לפני חמישה חודשים, במקביל לטירונות הפוליטית, עדיין כתב טור ב"7 ימים"?
אז זהו, שלא בטוח שתסכימי איתי. לפני ארבע שנים, עם מינויו של שטייניץ לתפקיד שר האוצר, חוסר הניסיון שלו דווקא הפריע לך מאוד. "נתניהו מכריז על מלחמה כלכלית, ובוחר למצביא העליון במלחמה מישהו שלא יודע להחזיק רובה", לגלגת בארסיות יחסית. "אז איך קרה שיובל שטייניץ, הדוקטור לפילוסופיה שלא ניהל בחייו אפילו קפטריה באוניברסיטה, שלא היה שר ואפילו לא עוזר שר, שלא גדל במערכות הממשלתיות, קיבל לידיו את המשרד הכי חשוב בתקופה הכי קריטית?". בהמשך, סימה, אף חידדת והוספת כי "שטייניץ יצטרך ללמוד להיות שר תוך כדי קבלת החלטות דרמטיות, כפי שמצופה ממשרד האוצר בעת הזאת. כמה שגיאות יבואו לידי ביטוי תוך כדי לימוד? הרי כל אדם שמקבל תפקיד משתמש בניסיון שצבר, נובר בשעות הצורך בנבכי זכרונו, מעלה באוב החלטות שקיבל בעבר. לשטייניץ אין ניסיון כזה. אנשים אומרים שהוא איש טוב והגון. ההגינות הייתה מחייבת לא לקבל עליו בעת הזאת תפקיד שגדול פי כמה ממידותיו".
בדיוק בגלל זה אני קצת מבולבל, סימה. הרי אם שטייניץ לא היה ראוי להיות שר האוצר, בשל חוסר ניסיונו – מדוע לפיד כן מתאים לתפקיד? ואם לפיד ראוי להיות שר אוצר – מדוע שטייניץ לא התאים לכך בזמנו?
אהיה אסיר תודה אם תסייעי לי לפתור את הדילמה מי משתי הפרשניות הבכירות צודקת: סימה קדמון שכתבה על שר האוצר שטייניץ או סימה קדמון שכתבה על שר האוצר לפיד.
אביב הורביץ, mako
וזה מה שסימה קדמון ענתה לי.
אביב שלום,
תודה שטרחת לבקש תגובה.
תיקון קטן: הידידות שלי עם לפיד היא בת 25 שנה ולא 20 כפי שכתבת, וכן – היא כוללת זיכרונות מתוקים, כמו שיש בין אנשים צעירים (זה מה שהיינו אז) שחולקים מקום עבודה, חוויות משותפות וחיבה הדדית.
אתה יודע, אז עוד לא צפינו שהוא יהיה פוליטיקאי ואני פרשנית פוליטית. לאור המציאות היום, שבה יש יותר עיתונאים בפוליטיקה מאשר בתקשורת, אני מניחה שלא מעט עיתונאים נתקלים בבעיה דומה.
מה שלא מדויק, זה עניין הגילוי הנאות: זאת לא הפעם הראשונה שאני כותבת על לפיד, וכשעשיתי את זה בעבר הוספתי גילוי נאות - ובגדול! אני מניחה שאפילו המדקדקים ביותר לא היו מצפים ממני לעשות גילוי נאות בכל מאמר או טור שלי שבו לפיד מוזכר.
ולשאלתך:
בטור המדובר אני כותבת: "לא ברור לי מה זאת פוליטיקה חדשה, אבל אם זה לעשות את המעשה הנכון, אז הבחירה של לפיד היא הפוליטיקה החדשה". מה לעשות, אבל כל חלקי המשפט הזה נכונים: אני לא יודעת מה זה פוליטיקה חדשה, ולפיד עשה את המעשה הנכון. אחרי שבמרכז קמפיין הבחירות שלו עמדה השאלה: "איפה הכסף", נדמה לי שהוא לא יכול היה לסרב לקבל על עצמו את המשרד שבו הכסף נמצא. לכן זה היה המעשה הנכון. אני בטוחה שאתה מסכים איתי.
כפי שאתה בעצמך מציין, במאמר שלי הבאתי את כל הטענות שיש כלפי המינוי: שלפיד חסר ניסיון, שאין לו השכלה כלכלית, שהוא לא ניהל מימיו שום דבר, שהוא לוקח על עצמו תיק שמנוסים ממנו היו נרתעים מלקחת. כל הבעיות שעולות מהמינוי כתובות שם. אבל המסקנה שלי, וזה גם ההבדל בין מה שכתבתי בזמנו על שטייניץ, זה שבניגוד לשטייניץ, שמאחוריו עמד במקרה הטוב נתניהו וגם זה לא תמיד - מאחורי לפיד עומד כוח פוליטי חזק, ושאי אפשר להפריז במשמעות של זה, כי חלק גדול מהתפקיד שהוא לקח על עצמו הוא היכולת לעמוד בלחצים פוליטיים.
כשאני קוראת (במכתבך) את מה שכתבתי לפני ארבע שנים על מינויו של שטייניץ – נדמה לי שלא ממש טעיתי.
אני מקווה שגם על לפיד אוכל לומר אותו דבר.
בתודה והערכה,
סימה קדמון
איזה תיק יקבל אורי אורבך?
המציאות, שוב התברר, חזקה יותר מכל סאטירה. יומיים אחרי המערכון של "ארץ נהדרת" – שבו שאול מופז בגילומו של מריאנו נשבע אמונים כשר הרווחה, רק כדי להתעדכן תוך כדי דקלום השבועה שהוא יהיה בעצם שר האנרגיה והמים, וכעבור שניות ספורות לשנות שוב סטטוס לתפקיד השר לענייני תרבות – הופתע שאול מופז האמיתי לגלות שנכון לעכשיו (יום חמישי אחר הצהרים, כך שהכול פתוח) הוא כלל לא יהיה שר.
כמו מופז ופוליטיקאים רבים אחרים – כך גם הכתבים הפוליטיים התקשו בחודש האחרון לעקוב אחרי שלל הספקולציות והספינים שנולדו בעקבות הקרב על התיקים בממשלה. זה התחיל ימים ספורים אחרי הבחירות, במאבק על המשרדים הגדולים, כאשר "ידיעות", למשל, דיווח בעמוד השער כי "על פי ההערכות, לפיד לא מעוניין בתיק החוץ" (פחחח), ו"ישראל היום", לדוגמה, סיפר כי "נתניהו יציע לבנט להצטרף ראשון לקואליציה" (אהה), והסתיים אמש – בבחישות האחרונות סביב התיקים הקטנים. וכך יצא שבתוך שעות ספורות הוצמדו לאורי אורבך לא פחות משלושה תיקים: בחדשות ערוץ 10 אתמול סיפר גיא זהר שאורבך יהיה השר לענייני תפוצות, אבל בערוץ 2 דיווח עמית סגל שאורבך בכלל יהיה שר הספורט. היום (חמישי) עדכנו "ידיעות", "הארץ" ו"ישראל היום" שאורבך הוא השר לענייני גמלאים. נקווה שעד הצילום בבית הנשיא לא יצמח לאורבך תיק כלשהו נוסף.
ולא נסיים בלי רגע אחד של נחת: לפני ארבע שנים, עם תום המגעים להרכבת הממשלה הקודמת, פורסם טור בעמוד השער של "ידיעות". תחת הכותרת "בהצלחה ביבי" כתב יאיר לפיד: "ממשלת נתניהו אולי אינה הממשלה שהייתי רוצה בה, אבל יש בה (גם) אנשים טובים ומנוסים, והיא נבחרה כחוק. גורלנו אינו תלוי בכך שנצליח להעיף אותה בזריזות מכל המדרגות, אלא בכך שהיא תצליח. אחד התנאים ההכרחיים להצלחתה הוא שנאחל לה בהצלחה בכל ליבנו, וגם נתכוון לזה". היו זמנים.
איך יודעים שמתי גולן אינו חמור?
את המכתב הבא שלחתי השבוע לעיתונאי הוותיק מתי גולן מ"גלובס".
מתי שלום,
אפתח, ברשותך, בשאלה מעט מפתיעה: מיהו, לדעתך, חמור?
לא לחינם אני מפנה דווקא אליך את השאלה הזו, מתי. בעשור האחרון השתמשת אי אלה פעמים בביטוי לפיו "רק חמור אינו משנה את דעתו". בשלוש הזדמנויות שונות החמור אפילו זכה לככב בכותרת הטורים שלך. כך קרה, למשל, כאשר עמרם מצנע דבק בעמדתו שלא להצטרף לממשלת שרון, והכותרת הכריזה "רק חמור לא משנה את דעתו". כאשר שאול מופז החליט במפתיע לפרוש מהליכוד, הכותרת הייתה "מופז אינו חמור" וכאשר בנימין נתניהו, סילבן שלום ולימור לבנת חזרו מהתנגדותם לתוכנית ההתנתקות שאלה הכותרת "מיהו חמור?". יאמר לזכותך, מתי, שהקפדת לתת קרדיט למי שהמשפט המקורי מיוחס לו, משה דיין.
האמת, מתי, שהיה מרענן לקרוא את זה. נחמד לגלות שבכל שדרת העיתונאים שלגלגה על חוסר הניסיון של שטייניץ עם כניסתו לאוצר (כמו למשל סימה קדמון) ישנו אחד שידע להעריך את כישוריו כבר מהרגע הראשון. אבל אז דפדפתי ארבע שנים אחורה, ומצאתי טור שפרסמת במאי 2009, חודש וחצי לאחר מינויו של שטייניץ לאוצר. "זה לא נכון שפרשת אישור התקציב הייתה ייאוש אחד גדול, הייתה גם אתנחתא קומית בשם יובל שטייניץ", כתבת. "כמו יובל המבולבל של הילדים, נראה יובל של ביבי נורא מצחיק, מסתובב בשטח התקציב כמו ילד שלא יודע מה הוא עושה שם חוץ מלהפריע למבוגרים". בהמשך, מתי, הוספת כי "בכל זאת יש בעיה, והיא שהמדינה בכל זאת צריכה שר אוצר. אבל נתניהו לא חושב כך. הוא לא מינה את יובל בגלל הכישורים שאין לו, אלא בגלל כישוריו כמשרת אדוניו. כל מה שיובל עשה בפוליטיקה זה להיות עושה דברו של ביבי, המעריץ ללא גבול, המבצע כל מה שביבי (ורעייתו שרה) הטילו עליו".
סיימתי לקרוא, מתי, ולא כל כך הבנתי. האם כאשר שטייניץ מונה לשר האוצר הוא היה בעל ניסיון, או שמא חסר כישורים? אדם רציני או אתנחתא קומית? פרלמנטר מצליח או בסך הכול עושה דברם של ביבי ושרה?
אהיה אסיר תודה אם תסכים ליישב את הסתירות.
בברכה,
אביב הורביץ, mako
מתי גולן בחר שלא להתייחס למכתבי.
שוקן יעביר את זה לממונים
מתי שמואלוף הוא משורר, פובליציסט ופעיל חברתי ופוליטי. בשבוע שעבר פרסם ב-mako טור דעה על החלטת "הארץ" לגבות תשלום עבור הצפייה בתכני אתר האינטרנט שלו. במאמר, בין היתר, טען שמואלוף כי המהלך של "הארץ" יוצר הפרדה בין מי שיכולים לשלם לאלה שידם אינם משגת. כטוב לבו במטאפורות, הקביל זאת שמואלוף לנתיב המהיר בתשלום בכביש אילון, ואפילו לשליחת הפועלים הפלסטיניים לאוטובוסים נפרדים. עד כדי כך.
שמואלוף: טוב, אחרי המאמר על חומת ההפרדה ב"הארץ", אני חוזר לשולחן הכתיבה ומתפלל שלא אנזק. חבר אחד כבר אבד. צ'יקי התקשר נזעם ואמר שהוא לא מבין אותי, ממש.
שוקן: בסדר, בסדר. נוותר על חומת התשלום. רק תן לנו מודל איך לשלם משכורות למי שכותב בעיתון כשאתה קורא חינם. אולי שיכתבו חינם?
שמואלוף: לפחות היית מפברט, יא קמצן. אבל אני לא כמוך. בבקשה.
שוקן: מעולה! אני אעביר את זה לממונים.
התלבטות גורלית
לילה בלי כוכב, וקר בחדר. אני שוכב לי על הגב, מביט על התקרה ומפנטז על השי לחג שאו-טו-טו יגיע מ-mako. מעניין אם יובל יכתוב לי ברכה אישית בכתב ידו, או יסתפק ב"חג אביב שמח". הוא בטח מתלבט האם לשחק אותה הפעם לארג' ולחלק לנו לכבוד החג את היין הכי פחות נחות שנועם הצליח לסגור בבארטר, או שמא להסתפק בדיסק האוסף של גאיה ממן (כולל ביצועים נדירים מהתקופה המוקדמת שלה, כלומר 2009). אכן התלבטות.
הטלפון צלצל. "מועדים לשמחה", צהל הקונספירטור.
"גם לך", עניתי.
"אתה נשמע לי מהורהר", אמר הקונספירטור באמפתיה. "קרה משהו?".
"לא קרה כלום", עניתי. "אני פשוט קצת סקרן לדעת מה נקבל כשי לחג".
"אל תפתח ציפיות", אמר הקונספירטור, "אני במקומך, לאור תוצאות הרבעון, לא הייתי בונה על היין של mako. כמו שאני מכיר את יובל, זה עוד עלול להיגמר ב"עדן אבוטבול – המיטב" או בסינגל הבכורה של אור טרגן".
"אני מכיר את יובל כבר 19 שנים", אמרתי לקונספירטור, "ואני משוכנע שהוא יעשה את המיטב כדי לדאוג לנו לשי ראוי. בטח ההתלבטות שלו לא קלה".
"עזוב", ענה הקונספירטור בביטול. "ההתלבטות של יובל בקשר לשי לחג היא עוד כלום לעומת ההתלבטות שיש בקשר לרז".
"יובל מתלבט בקשר לרז?!", שאלתי בסקרנות.
"מה פתאום יובל?", התנער הקונספירטור. "זה בועז שמתלבט".
"מה ההתלבטות?", שאלתי בעניין.
הקונספירטור הנמיך את קולו. "בועז הגיע לשלב הברכות, והוא מתלבט באיזו רשימה לשים את רז: ברשימה של העיתונאים או ברשימה של העובדים. מה אתה אומר? חתיכת דילמה, נכון? למה שלא תכתוב על זה משהו?".
"לא יודע, אני קצת מתלבט", אמרתי בחשש קל. "נכון שבסוף הטור מופיע גילוי נאות, אבל יש כאן מלכוד. רז פרסם ב'ידיעות' עשרות אייטמים נגד 'קשת', אז אם אני אכתוב עליו מילה רעה, מיד יצוץ מישהו כמו ירון טן-ברינק ויזכיר לי שאני בעצמי משרת בלי בושה אינטרסים של תאגיד נצלני".
"מה ההתלבטות?", שאלתי בציפייה.
"דן, שהמעגל שלו חוזר בקרוב ל'רשת', סיפר בראיון ב'7 לילות' שכבר 15 שנה בערך היה ברור למירי ולו שהעניין ביניהם נגמר".
"נו, אז איפה כאן ההתלבטות?", הרמתי מעט את קולי.
הקונספירטור שתק במשך שלוש שניות. "קודם כל, הורביץ", אמר לבסוף באיטיות. "זו הפעם האחרונה שאתה מרים את הקול. מי אתה חושב שאתה? אדם שרון?! תתבייש. שנית, ההתלבטות שלי היא האם להאמין למה שדן אמר בראיון האחרון, או להאמין דווקא למירי, שרק לפני שבע שנים, בראיון משותף עם דן, סיפרה על האהבה הענקית שלו אליה. ואולי אני צריך דווקא להאמין לדברים שדן עצמו פרסם לפני 14 שנים וחצי, בספרו 'בשידור חי'? אתה יודע ששם הוא כתב למירי את מילות האהבה הבלתי נשכחות הבאות, ואני מצטט מהזיכרון: 'אותו יום, כשישבתי מולך, מירי, באולפן, במעגל הנוצץ, ראיתי אור. כוכב נולד מול עיניי. למה לא הקדמת את הולדתך?'. מה תגיד, הורביץ? איזה משפט. כל כך יפה. כל כך רומנטי. כל כך שרמנטי. מה דעתך? איזו גרסה לדעתך נכונה יותר? אולי תכתוב על זה משהו?".
"לא יודע, גם כאן אני טיפונת מתלבט", עניתי בהיסוס. "בכל זאת, לא נעים. אני הרי מכיר את דן עוד מהימים שבהם הוא הגיש את תכנית הבוקר של 'קשת' ואני הייתי העורך הראשי שלה. לעולם לא אשכח איך הוא החמיא לי פעם על הליינאפ המעולה".
"התרגשת?", התעניין הקטנספירטור.
"בוודאי", עניתי, "דן הוא אוטוריטה עליונה בכל הקשור לטלוויזיה ולאקטואליה, ולכן קיבלתי במלואה וללא היסוס את חוות הדעת שלו".
"קצת מפתיע", אמר הקונספירטור.
"מה מפתיע?", שאלתי, "דן הוא איש שפיו ולבו שווים".
"מפתיע שלא הזכרת את כל הפעמים שבהן הוא אמר לך שהליינאפ חרפה, שאתה צריך להתבייש, שהוא מסתייג מהקידומים ושהוא בז לתוכן השיווקי. יכול להיות, הורביץ, שבגלל זה אתה לא כל כך רוצה לכתוב עליו?".
"אני מנוע מלהכחיש", השבתי בלחש.
"יודע מה? אני מבין את המצוקה שלך", הפתיע הקונספירטור. "אז למה שלא תכתוב על יוכי ופרשת חיי שרה?".
"מה, יוכי ברנדס עלתה על פרשנות חדשה ומקורית לסיפור חייה של שרה אמנו?", שאלתי בהתלהבות. "זה נהדר. מתי יוצא הספר?".
"לא ספר ולא שרה אמנו, הורביץ", נזף הקונספירטור. "אני מתכוון לראיון של יוכי שלשום ל'ליידי גלובס", שבו היא דיברה על שרה נתניהו".
"באמת?", שאלתי בהתעניינות. "מה יוכי אמרה?".
"שהיא מתעבת את הלכלוך והרפש שמשליכים על שרה נתניהו", ענה הקונספירטור. "וזה כמובן עורר אצלי התלבטות נוספת".
"מה הפעם? מה ההתלבטות?", שאלתי בעייפות.
"האם יוכי בעד שרה בגלל שהיא כותבת טור שבועי יוקרתי ב'ישראל היום', או שהיא כותבת טור שבועי יוקרתי ב'ישראל היום' בגלל שהיא בעד שרה".
"האמת? התלבטות", עניתי בלאות.
ואם כבר לאות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".