ותודה לגדעון לוי שהביאנו עד הלום
האם בעקבות מבצע "צוק איתן" בכלל ו/או מאמרו הנפיץ של גדעון לוי בפרט סובל "הארץ" מירידה משמעותית במספר המנויים? או שאולי בכלל העיתון דווקא נמצא בפריחת מנויים חסרת תקדים? תלוי את מי שואלים. מצד אחד, לפני שבועיים וחצי נאלץ מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, להודות בפני כתב ice, אלכס כץ, כי ל"הארץ" זרמו בקשות רבות לביטול מנויים. על פי ההערכות קצת יותר מאלף מנויים טלפנו לעיתון וביקשו התנתקות חד צדדית. מצד שני, השבוע הפתיע אותו שוקן ממש בפרץ אופטימיות מפתיע. בתשובה לסטטוס שהעלתה בכירת העיתון לשעבר, אורית שוחט ("מה הייתי עושה אם לא היה 'הארץ?'. כבר יומיים אני טוחנת את המלים האלה לכל מי שאני פוגשת"), ולתגובת הנכאים שהגיעה מאחותה, רותי ירקוני ("אף אחד לא קורא את 'הארץ', הרוב מקשיבים לערוץ 2"), כתב שוקן את המשפט האוטופי הבא: "קוראים הרבה, ויקראו עוד. 'הארץ' בשיא של מספר מנויים של כל הזמנים".
איך זה יכול להיות?
מצבו הקשה של "הארץ" ידוע מזה תקופה ארוכה. אם לפני שש שנים בלבד חתר מספר מנויי העיתון המודפס לסביבות ה-70 אלף, הרי שמאז נרשמה ירידה חדה וכואבת של יותר מ-40 אחוז. הירידה התלולה בהכנסות הובילה ל(עוד) תכנית קיצוצים, המי יודע כמה. שיאו של המשבר נרשם בספטמבר 2012, כאשר עשרות עובדים ברחוב שוקן פוטרו, והעיתון הושבת ליום אחד על ידי ועד העיתונאים. ביום ראשון האחרון ניתח הבלוגר מאפיהו בפוסט מומלץ את סקרי TGI, והסיק כי בשנתיים האחרונות איבד "הארץ" המודפס כשליש מקוראיו. אם ככה, איך יכול להיות שבה בעת, אליבא דשוקן, טיפס "הארץ" לפתע לשיא של מספר מנויים? התשובה היא שכיום מציע "הארץ" שלושה מסלולי מנויים שלא היו קיימים בשנת 2008: מנוי לעיתון של יום שישי בלבד, מנוי לאתר "הארץ" בעברית והלהיט המצליח: מנוי לאתר "הארץ" באנגלית, שאליו הצטרפו בחודש האחרון, בעקבות מבצע "צוק איתן", מנויים רבים שאינם תושבי ישראל. שורה תחתונה: מול אלה הטוענים כי טוריו של גדעון לוי פגעו בתפוצת העיתון המודפס, ישנם כאלה הגורסים כי דווקא גישתו הביקורתית והאנטי ממסדית של "הארץ" היא זו שהניבה לו הצלחה רבה בקרב שמאלנים כאלה ואחרים מעבר לים.
עליית מספר מנויי "הארץ" היא כמובן בשורה משמחת. עם זאת, חשוב לזכור שמחירו של מנוי ל"הארץ" באינטרנט (39.9 ש"ח) הוא שביעית מהמחיר המלא למנוי לעיתון המודפס (280 ש"ח). כך שריבוי המנויים כלל אינו מצביע על ריבוי בהכנסות. איך אמר עורך "הארץ", אלוף בן, רק לפני ארבעה חודשים? "גם אם מספר המנויים שלנו יוכפל עדיין אי אפשר יהיה לבסס את הכנסות הארץ ממנויים דיגיטליים".
ואכן, רק ביום חמישי שעבר התקיימה פגישה בין ועד עיתונאי "הארץ" להנהלה ולדירקטוריון. "בישיבה פורט המצב הכלכלי של העיתון, עם ובלי קשר ללחימה בעזה ולסערה הנוכחית סביב 'הארץ' וסביב ביטולי המנויים", עדכן הוועד בתום הפגישה במכתב שהפיץ לעובדים. "אין ספק שהמצב מחייב פעולה כלשהי של הגדלת ההכנסות והקטנת ההוצאות, ושוב אנו נתקלים בדיבור על קיצוצים". בהמשך עדכן הוועד כי "המחשבות נעות מפיטורים ועד לקיצוץ רוחבי בשכר. נדגיש שאין עדיין תכנית מפורשת, אך תכנית שכזו תתקבל ככל הנראה עד סוף אוגוסט, ותצא לפועל עד ינואר 2015". אפרופו הקיצוצים ו/או מלחמות היהודים: אחד הרעיונות לצמצום ההוצאות הוא ביטול מוסף "מרקר וויק". רעיון נוסף שנשקל: מיזוג מלא של הפעילות האינטרנטית, באופן שאתר "דה מרקר" ייטמע בתוך אתר "הארץ". אפשר לשער כי שתי היוזמות, ככל שיתקדמו, לא יסבו אושר יוצא דופן לאיש שלנו בבוסטון.
ביום שלישי האחרון שלחתי מייל למו"ל "הארץ", עמוס שוקן, ובו שאלתי כיצד מתיישב המשפט שכתב בפייסבוק ("'הארץ' בשיא של מספר מנויים של כל הזמנים") עם הנתונים שבידיי, המצביעים על כך שבשנים 2008-2009 מספר המנויים בתשלום עמד אז כ-68 אלף, ואילו כיום מספרם נע סביב 38 אלף. בתשובה ענה לי שוקן באריכות: "אביב, מה שאמרתי מדויק".
בתשובה לתגובה זו כתבתי לשוקן: "רק כדי למנוע עמימות או אי הבנה אבקש לוודא שהבנת כי השאלה שלי מתייחסת למספר המנויים בתשלום של המהדורה המודפסת של 'הארץ'. אהיה אסיר תודה אם תעדכן את תשובתך, ועוד יותר מכך אם תאשר לי שתגובתך החדה והממצה אכן מתייחסת לשאלתי המעודכנת". בתגובה ענה לי שוקן יממה לאחר מכן: "התשובה שלי לא משתנה".
בחן את עצמך: לאן נעלם אמיר בר-שלום?
מדוע הכתב הצבאי של ערוץ 1, אמיר בר-שלום, לא נמנה עם הכתבים הצבאיים שנכנסו לפני שבועיים לרצועת עזה ודיווחו משם? פתרון התעלומה ימתין לכם רגע לפני הקונספירטור, אבל קודם לתשובות האפשריות:
א. כי בדיוק באותו יום הוא היה חולה.
ב. כי בדיוק באותו יום הוא היה עסוק.
ג. כי כדי להיכנס לרצועת עזה הוא דרש מהנהלת רשות השידור לבטח אותו בסך מיליון דולר, והנהלת הרשות סירבה.
ד. כל התשובות נכונות.
החיפזון מן השטן (2)
בשבוע שעבר פורסם כאן כיצד בבוקר מותו של סא"ל דולב קידר, זמן קצר לאחר שהעיתונאים ידעו כי הוא אחד ההרוגים אך עוד בטרם נמסרה הודעה למשפחתו, פנתה אחת מעובדות מערכת חדשות ערוץ 2 לערוץ 8 וביקשה אישור לשדר קטעים מהסרט הדוקומנטרי "מחכה לו" שביימה אשתו, מיכל קסטן-קידר. עד מהרה נודע דבר הבקשה לקסטן-קידר, ובעקבות ההתנהלות הנחפזת היא הבינה לראשונה כי בעלה נהרג עוד לפני שנציגי קצין העיר התדפקו על דלת ביתה. בעקבות האירוע ביקרו מנכ"ל חברת החדשות, אבי וייס, וסמנכ"ל התוכן, חיליק שריר, בבית משפחת קידר והתנצלו בפני אלמנתו.
והנה, השבוע, שוב פעל מישהו במערכת חדשות ערוץ 2 באופן מעט נמהר ומיותר. למרבה המזל הפעם מדובר באירוע שהסתיים בטוב. ביום שני אחר הצהרים נורה בבטנו החייל חן שוורץ במנהרת הר הצופים בירושלים. בתוך זמן קצר, עוד לפני שהותר לפרסם את שמו של החייל ועוד בטרם התברר לאשורו מצבו הרפואי, הופיעה על המסך תמונתו ללא טשטוש, כשהוא שרוע על הארץ, עם פצע ירי בבטנו (בתמונה למעלה). רק 45 דקות לאחר מכן התעשת מישהו בנווה אילן ומיהר להורות על טשטוש הצילום (בתמונה למטה).
בשעה שבה התרחש הפיגוע צפתה אמו של החייל, מירי שוורץ, בחדשות ערוץ 2 וראתה על המסך את הצילום הלא מטושטש. "עוד לפני שצפיתי בתמונה בטלוויזיה התקשרה אליי שוטרת שהייתה ליד חן", משחזרת שוורץ. "דיברתי איתה, דיברתי איתו, ואז ראיתי את הצילום, ואני אומרת 'זה הוא', 'זה הוא', כי בשלב הזה כבר ידעתי שזה חן. מצד אחד, בשלב מסוים הופיעה כתובית שסיפרה שהוא במצב קשה, אבל מצד שני אני הרי לפני רגע דיברתי איתו, כך שבשבילי כל העניין הזה היה נורא ואיום. זה רק הגביר לי יותר ויותר את החשש. צריך להיזהר עם הדברים האלה, כי זה לא עושה טוב".
בחדשות ערוץ 2 נמנעו מלהגיב.
איפה הילד?
האם עופר עיני, ובת זוגו, רוית דום, מצפים לילד? תלוי את מי שואלים.
לפני קרוב ל-4 חודשים, ב-18 במרץ, פורסם במדור הרכילות העסקית "בועות", של מוסף "ממון", האייטם הפותח הבא:
ביום חמישי שעבר פרסמה לראשונה ליאורה גולדנברג-שטרן באתר "מעריב השבוע" כי עופר עיני ורוית דום מתחתנים. באותו יום ממש התבשרנו כי עיני מונה ליו"ר ההתאחדות לכדורגל. יחד עם ההיריון (?) קיבלנו כבר שלוש סיבות להתקשר לעיני.
עופר עיני, אני מבין שמגיע לך מזל טוב משולש.
"למה מזל טוב משולש? איך משולש?".
גם על המינוי ליו"ר ההתאחדות, גם על החתונה הקרובה וגם על האוטוטו לידה של רוית. קראתי ב"ידיעות" לפני כמה חודשים שהיא בהיריון.
"לצערי כש'ידיעות' פרסמו את זה הם בכלל לא שאלו אותי. הלוואי שזה היה נכון. לא שזה דבר רע, זה דבר טוב, אבל זה לא היה נכון. מגיע לי מזל טוב כפול".
או קיי, גם מזל טוב כפול זה בסדר. תגיד, אם אנחנו כבר מדברים: זה כיף ש"ידיעות" מפנקים אותך? מצד אחד, הם העניקו לך ביום ראשון האחרון שער יוקרתי וכתבה מלקקת במוסף הספורט עם הכותרת "הבולדוזר מתחיל לעבוד". מצד שני, הם גנזו בשעתו תחקיר עליך, כשהיית יו"ר ההסתדרות.
"זה לא נכון. מעולם לא גנזו תחקיר. לא יודע מאיפה הבאת את זה".
הבאתי את זה מאיתן כבל, כמובן.
"טוב, איתן כבל הוא לא מאוהביי. הוא הרי רצה להחליף אותי בתפקיד. אבל אני בשונה ממנו לא אגיד עליו מילה רעה כי זו לא דרכי".
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
לאן נעלם הסקופ?
כלי התקשורת בכלל, והיומונים בפרט, אוהבים להתגאות בחשיפות ובסקופים שלהם ולזקוף לזכותם קרדיט על הישגים ("כפי שפורסם לראשונה" וכד'). המנהג הזה תקף, כמובן, גם לגבי "ישראל היום", בהסתייגות אחת: אם חלילה המציאות משתנה, והחשיפה מהעבר עלולה כיום להאיר באופן שלילי למחצה את ראש הממשלה, מוטב לעתים להצניע את ההישג. תשמעו סיפורונצ'יק:
בספטמבר 2013 החליט צה"ל, בעקבות הערכת מצב מבצעית, לא לאבטח יותר את תשעת יישובי הצפון הסמוכים לגדר המערכת ואת 13 יישובי עוטף עזה. ההחלטה עוררה זעם רב בקרב התושבים, וכלי תקשורת רבים עסקו בה. אחד מהם היה "ישראל היום", שהקדיש לנושא למחרת ידיעת חצי עמוד בולטת. באייטם, כפי שניתן לראות בתמונה, התגאה "ישראל היום" בחשיפת אותו נושא ממש חצי שנה תמימה קודם לכן.
אחד המצוטטים בידיעה היה יאיר פרג'ון, ראש המועצה האזורית חוף אשקלון, שאמר: "אני בטוח שנפלה טעות בקרב מקבלי ההחלטות". מרואיין אחר, גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית הגליל העליון, היה אפילו יותר ספציפי כשהוסיף כי "האחריות לביטחון התושבים היא בראש ובראשונה של ממשלת ישראל".
חלפו עשרה חודשים, וביולי האחרון נפתח מבצע "צוק איתן". עד מהרה התגלה היקף מערך המנהרות של החמאס, והתברר – בדרך הכואבת ביותר שניתן להעלות על הדעת – כי רבות מהן מוליכות לשטח ישראל. "ישראל היום", משום מה, נמנע מלהתגאות לאורך כל ימי הלחימה בחשיפה החשובה שלו מפעם.
בדיעבד, נדמה כי ההחלטה להפסיק את אבטחת הישובים, על רקע קשיי תקציב, יכולה להיחשב לחסרת אחריות עד הזויה. אם בראשות הממשלה היה מכהן מנהיג ששם משפחתו אינו נתניהו, לא מופרך להניח ש"ישראל היום" היה מנופף לעומתו בפרסום המוקדם בסוגיה הבוערת ודורש הסברים. לא הפעם.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
אטילה שומפלבי VS מואב ורדי
ביום שלישי שעבר, למצהלות 9,425 עוקביהם המשותפים בטוויטר, התפתח ויכוחונצ'יק בין מואב ורדי, הכתב המדיני של ערוץ 10, לבין אטילה שומפלבי, הכתב הפוליטי של ynet. הנושא: האם אייטם בעל קשר ישיר ללחימה בעזה ראוי לדיווח, או שמוטב להתעלם ממנו. לא נגענו:
מואב ורדי: "פדרו אלמודובר והשחקנים פנלופה קרוז וחוויאר ברדם במכתב פתוח שמתפרסם בתקשורת בספרד: "ישראל מבצעת רצח עם בעזה".
אטילה שומפלבי: "ואתה מקדם את פחי האשפה האלה כי...".
מואב ורדי: "אם לדווח על משהו שכבר מתרחש ממילא זה בעיניך קידום, ואילו להימנע מדיווח על התרחשות זו עיתונות ראויה, אז אני חושש שהמצב באמת קשה".
אטילה שומפלבי: "לא, רק תהיתי האם כל אידיוט ראוי לאזכור וסיקור".
מואב ורדי: "אם עשרות כוכבי קולנוע בספרד מפרסמים מכתב כזה, יש לכך השפעה עצומה על דעת הקהל. ולכן חשוב שהציבור בישראל יידע על כך. אפילו חיוני".
אטילה שומפלבי: "הציבור בישראל צריך לשאול את עצמו קודם כל מה רוצים ממנו מנהיגיו, ורק אחר כך מה רוצים ממנו עשרה שחקנים בספרד. זו דעתי. לא מחייבת".
מואב ורדי: "בלי לגיטימציה בינלאומית לא תוכל להזיז טנק אחד בעזה. דעת הקהל משפיעה על החלטות מנהיגים בעולם. לכוכבי קולנוע יש השפעה עצומה על דעת הקהל".
51 דקות לאחר שהפסקת האש בקרב הציוצים נכנסה לתוקפה, בשעה 13:08, פרסם ynet, אתר הבית של שומפלבי, אייטם על אותו מכתב ממש.
"מה?!".
כי זה מה שחשבת על סיקור המכתב של כוכבי ספרד נגד ישראל, והנה גם ynet טיפל בזה.
"נו, באמת. אין שום קשר בין טוויטר ל-ynet. מה שאני כותב בטוויטר זו דעתי האישית, וחוץ מזה אני לא להתייחס לשום דבר".
מיועז עד יועז לא קם כיועז
ובאותו יום שלישי שעבר התארח ד"ר יועז הנדל, לשעבר ראש מערך ההסברה הלאומי וכיום בעל טור ב"ידיעות אחרונות", בתכנית "המעגל" עם דן שילון ב"רשת". למחרת נשלח מסרון תודה מאחת התחקירניות. הנה השיחונת:
דורית ארז-גביש, תחקירנית "המעגל", הצלחת בסוף להגיע ליועז הנכון?
"אוי זה היה כל כך מצחיק. זה באמת היה מצחיק. אבל כן, הצלחתי".
יובל יועז, הפרשן המשפטי של "מעריב השבוע", מתבלבלים הרבה בינך לבין יועז הנדל?
"לפעמים, ולכבוד הוא לי. כשאהיה גדול אולי אעבוד גם אני בלשכת ראש הממשלה".
דברים בשם אומרם: נשאלת השאלה מה צר מוח יותר
מוסף "הארץ", הכול באותו עמוד.
יש שם טור שנקרא "לא לציטוט", שמכיל, כמה צפוי, ציטוטים. בראש הטור נמצא ציטוט של ליהיא לפיד, אשתו-של, שאמרה על אורלי ויינרמן, "ואיך זה שאף אחד לא התחתן איתה". מעל הציטוט הם שמו את הכותרת, "לא, כי את התחתנת טוב". וכל זה, אם אני מבין נכון את ההיגיון של "הארץ", אמירה נגד שיפוטיות כלפי ויינרמן, על פי הקריטריון של עם מי היא נמצאת. הטענה היא ששיפוטיות כזו היא שוביניסטית משהו, אני מניח.
הלאה. באותו עמוד למטה, תחת הכותרת "5 הסודות הכי מבישים שמצאנו באפליקציית סיקרט", מופיע "הסוד המביש" הבא: "נמשך לעירית לינור. עדיין". וזה כאילו נועד להגיד שהיא לא מושכת, ומי שנמשך אמור להתבייש נוכח הגילוי.
ועכשיו נשאלת השאלה מה צר מוח יותר, ואיפה נמצא השוביניזם הגדול יותר: בהתייחסות לויינרמן כמי שאיש לא התחתן איתה, או הלעג למישהו שנמשך או לא ללינור.
לא הגיוני להניח שהשוביניזם של נושאי דגל השמאל הוא הכי גדול. אבל היי, לא תמיד החיים מתנהלים בדרך הגיונית.
אה, כן, עוד משהו: אני מניח שלמה שנראה כחיסול החשבונות הנ"ל אין קשר לסלידה שלינור ביטאה כמה פעמים כלפי הקו של "הארץ".
(גונן גינת, מבכירי "ישראל היום", בדף בפייסבוק שלו)
מייקי דגן, עורך מוסף "הארץ", סירב להגיב.
נועה תשבי וקיצור תולדות הזמן
הציטוט: "היא מרגישה הרבה יותר סקסית היום, בגיל 37, מאשר בגיל 20" (כותרת המשנה בכתבה של "פנאי פלוס" על נועה תשבי, 6.8.2014).
המציאות: נועה תשבי נולדה ב-22 במאי 1975, ולכן חצתה לאחרונה את גיל 39.
מ"פנאי פלוס" נמסר בתגובה: "גילה של נועה תשבי הוא מסתורין קסום שאין צורך לפזר".
הכי בבית בעולם (3): למה טוב שיש "ישראל היום"
ביום חמישי שעבר פרסם "מעריב השבוע" אייטם יחצ"ני בגודל שליש עמוד. הנושא: מבצע בזק של ארגון "יד שרה" וחברת אל על שבו הוטסו ארצה כאלף כיסאות גלגלים. באייטם שובץ צילום של מטוס אל על, שממנו יוצא מטען של כסאות גלגלים. כאן המקום לספר, בלי קשר כמובן, שמו"ל "מעריב השבוע", אלי עזור, מקורב זה שנים למשפחת מוזס-בורוביץ', בעלי אל על (שפרגנו לו בלי קשר בפרסום מודעות עמוד בגיליונות ההשקה של "סופהשבוע") ושהמנכ״ל הטרי יחסית של חברת התעופה, דוד מימון, נחשב בלי קשר לחבר טוב שלו.
שבועיים, או בקיצור נצח, חלפו מאז הקפצת מחיר כרטיסי הטיסה של אל על בסמיכות להחלטת חברות התעופה הזרות להקפיא את טיסותיהן לארץ. כיצד טיפלו העיתונים בפרשה? התשובה המוסמכת היא: ככה ככה. "דה מרקר" התייחס לנושא בעמוד השער והקדיש בנוסף עמוד שלם למחירי הכרטיסים שזינקו בעד 150 אחוזים. הבעיה היא שעל פי סקר TGI האחרון מידת החשיפה שלו עומדת על 5.5 אחוז בלבד ועל פי גל ההודעות המצער על ביטולי המנויים ל"הארץ" לא נראה שהמצב הולך להשתפר. באתר "גלובס", כפי שפורסם, הופיע טור של ליאת רון נגד אל על, שכעבור שעות אחדות צונזר ונעלם בהוראה מגבוה.
מה באשר לשלושת העיתונים הגדולים? ובכן: "ידיעות אחרונות" – הפתעה הפתעה – לא הזכיר את אל על בעמודו הראשון. בעמוד 7 הופיעה מודעת עמוד של אל על עם המשפט "תמיד היינו ותמיד נהיה אתכם לאורך כל הדרך". בכפולת האמצע של עמודי החדשות שובצו שתי הפניות למוסף "ממון". האחת: "קניתם כרטיס זול בטורקיש, מה אתם רוצים מאל על?". השנייה: "טסים כחול כחול לבן: אל על וארקיע יחזירו היום אלפי ישראלים". ב"ממון" פורסמה כותרת שבה מנכ"ל אל על הגיב לביקורת כלפיו ("לא העלינו את המחירים") ולצידה טור של שושנה חן עם הכותרת "הצרכן טועה, הפעם". גם "מעריב השבוע" לא התייחס לאל על בעמוד השער, אבל בניגוד ל"ידיעות" הקדיש לנושא פסקה בת 30 מילים בתוך ידיעה שתפסה עמוד וחצי, ושאוזנה מיד בפסקה בת 31 מילות תגובה של מנכ"ל אל על, החבר דוד מימון. שורה יחידה בכותרת המשנה התייחסה לפרשה ("זעם ציבורי על חברת אל על שהקפיצה את מחירי הטיסות בעשרות אחוזים"), אולם למחרת פורסם ראיון חברי ואוהד על פני עמוד וחצי עם מנכ"ל אל על ("הטענות שניצלנו את המצב להעלאת מחירים – מרושעות").
בניגוד לשני קודמיו, "ישראל היום" היה העיתון היחיד שנקט קו ברור נגד הקפצת המחירים של אל על. זה בא לידי ביטוי בכותרת בולטת בשער ("למה הטיסות כל כך יקרות?"), בחצי עמוד נוסף בתוך הגיליון ("בחזרה לימי המונופול") ובטור של אהרון לפידות שפורסם למחרת ("ההחמצה של אל על"). הטיפול של "ישראל היום" בפרשת אל על בהשוואה למתחריו מעניק שוב רוח גבית לצורך שיהיו כאן כמה שיותר עיתונים, כולל כאלה המוטים לטובת ראש הממשלה. יתרונו המובהק של "ישראל היום" הוא איתנותו הכלכלית. עוצמתו הפיננסית (ותודה לשלדי) מאפשרת לקברניטיו למעט באופן יחסי בדילמות מעיקות בכל הקשור לאייטמים ביקורתיים על החברות הגדולות בישראל. בניגוד ל"ידיעות" ו"מעריב", שעורכיהם יחשבו פעמיים או שלוש לפני שיפרסמו אייטם שלילי במובהק נגד מפרסמי ענק מסוג קוקה קולה, אסם או הבנקים הגדולים, "ישראל היום" חסין יותר מהשפעה של המפרסמים. זה לא אומר שהוא לא מושפע מעת לעת משיקולים אחרים.
ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב השבוע" נמנעו מלהגיב.
דע מהאויב
בשישי האחרון, במהלך שידור התכנית "שישי" בחדשות 10, קלטה המצלמה את הפרשן לענייני ערבים של "וואלה!", אבי יששכרוף, מתעדכן באירועים השוטפים דווקא אצל המתחרה המר ynet. אז נכון שעיתונאים לא צורכים רק את כלי התקשורת שהם מועסקים בו, וטוב שכך, אבל בכל זאת: זה קצת כמו לתפוס בעדשת המצלמה את דרור אידר מדפדף ב"ידיעות אחרונות" או את נחום ברנע מעלעל ב"ישראל היום".
אבי יששכרוף, קודם כל ynet?
"ynet בחברה טובה. באותו משדר הסתכלתי גם באתרים של הזרוע הצבאית של החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית. זה עדיין לא הופך אותם לאתרים המועדפים עליי. בנוסף אני מודה שלפעמים לקרוא אייטמים שאני כתבתי יכול להיות עניין מתיש".
בחן את עצמך: התשובה
התשובה היא ג', כמובן. אמיר בר-שלום, הכתב הצבאי של ערוץ 1, אמור היה להיכנס לרצועת עזה, ממש כמו עמיתיו מכלי התקשורת האחרים. דרישתו לביטוח בסך מיליון דולר טרפדה את הכניסה הקרקעית. מי שנכנסה לבסוף לרצועה במקום בר-שלום, ודיווחה משם גם לערוץ 1, היא הכתבת הצבאית של קול ישראל, כרמלה מנשה. עורך ברשות השידור מצדיק את עמדתו של בר-שלום. "בניגוד לביטוחים הגבוהים שעשו בערוצים האחרים לכתבים שנכנסו לעזה, רשות השידור הסכימה לבטח את הכתבים שלה רק בכמה עשרות אלפי שקלים", אומר העורך. "בתנאים האלה, למה שאמיר יסכים לסכן את עצמו? אני מבין אותו לגמרי. מה אם חס וחלילה היה קורה לו משהו? מי היה מפצה את המשפחה שלו? ביטוח לאומי?".
אמיר בר-שלום, זה בקשר לשאלת מיליון הדולר.
"אין תגובה".
לי כל גל נושא מזכרת מתאילנד
זהו שיר אחרי מלחמה. הוא תמיד מזכיר לי תקווה שהקונספירטור לא יטלפן. אבל בסוף הוא דווקא כן.
"חוזרים לשגרה, הורביץ", הוא הודיע לי בקצרה.
"מה זה אומר?", פקחתי עיניים תמהות.
"זה אומר שאתה חונק עכשיו כל רגש פטריוטי שלך כלפי mako, וחוזר לתקוע סכינים בגב האומה, יפה שעה אחת קודם", הורה הקונספירטור בהחלטיות. "אל תחשוב לרגע שלא שמתי לב שכבר חודש וחצי כמעט לא כתבת כלום נגד האתר שמעסיק אותך, ולא ביקשת אף תגובה מאורי ומאיתי, הבוסים שלך".
"הבוסים המסוקסים", תיקנתי אותו.
"שוב אתה מתחנף, הורביץ?", התעצבן הקונספירטור. "לא נראה לי שזה יעזור לך. תתעורר! תמתח ביקורת בונה! זוכר איך רק לפני שבועיים התנכלת לנגה מחדשות 10?".
"תזכיר לי", ניסיתי לשכוח.
"היו לך כל מיני טענות על כך שנגה הציגה לוחם כניצול היחיד מהנגמ"ש שנפגע בתקרית הקשה בסג'עייה, בעוד שבפועל הלוחם ישב בכלל בנגמ"ש סמוך", אמר הקונספירטור. "רק שכהרגלך, הורביץ, שוב יידית אבנים בערוץ המתחרה ושכחת שאתה עצמך גר בבית זכוכית. קבל תמונה בוואטסאפ".
"הנה, הורביץ", אמר הקונספירטור בטון מנצח. "עכשיו אולי תסביר לי ולקוראים המתמעטים שלך למה תקפת את נגה מערוץ 10 והתעלמת מפשלה מהדהדת זהה ב-mako?".
"תשמע", גמגמתי קלות. "האמת שמישהו בחדשות 10 אמר לי שגם mako פישלו, אבל כשנכנסתי לאתר מצאתי כותרת שונה לגמרי".
"ברור", גיחך הקונספירטור. "כי mako הוסיפו חטא על פשע וטשטשו ראיות לפדיחה. קבל את הכותרת המתוקנת".
"יש לי הרגשה שזה סתם צירוף מקרים", אמרתי בטון מהורהר.
"ולי יש הרגשה שאני יודע למה אתה מנסה לגמד את הפשלה", שלף הקונספירטור.
"למה?", שאלתי בחוסר סבלנות.
"כי גם אתה מקווה לטוס בחינם לתאילנד", הפתיע הקונספירטור.
"לתאילנד?", שאלתי בהפתעה.
"לתאילנד", אישר הקונספירטור. "אתה אכול קנאה ומשתוקק שהבוסים יצ'פרו אותך בדיוק כמו שהם צ'יפרו את גל".
"גל גבאי?", השתוממתי.
"מה לגל גבאי ול-mako?", התרגז הקונספירטור. "אתה לא בפוקוס, הורביץ. ממשלת תאילנד הזמינה משלחת של אנשי תקשורת ישראלים לשבוע קסום, ונחש למי החליטו הבוסים שלך לתת את המגה-פינוק הזה?".
"הבוסים המסוקסים", תיקנתי אותו.
"בסדר, בסדר", המשיך הקונספירטור בחוסר סבלנות. "הבוסים המסוקסים החליטו לצ'פר בטירוף את גל אוחובסקי, ולא למשל אותך, מה זה אומר לדעתך?".
"יתכן שזה בגלל שאני אחר ושונה", ניסיתי למצוא הסבר. "ויתכן בכלל שזה רק צירוף מקרים".
"ממש לא, הורביץ", רטן הקונספירטור. "זה רק אומר שכל עוד תציק לבוסים שלך עם אייטמים זניחים על טעויות קטנוניות ב-mako לא תזכה לקבל מהם אפילו רכיבה על גמל פיסח למצפה רמון, שלא לדבר על טיסה יוקרתית בביזנס לתאילנד פלוס לינה במלונות פאר".
"אז מה עושים?", שאלתי בייאוש.
"מציקים להם עוד יותר", חרץ הקונספירטור. "רק אם תימאס עליהם סופית יש סיכוי שהבוסים ירצו להטיס אותך כמה שיותר רחוק".
"הבוסים המסוקסים", תיקנתי אותו.
"אתה מעצבן אותי, הורביץ", שאג הקונספירטור. "ולכן אתה כנראה בדרך הנכונה. עובדה: כבר עכשיו אני רוצה לשלוח אותך כמה שיותר רחוק, רק תעזוב אותי".
"באמת?", שאלתי בעיניים נוצצות.
"נשבע", התחייב הקונספירטור. "ולכן קבל טיפ שיטריף את הבוסים ואולי יגרום להם לשגר אותך להפלגה מפנקת מסביב לעולם, בכיוון אחד: זוכר איך רק לפני חודש הבטיח mako לא לשתף יותר פעולה עם טוקבקיסטים אלימים?".
"איזו שאלה", אמרתי בהתלהבות. "שוב חשתי גאווה להיות חלק ממשפחת mako ולהגן בגופי על הדמוקרטיה ו/או על זכותם המובהקת של קוראי 'mako גברים' לעיין מקרוב בבגד הים החדש של רונה-לי שמעון ו/או בתמונות אמנותיות של שיר אלמליח מזדהה עם לוחמי גבעתי. בכל מה שקשור לדמוקרטיה ולשיר אלמליח אנחנו נותנים בראש. אצלנו ב-mako מאמינים ששפה יוצרת מציאות, ולכן הבוסים המסוקסים החליטו להעלות את הרף ולא לפרסם יותר באתר טוקבקים המעודדים שנאת חינם ועלולים לעודד אלימות".
"יפה מאוד", אמר הקונספירטור במיאוס. "אני רואה ששיננת היטב את דף המסרים, אז קבל עכשיו בוואטסאפ שניים מהטוקבקים היותר עדינים ומנומסים שפורסמו השבוע באתר האנין והסובלני שלך".
"נו, הורביץ", אמר הקונספירטור. "לא ראוי לתגובה מהבוסים?".
"הבוסים המסוקסים", לחשתי.
"דבר עם אורי או איתי", אמר הקונספירטור בצינה וניתק.
עורך mako, איתי ולדמן, והעורך הראשי, אורי רוזן, למה בניגוד להבטחתכם המפורשת פרסמתם טוקבקים אלימים?
"מזל שתפסת אותנו ביחד. אלה לא טוקבקים, אלא תגובות בפייסבוק. ובניגוד לטוקבקים, שאותם אפשר לסנן לפני הפרסום, תגובות פייסבוק אפשר להוריד רק בדיעבד – וכך אנחנו אכן עושים במהירות האפשרית. הבנת?".
בערך. ולמה העדפתם לצ'פר את הנוסע המתמיד גל אוחובסקי ולא את אחד מכתבי השטח הוותיקים או את אחד המשכתבים המסורים בדסק, או, לכל הפחות, את מי מבין העובדים החרוצים שכותבים טור שבועי בענייני תקשורת ומתגוררים בדרום חולון (שכמובן היו מסרבים באופן נחרץ ומיידי להצעה המגונה, מסיבות אתיות, אבל עדיין ייתכן שהיו שמחים שהיא תוצע)?
"רוב הכתבים והעורכים כבר טסו, וזה פשוט היה תורו של גל בסבב. אגב, נשארה לנו נסיעת עיתונאים הכול כלול לסג'עייה בשבוע הבא, חשבנו להציע לך".
ואם כבר סג'עייה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".