דברים בשם אומרם (אחרי חצות): תסמונת רון ירון
אביב יקר,
מרגיש צורך לסגור עימך מעגל. לפני כמה שנים כתבת עליי (ועל עוד דמויות מפורסמות יותר או פחות) שאנחנו לוקים ב"תסמונת שטוקהולם". בהגינותך ויושרך העיתונאי ביקשת תגובתי לפני שפרסמת דעתך. הפנית אליי שאלה: כיצד אני כותב טורים מקצועיים רבים ואת דעותיי ב"ידיעות אחרונות", מוציא בהוצאת "ידיעות" את ספרי האישי "פסיכיאטר על הספה" על התמודדות עם גידול ילדיי האוטיסטיים, מתראיין לעיתון ואף אשתי הסכימה פעמיים לחרוג ממנהגה להיות סרבנית ראיונות ונחשפה מעל דפי העיתון – וזאת אחרי שהעיתון כתב אודותיי בעבר באופן "לא מחמיא" ופוגעני? אז פתרתי אותך בתשובה לקונית, שטחית (ואולי מתנשאת) שאני "לא מגיב לטורי ברנז'ה". זה המקום לבקש סליחתך.
מחר, 31 באוגוסט, ייצא הגיליון האחרון בעריכת רון ירון ואני חושב שהגיע הזמן לספק סקרנותך: אכן רעייתי שתחיה, יונית, בתי הבכורה דנה ואנוכי חשנו שנעשה לי עוול קשה מעל דפי "העיתון של המדינה". יצרנו אז (במרץ 2011) קשר עם רון ירון, והוא הזמין אותי ללשכתו בעיתון. ישבנו שעה ומחצה תוך שהוא מקשיב לכל מילותיי. בהמשך, הוא הגיע מספר פעמים לביתי עם סגנו דאז, אלון גולדשטיין, ולא פחד להסתכל לאשתי ולילדיי בלובן העיניים. גילינו אדם נדיר. מענטש אמיתי, שמבין את הכוח העצום בידיו כעורך העיתון החשוב והמשפיע במדינה. עיתון שקובע סדר יום ציבורי. עורך שעוסק בדיני נפשות. כל מילה תמעיט. התאהבנו באישיותו. יישבנו מחלוקות. הוא גילה אחריות מקצועית נדירה (שאינה שכיחה במחוזותינו) ותיקן יחס העיתון אליי. התאהבנו ביושרו ובמקצועיותו וזכינו בידיד אמת.
מבלי להמעיט ביכולתך לאבחן קלינית "תסמונת שטוקהולם", לא בכך עסקינן. מדובר בתסמונת "רון ירון". מחר מסתיימת תקופה בעיתונות הישראלית בכלל וב"ידיעות" בפרט. לנו, הרבינוביצ'ים, נורא עצוב. מאחלים לנטע ליבנה בהצלחה, כי לא פשוט להיכנס לנעליים כה גדולות.
אני יכול לומר על רון שהיושרה היא נר לרגליו. הכי הגון שאפשר. תמיד עומד במילותיו. חלק מהאנשים שהזכרת כלוקים ב"שטוקהולם" אני הייתי זה שהבאתי ללשכתו, והתוצאות מדברות בעד עצמן. כמו גם הבאתי ללשכתו את מוניק בן-מלך עם הקלטתה את הגברת שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה. מוניק הייתה מוצפת ונקרעה בשל רצונה לחשוף עובדות מגה דרמטיות מול חששה מחשיפה. היא התייעצה עימי, ואמרתי שלאור ניסיוני, על רון אני סומך בעיניים עצומות. למרות "האוצר העיתונאי" שבידיו, רון נהג עם מוניק כמו שרק הוא יודע, באתיקה ראויה לכל שבח. הראיה לכך היא שהקלטת לא פורסמה, כי מוניק חזרה בה ורון עמד במילתו. כזה הוא.
זה הזמן להודות לו על עזרתו למשפחת אלו"ט בשמונה השנים האחרונות. מעולם לא השיב פנייתי ריקם בנושא שהוא בנפשנו.
מגיע היה לך לשמוע את תשובתי הכנה, גם אם באיחור. אתה רשאי לפרסם הודעה זו במלואה (בלי עריכה והשמטות) אם תחפוץ בכך.
לנו נותר רק לאחל לרון בהצלחה. אני אמשיך לכתוב ב"ידיעות אחרונות" בגאווה, כי רון גידל שם דור של כותבים -עיתונאים ועורכים בצלמו המקצועי. רון פורש, אבל מורשתו נשארת.
רק בריאות ושנה טובה.
(ד"ר אילן רבינוביץ' במסרון שנשלח ב-31.8.2018, שעה 0:28 בלילה)
סימה קדמון VS סילבי קשת VS רון ירון
ואם כבר רון ירון: רבים וטובים מעובדי "ידיעות" בהווה ובעבר הביעו צער עמוק על פרישתו הכפויה. סילבי קשת, לעומתם, הייתה (בפרינט) ונשארה (בדיגיטל) יוצאת דופן. לא נגענו:
סילבי קשת: "שני כוכבי 'המוסף לשבת' של אידיוט אחרונות, נחום ברנע וסימה קדמון, מבכים מרה את התפוטרתו של העורך רון ירון. סימה ספדה לו בהללויות והושענות מגירות נהר של דמעות תנין, בעמוד שלם. לא ביכו כך את העזבתו של העורך הגאוני דב יודקובסקי ויורשו, משה ורדי".
סימה קדמון: "למה דמעות תנין, סילבי? דמעות אמיתיות לגמרי. משהו שאת כנראה לא מכירה. וכשאת כותרת 'אידיוט אחרונות', סילבי, כמעט ושוכחים שעבדת שם פעם די הרבה שנים. נדמה לי שאת אפילו מקבלת את העיתון בחינם".
סילבי קשת: "לקבל עיתון בחינם זו זכות של גמלאים, שגם את תקבלי. ומי שהגיר דמעות תנין זו אני. ואני כותבת מה שבא לי. לא שוכחת לרון ירון מה שעשה לב. מיכאל הגאון. ואותי שם לא במקומי הרגיל אלא בתחת של העיתון. הבנתי את הרמז והתפטרתי. והוא התחבא ולא רצה לשמוע מה יש לי לומר עליו, האיש האכפתי והקשוב הזה".
סימה קדמון: "אין לי בעיה עם זה שאת מקבלת עיתון בחינם. להיפך. מגיע לך. יש לי בעיה שאת מגלה כזה בוז לעיתון שאת ממשיכה לקבל וכנראה גם לקרוא".
סילבי קשת: "סימה, חשבתי שאת מתוחכמת יותר".
רון ירון מסר בתגובה: "סילבי קשת היתה ועודנה אחת הכותבות הנערצות עליי. כך היה גם כשמוניתי לערוך את ׳המוסף לשבת׳. ולכן אני זוכר את נסיבות פרישתה באופן שונה לחלוטין וגם מתקשה להאמין שנמנעתי מפגישה עימה. אם כבר להפך. אבל אני מכבד את סילבי, מתנצל בדיעבד (גם אם אין על מה) ומאחל לה שנה טובה".
זאב קם VS חיים לוינסון
במוצאי שבת האחרונה פירסם הכתב הפוליטי של "הארץ", חיים לוינסון, את הכותרת הבאה:
בחלוף פחות מיממה הפציע לראשונה בטוויטר זאב קם, הכתב הפרלמנטרי של "כאן", וכבר בציוצו הראשון מיהר להטריל את הטרול (לא נגענו):
זאב קם: "שנים של ניסיונות שכנוע מצד חברים להצטרף לטוויטר לא עשו את מה שסיפור מונפץ אחד הצליח לעשות. בכמה מקומות פורסמה כותרת דרמטית על כך שסגן השר ירון מזוז נטש בזעם ביום שישי האחרון את האזכרה של שמעון פרס. לא היה ולא נברא. איך אני יודע? רצה הגורל והייתי שם. לא נטישה ולא בזעם. פשוט המצאה".
חיים לוינסון: "תשמע זאב, מדהים מה שקורה כאן. הלכת לאירוע, פספסת סיפור, ובמקום להתחבא בפינה נבוך אתה רץ וטוען שלא היה. מציע שפשוט תצלצל לירון מזוז או לדוברו, והוא יספר לך בעצמו שעזב כי נעלב. הוא לא מתבייש בזה. אגב, מוזמן גם להביא פה את הווידאו, מרגע הנאום של ריבלין עד שמזוז מניח זר".
זאב קם: "יש סיפורים שאתה גם רואה בעיניים או שאתה רק מסתמך על חלקי שמועות?".
חיים לוינסון: "במקום להתחפר ולהביך את עצמך, פשוט תצפה בווידאו מהאירוע".
בן חדד, יועץ התקשורת של ירון מזוז, האם סגן השר עזב בזעם את האזכרה או לא?
"סגן השר להגנת הסביבה, ירון מזוז, הוזמן לטקס האזכרה השנתי לזכרו של שמעון פרס כנציגה הרשמי של ממשלת ישראל. במהלך הטקס נמנעו הדוברים מלציין את שמו של נציג הממשלה, סגן השר מזוז. הנשיא ראובן ריבלין הזכיר בנאומו את כל בעלי התפקידים והמכובדים שנכחו באירוע והתעלם במופגן מנציג הממשלה. חרף העלבון, סגן השר כיבד את בני משפחת פרס ואת זכרו של נשיא המדינה המנוח – הניח את זר הממשלה, לאחר מכן ניגש לצד המתחם ושוחח עם הבת צביה ולדן ובתום האירוע הוסיף גם לשוחח עם הנכדים. בני משפחת פרס ומנכ"לית מרכז פרס לשלום, אפרת דובדבני, הודו לסגן השר מזוז על כך שכיבד את האירוע בנוכחותו, ועל כך שייצג את ממשלת ישראל. דובדבני אף הזמינה את סגן השר לאירוע רשמי של מרכז פרס לשלום שיחול בקרוב, כך שהטענות בדבר עזיבה הפגנתית – מופרכות".
חיים לוינסון, תרצה לסכם?
"העובדות הן שמהרגע שגלעד עדין לא הזכיר את שמו, וביתר שאת אחרי ריבלין, מזוז שח לישובים לצידו שבכוונתו לעזוב אחרי הנחת הזרים. כפי שמתועד בווידיאו, מיד לאחר הנחת הזרים הוא יוצא. בדרך החוצה אמר לצביה ולדן כי הוא 'בא מרחוק' ולא הזכירו את שמו 'כי הוא מהליכוד' והלך. לאחר מכן ישב באוטו ואמר לבני המשפחה כי עזב לאחר ששמו לא הוזכר. בתגובה הראשונה של דוברו, הוא רק אמר שכעס על ריבלין ולא על עדין, ולא אמר מילה על הנטישה. רק כעבור 24 שעות פתאום החל להכחיש כי עזב את הטקס. אני מבין לליבו של זאב קם שהיה באירוע והחמיץ אותו, אבל במקום להשמיץ אותי הוא יכול לצפות בווידיאו ולהרים טלפון לנוכחים. ולמרות כל זאת אני אוהב את זאב, ומופתע מהצעד שנקט".
עקיבא נוביק מציג: כך פספסתי תהילת עולם (אך מנעתי מהוריי היקרים מוות בייסורים)
ואם כבר כתבים פרלמנטריים: הודעת פוש, של עיתון "הארץ", הזכירה נשכחות לעקיבא נוביק, כתב חדשות עשר בכנסת. ראשית הפוש; לאחריו – עדותו הנוגעת ללב של נוביק, שאותה חשף בקבוצת הטלגרם 'לוינסון. נוביק. אתאלי' (מהרו להירשם); ולסיום: תגובותיהם האמפתיות של שני השותפים האחרים במשולש – הכתב הפרלמנטרי של "ידיעות", עמיחי אתאלי ומיודענו חיים לוינסון:
עקיבא נוביק: "אני במקום אסתר זנדברג הייתי נעלב. מה שמזכיר לי את הפעם ההיא שבה ויתרתי על קרדיט שמאוד רציתי, שמא ידבק בי רבב. היה זה בחודש אדר 2011, ואני נער עול ימים שעושה לפרנסתו דברים כמו לעבוד ב'ידיעות אחרונות'. יום אחד נתקלתי באנדרוגינוס תושב אחת ההתנחלויות, והבאתי ראיון ל'7 ימים'. לקראת הדפסת הגיליון הגעתי למערכת העיתון (בזמני העיתון עוד היה ברחוב מנחם בגין, למי שזוכר), הבטתי בשער הסופי, וחשכו עיניי. בתחתית העמוד הופיעו באותיות קידוש לבנה המילים המרטיטות הבאות: "הטרנסג'נדר המתנחל הראשון: עקיבא נוביק". לאחר שהעירו אותי, ביקשתי מהעורך שיוריד את הקרדיט שלי, וכך פספסתי תהילת עולם אך מנעתי מהוריי היקרים מוות בייסורים בטרם עת".
עמיחי אתאלי: "תמיד עדיף שההורים ילמדו על סטיותיך באופן ישיר ולא דרך התקשורת".
חיים לוינסון: "אני בטוח שהוריך לא היו מאמינים עליך".
עקיבא נוביק: "יותר סביר שלא היו מאמינים שאני הראשון".
הציטוט מול המציאות: רחוק מן האמת
הציטוט: "קלאסיקת טראש אמריקני במיטבה. לא פעם אתה עומד נפעם מול התיאור המיזנתרופי של הסופרת אבל בליבך אתה יודע, היא צודקת לגמרי" (מתוך ביקורת על הספר "רחוק מן האמת" של לינווד ברקלי, "ישראל היום", 31.8.2018).
המציאות: לינווד ברקלי הוא סופר ולא סופרת.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה
איך משכתבים את ההיסטוריה עשרים שנה לאחר התרחשותה? תשמעו סיפור. ב-18 ביולי 1999 נפטר מאיר אריאל, מגדולי היוצרים בישראל לדורותיה ומי שחתום על לא מעט נכסי צאן ברזל. כמעט שנה לפני מותו העניק אריאל ראיון אומלל ומיותר, שהכעיס בצדק את קהילת הלהט"ב.
בשישי האחרון ראיין יהודה נוריאל במוסף "7 לילות" את שחר אריאל, בנו של מאיר, שהתייחס בין השאר לראיון הנפיץ ההוא. לפי אריאל הבן, מדובר בכלל בעוול עיתונאי שנעשה לאביו. "הייתי שם וראיתי איך הקטסטרופה מתרחשת", סיפר. "ברחו לאבא בריאיון, בסופי תשובות לשאלות, כל מיני 'ברוך השם'. שאל אותו המראיין, 'אתה דתי?'. לא דתי, אבל אני מאמין שתורת משה היא אמת. 'אבל אתה יודע, בתורה כתוב שמשכב זכר הוא סטייה'. ואבא ענה ככה: 'אני לא יכול לקבל שהייתה חציית יום סוף, ודברים אחרים שלא נוחים לי – לא לקבל'. למחרת כותרות: 'מאיר אריאל: הומואים זה סטייה!'. אתה מבין כמה זה היה עוול? במקום לקחת אותו בצורה תאורטית-פילוסופית. והוא כל כך נעלב. אני פגעתי בבנאדם?' הוא אמר. הוא, לוחם החריגים! ואיזה זעם היה מסביב. התנכלויות".
רצונו של הבן להגן על זכרו של אביו בהחלט מובן, אבל עדויות מוסמכות מהעבר, מה לעשות, שונות בתכלית. נוריאל לא ציין כי הריאיון שבו השתלח מאיר אריאל בקהילה פורסם ב-12 באוגוסט 1998 במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות". "שמה של להקת 'היי פייב' נראה לי שיא של פרובינציאליות", אמר אז המרואיין. "זה נשמע כמו חמישה מתרוממים. זה משדר מעין קריצה הומוסקסואלית". כאשר המראיין, צחי כהן, הקשה ושאל מה רע בזה, השיב אריאל: "בעיניי זה רע. הומוסקסואליות זה משהו שלא צריך לקבל את הלגיטימיות שלו בחברה. בעיניי, הומוסקסואליזם ולסביות זה סטייה. גם אם אדם עושה את זה, הוא צריך לדעת שהוא סוטה. האיידס היא מחלה שנפוצה בעיקר בין הומוסקסואלים בגלל שהתדירות שלהם בקיום יחסי מין גבוהה מזו של אדם רגיל. לשיטתי, כל מערכות היחסים שלהם מבוססות על מין מוטרף או אינטנסיבי. בגלל זה, יש רגישות לאיידס והקהילה ההומוסקסואלית הופכת למעין מדגרה של המחלה. לפיכך, מה ששניים עושים בדל"ת אמותיהם הופך לבעיה של חוץ, בגלל שהם הופכים לסיכון במובן הפשוט ביותר של המילה".
ומה באשר לטענתו של שחר אריאל כי דבריו של אביו הוצאו מהקשרם? הנה ציטוטים נבחרים מתוך "ארול אחד", ספרו הביוגרפי המומלץ של פרופ' נסים קלדרון על אריאל: "חודש אחרי ההתקפה, ב-11 בספטמבר 1998, הופיע במוסף 'הארץ' ריאיון ארוך של נרי ליבנה עם מאיר אריאל. ושם, בעיתון המרכזי של האינטליגנציה הישראלית, הוסיף מאיר אריאל נזק על נזק... הוא חזר על קו ההגנה הקלוש שלא ביקש לפגוע באיש ורק ביקש להביע דעה... ומיד גם הדגיש שאינו חוזר בו מדעותיו, מלבד בנקודה אחת: הוא בדק ומצא שהומואים אינם מפיצים מחלות. הוא התעקש שההומוסקסואליות היא סטייה מנורמה מקובלת, והדימוי שהציע שיקע אותו בבוץ עמוק יותר: הוא חיבר בין הומוסקסואליות לבין פדופיליה, והוסיף התחכמות 'סטייה מטרית' לעומת 'סטייה קילומטרית'... אם זו הייתה רק פליטת פה קטנה, מדוע לא חזר בו מיד? מדוע התעקש במשך ימים ארוכים, ובראיונות לכלי תקשורת רבים, לחזור ולתקוף את ההומוסקסואליות? אם הנושא לא היה חשוב לו, למה המתין זמן רק כל כך עד שביטא את שתי המילים הפשוטות: 'סליחה, טעיתי'? למה הוא נהג כמו אותו מקסיקני בשיר שלו ('מחלק המוסר-השכל') שחותך במו פיו את חבל ההצלה שלו מן התהום? ואולי לשאלה הקשה הזאת יש תשובה פשוטה, שהוא עצמו ניסח אותה: 'מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה'. יש אמנים שמכירים טוב יותר מכל שונאיהם את כוחות ההרס העצמי שבנפשם".
שחר אריאל, תרצה להגיב?
"בתור מי שחווה על בשרו לא פעם את יכולתה של התקשורת להוציא דברים מהקשרם, אני לא מופתע שאבי הובל אל פי בור פעם אחר פעם. אבא ז"ל היה אדם מעמיק ופילוסופי, ועמדותיו לא היו שטוחות כפי שהן מתוארות כאן. מסתבר שכמיהתו של האדם לסקול בכיכר העיר לא קהתה עם השנים ולצערי בעידן הפייסבוק האצבע קלה על הדק השיימינג. את שהיה לי להגיד בהקשר של אבי אמרתי בראיון ב'7 לילות'. אני מאחל לכל בית ישראל להתמקד באהבת האדם וקבלת השונה ומאחל שנה טובה".
ואם כבר גילוי נאות
מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", עינב שיף, הקדיש ברביעי שעבר את פינתו "בקטנה" להרעפת שבחים וקילוסים על ראשה של דוריה למפל, שהחלה לאחרונה להגיש מדי פעם את המהדורה המרכזית של "החדשות". שיף שיתף את רשמיו החיוביים גם בטוויטר (וחטף עד מהרה מראש דסק הפלילים של חדשות עשר, דורון הרמן):
ואם כבר גילוי נאות: מזה תשעה חודשים, בימי רביעי בין 21:00-23:00 בלילה, שיף מגיש תכנית שבועית ברדיו תל אביב, שמנכ"לו הוא אבי משולם, בן הזוג של המכרה למפל.
עינב שיף נמנע מלהגיב.
במילה אחת: קריקטורה
ים כחול, סירה ונשר. שמש זהב אדום. עיניים קטנות, מסתכלות וחוקרות, מציירות לי את כל העולם, אבל אז הטלפון מצלצל. על הקו הקונספירטור.
"שאלה לי אליך, הורביץ", הוא ירה מיד. "כמה טעויות לדעתך יכולות להידחס לתוך קריקטורה אחת?".
"אין לי מושג", עניתי.
"חבל מאוד", הפטיר הקונספירטור. "מעניין לאן נעלם הנודניק הטרחן שחפר ומצא פעם לא פחות מעשר שגיאות במוסף הקריקטורות של 'הארץ'".
"לצערי הוא עדיין כאן, גם אם באופן זמני", עדכנתי. "למה נזכרת בקשקוש הזה, יש משהו חדש?".
"בוודאי", הטעים הקונספירטור. "איפה היית כשאורי אבנרי הלך לעולמו?".
"טיילתי בגרמניה ערש הולדתו", עניתי.
"ובינתיים פספסת את הקריקטורה שבידרמן הגאון פירסם ב'הארץ' למחרת פטירתו של אורי", הוסיף הקונספירטור. "למזלך שהיתי במקרה במזרח התיכון. שולח כעת:".
"נו, הורביץ, מזהה את הטעויות?", התעניין הקונספירטור.
"אתה רוצה לומר לי שיש בקריקטורה יותר מטעות אחת?", נדהמתי.
"בהחלט", השיב הקונספירטור. "למעשה נפלו בה שתי שגיאות. האחת קלה יחסית לזיהוי, והשנייה די קשה".
"מצאתי אחת!", הכרזתי. "בידרמן צייר את הרטייה על העין הימנית של משה דיין, בעוד שבמציאות היא הייתה מונחת על עינו השמאלית".
"נכון מאוד", אישר הקונספירטור. "אבל כאמור, יש בקריקטורה טעות נוספת, אפילו יותר משמעותית".
"תן לי זמן לחפש אותה", דרשתי.
"בשמחה, אם כי אין שום סיכוי שתמצא", פירגן הקונספירטור. "תעדכן אותי כשתחליט להרים דגל לבן".
כעבור יומיים חזרתי לקונספירטור.
"אני נכנע", לחשתי.
"כמה לא מפתיע", חייך הקונספירטור. "מזהה את הדמות הכי ימנית על הענן שבקריקטורה, האישה שמצוירת בעירום, עם ברך אחת על הכיסא?".
"לא ממש", מלמלתי.
"זוהי השחקנית ונערת הזוהר לשעבר זיוה רודן-שפיר", פירט הקונספירטור. "בשנות החמישים התנוססה תמונת עירום שלה על גבי שער בלתי נשכח של 'העולם הזה', מבית מדרשו של אבנרי, וזה הצילום שממנו שאב בידרמן את השראתו:".
"נו, אז מה הבעיה?", התפלאתי. "אני מתרשם שדמותה של רודן-שפיר בקריקטורה נאמנה למדי למקור".
"נכון, למעט פרט מהותי אחד", ביאר הקונספירטור. "בניגוד לשאר הדמויות הז"ליות שממתינות לאורי על הענן בשמיים עם כנפיים של מלאכים – גולדה מאיר, יאסר ערפאת, דוד בן-גוריון ומשה דיין – כולם כבר מזמן ז"ל – זיוה שלנו, תבדל"א, עדיין חיה באושר בארה"ב. השמיים יכולים לחכות".
ואם כבר המתנה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20, ש-mako מתחרה באתר "וואלה!" ושהח"מ משלים הכנסה ברצועת הבוקר של "קשת".