דגל שק

דגל שמגל (1): אם סאיב מבקש כל כך יפה, לא נעשה לו מערוף?

זמן קצר לאחר פתיחת ועידת השלום של "הארץ",  ביום ראשון האחרון במלון רוזוולט בניו יורק, התרחש אירוע בלתי שגרתי. דגל ישראל, שהיה מונח על הבמה בעת נאומיהם של הנשיא, רובי ריבלין, ושל חברת הכנסת ציפי לבני, הוסר מהבמה לבקשת מזכיר הוועד הפועל של אש"ף, סאיב עריקאת, שעלה לנאום מיד אחריהם. הראשון להבחין ולצייץ על כך היה יואל בראונולד, תושב שיקגו ומנכ"ל קואליציית הארגונים Alliance for The Middle East Peace, שנכח בוועידה. עד מהרה התבקש עמית סגל על ידי אחת מ-124,706 עוקביו לאמת את הציוץ של בראונולד. "יצאתי, בודק", צייץ סגל בקצרה, וכעבור 19 דקות אישר בציוץ נוסף: "לשואלים: כן, כשעריקאת נאם הסירו את דגל ישראל".

מהר מאוד צבר הסיפור תאוצה. גלים של ציוצים סרקסטיים התנפצו על חשבון הטוויטר של מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, שעמד מולם בגבורה. "עיתון ציוני, אה מר שוקן?", קינטר הגולש טל סמו מיד כשדבר הסרת הדגל נודע, וזכה משוקן למענה קורקטי וקר: "מה לעשות, לשכת הנשיא מבקשת שכאשר הוא ידבר יהיה מאחוריו דגל ישראל. לשכת עריקאת מבקשת שכאשר הוא מדבר לא יהיה דגל ישראל". ענת סרגוסטי ציינה כי "כולם יצאו רע מסיפור הדגל: גם הנשיא, גם עריקאת, גם 'הארץ', וכמובן גם מי שהפך את זה לחזות הכול". גם לה שוקן לא נשאר חייב כשצייץ: "ענת, על מה את מדברת? מספר העוקבים שלי עלה, 'הארץ' קיבל שער ב'ישראל היום', שוב התקשורת נתנה לנו פרסום חינם".

התקשורת אכן עסקה בנושא בהרחבה. למחרת הוועידה התעמת שוקן ב"נכון להבוקר", תכניתו של ניב רסקין בגל"צ, מול פרשן "ישראל היום", דן מרגלית, שעיתונו הקדיש לסיפור את הכותרת הראשית, פלוס עמוד שלם ובתוכו טור זועם של חיים שיין ("רק השמאל הרדיקלי הרופס יקפל את דגלו"). גם "ידיעות אחרונות" הקצה לנושא הפניה בשער ועמוד מאת בן-דרור ימיני ("הורדת הדגל היא חציית קו אדום"). ב"גלובס" שמחו לעסוק בנושא, כולל טור של מתי גולן שביום שני שחט להנאתו את ציוציו של שוקן. "בדיקה העלתה כי הסיפור על הורדת הדגל בוועידת 'הארץ' פורסם בלא מעט כלי תקשורת – רק לא בעיתון 'הארץ', שהוא כידוע עיתון הדוגל, לכאורה, בחירות הביטוי ובדיווחים חסרי פניות", סיכם גולן. "האם יש הוכחה טובה מזו שהעיתון אינו מרגיש נוח עם הורדת הדגל, למרות כל ההסברים?".

בדיקה נוספת, ביום רביעי, העלתה שעד אז איש מבין הפובליציסטים ו/או בעלי הטורים בעיתון ו/או באתר "הארץ" לא מצא לנכון להתייחס ולו במילה לפרשה. לא הבעת עמדה בעד קיפול הדגל, ולא הבעת עמדה נגד. דממה. בצר לי, טלפנתי לבכיר הפובליציסטים.

יואל מרקוס, מה אתה אומר על הורדת הדגל?

"אני לא יכול לדבר על זה, באמת. אני חושב שעשו מזה עניין גדול מדי. לא חושב שזה עניין שצריך להתעסק איתו. מישהו בעד, מישהו נגד, אני לא רואה בזה דרמה. יש לנו כל כך הרבה בעיות. אלה קצת שטויות, אתה יודע".

למה לדעתך, בניגוד לכלי תקשורת אחרים, "הארץ" בכלל לא התעסק בפרשה?

"תראה, אני לא יכול. אני עדיין יושב ב'הארץ'. אני לא יכול לדבר נגד העיתון שלי. אני באמת לא יודע מה היו השיקולים, אבל אני באמת לא רואה בזה עניין גדול. יש כל כך הרבה עניינים אחרים. אני רואה, למשל, איך אנחנו קונים מטוסים ב-50 מיליון דולר לחתיכה, ופה עם סכינים דופקים אותנו. יש לנו כאן מספיק בעיות, אתה מבין?".

אז אני מבין שגם אצלך לא נקרא על הורדת הדגל ביום שישי בעמוד 2.

"על העניין הזה לא. אני צריך להיות עצמאי כמו שהייתי תמיד, ואלה לא נושאים שאני כותב עליהם בדרך כלל".

עמוס שוקן נמנע מלהגיב.

דגל שמגל (2): זו הסתה פרועה. אתם רוצים להגיד לי שלא זרקתם את הדגל לפח?

עם שוך קרבות ועידת השלום, ביום שני, טילפן השוקניסט. "אני ממש מקווה שאתה לא הולך להתעסק לי עם פרשת הדגל. הנקודה מוצתה", הזהיר בשיחה מניו יורק.

אני חושש שאין מנוס.

"אז לפחות תכניס את פוסט התגובה המוחץ של נעה התותחית הבינלאומית, שלמרות כל הקשיים ארגנה ועידה מכובדת, מכבדת ומרתקת, עם הרבה ברק, וגם קצת אובמה. הנה, שולח לך את הסטטוס שלה כדי שחס וחלילה לא תתאמץ יותר מדי".

לא בטוח שהבנתי. מה רע ברמת הדיון בישראל?

"שהיא לא מתרוממת לרמת הדיון הנעלה אצלנו ב'הארץ'! מה אתה מתעסק לי בדגל, שמגל? הרי הכי חשוב, כפי שעמוס טרח לצייץ, זה מה שאמר סאיב ידידנו. מסתבר, לא תאמין, שגם סאיב משוכנע, בדיוק כמו עמוס, שיש בסיס לדיאלוג עם הרשות הפלסטינית! מומלץ לך לעסוק בעיקר ולא בטפל, למרות שאם מה שאומרים עליך נכון אז אני לא ממש אופתע אם תיכף תתחיל לחטט בדף הפייסבוק של נעה כדי לבדוק בקטנוניות מה היא כתבה בעבר על דגל ישראל".

האמת שכבר עשיתי את זה.

"מה עשית?".

חיטטתי בדף הפייסבוק של נעה.

"נו באמת, הורביץ. במקום לעשות עבודה עיתונאית רצינית אתה שוב מתעסק בשטויות?".

מה אתה מציע לי לעשות?

"לחטט במרץ בדף הפייסבוק ובחשבון הטוויטר של עמית סגל, כדי לבדוק בקטנוניות אופיינית האם הוא צלב אי פעם באומץ את הקרן החדשה שהשתתפה באופן כזה או אחר במימון האירוח שלו בניו יורק".

תאמין לי שעשיתי גם את זה. לצערי לא מצאתי כלום.

"חבל. ומה בחזית של נעה?".

שמח ששאלת. מצאתי את זה.

"יופי, הורביץ. זו רמת הדיון שלך? מה אתה בעצם מנסה לומר? שנעה לא מתביישת בדגל ישראל, אבל אין לה שום בעיה לזרוק אותו לפח?!".

אתה אמרת.

"הבנתי. אני רק מזכיר לך שאחרי הפעם הקודמת שחיטטת לנעה בדף היא זרקה אותך מרשימת החברים שלה בפייסבוק, והחזירה אותך לשם רק כאשר סיימה לכהן כראש מערכת החדשות שלנו. עכשיו היא עלולה לחסום אותך לנצח נצחים, בדיוק כמו שעשה לך רוני, הבן של עמוס, בחשבון הטוויטר שלו. זה מה שאתה רוצה?".

ממש לא.

"אז רד עכשיו מהשטות הזו ותתמקד ברשימה הנוצצת של משתתפי הכנס, כולל עמירה הס".

בשמחה. הבנתי שאחד מהם הוא אבנר גבריהו, שגם כיהן עד לא מזמן כמנהל המחלקה הציבורית של "שוברים שתיקה", וגם מכהן כבר כמה שנים טובות כבעלה של נעה, מארגנת הכנס.

"נו, אז? למה לא? הרי על פי הביוגרפיות המקוצרות של משתתפי הכנס אבנר לומד בימים אלה באוניברסיטת קולומביה, שם הוא שוקד על תואר שני בלימודי זכויות אדם".

איך זה קשור לענייננו?

"קשור וחצי. מובן מאליו שאחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר של אבנר היא להשתתף בכנסים שנעה מארגנת".

מי פנוי בלאס-וגאס?

במקביל לאירועי ועידת השלום של "הארץ" בניו יורק נחתם השבוע הסכם פיוס. אמנם לא בין נתניהו לאבו מאזן, אבל גם הודנה בין שני פיות גדולים כמו האורקל ממיין רון מיברג והפטריוט מערוץ 20 אראל סג"ל היא לא משהו שניתן לזלזל בו. מיברג, כצפוי, החמיא כדרכו ל"הארץ" בצייצו כי "הוועידה היהירה הזו של האלפיון העליון, המתיימרת לקדם נושאי שלום אבל בסך הכול תירוץ לבליסת סושי במקור וציוצים ממסעדות, מאוסה בעיניי". עוד קודם ניהל עם אחרים את רב השיח הבא:

רון מיברג: "פעם היה דב יודקובסקי מצ'פר כתבי 'ידיעות' בנסיעה לחו"ל. ב'הארץ' מצאו פטנט יותר טוב: מקימים ועידה באמריקה ומטיסים את כל הכתבים הזכאים. פרסטיג'ה". 

דרור אידר: "עדיף שיישארו שם, לא?".

רון מיברג: "חלילה. אני חי כאן".

ניב הדס: "אני עדיין מחכה לוועידה של מבקרי וכתבי התרבות באיי סיישל. רק את הברק רבידים מצ'פרים".

רון מיברג: "הנחת העבודה שתחומי הכיסוי של הרבידים חשובים יותר לקורא מופרכת לחלוטין. הם חשובים יותר לעורכי העיתון".

ניב הדס: "לא יודע אם זה מופרך לחלוטין. כל עיתונאי שיש לו את שטייניץ בספיד-דייל ראוי לאיזו ועידה קטנה בניו יורק פי אלפיים ממפונקים כמוני".

רון מיברג: "אתן לך את החסויים של שטייניץ. לא מבין מה מפונק בך? מזגך או העובדה שאינך מנפק גרסאות חלופיות לסקופים בעמודי החדשות? ללא כתיבה טובה בירכתי העיתון לא היה לו פרונט. ראוי להפנים".

ניב הדס: "עם זה אני מסכים לחלוטין. ולראייה הכתבה הכי נקראת השנה של 'הארץ': הביקורת של שגיא כהן על מסעדתה של מיכל אנסקי".

רון מיברג: "לא נעשה ועידה בלאס וגאס?".

דרור אידר: "אשמח. נראה מתאים יותר לוועידות שלום למיניהן".

אראל סג"ל: "דברו עם עזור. מתאים לי וגאס. אני ממש טוב בלטוס ביזנס. חבל שלא מזמינים אותי ומפספסים את הכישרון הזה".

רון מיברג: "דומני שסג"ל יהיה כן מספיק כדי להסכים שהוא ואני לא שייכים לאותו מטוס או לאותה עיר. בנימוס כמובן".

אראל סג"ל: "טוב, אז אני מבין שאין מה לדבר על חופשה יחד באי בודד?".

רון מיברג: "סג"ל, תן קרדיט לנימוסי השולחן שלי. נתקלתי במקרה במשהו שכתבת עליי לפני שנתיים. ספק אם כתבתי משהו כה פוגע".

אראל סג"ל: "אם פגעתי מתנצל מקרב לב. היית ונשארת אחד מגיבורי הכתיבה שלי. קצת משחק של ילד מושך צמה. אנא קבל את התנצלותי".

רון מיברג: "אני תמיד מקבל התנצלויות. אני מודה שקראתי וחשתי כאב פיזי על שמישהו יכול לחשוב ולכתוב כך על הזולת. עברנו".

אראל סג"ל: "רון, מתבגרים. אני. אתה. לא כותב יותר כך מבחירה".

רון מיברג: "כמו שאמרתי: מקבל, מסכים ולא נוטר טינה. עם דום לב באופק חבל על הזמן ועל אנרגיה שלילית. רק טוב לך".

אראל סג"ל: "גם לך. בהערכה רבה".

הציטוט מול המציאות (1): מתבקש תיקון אחד

הציטוט: "מתבקשות כמה הערות: 1. אלמלא פגישת שתי הרעיות, ספק אם היינו מגלים שנשיא גבון התארח בארצנו. 2. משום מה לא זכינו לקבל סקירה כה מרשימה ובזמן אמת על שיחתם של שני המנהיגים. הרי לשם כך נועד דף הפייסבוק של ראש ממשלת ישראל המחזיק למעלה ממיליון ו–600 אלף עוקבים. מה, הם ישבו ושתקו?" (יוסי ורטר, בטורו ב"הארץ", מותח ביקורת על פוסט שבו תיאר בנימין נתניהו באריכות את פגישת רעייתו שרה עם רעיית נשיא גבון במעון ראש הממשלה).

המציאות: נשיא גבון כלל לא התארח בארצנו. רעייתו, סילביה בונגו אונדימבה, הגיעה בלעדיו לישראל בראש משלחת של 50 נשים (ותודה ליואב רבינוביץ').

יוסי ורטר, תרצה להגיב?

"אכן נפלה שגגה. הנחתי אוטומטית שהנשיא היה כאן. נקווה שלא ירחק היום וגם הוא יזכה אותנו בביקור".

הציטוט מול המציאות (2): אביב הורביץ מתבזה

הציטוט: "איך הצליח 'ידיעות אחרונות' לייחס לשר השיכון, אורי אריאל, משפט שמעולם לא אמר ועוד להעניק לציטוט הזה כותרת בולטת בעיתון?" (אביב הורביץ, "מי נגד מי", 10.12.2015)

המציאות: אורי אריאל הוא לא שר השיכון, אלא שר החקלאות.

אביב הורביץ, מעניין שאצל כולם אתה מתאמץ לחפש טעויות קטנוניות, חוץ מאשר אצלך. מזל שטוקבקיסט מספר 8, "יובלי", מיהר להעמיד אותך במקום וגרם לך לתקן את הטעות המביכה בבושת פנים.

"אני לא מגיב למדורי תקשורת. אתה מוזמן לפנות לעורך".

העורך הראשי של mako, אורי רוזן, האם ואיך בכוונתכם לטפל בפשלה של הורביץ?

"בדרך כלל אני מגיב בעצמי, אבל במקרה הזה נראה לי שאפנה אותך לכתב שעשה את הפדיחה. לסמס לך כרטיס ביקור?".

הצהרת בלפור (10): לכבוד מה? לכבוד החנוכה

חשרת עננים כיסתה את האופק כשהבלפוריסט טילפן. "דורון הגזים, וזה יעלה לו ביוקר", הוא נהם.

איזה דורון? הרמן? כהן? אני יודע! דורון צברי. הוא עושה לכם את המוות עם שערוריית מתווה הגז, אה?

"בצברי נטפל מאוחר יותר. כרגע יותר דחוף לנו להעניש את דורון רוזנבלום החצוף, שהרשה לעצמו להשתלח באופן מכוער ומיותר".

די, נו. הגזמת קצת, לא? בסך הכול מדובר בפוסט בפייסבוק.

"יכול להיות שאתה צודק. התנחמנו בכך שאתר חדשות מרכזי התאמץ בערב נר שני של חנוכה לשמח את הבוס, ואפילו הצליח".

מה זה?

"מה לא ברור? זהו אייטם חדשותי לוהט שמקבל את המקום הראוי לו בהומפייג'. תלמד הורביץ, ככה עושים עיתונות במיטבה. ואם אתה צריך עוד דוגמה, תראה מה כיכב באותו הומפייג' בערב הנר השמיני".

אני רואה שיש בהומפייג' שתי הפניות בולטות שקשורות לבית ברחוב בלפור.

"בצדק גמור! צא ולמד, הורביץ. סוף סוף יש כאן אתר אינטרנט מוביל שלא חושש ללכת עם האמת של הבוס. הרי ברור שמבחינה עיתונאית ומכל בחינה אחרת שני האייטמים האלה, ביחד ולחוד, גם יותר חשובים וגם הרבה יותר מעניינים מהכותרת הזניחה והמכוערת שהתפרסמה באותו יום ממש אצל הרולניקים".

לא בטוח שהבנתי מה הקשר.

"הפעם אני דווקא שמח שלא הבנת, הורביץ, אבל עכשיו תסלח לי רגע. אני חייב לטלפן לבוס".

אני מקווה שלא בעניין הזה.

"למה לא?".

לא יודע. נראה לי קצת מוגזם להטריח אותו בנושא פעוט שכזה, לא?

"לא אותו, הורביץ. אותה. זו הפעם האחרונה שאני מזכיר לך שאני פועל אך ורק למען הבוס".

ותודה חמה לראש המוסד הנכנס שסידר לי ארוחת צהרים חינם

והנה עוד ספיחונצ'יק למלחמות העיתונאים שהתנהלו בשבועות האחרונים סביב זהותו של ראש המוסד הנכנס. תקציר הפרקים הקודמים: שמונה ימים לפני הריאליטי עתיר הרייטינג רמס"ד בהפקת נתניהו, שבסיומו הוכתר יוסי כהן, פרסם "ידיעות" כותרת ראשית שלפיה נתניהו שוקל גם את מועמדותו של מפקד חיל האוויר לשעבר, עידו נחושתן. באותו יום התנהל בין הפרשן לענייני ביטחון ומודיעין של "מעריב", יוסי מלמן, לבין הכתב לענייני התנחלויות ושירותים חשאיים של "הארץ", חיים לוינסון, דיאלוג הציוצים הבא:

יוסי מלמן: "המועמדות הקצרה בהיסטוריה לראשות המוסד. 'ידיעות' הכתירו הבוקר את עידו נחושתן כמועמדו של ראש הממשלה. ראש הממשלה מיהר להכחיש. הערכתי: יוסי כהן מועמד מוביל".

חיים לוינסון: "שם מאה שקל שלא כהן".

יוסי מלמן: "למה רק מאה? שים אלף. הרי אתה בטוח".

נחמיה גרשוני: "חיים היה שם מאה אלף אבל אין לו שקל".

יוסי מלמן: "אם אין לו שקל אני אתרום את המאה שהוא יצטרך לשים".

ביום שלישי שעבר, בעוד מלמן חוגג את נצחונו, הגיעה גם דרישת התשלום:

יוסי מלמן: "ידידי ומכובדי. שמת מאה ש"ח כפי שהבטחת כאן אם יוסי כהן ייבחר וכפי שכתבת ב'הארץ' שכהן לא ימונה לרמס"ד".

חיים לוינסון: "לא כתבתי כך ב'הארץ'. בכל מקרה אעמוד בהתחייבויותיי ומוזמן לארוחה".

יוסי מלמן, הארוחה כבר התקיימה?

"אני לא ביקשתי ארוחה. מצדי שיתרום מאה שקל".

חיים לוינסון, למי תתרום את הכסף?

"אשמח לאכול צהרים עם מלמן. זוהי הזמנה רשמית".

מה מצב העוני? תלוי מי ראש הממשלה  

ביום רביעי שעבר פירסם המוסד לביטוח לאומי את דו"ח העוני השנתי. למחרת, חמישי, הסכימו כל העיתונים שהדו"ח מצביע על החרפה במצב העוני, לאור העלייה במספר העניים. כך נראה, למשל, הדיווח של "ישראל היום" שבו כיכבו שר הרווחה, חיים כץ, ושר האוצר, משה כחלון (אבל נתניהו, חלילה וחס, הס מלהזכיר):

אלא שביום ראשון האחרון, בחלוף ארבעה ימים תמימים (!) מפרסום דו"ח העוני, השתנתה המגמה. "ישראל היום" החליט שבעצם המצב לא כל כך נורא. "הביקורת מוגזמת, מנופחת ומונעת מאג'נדה של מרבית כלי התקשורת", התפייטה כותרת המשנה לטור של הפרשן לענייני כלכלה, חזי שטרנליכט:

כמובן, זכותו של שטרנליכט לחשוב אחרת מהאחרים. הנה, למשל, כותרת הטור שפירסם על דו"ח העוני לפני שנה, ב-2014:

ב-2013, למחרת פרסום דו"ח העוני, היה שטרנליכט עסוק בפרשנות על נפילתו של נוחי דנקנר שבית המשפט פסק כי ייאלץ להיפרד מחברת איי.די.בי ולכן לא כתב על הנושא. ב-2012, לעומת זאת, זו הייתה הכותרת המפתיעה למאמרו של שטרנליכט:

ב-2011 לא התייחס שטרנליכט לדו"ח העוני. ומה ב-2010? שימו לב – באותה שנה חל שינוי מסוים ברוח הכותרת:

זה המקום לציין שדו"ח העוני מתייחס תמיד לשנה שקדמה לפרסומו. במילים אחרות: הדו"ח שפורסם ב-2010 התייחס למצב העוני ב-2009, שהיא לגמרי במקרה השנה שבה החליף בנימין נתניהו את אהוד אולמרט כראש הממשלה. מעניין, אם כן, לדעת, איזו כותרת הייתה לשטרנליכט לדו"ח העוני שפורסם ב-2009 והתייחס ל-2008, תקופת כהונתו של אולמרט בתפקיד. ובכן – אל תיפלו מהכיסא:

חזי שטרנליכט, יש משהו שיוכל לשנות את דעתך הנוכחית על מצב העוני ועל אמינות הנתונים, או שזה עשוי לקרות רק אם יתחלף כאן ראש ממשלה?

"אנא פנה לדוברת 'ישראל היום'".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

איפה הקרדיט: עקוב אחרי הכסף

הציטוט: "הולכים לגישור: סכסוך כספי בין חיים רביבו וג'קי בן-זקן" (כותרת של תומר גנון באתר "כלכליסט", 10.12.2015, שעה 21:37).

המקור: ממש באותו ערב, בשעה 20:34, פרסם גיא פלג לראשונה את הסיפור במלואו במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2.

תומר גנון, מה עם קרדיט?

"אין תגובה. תפנה למערכת".

מ"כלכליסט" נמסר בתגובה: "משעמם לך, אביב?".

הציטוט מול המציאות (3): היו לי פעם שלושה עקרונות. נשארו שניים

הציטוט: "אין לי הרבה עקרונות, כי עקרונות זו טרחה איומה, אבל על אלה שיש לי אני עומדת בתוקף: לא להתעסק עם גברים נשואים, לא להשתתף בתכניות בוקר בטלוויזיה ולא לשלוח את הילדים לבתי ספר לאמנויות, כי בבתי ספר לאמנויות מבלבלים להם את המוח" (עירית לינור בפוסט ישן שלמרבה השמחה טיפוס שנוי במחלוקת תייק משום מה בזיכרונו, 18.9.2014).

המציאות: ביום ראשון האחרון הפרה לינור את עיקרון מספר 2, כשהתארחה ב"העולם הבוקר", תכנית הבוקר של אברי גלעד והילה קורח ב"רשת". למה? כדי לתקוף עוד קצת את עיתון "הארץ", בעקבות המכתם "דמיינו עולם ללא עירית לינור" (למי שהצליח לפספס: פרטים באייטם הבא).

עירית לינור, זה אומר שאת עלולה חלילה להפר מתישהו גם את אחד משני העקרונות האחרים שלך, ואפילו, רחמנא ליצלן, להתעסק עם גברים נשואים?!

"אביב היקר, אתה לא היחיד שמזדעזע מכך שאישה אחת שלמה (!) חמושה בנשק פשיסטי מאין כמותו, פוסט בפייסבוק (!), תקפה עיתון קטן וחסר ישע, שבבדיחות הדעת הציע לקוראיו לדמיין עולם בלעדיה. לא כוחות שקולים. לטובתי, כמובן. ולשאלותיך: אכן הפרתי את העיקרון שלא להופיע בתכניות בוקר, שזה מצער, אבל שני העקרונות האחרים נשמרים בקפידה".

דברים בשם אומרם (1): עירית לינור VS "הארץ"

בוקר טוב, הבולשביזם שלכם חזר!

"דמיינו עולם ללא עירית לינור" – ביקש הבוקר עיתון "הארץ" האיכותי מקוראיו האיכותיים, ולזכותו אציין שלשם שינוי לא שמו את התמונה הכי מכוערת שלי מהארכיון.

הארץ, כמו אחרים ואיכותיים כמוהו, הזדעזע עד עמקי נשמתו האיכותית מכך שניתחתי את IMAGINE של ג'ון לנון, טענתי שמדובר בהמנון קומוניסטי, וכמובן לא שכחתי לציין את היישום הרצחני של החזון האוטופי, המקסים והמחבק הזה, שהולחן בכישרון רב כל כך על ידי אמן גדול ומוכשר להפליא.

לא אתעכב על תגובות הנאצה מצד אנשים שהרגישו כאילו הרגו להם את דב המחמד שלהם, בגלל שיר שנכתב לפני ארבעים שנה, שיוצרו מת לפני 35 שנה ושאין לו קרובי משפחה מדרגה ראשונה בארץ שייעלבו בשמו.

כמו כן אני לא חושבת ש"הארץ" מרמז שהעולם יהיה טוב יותר בלעדיי ויאללה חבר'ה תעשו משהו עם המעצבנת הזאת. לא. אבל אני בטוחה לחלוטין שאם איזה עיתון ימני (לא-איכותי) היה מבקש מקוראיו לדמיין עולם בלי זהבה גלאון, או שלי יחימוביץ', או רובי ריבלין ייבדלו לחיים ארוכים – אורגיה של זעקות "הסתה" הייתה פולחת את כל כלי התקשורת.

אז "הארץ" – דמיינו עולם שבו אתם מחפשים שלוש דקות בגוגל, ומוצאים את הציטוט הבא:

"השיר, שאומר 'דמיינו שאין יותר דת, אין יותר מדינות, אין יותר פוליטיקה', הוא למעשה המניפסט הקומוניסטי, אפילו שאני לא קומוניסט במיוחד ולא שייך לשום תנועה. אתם מבינים, ל-IMAGINE יש בדיוק אותו מסר, אבל עם ציפוי מתוק. אז הוא היה להיט גדול כמעט בכל מקום: שיר אנטי-דתי, אנטי-לאומי, אנטי-מוסכמות ואנטי-קפיטליסטי, אבל בגלל שהוא היה ממותק – הוא התקבל".

הדובר הוא לנון עצמו, כמובן. שחרז והלחין מניפסט קומוניסטי, ביודעין, ולא התבייש להודות בכך.

כשמדברים על קומוניזם, אחת מצורות השלטון הרצחניות בהיסטוריה, מזכירים מדי פעם את האידיוטים השימושיים. לפעמים, כמו הבוקר, אני תוהה למה בדיוק הם משמשים.

(עירית לינור בדף הפייסבוק שלה, 11.12.2015)

עורך מוסף "הארץ", מורן שריר, נמנע מלהגיב.

דברים בשם אומרם (2): שמע טוב, כתב צעיר. טיפ ממני, חינם

שמעו סיפור. אתמול פורסמה באתר mako כתבה שעסקה בסערה סביב ערוץ 20, בעקבות פוסט הביקורת על הנשיא. הכתב, גור וולנר, ראיין כמה מאנשי הערוץ וסיים את הטקסט שלו כך:

"המעטים מבין מגישי הערוץ, שהסכימו להגיב, לא ראו פסול בפוסט על אף התגובות שצבר ועל אף האווירה הציבורית הקשה. גם ליאור דיין, אליו התקשרנו, לא גינה ואמר רק: 'לא, אני לא, אני לא אגיב. אני לא. אני מסרב להגיב. אבל תפנה לקלמן ולכל האחרים'. את תגובתו של קלמן ליבסקינד לא הצלחנו לקבל בינתיים".

אז הנה שלוש הערות לקשקוש העיתונאי הזה:

1. קצת מוזר להגיד ש"רק מעטים מבין מגישי הערוץ הסכימו להגיב", כשבכתבה עצמה מרואיינים ארי שמאי ואלירז שדה, בשאר כלי התקשורת דיברו אראל סג"ל, שרון גל ועירית לינור, ובתכניות הערוץ לא היה מגיש או פאנליסט מבני רבינוביץ', דרך הני זובידה ועד לעבדכם הנאמן, שלא הביע עמדה בנושא.

2. מילא שכתב mako טרח לקחת תגובה מקובי אריאלי, שכבר חודשים ארוכים לא עובד בערוץ. לא נורא. תמיד מעניין לשמוע מה קובי חושב. אבל לפנות לליאור דיין, להכניס בתוך מירכאות בציטוט מדויק את הליפסוס שלו כשהוא מפנה לבקש תגובה מאחרים, רק כדי לנסות להלעיג אותו, ולא לציין שהוא כבר כמעט שנה לא עובד בערוץ? כן, נכון, שני סרטים מצוינים של דיין על ביקורים שלו בצפון קוריאה ובעיראק עלו בערוץ בחודשים האחרונים. אבל לבקש ממנו להגיב בשם ערוץ 20, זה בערך כמו לבקש מאיבגי להגיב על משהו שקרה במהדורת חדשות 2, רק בגלל שסרט שלו שודר בערוץ הזה שלושה חודשים קודם לכן.

3. אבל מה שהכי הצחיק אותי זו השורה האחרונה שמספרת שאת תגובתי שלי "לא הצלחנו לקבל בינתיים". שמע טוב, כתב צעיר, אם לא פונים לבקש תגובה, לא מצליחים לקבל אותה. טיפ ממני. חינם. נסה את זה.

גור וולנר, תרצה להגיב?

"תפנה לעורך".

אורי רוזן, העורך הראשי של mako, איזו התרגשות. אני שמח לבקש את תגובתך פעמיים בטור אחד! תרצה להתייחס?

"אם קלמן יסתכל במסך ה'שיחות שלא נענו' שלו, הוא יגלה שגור ניסה להשיג אותו. אבל תמסור לו שאני אוהב אותו ומתגעגע אליו".

באמת מזמן לא הייתה אצלנו איזו כותרת לקידום "האח הגדול"

כל הערב דיברנו מילים חדות כסכין, אבל אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"זה הזמן להוכיח מה אתה שווה, הורביץ", הוא פסק.

"למה אתה מתכוון?", שאלתי בחשש.

"לשאלה מי הכוכבת המפורסמת שנמצאת בחקירה ברשות המסים", הוא אמר. "הנה, אני שולח לך תמונה".

"נו, הורביץ", הוא האיץ בי. "יש לך תשובה מוסמכת? ארמוז לך שבתמונה הזו מסתתר איזשהו רמז לזהותה של הכוכבת, ונראה האם תצליח לפצח את החידה".

"נדרשתי במקצועיות לסוגיה המסקרנת", אמרתי בקול נכאים. "אבל לצערי לא הצלחתי לגלות במי מדובר".

"אם אתה לא מצליח להבחין בתגית פשוטה, מה אתה שווה בכלל?", התפרץ הקונספירטור. "לא פלא שכל אחד ואחד מעובדי mako קיבל בשבוע שעבר דמי חנוכה של 2,000 שקל ורק אתה לא".

"מה?!", הורקתי מקנאה.

"כן, כן", אישר הקונספירטור. "כולם קיבלו בונוס חד פעמי של 2,000 שקל לרגל העובדה המשמחת שהאתר שלך הפך להיות רווחי. אתה לא קיבלת, כי תרומתך לרווחיות המיוחלת שולית עד אפסית, בגלל הצורך הלא ברור שלך לחולל צרות ולהכביד על הסביבה".

"מה הקשר", כעסתי. "זה ממש לא בסדר שאני היחיד שלא קיבל בונוס".

"יכולתי לומר לך שמדובר בצירוף מקרים", השיב הקונספירטור, "אבל אני ממש לא בטוח שזה נכון. למה שלא תיקח שיעור או שניים בהסתגלות לסביבה מהבוס שלך, איתי?".

"אתה מדבר על איתי ולדמן, העורך?", שאלתי ביראת כבוד.

"אלא אם יש לך עוד בוס מוכשר וכריזמטי בשם איתי שאני לא מכיר", סינן הקונספירטור. "מה שאני אוהב באיתי זה שהוא ניחן בכושר נבואי. זוכר מה איתי שלנו כתב באפריל 2012, בתקופה שערך את 'טיים אאוט'?".

"נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם", החוורתי.

"אז מה?", עלץ הקונספירטור, "תמיד כיף לחזור על טקסטים מכוננים. איתי כתב בימיו הגדולים ב'טיים אאוט', ואני מצטט: 'הטריק הכי גדול של 'האח הגדול' היה ליצור סביבה תקשורתית שבה זה לא מגניב לבקר את 'האח הגדול'. שבה אם אתה מבקר את 'האח הגדול' אתה נתפס כטרחן. השיירה עוברת, אבל הכלבים לא נובחים. הם יושבים באולפנים, מלקקים זה את זה, ומרכינים ראש בהכנעה בפני היד שמאכילה אותם. אמאל'ה, אני מקווה שגם אני לא אגמור ככה'. עד כאן הציטוט מטור הישן של איתי. יפה, הורביץ, נכון?".

"אני חושב שכן", גמגמתי.

"יופי", אמר הקונספירטור בסיפוק. "ובגלל שאיתי ממש ממש קיווה שהוא לא יגמור ככה, הנה תשע כותרות שונות שהתפרסמו אצלו השבוע ב-mako".

"נו, הורביץ, ראית?", המשיך הקונספירטור. "איך אתה מסביר את הפער בין מה שאיתי כל כך קיווה לו לבין המציאות?".

"יש לי לפחות 2,000 הסברים", אמרתי. "אבל כנראה שההסבר הכי מתקבל על הדעת הוא שמדובר בצירוף מקרים".

ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה". 

לכל כתבות המגזין

הטור של שבוע שעבר: המוסד לסכסוכים מיוחדים

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il

_OBJ