ותודה שטסתם

ביבי טורס? פרס טורס!

לפני עשרה ימים חזר נשיא המדינה, שמעון פרס, מביקור ממלכתי בן שישה ימים במקסיקו, בראש משלחת של אנשי עסקים ישראלים. קשה היה לפספס את הביקור הזה, ולאו דווקא בגלל אירועים מסעירים (למעט אחד) שהתרחשו בו: 24 עיתונאים, מכל כלי התקשורת בארץ, התלוו לפרס בביקורו, כאשר מי שמימן את נסיעתם ושהותם של אותם עיתונאים הם עשירי הקהילה היהודית במקסיקו.

סעיף 18 בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות אוסר על עיתונאי לקבל טובת הנאה בקשר לעניין הכרוך בעבודתו העיתונאית, זולת מכלי התקשורת בו הוא מועסק. למרות זאת, לטיסת אל על שהמריאה לניו יורק ביום שלישי לפני שבועיים בשעה 1:00 בלילה התקבצו, בין היתר, העיתונאים הבאים: יורי ילון ("ישראל היום"), איתמר אייכנר ("ידיעות אחרונות"), זאב קם ("מעריב"), אייל להמן (ynet), מיכל קליין-הלפרן ("וואלה!"), עודד בן-עמי (חדשות 2), מירי מיכאלי (חדשות 10), רון נשיאל (רשות השידור), אורה קורן ("דה מרקר"), אדריאן פילוט ("גלובס"), גולן חזני ("כלכליסט"), קטיה וולקובה (ערוץ 9), גריר פיי-קשמן ("ג'רוזלם פוסט"), נסים אבו-חייט ("פנורמה") וסוהיל כראם (רדיו א-שמס). אליהם נוספו גם צלמים וטכנאים.

עד כמה בעייתית העובדה שמשלחת עיתונאים גדולה כל כך יוצאת לחו"ל, כאשר בית הנשיא דואג למימון הטיסות היקרות והשהייה הלא זולה של הכתבים? (הגם שבפועל מי ששילם את הכסף הם אנשי הקהילה היהודית במקסיקו).

לדברי נשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר, נסיעה שכזו מנוגדת לחלוטין לכללי האתיקה. "אחד הכללים הבסיסיים הוא לא להימצא בניגוד עניינים", אמרה דורנר בשבוע שעבר לצ'יקו מנשה בקול ישראל. "אם מי שמממן את העיתונאי היא לא המערכת – הוא לא יכול מטבע הדברים להיות חופשי לכתוב גם דברי ביקורת. אז בשביל מה הוא נוסע? זה הופך להיות עניין של דוברות ויחצ"נות. אם המערכת רוצה לדווח לציבור על הביקור הזה, היא צריכה לממן אותו. אין לי שום טענה נגד המזמינים, שרוצים לקבל עיתונות טובה, אבל אנחנו כמועצת העיתונות לא יכולים לאשר דברים כאלה. זה בניגוד לכללי אתיקה בסיסיים. זו פשוט לא עיתונות".

במהלך הנסיעה נרשם אירוע חריג אחד, כאשר פרס חש ברע בשל האוויר הדליל במקסיקו סיטי. בעקבות זאת, בוטל ביקורו אצל קרלוס סלים, האיש העשיר במקסיקו. למרות זאת, מבדיקה בגוגל עולה כי רק שני עיתונאים מבין הרבים שהתלוו לנסיעה – אורי ילון מ"ישראל היום" ואיתמר אייכנר מ"ידיעות " – דיווחו על האירועון המדיציני, וגם זה בהיקף מינורי. הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד, חושב שזה לא במקרה. "לא שמעתי על האירוע הזה שום דיווח, כמעט באף כלי תקשורת, וגם באלה שבהם זה כן דווח אני חושב שהאירוע הוצנע", אמר לקול ישראל. "אם חושבים למה זה קרה, לא יהיה מופרך לומר שאחת הסיבות היא שכל אותם עשרים פלוס עיתונאים נסעו בצורה כזו או אחרת, גם אם לא ישירה, על חשבון בית הנשיא. ובואו נוריד את כל המסכות: מי שאירגן את הנסיעה הזו זה בית הנשיא, מי שביצע את הקישור עם אותם נדבנים זה בית הנשיא. העובדה שמישהו אחר משלם את החשבון לא הופכת את זה למשהו שלא קשור ללשכת הנשיא. זה בסוף עיתונאי שנוסע לסקר פוליטיקאי, כשמי שסידר לו את הנסיעה זה אותו פוליטיקאי. ונשיא המדינה, בפעם האחרונה ששמעתי, הוא עדיין פוליטיקאי".

דוברת בית הנשיא, איילת פריש, העדיפה שלא להגיב.

חיים יסדר

מה משותף לנחום ברנע ("ידיעות אחרונות"), ארי שביט ("הארץ"), דנה ויס (חדשות 2), אילנה דיין ("קשת"), בועז ביסמוט ("ישראל היום"), רזי ברקאי (גלי צה"ל), איילה חסון (ערוץ 1), בן כספית ("סופהשבוע"), נדב איל (ערוץ 10) ויועז הנדל ("ידיעות אחרונות")? כולם השתתפו בסוף השבוע האחרון בפורום סבן בוושינגטון על חשבון המיליארדר חיים סבן, שבין שאר עסקיו הוא גם הבעלים של חברת הסלולר פרטנר.

פורום סבן נוסד בשנת 2004, ומתקיים מאז מדי שנה בתחילת החורף. הכנס נערך בירושלים שלוש פעמים, ובשאר השנים בוושינגטון. העיתונאים הנבחרים, שקיבלו את ההזמנה מיועץ התקשורת משה דבי, טסו לבירה האמריקאית ביום חמישי האחרון במחלקת עסקים (למעט שביט, שהיה שם קודם), ושוכנו במלון ווילארד היוקרתי, שבו התקיים הכנס – והכול על חשבון המארח.

מדי שנה מוזמנים עיתונאים להשתתף בדיונים בפורום סבן. חלקם אף מדווחים משם. חיטוט בתכנייה של פורום סבן בארבע השנים האחרונות (בכולן נערך הכנס בוושינגטון) מגלה את רשימת הנוסעים המתמידים: נחום ברנע, בן כספית, איילה חסון, דנה ויס וארי שביט הוזמנו מדי שנה לפורום.

משה דבי, יועץ התקשורת של חיים סבן, לא נראה לך בעייתי שעיתונאים ידווחו מכנס, בעוד שמי שמימן את הטיסה שלהם ואת שהותם הוא המיליארדר שייסד את הכנס?
"פורום סבן נועד לדיאלוג אסטרטגי בין ישראל לבין ארצות הברית, ומשתתפים בו מקבלי ההחלטות מהממשל האמריקאי, מהממשל הישראלי ומעצבי דעת קהל משני הצדדים. כמו עיתונאים בכירים מישראל, נוטלים בו חלק גם עיתונאים בכירים אמריקאים. העיתונאים שמוזמנים מגיעים כמשתתפים בפורום, ונוטלים חלק במפגשים פנימיים סגורים אשר אינם פתוחים לתקשורת ושתכניהם אינם מצוטטים. מי שמסקר את פורום סבן הם חברי תא הכתבים בוושינגטון. אנחנו לעולם לא מבקשים מאף עיתונאי שהוזמן על ידינו לסקר את הפורום".

ובכל זאת, חלק מהעיתונאים כן דיווחו מהכנס.
"בפורום סבן בדרך כלל ערב הגאלה הוא האירוע היחיד שפתוח לתקשורת. השנה זו הפעם הראשונה שבה היו שלושה אירועים כאלה: השיחה עם ברק אובמה, והנאומים של ג'ון קרי ושל אביגדור ליברמן – ולכן גם היה סיקור נרחב מקרב אלה שהוזמנו, מה שבדרך כלל לא קורה. אני מניח שהמערכות עשו שימוש בכתבים הבכירים שלהן, מכיוון שזה באמת היה אירוע בסדר גודל יוצא דופן".

איילה חסון מסרה בתגובה: "השתתפות בפורום כזה, ככתבת מדינית, מהווה עבורי הזדמנות מקצועית נדירה ויוצאת דופן ליטול חלק בפאנלים שאינם לפרסום ושבהם אני נחשפת לאינפורמציה וטווה קשרים. השנה, בגלל ההסכם עם איראן והסוגיה הפלסטינית, היו דיונים חסרי תקדים בהקשר הזה, עם נגישות לחומרים נדירים. מעבר לכך אני ממש לא מתעסקת במטריה הכלכלית, כך שאני לא רואה בזה שום בעיה".

אילנה דיין מסרה בתגובה: "מבחינתי פורום סבן הוא הזדמנות להיחשף לאנשי מפתח בעיקר בזירה המדינית האמריקאית, לשוחח ולייצר דיאלוג עם אנשים שבאופן רגיל הגישה אליהם היא מאוד קשה, וגם לקחת חלק בשיח מרתק עם אותם אנשים שהגישה הישירה לחלקם נדירה. העובדה שחיים סבן מאפשר את קיומו של האירוע לא אמורה להפריע, ובלבד שאף אחד מאיתנו העיתונאים לא ייתן לזה אף פעם לערפל את שיקול הדעת המקצועי שלו בדברים שנוגעים לאיש עצמו. לגופו של עניין: העובדה שאדם בעל אמצעים כמו סבן משקיע ביצירת דיאלוג מהסוג הזה, היא גם אות כבוד עבורו, וגם כאמור הזדמנות עבורנו".

ארי שביט מסר בתגובה: "מה שנראה לי בעייתי הוא מיצובה של ישראל באמריקה הדמוקרטית והליברלית. חיים סבן עושה מלאכת קודש בעניין חיוני זה, ולפורום סבן חשיבות על עבור מדינת ישראל. אני מציע לכולנו לא לפשפש בקטנות, אלא לראות את התמונה הגדולה. הבעיה היא לא סבן – הבעיה היא שיש לנו רק סבן אחד".

יועז הנדל מסר בתגובה: "אני בעל טור, אני ראש המכון לאסטרטגיה ציונית, אני איש אקדמיה ואני טס לכל מיני כנסים, כי ככה זה עובד. גם באקדמיה. האם אני צריך להרגיש לא בנוח לטוס ככותב טור? לא. גם כשאני לוקח חלק בכנס בגין-סאדאת בבר אילן אני לא חייב להם כלום, רק בגלל שאנחנו אוכלים שם צהרים".

בן כספית מסר בתגובה: "אני לא חושב שזה בעייתי".

רזי ברקאי, נדב איל, בועז ביסמוט ודנה ויס נמנעו מלהגיב.

בוסטון, יש לנו הצלחה

לא בכל יום עיתון בישראל מחליט לצאת בקמפיין ארוך טווח, מתוך ידיעה שהוא יארך שנים ושסיכויי הצלחתו אינם ברורים. אפילו לא בכל שנה. לא בכל עשור עיתון שנלחם על הישרדותו הכלכלי מעז להכריז מלחמת חורמה נגד הגורמים החזקים ביותר במשק. אפילו לא בכל דור.

"דה מרקר", בהנהגתו של גיא רולניק, עשה זאת והצליח. לפני ארבע שנים יצא העיתון למאבק חסר פשרות נגד הריכוזיות במשק, נושא שנחשב עד אז לזניח עד מוכחש. הקמפיין העקבי והאגרסיבי כלל מאות כתבות ומאמרים. השבוע הוכתר המסע בהצלחה, כאשר חוק הריכוזיות עבר בכנסת. "דה מרקר" חגג את ההישג, ובצדק. אלמלא הוא – ספק רב אם סוגיית הריכוזיות הייתה מגיעה בכלל אל ספר החוקים.

מיהי רואת החשבון? מה היא חושבת על רולניק? ומי מהשניים צודק? כל זאת ועוד – ב"מי נגד מי" הבא.

התחזית: שלג רוסי, או שלא

מזג האוויר החורפי הביא את "ידיעות אחרונות" להקדיש השבוע לנושא לא פחות מ-13 עמודים וחצי. כבר ביום ראשון התנוססה על גבי השער האחורי של העיתון הכותרת "השלג הרוסי בדרך אלינו", שהצליחה לעצבן את חזאי ערוץ 10, דני רופ. "שוב 'ידיעות אחרונות' מאכיל אותנו", כתב רופ בעמוד הפייסבוק שלו. "אם תקראו רק את הכותרת תקבלו את הרושם שמדינת ישראל תכוסה בקרוב בשלג רוסי כבד ועבה, לא? ואז, בפנים, רואים שאולי יהיה שלג קל מאוד בפסגות הרי המרכז. פער גדול בין הכותרת למציאות. כרגיל".

בהמשך, בסטטוס אחר, הוסיף רופ: "עכשיו תראו עד כמה הם חסרי אחריות, ולא מבינים כלום. בתוך הידיעה כתוב שהיום יהיו גשמים עם סופות רעמים ושטפונות בדרום. בצד שמאל, בתחזית, בהיר ונעים בכל הארץ! אז למי להאמין? לצד ימין או לצד שמאל? ככה זה: יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. לכן, תחזית רואים ושומעים רק מפי החזאים עצמם (שיכולים לטעות ומותר להם, אבל לפחות הם יודעים מה הם עושים), בערוצי הטלוויזיה וברדיו".

דני רופ, התעצבנת?

"כשקוראים את הכותרת של 'ידיעות', מה מדמיינים? שביום חמישי אפשר לצאת לעשות סקי ולהעביר את המשפחה לאיגלו. 'ידיעות' באופן קבוע יוצרים פער בין הכותרת לתוכן, ואני חושב שאם הם מוכרים לנו ככה את מזג האוויר, שזה פחות קריטי, איך הם מוכרים סיפורים אחרים? אני באופן קבוע מתקן אותם בפייסבוק. אני רוצה לעזור. הצעתי להם אפילו סיוע בלי קרדיט, בלי תשלום. לספק להם נתונים בלי כותרות מפוצצות".

גורם ב"ידיעות אחרונות" מסר בתגובה: "עם כל הכבוד ל'חזאי הלאומי', 'ידיעות אחרונות' החליט לוותר על שירותיו אחרי שהוא עצמו – בניגוד לכל החזאים – זלזל השבוע בסערה המתקרבת, והרגיע את הצופים שאנחנו בסך הכול בעיצומו של הסתיו. כמה משעשע היה לצפות בו הבוקר נאבק בפתיתי השלג שהביאה עימה 'רוח הסתיו' מרוסיה הרחוקה והקרה ועד לירושלים". 

מנדלה בחוץ, אלטשולר בפנים

לפני מאות שנים, כלומר ב-2007, בימים הרחוקים (וטוב שכך) שבהם ערכתי את תכנית הבוקר של "קשת", התקבלה לעבודה במערכת תחקירנית צעירה ומוכשרת, בשם עדי אלטשולר. בניגוד גמור אליי, היציאה מהבית בארבע וחצי לפנות בוקר לעבר אולפני הרצליה, ממש לא הייתה העיסוק היחידי של אלטשולר. ארבע שנים קודם לכן, בהיותה בת 16, היא הגתה והקימה את "כנפיים של קרמבו", תנועת נוער מקסימה לבעלי צרכים מיוחדים. במקביל לעבודתה כתחקירנית מתחילה, עמדה בראש "כנפיים של קרמבו", ועשתה חיל בשתי החזיתות.

אלטשולר, איך היה להיות מוצגת כח"כית של לפיד? 
"בדיוק השבוע עדי קול ואני צחקנו על זה שנוהגים לבלבל בינינו".

למרבה האירוניה, דווקא מהגיליון שבו קידם "מעריב" את רשימת מאה האנשים מעוררי ההשראה בישראל – נעדר אדם אחד שעורר השראה בכל העולם. ביום חמישי בלילה מת נשיא דרום אפריקה לשעבר, נלסון מנדלה. בעוד שלושת העיתונים האחרים הקדישו בצדק סיקור נרחב למותו של המנהיג הדגול – ואפילו מבלי להזדקק למהדורה שנייה – ב"מעריב" התעלמו לחלוטין מהאירוע. די מביש.

ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.

רגע היסטורי! גל גדות עלתה במשקל

כמה באמת שוקלת גל גדות? ליהוקה של השחקנית הישראלית לתפקיד "וונדר וומן", העסיק ביום חמישי האחרון גם את המהדורה המרכזית של ערוץ 2, וגם את זו של ערוץ 10. כמו רבות מתוכניות הבידור בחו"ל, גם שתי המהדורות בישראל טיפלו בסוגיית הרזון של גדות, ובשאלה הרת הגורל האם היא לא שדופה מדי כדי לגלם את גיבורת העל. בחדשות ערוץ 2 המירו בכתוביות את משקלה של גדות – 95 פאונד לפי מידות המשקל הנהוגות בארה"ב – ל-50 קילוגרם (למעלה). בחדשות ערוץ 10, לעומת זאת, הפך אותו משקל בדיוק ל-43 קילוגרם (למטה). אז מי דייק יותר? הפעם חדשות 10.

יום ששונו הוא יום אסונו

השבוע האחרון לא היה המוצלח ביותר בחייו המקצועיים של אדם סרור, עורך מדור הרכילות "וואלה! סלבס". מכירים את זה שמשהו שמתחיל באופוריה מסתיים בדיפרסיה? זה מה שקרה לו השבוע.

בלילה שבין ראשון לשני, בחצות וחצי, העלה סרור למדור שלו סקופ רכילותי לוהט. תחת הכותרת "מי החבר החדש של נינט טייב?" – נחשף לראשונה ובאופן בלעדי כי בן הזוג המאושר הוא עידן רבינוביץ', חבר להקת "הקולקטיב" המלווה את נינט. בידיעה, שעוטרה בתמונה מצודדת של החבר לכאורה צילום של נינט (למעלה), אפילו צוטטה חברה של השניים שמסרה עדות מפורטת לפיה "הם מאוד מאוהבים. נראה שזה לא סתם ריבאונד, אלא משהו הרבה יותר רציני. הקולגות של סרור הוריקו מקנאה, כשהאייטם עורר הדים רבים. עד כדי כך רבים, שהיו מי שחיפשו ומצאו נקודות דמיון בין האקס המיתולוגי יהודה לוי לבויפרנד החדש רבינוביץ'. השמחה, למרבה הצער, היתה מוקדמת.

אדם סרור, לא בדקת לפני שפרסמת?
"את מה שיש לנו להגיד אמרנו בגוף האייטם".

חוץ מ"וואלה! סלבס", מי שעוד ניזוק טיפ טיפה מסיפור החבר-שהוחלף-באחר הוא השבועון "פנאי פלוס", שעל שערו אתמול הופיעה לא אחרת מנינט, על תקן עורכת אורחת של גיליון האופנה. למרבה הצער, "פנאי פלוס" נסגר ונשלח לדפוס בימים ראשון ושני, עוד בטרם פרשת החבר החדש תפסה תאוצה, ולכן – למרות שההפניה בעמוד השער מבטיחה כי "נינט מכניסה אותנו הביתה ולארון הפרטי" – לא תמצאו שם אף מילה על יוסי מזרחי ו/או או עידן רבינוביץ' ו/או בן זוג כלשהו אחר.

אור קניספל, העורך הראשי של "פנאי פלוס", פספסתם?
"נינט טייב הוזמנה להחליף אותי בעריכת גיליון האופנה, ועשתה עבודה מצוינת ולמעלה מזה. היא פתחה בפנינו מיוזמתה את ביתה ואת ארון הבגדים שלה, אבל חשיפת החבר החדש לא הייתה תנאי מקדים מבחינתנו. עם זאת, כשיהיה פפראצי של השניים, אני בטוח שהוא יפורסם אצלנו, ושהוא יהיה עם הבחור הנכון".

אומר זאת כך, יונית: פישלתי  

זו לא היתה הפשלה היחידה של אדם סרור השבוע. ביום שלישי בשעה 7:44 התפאר "וואלה! סלבס" ב"פרסום ראשון" (למעלה) כשדיווח כי לבנם של יונית לוי ועידו רוזנבלום קוראים יונתן. אלא שבאותו בוקר ממש, יותר משעתיים קודם לכן, כבר יכלו מנויי "ידיעות אחרונות" המשכימים קום לקרוא על כך בשער האחורי של העיתון, באייטם בולט של צחי קומה. אחריו, בשעה 7:00, העלה גם גיל משעלי את העדכון הרכילותי באתר mako.

מאוחר יותר, בעקבות פניות שהגיעו אליו, מחק סרור את המילים "פרסום ראשון" מכותרת המשנה, והחליף אותן ב"תשובה סופית" (למטה). לעומת זאת המילים "וואלה! סלבס חושפת את שמו של יורש העצר", עדיין נותרו בגוף הידיעה, עד הטלפון שלנו.

אדם סרור, למה אתה מתעלם מהפרסומים של צחי קומה?
"אני עכשיו רואה את זה. זו כנראה טעות, ונתקן".

נרקיס מלך הביצה

ואם כבר מריבות על ראשוניות באייטמים רכילותיים – הנה עוד אחד לסיום הטרילוגיה הצהבהבה: במוצאי שבת בשעה 23:49 התהדר גיל משעלי באתר mako ב"פרסום ראשון", שלפיו ליאור נרקיס ואשתו בהריון שלישי (למעלה). וואו! אלא שכמו במקרה המצער של "וואלה!" – גם כאן הפרסום הראשון היה בעצם של צחי קומה (למטה), שהעלה את הידיעה בעמוד הפייסבוק של "ידיעות אחרונות" שעה ו-21 דקות קודם לכן, ב-22:28.

אורי רוזן, העורך הראשי של mako, תרצה להגיב?
"מצד אחד חבל מאוד שאתה מתקטנן עם ערוץ הבידור שלנו בשבוע בו הוא מפציץ עם סיפור כמו החבר החדש של נינט. מצד שני, קטנוניות והלקאה עצמית הם חלק מהקסם והחן שלך. אז לסיכום: אין תגובה".

פרופסור? שקשוקה!

ומעניינים שברומו של עולם נעבור לאקדמיה: מיכאל בר-זהר הוא סופר, היסטוריון, ביוגרף וחבר כנסת לשעבר, שהוציא לאור עד היום לא פחות מ-33 ספרים. על חלקם, כמו לדוגמה הספר "המוסד – המבצעים הגדולים" שאותו כתב יחד עם העיתונאי נסים משעל, הוא חתום כפרופסור. זהו גם התואר הנכבד המתנוסס בעמוד הכניסה לאתר האינטרנט שלו.

אלא שבדיקה קטנונית מעלה, כי בר-זהר אינו מוכר בישראל כפרופסור על ידי אוניברסיטה כלשהי ו/או על ידי המועצה להשכלה גבוהה. מה לגבי חו"ל? שם העניינים טיפ טיפה יותר מורכבים. הסכיתו ושמעו.

על פי הביוגרפיה של הביוגרף בר-זהר, בשנים 1993-1994 הוא שימש כמרצה אורח להיסטוריה באוניברסיטת אמורי שבאטלנטה בארצות הברית, וב-1994 התמנה שם כפרופסור נלווה ועמית מחקר. לעומת זאת, באתר אוניברסיטת אמורי בר-זהר מוצג כדוקטור ולא כפרופסור. הנוהג בארה"ב הוא שכאשר אדם מתמנה למרצה במוסד אקדמי כלשהו הוא רשאי להיקרא פרופסור. כשנגמר החוזה, מסתיים גם השימוש בתואר.

במסמך עקרונות של המועצה להשכלה גבוהה בישראל נאמר כי "פרופסור אורח, פרופסור נלווה (מורה מן החוץ) ועמית מחקר במוסד להשכלה גבוהה בחו"ל – על פניו לא מדובר בדרגות פרופסור תקניות במסלול האקדמי הרגיל, אלא כינויים למעמד זמני של מורים או מורים בכירים באותו מוסד, ועל כן, מבחינת הכללים האקדמיים המקובלים, בחו"ל ובישראל, אין המדובר בדרגות פרופסור במובן האקדמי הרגיל".

גורם במועצה להשכלה גבוהה אומר כי "הוועדה למינוי פרופסורים של המועצה להשכלה גבוהה מאשרת מינוי פרופסורים לרוב המכללות, ואילו האוניברסיטאות הן אוטונומיות, ולכן ועדה פנימית שלהן קובעת מי מונה לפרופסור". אלא שבר-זהר איננו משויך למוסד אקדמי כלשהו בישראל, ומסיבה זו אף גורם רשמי בארץ לא נדרש עד כה לעניין התואר שלו.

ובכל זאת, למה באתר שלהם אתה מופיע כדוקטור ולא כפרופסור?
"איך שאני כתוב שם לא מעניין אותי. קיבלתי כתב מינוי כפרופסור נלווה באוניברסיטת אמורי. יש לי פה את המכתב מהדיקן של האוניברסיטה, פרופ' דיוויד ברייט. אתה דובר אנגלית?".

אנגלית של מיסטר קשטן.
"ב-23 ביוני 93', בעקבות המחקר שלי על הצלת יהודי בולגריה, כתב לי פרופ' ברייט כך: 'חברותך כפרופסור אורח במחלקת ההיסטוריה וצירופך לפרויקט מחקר המזרח התיכון באוניברסיטת אמורי, נמשכים רשמית לאורך הסמסטר הראשון של שנת הלימודים האקדמית 1993-1994. ב-1 בינואר 1994 אתה תיהפך לפרופסור נלווה להיסטוריה באוניברסיטת אמורי, ותוכל להקדיש את זמנך במלואו לפרויקט זה'. כלומר המינוי הוא מ-1 בינואר 1994 ועד בכלל. אז אנא ממך תיזהר, מפני שאני מאוד מקפיד בנושא הזה".

בהמשך שלח אליי בר-זהר את המכתב המדובר של פרופ' ברייט, המהווה, לדבריו, כתב מינוי לפרופסור נלווה התקף עד היום. אלא שמבחינת אוניברסיטת אמורי – אליה שלחתי את המכתב בלוויית השאלה האם בר-זהר מוכר על ידה גם כיום כפרופסור – המינוי של בר-זהר כפרופסור נלווה אינו תקף. פרופסור קנת סטיין, ראש התוכנית ללימודי ישראל והמזרח התיכון באוניברסיטת אמורי, השיב בתגובה לפנייתי כי "אין לי שום רישום בחוג להיסטוריה, ואין לי שום ידיעה שמיכאל בר-זהר משמש כיום פרופסור אורח באוניברסיטת אמורי, או מחזיק בדרגה של פרופסור, או פרופסור אורח בכל מחלקה שהיא".

גם תשובתו של מנהל האוניברסיטה, מייקל אליוט, הייתה חד משמעית. "נכון לעכשיו, למיכאל בר-זהר אין שום מינוי אקדמי באוניברסיטת אמורי", כתב. "הרישומים שלנו מצביעים על כך שבעבר הוא אכן שימש כפרופסור אורח וכפרופסור נלווה, אלא שמינויים כאלה חייבים להתחדש מדי פעם על מנת להיות בתוקף, ועל פי רישומנו המינוי של בר זהר לא חודש לאחרונה".

פרופ' בר-זהר, מה תגובתך לדברים?
"אתה יכול לפנות לכל מי שאתה רוצה. אתה יכול לפנות לכל העולם. אמרתי לך שיש לי כתב מינוי מאוניברסיטת אמורי. אם הייתי מקבל מהם הודעה שהתפקיד שלי כפרופסור נלווה מבוטל, הייתי מודיע לך. אבל לא קיבלתי מהם הודעה כזו, ואם אתה תפרסם שאני לא פרופסור – אז תקבל תגובה בכל האמצעים הנדרשים".

למה במהדורה העברית של ספרך על המוסד אתה חתום כפרופסור מיכאל בר-זהר, ואילו במהדורה באנגלית אתה חתום רק כמיכאל בר-זהר, ללא התואר פרופסור?
"בכל המהדורות הזרות אני מופיע כמיכאל בר-זהר. בארצות הברית דוקטור הוא יותר חשוב מפרופסור, כי באמריקה פרופסור יכול להיות גם אדם שהוא לא דוקטור. חוץ מזה גם לא נהוג בארצות הברית להופיע עם תואר. לא ראיתי אף ספר שם שכתבו עמיתיי באמורי ובמקומות אחרים שבהם מופיע התואר. בגרמניה, למשל, אני פרופסור דוקטור, עם שני התארים. בכל מקום נהוגים כללים אחרים".

צער בעלי חיים

אחרי שהתברר כי ב"ידיעות" נהוגה הפרדה מבורכת בין המערכת למחלקת המודעות, התברר כי גם במתחרה "ישראל היום" אין קשר בין התוכן לפרסומות. זה קרה כשיממה לאחר שגורו הטבעונות, גארי יורופסקי, נחת לביקור מתוקשר בישראל. ערן סויסה פרסם אייטם על הגעתו במדורו "סויסה כבר יודע". העובדה שיורופסקי מטיף כבר שנים נגד פגיעה כלשהי בבעלי חיים לא מנעה מ"ישראל היום" לשבץ בתום לב בלב האייטם שעסק בו מודעה קטנטנה של רשת "בורגראנץ'".

ערן סויסה, אם לשפוט לפי התקיפה האלימה שחווה בשבוע שעבר אראל סג"ל מידיו של יורופסקי, גם אתה צריך להיות מודאג.

"אין תגובה, אבל את המנה שלי אני אוכל עם הרבה אלף האיים ומוגדלת בשקל תשעים בבקשה".

הפצצה מול עקיצה

מה אפקטיבי יותר? לתקוף בגרזן או לדקור בסיכה? תשפטו בעצמכם. במשך שבועות ארוכים תקף "ישראל היום" את "ידיעות אחרונות" באמצעות טורים ארוכים ומנומקים (בעיקר של תותח הוולקן גונן גינת ושל טנק המרכבה דרור אידר), שזכו ללוגו המעודן כבטון "אימפריית הרשע של נוני מוזס". מאמרי השטנה לוו באיור של מו"ל "ידיעות" בנוסח "דר שטרימר" ו/או בתצלום גרוע במיוחד של מוזס.

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב. 

הכול נשאר במשפחה

הירח שט בין השלוליות, ויוצא מהמסלול. כל העננים בוכים בבת אחת. רק שלא יהיה מבול, הרהרתי תוך כדי הכנות אחרונות לצאת מהבית, כשלפתע צלצל הטלפון בקולי קולות. על הקו היה הקונספירטור.

"מה שלומך, הורביץ?", הוא שאל בעליצות. "מה המצב? כיף חלאק? הכול בסדר אצלך בימים סוערים אלה?".

"אני מקווה שכן", עניתי בחשש. "למה? שמעת משהו אחר?".

"חס וחלילה", היסה אותי הקונספירטור. "בינתיים, למיטב ידיעתי, ואחרי שערכתי שיחות עומק עם הבוסים שלך ב-mako, מצבך נותר רע כשהיה. חבל שבמקום להפנים את הסיטואציה ולהתנהג בהתאם אתה מקריץ אייטמים קטנוניים על הקולגה היקר שלך גיל. מתי תבין, הורביץ, שחבריך לעבודה לא אוהבים ביקורת, ועוד מבית? למה זה טוב? ודרך אגב, מה התוכניות שלך להמשך היום?".

"אני בדיוק יוצא לעבודה", עניתי ביבושת.

"אתה עובד יותר מדי קשה, הורביץ", אמר הקונספירטור בטון אמפתי. "אתה נשמע לי שחוק. למה שלא תישאר קצת בדרום חולון, תכין לעצמך מרק חם, תסתכל בטיפות הגשם בחלון ותבלה טיפ-טיפה זמן איכות עם המשפחה?".

"כי כל בני המשפחה הלכו כבר מזמן לעיסוקיהם", עדכנתי אותו בקוצר רוח. "וממש עכשיו אם לא אכפת לך גם אני צריך לצאת".

"חבל, הורביץ", הפטיר הקונספירטור.

"מה חבל?", שאלתי בעצבנות.

"חבל שעוד לא השכלת ללמוד שבסופו של דבר הכול נשאר במשפחה", המשיך הקונספירטור. "קח למשל את גל. היא הבינה את זה היטב, ותראה איפה היא ואיפה אתה".

"גל גדות?", שאלתי בעיניים נוצצות.

"תמיד אני קורא את כל הכתבות של גל", אמרתי בהיסוס קל, "אבל הפעם איכשהו פספסתי".

"חבל מאוד", אמר הקונספירטור בצער. "גל פרסמה כתבה מקיפה על נזקי השחיקה בעידן המודרני, וראיינה בהרחבה את נתי".

"את נתי טוקר מ'דה מרקר'?", שאלתי בעניין. "מה, גם נתי שחוק?! למה שיהיה שחוק כשהוא מקבל על בסיס שוטף אייטמים וספינים מהחברים שלו ב'רשת'?".

"כולכם נראים לי שחוקים, הורביץ", אמר הקונספירטור. "אבל גל ראיינה דווקא את הפסיכיאטר הנכבד פרופ' נתי לאור, שהוא מנהל מרכז חוסן".

"נשמע מרתק", מלמלתי בנימוס. "אבל איך זה קשור למשפחה?".

"סוף סוף שאלה לעניין, הורביץ", החמיא הקונספירטור. "המוסף הממומן אצלך?".

"חוששני שכן", אמרתי בהיסוס.

"יופי, אז תקשיב לי טוב", פקד הקונספירטור. "פתח את המוסף בעמוד 18, שבו מתחילה הכתבה של גל, כולל תמונת ענק שלה. אחר כך דפדף עמוד אחד לאחור, שבו מסתיימת הכתבה הקודמת, ותגיד לי מי המרואיין היחיד שם. נו קדימה, הורביץ, אני מחכה על הקו ואין לי את כל היום".

מיהרתי למוסף ודפדפתי במרץ. "המרואיין הוא הפסיכיאטר המוערך ד"ר דרור דולפין", עדכנתי. "וגם הוא, למרבה הפלא, מדבר על שחיקה בעבודה".

"וחוץ מכל אלה הוא גם בעלה של גל. ואתה יודע מי הבוס שלו במרכז חוסן? לא אחר מפרופסור נתי לאור, שאותו מראיינת גל בכתבה שלה", צהל הקונספירטור בטון מנצח.

"אני משוכנע שמדובר בצירוף מקרים", אמרתי בלקוניות.

"ממש לא נראה לי", חלק עליי הקונספירטור. "מה אתה אומר, הורביץ? אולי כדאי שגם אתה תראיין את הבוס של אשתך, ד"ר איילת, לערוץ mako רפואה?".

"אבל אין דבר כזה, mako רפואה", אמרתי בלאות.

"אז אולי באמת הגיע הזמן שיהיה לכם איזה מדור בריאות", אמר הקונספירטור בקרירות. "והדרך הכי טובה לחנוך אותו תהיה כאשר ד"ר איילת תעניק לך ראיון פתיחה חגיגי על אבחונים של קנדידה בחלל הפה".

"לא נראה לי שזה יעבוד", אמרתי בלקוניות.

"למה לא, הורביץ?", השתומם הקונספירטור. "הרי כבר אמרתי לך שהיום הכול נשאר במשפחה. הנה, תראה את הטקסט המעניין שיהונתן פרסם ב'הארץ'?".

"יהונתן גפן?", שאלתי בסקרנות. "על מי הוא כתב? על הבן אביב? על הבת שירה? על הגרושה נורית? על הנכד דילן? על החתן אתגר? על דוד משה? על הבן דוד אסי?".

הקונספירטור נאנח בכבדות. "הניחושים שלך לא מובילים אותנו לשום מקום, הורביץ", אמר לבסוף. "אני מתכוון בכלל ליהונתן ליס, שפרסם ביום שלישי ידיעה חדשותית על כך שרומניה הפסיקה לשלוח אלינו פועלי בניין, מכיוון שממשלת ישראל סירבה להבטיח שהם לא יעבדו בגדה".

"נשמע כמו משבר רציני", הסכמתי. "אבל למה זה צריך לעניין אותי ואיך לעזאזל זה קשור לעניינים משפחתיים?".

"טיפ טיפה סבלנות לא תזיק לך, הורביץ", נזף הקונספירטור. "באותו יום שלישי שבו יהונתן פרסם את האייטם שלו, עוד לפני שבע בבוקר, כבר הביאה אילאיל, הכתבת המדינית של גל"צ, את אותו סיפור ממש, שהוצג כידיעה בלעדית ונטחן היטב בתוכניות האקטואליה בתחנה במשך יומיים".

"לסיפור הזה יש גם פואנטה?", הבלעתי פיהוק.

"בוודאי", אמר הקונספירטור. "אילאיל היא לגמרי לא במקרה אשתו משכבר הימים של יהונתן. עכשיו תגיד לי אתה, הורביץ, אם גם זה נראה לך כמו צירוף מקרים".

"לא יודע", הסתייגתי. "אני צריך לברר".

"אז תעשה את זה", נהם הקונספירטור. "לא יזיק אם פעם אחת אסתי ואתה תבצעו איזושהי עבודה עיתונאית בסיסית ותרימו אליהם טלפון".

הקונספירטור טרק. אחרי שיחה קצרה עם יהונתן ואילאיל חזרתי אליו.

"נו, הורביץ?", הוא שאל בציפייה.

"אז ככה", כחכחתי בגרוני. "יהונתן הודה לנו על כך שהפנינו את תשומת לבו לעניין, והוסיף שלראשונה מזה 14 שנה הוא מתחיל לחשוד שאשתו אילאיל מצותתת לו לשיחות הטלפון".

"אתה רואה שהכול נשאר במשפחה, הורביץ?", שאג הקונספירטור. "נו? ומה אילאיל אמרה?".

"אילאיל נשאלה האם היא מצותתת ליהונתן וענתה שלגמרי כן", השלמתי את העדכון.

"זו כבר נשמעת לי תשובה יותר מדי טובה", אמר הקונספירטור בחשד. "תגיד, הורביץ, יכול להיות שאילאיל ויהונתן, בהיותם בעל ואישה, חברו להם יחד כדי להריץ עליך דחקה?".

"לא הייתי פוסל זאת על הסף", אמרתי בדיפלומטיות. "אם כי אסור להתעלם מהאפשרות שמדובר בצירוף מקרים".

"זה כבר לא יותר מדי צירופי מקרים, הורביץ?", אמר הקונספירטור. "מעניין מה יהיה לך להגיד על ארז מ'האח הגדול'".

"ארז דה-דרזנר?", עניתי. "הדייר השנוי במחלוקת שכבש בתוך זמן קצרצר את לבבות הדיירים והצופים?".

"מה פתאום ארז דה-דרזנר?!", כעס הקונספירטור. "כהרגלך בקודש, שוב טעית בניחוש, כי אני דווקא התכוונתי לארז טל".

"ארז טל?!", פקחתי עיניים תמהות.

"ארז טל", אישר הקונספירטור. "מה אתה אומר, הורביץ? ירשו לך לכתוב עליו איזו תהיונת קטנטונת ב-mako?".

"אין לי מושג", הודיתי.

"בוא ננסה", אמר הקונספירטור. "ראית ביום שלישי האחרון את הראיון המעניין יחסית של ארז לדרור גלוברמן בתוכנית 'אנשים', לרגל חגיגות עשרים שנה לערוץ 2?".

"בהחלט", אישרתי. "היה מפתיע למדי".

"נכון", הסכים הקונספירטור. "בעיקר החלק שבו ארז סיפר איך אצלו בבית יש מיכסה מאוד מסוימת של שעות טלוויזיה, ושהילדה שלו, בת שמונה, לא יכולה לראות טלוויזיה במהלך השבוע, ולא ראתה את העונה של 'האח הגדול', למעט פרק הגמר וגם זה בדיעבד, בנוכחות מבוגר אחראי ובשעה סבירה".

"צודק לגמרי", הסכמתי בהתלהבות. "אל תצפה מהטלוויזיה המסחרית לחנך  את ילדיך. אם אתה מצפה שהטלוויזיה תחנך את ילדיך, יש לך בעיה, ולילדים שלך תהיה בעיה. טלוויזיה מסחרית יודעת לעשות טלוויזיה מסחרית, אתה צריך לעשות את השאר. אתה צריך לתת את האיזונים הנכונים".

"אחלה נאום פדגוגי, הורביץ", אמר הקונספירטור. "אבל זה שאתה תצטט לי עכשיו את ארז מילה במילה מהראיון שהוא עצמו נתן לטלוויזיה המסחרית, לא יעשה אותך יותר חכם. עכשיו אתה מוכן לתת לי להמשיך לדבר?".

"בוודאי", מלמלתי בתוגה.

"תודה, הורביץ", המשיך הקונספירטור. "התלבטתי ביני לבין עצמי אם אתה האיש שיוכל לפענח לי בעיה לוגית קטנטנה שצצה במהלך הצפייה בראיון עם ארז, והגעתי למסקנה שבהחלט לא. אבל בכל זאת אני מוכן להציג את הסוגיה הזו בפניך. אתה מקשיב?".

"לכל מילה", אמרתי בהיסח הדעת.

"הבעיה היא כזו", אמר הקונספירטור. "אם הבת של ארז לא רואה את 'האח הגדול' – איך זה  שבגמר העונה השלישית, לפני שנתיים וחצי, כשהדיירת נופר מור יצאה מהבית וארז ואסי ראיינו אותה, ארז אמר לנופר את המשפט הבא, שאותו אני מצטט עכשיו מהזיכרון מילה במילה: 'הבת שלי אוהבת אותך. ביקשה למסור לך'. איך אתה מסביר את זה שילדה שבגיל שמונה לא רואה את 'האח הגדול' הצליחה כבר בגיל חמש וחצי לאהוב את נופר?".

"יש שתי אפשרויות", אמרתי בהחלטיות. "הראשונה היא שמי שגר בביתו של איש טלוויזיה מהשורה הראשונה אינו חייב לראות פיזית מתמודדי ריאליטי על המסך כדי לפתח אליהם רגשות חיוביים. והאפשרות השנייה היא שבכלל מדובר בצירוף מקרים".

ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות'". 

מי כיסח השבוע את דן מרגלית?

כתבו לאביב הורביץ

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר