בהזדמנות חגיגית זו, שמאיר דגן מת

כל אחד והמאיר דגן שלו

מי היה באמת ראש המוסד המנוח מאיר דגן? האם מבוגר אחראי שתפקידו המרכזי היה למתן את ראש הממשלה נתניהו תוך שהוא מותח עליו ביקורת חריפה? או אולי אדם חסר אחריות, בעל שיקול דעת מוטעה ורשלני, שהוביל הסתבכות ישראלים בארץ זרה? תלוי, כמובן, איזה עיתון אתם קוראים, אבל נתחיל, כרגיל, מהאמצע.

בשבוע שעבר התחוללה בשני היומונים הגדולים מלחמת מאיר דגן. הקרבות נמשכו חמישה ימים תמימים. יריית הפתיחה נרשמה ביום שני שעבר, כאשר "ידיעות אחרונות" פרסם כותרת ראשית ועמוד שלם, כפרומו לכתבה נרחבת של רונן ברגמן שהופיעה בגיליון החגיגי של יום שישי:

כעבור יממה נוספת, בשישי, כאשר "ידיעות" פרסם הפניה בולטת לשיחות שבהן דגן קטל את נתניהו ("ידעתי שהוא יתחרט. שהביצים ייפלו לו"), העלה מולו "ישראל היום" טור נוסף של חיים שיין נגד מאיר דגן ("אם כן ידע על הפעילות, הרי מדובר על פניו בחוסר אחריות ובשיקול דעת מוטעה ורשלני").

שנאמר: כל אחד והמאיר דגן שלו.

תיאוריית הקונספירציה של יגאל סרנה

מה עובר על יגאל סרנה? אחרי שלושה פרקים סוערים, נרשמה השבוע עוד התפתחות שמעוררת סימני שאלה.

זה קרה בעקבות התגובה הנחרצת של סרנה לכך ששמו המפורש התנוסס ברשימת נותני הלייקים לפוסט הבא:

קו ההגנה שלו כולל שלושה טיעונים עיקריים. הראשון: רחלי נחום צצה לפתע בדף הפייסבוק שלו. השני: הוא מעולם לא עשה לייק לפוסט שלה. השלישי: הפוסט הזה הוצב כמלכודת על ידי אנשיו של נתניהו. יכול להיות שסרנה צודק?

סקירת דף הפייסבוק של נחום מגלה כי מדובר בחשבון פעיל במיוחד, עם עשרות רבות של פוסטים ותגובות נגד שרה ובנימין נתניהו. נסתפק בשלוש דוגמאות: כאשר אב הבית מני נפתלי העיד על הרגלי השתייה של שרה נתניהו, העלתה נחום את המם הלעגני הבא:

כעבור חודשיים, מתחה ביקורת קטלנית על בעלה של שרה:

ואם זה לא מספיק, הקדישה עיבוד פוטושופ לעגני לבני הזוג:

מה הסיכוי שמדובר בקונספירציה מתוחכמת של אנשי נתניהו, שנועדה להפיל בפח את יגאל סרנה? האם יתכן שרחלי נחום מופעלת מרחוק על ידי דורשי טובתו של ראש הממשלה? האם גם היא, ממש כמו אביב הורביץ מ-mako, משמשת היטב את הפמיליה? זה הזמן לפנות לאשת המסתורין.

רחלי נחום, יכול להיות שאת בעצם מלכודת?

"יכול להיות שאני מה?!".

יכול להיות שהפוסט שלך, שעורר מהומה, היה מלכודת שהוצבה על ידי אנשיו של ראש הממשלה?

"נראה לך? אני שמאלנית בנשמה ובכל נימי נפשי. ינקתי שמאלנות. קיבלתי חינוך מפא"יניקי עם אבא שמאוד העריץ את בן גוריון. אין שום סיכוי. איך בכלל הגעת לזה?".

זה מה שיגאל סרנה טוען. הוא גם ציין שהוא בכלל לא עשה לייק לפוסט שלך.

"יש לייק ועוד איך. הרי כל המהומה סביב הפוסט התחילה בגלל הלייק הזה,  שהפיץ את הפוסט מהודו ועד כוש".

למה בכלל העלית את הפוסט המסית הזה?

"זו לא הסתה. הרעיון היה למחות על כך שלקחו את החייל היורה בחברון ועשו אותו אהוב. הוא לא אהוב, הוא הרג בן אדם, ואם אנחנו לא ניתן את הדעת לחוק שלנו אז יום אחד אדם כזה עלול לרצוח גם ראש ממשלה. כמה ימים אחרי הלייק גיליתי פתאום שיגאל מחק אותי מרשימת החברים שלו".

את לא לבד. גם אותי הוא מחק. אפשר לשאול כמה זמן לפני כן הייתם חברים בפייסבוק?

"לא זוכרת. אבל עשיתי לו הרבה לייקים והגבתי לטובתו בהמון הזדמנויות. אני למשל מאוד תומכת בו בכל הנושא של תביעת הדיבה שנתניהו הגיש נגדו".

סרנה מכחיש בתוקף שהוא עשה לך לייק וגורס שהפוסט שלך הוצב כמלכודת על ידי אנשיו של נתניהו.

"לא מתאים לו לדבר ככה. תשמע, זה מתדרדר לרזולוציות מכוערות. בפירוש היה לייק, והדברים שהוא אמר לך הם מכוערים, ילדותיים ומטופשים. הרי כל בר דעת שנכנס לקיר שלי בחיים לא יוכל להעלות על דעתו שאני לא שמאלנית. יש בדף שלי פוסטים עם כל כך הרבה שנאה כלפי הימין, שאין לטעות. ואז בא סרנה ואומר בעצם מה? שאני שתולה? מאוד מאכזב אותי לשמוע אותו אומר את זה. עצם ההתנערות מהלייק לא מוסיפה עטרת מלכות לראשו. תגיד לו שהוא עשה פדיחה. ותגיד לו גם שרחלי אמרה שאם ככה הוא מתכוון להתנהל גם מול התביעה של נתניהו אני כבר מתחילה לפקפק בו".

יגאל סרנה, מתעוררת שאלה חדשה ומקורית: יכול להיות שאיבדת את זה?

"כתוב 'אין תגובה'. זה נעשה עלוב מדי".

בהזדמנות חגיגית למחצה זו, אני חש צורך להודות בחום לקולגה יקרה ומוכשרת מ-mako, יאנה פבזנר-בשן, על מחמאה חמה שהעניקה לי בדף הפייסבוק של יגאל ("איגי") סרנה. בתגובה לפוסט שלו בנושא, כתבה פבזנר-בשן, בהתייחסה אליי: "איגי, זה קשה, אבל אל תתרגש משקרים של אנשים פעוטים". תודות ושבחים מגיעים כמובן גם לפסיכיאטר המוביל ד"ר בני וגנר, על האבחון המקצועי שערך לי באותו לוקיישן: "הטיפוס מתאים לגלריית האפסים העוטפת את בלפור פינת הבלוף החדש". תודה לך ד"ר וגנר, ותודה לך חברתי הטובה יאנה. גם אני אוהב אתכם.

הפרשה מאחוריהם? אז זהו, שלא

את פרס האייטם הביזארי קוטף השבוע אתר "וואלה". ביום שישי בצהריים צייץ האתר כך:

לחיצה על הקישור שבציוץ הובילה לאייטם הבולט הבא:

גם בעין בלתי מזויינת ניתן להבחין די מהר כי האישה הנראית בתמונה כשהיא עומדת לצידו של בר-לב, מחייכת אליו ומסתחבקת איתו אינה אורלי אינס. זה לא הפריע לכותבי האייטם (שפורסם ללא קרדיט) לפתוח אותו במילים החמות הבאות: "ד"ר אורלי אינס, שהתלוננה לפני כשש שנים על תקיפה מינית מצד ניצב בדימוס אורי בר-לב, נצפתה היום (שישי) לצידו בבר השישקו שבתל אביב. השניים, שמגיעים למקום מדי פעם, נפגשו לרגע קצר ואנשים שנכחו במקום תיארו את פגישתם כנעימה. לדבריהם, המפגש אף כלל חיבוק ביניהם".

וזה לא היה הפרט המוזר היחיד באייטם: מי שהייתה חתומה על התמונה כצלמת היא זהר שחר לוי, המשמשת בכלל כתבת לענייני משפט בעיתון "כלכליסט".

זהר שחר לוי, את עושה השלמת הכנסה כצלמת פפראצי, או שכמו אורלי אינס גם השם שלך שורבב לאייטם בטעות?

"אין תגובה". 

כשעה לאחר שהאייטם המשונה פורסם ב"וואלה!" הוא הוסר מהאתר (לא לפני שטיפוס דרום חולוני מפוקפק למחצה עשה לו צילום מסך מכל הכיוונים). נותרה רק חידה אחת: מיהי האישה שזוהתה בטעות כאורלי אינס? ובכן, זוהי ורדה בורשטיין, אשת עסקים ישראלית שעוסקת בנדל"ן בגרמניה. נעים מאוד.

ב"וואלה!" נמנעו מלהגיב.

דברים בשם אומרם: אתם צהובים כמו סמארק (ותראו מי עשה לייק)

ערוץ 2 מחלקת חדשות, עורך חדשות שישי, הכתב עמרי קירנפלד או משהו דומה. אתם צהובים כמו סמארק של בואש חולה עגבת. טינופות.

סליחה מוטי ויונה קירשנבאום. לא מגיע לכם.

(נתן זהבי על הראיון של עמרי קרונלנד ב"אולפן שישי" עם חני אילן, בת הזוג של מוטי קירשנבאום שתובעת לקבל את כספי הפנסיה שלו)

כפי שניתן להבחין, בין מי שעשו לייק לפוסט שבו כינה זהבי את אנשי חדשות ערוץ 2 ו"אולפן שישי" בשם "טינופות", בלט הכתב לענייני משפט של חדשות 2 ופאנליסט "אולפן שישי", גיא פלג (שלא נכח באולפן בערב שבו שודרה הכתבה על חני אילן).

גיא פלג, תרצה להרחיב?

"לא".

איתי דנקנר, עורך "אולפן שישי", נמנע מלהגיב.

מגעים בין נתניהו להרצוג? ביום שישי: סרק סרק. ביום שני: שלב מתקדם

האם נתניהו והרצוג אכן ניהלו משא ומתן אמיתי על הצטרפותה של מפלגת העבודה לקואליציה? או שמא מדובר בספין שראש הממשלה שולף בכל פעם שהוא חווה קשיים קואליציוניים? תלוי באיזה יום שואלים את הכתב הפוליטי הוותיק של "ידיעות", יובל קרני. אבל נתחיל כרגיל מהאמצע:

ביום חמישי האחרון חשף הפרשן הפוליטי של "הארץ", יוסי ורטר, פרטים חדשים על המגעים המתקדמים לממשלת אחדות שהתנהלו בין בנימין נתניהו לבין יצחק הרצוג. ורטר פרסם באתר "הארץ" כי נציגו של הרצוג במשא ומתן היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, יוסי קוצ'יק, והוסיף כי הצדדים התכוונו להגיע לסיכום במהלך פגרת האביב, אך המשא ומתן הוקפא בעקבות החשדות הפליליים נגד הרצוג.

למחרת, יום שישי, התברר שיובל קרני מ"ידיעות אחרונות" רואה את הדברים בצורה שונה בתכלית. "בכל פעם שעט עלינו משבר פוליטי או ברוך קואליציוני – תתפרסם הידיעה התורנית על 'מגעים' בין נתניהו להרצוג", כתב קרני. "פעם מדברים על תיקים, פעם על הסכם קואליציוני. לרוב מדובר בידיעות סרק, אבל לנתניהו נוח 'לנופף' בהרצוג בכל פעם שמאיימים עליו מבית".

חלפו שלושה ימים, וביום שני האחרון פרסם קרני אייטם חדש, שבו דיווח לקוראים כי כל חברי הכנסת של המחנה הציוני, למעט הרצוג, מתנגדים נחרצות למשא ומתן שהתנהל עם אנשי נתניהו על כניסה לממשלה. "המגעים בין רה"מ נתניהו לבין יו"ר המחנה הציוני הרצוג הגיעו לשלב מתקדם למדי ואף עסקו בחלוקת תיקים", הוסיף קרני. "הם נבלמו רק לנוכח פתיחת הבדיקה המשטרתית נגד הרצוג".

יובל קרני, אז המגעים הקואליציוניים כן היו ספין או לא היו ספין?

"אין תגובה".

פנטהאוז ב-176 מיליון שקל? היזהרו מיצירי התקשורת 

ביום שישי האחרון פרסם חזי שטרנליכט במוסף "ישראל השבוע" מאמר על קריסתה של ענבל אור. תחת הכותרת "נורה אדומה מעל יצירי התקשורת" כתב הפרשן הכלכלי של "ישראל היום" כי "יש כאן שיעור בהתנהלות קלוקלת של התקשורת, שאור היא יציר כפיה". בהמשך הוסיף ופירט: "בעייתי מאוד שערוץ טלוויזיה או עיתון נסמך על פרסומים של חברות מסחריות, ומאפשר לתכנים מסחריים להסוות עצמם בתוכן חדשותי... אל לציבור לשכוח פרשה זאת, כך שתמיד תהבהב איזו נורת אזהרה מעל ראשו, עת ינסה מישהו לסנוורו באמצעות אור הזרקורים של התקשורת... נחזור ונאמר: היזהרו מיצירי התקשורת, שעוברים לגור בדימויים שנוצרו עבורכם, אצלכם בראש".

מה לומר? מילים כדורבנות. חבל רק שאחד ממי שנטלו חלק קטנטן בניפוח הבועה ששמה ענבל אור היה לא אחר מחזי שטרנליכט בכבודו ובעצמו. במרץ 2013, לפני יותר משלוש שנים, פרסם שטרנליכט את הידיעה הבאה:

הפנטהאוז היוקרתי, אגב, נותר על הנייר, והבניין כלל לא הוקם. בניגוד לשלטי החוצות ולספינים, אור לא השיגה בסופו של דבר את זכויות הבנייה על המגרש בבבלי.

חזי שטרנליכט, היית אומר שיש כאן שיעור בהתנהלות קלוקלת של התקשורת?

"אנא פנה לדוברת לתגובה".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

הציטוט מול המציאות: לא יטבתה, גם לא כברי

הציטוט:

רזי ברקאי: "אגב, לדעתי עד היום לא הצליחו לברר באיזה קיבוץ האיש היה, נכון?".

אילאיל שחר: "לא, הסוד הזה עדיין לא התגלה".

רזי ברקאי: "יש ויכוח. יטבתה, או משהו בצפון. או כברי".

אילאיל שחר: "או בצפון, ליד חיפה, ליד טבעון. אבל לא, לא. הסוד הזה לא התגלה".

("מה בוער", גלי צה"ל, 10.4.2016)

המציאות: הסוד דווקא התגלה, ב-4 בפברואר, כאשר יוסי מלמן צייץ כי סנדרס שהה בקיבוץ שער העמקים. "כיצד ידוע לי? ראיינתי אותו בשנת 90' ל'הארץ'", הוסיף. עוד באותו ערב העלה עופר אדרת את הכתבה הישנה של מלמן באתר "הארץ". 

רזי ברקאי, תרצה להגיב?

"לא הייתי מודע לסיפור ב'הארץ'. אני מפרגן להם".

חצי מהעסקים גלגלו לכיסם, וגם אנחנו

ביום שלישי שעבר פרסם אתר "גלובס" את הכותרת הבאה, של אילנית חיות:

נחמד. אבל מה ש"גלובס" שכח משום מה לציין באייטם הוא שאחד העסקים אשר גלגלו את הורדת המע"מ לכיסם ולא הוזילו את מחיר המוצר ללקוח היה לא אחר מאשר עיתון כלכלי יומי העונה לשם "גלובס". ב-1 באוקטובר 2015, יום הורדת המע"מ, פרסמה הנהלת העיתון את המודעה הבאה, תוך שימוש בתירוץ הנלוז למחצה של "עלייה בתשומות הייצור" (מעניין שמחירן של התשומות הללו זינק משום מה במפתיע דווקא ביום הורדת המע"מ):

עורך "גלובס", חגי גולן, אולי כדאי לכם לשקול לאמץ את המשפט המוכר הגורס כי מי שחמאה על ראשו בל ייצא אל השמש הקופחת?

"החלטות בדבר תחומי ונושאי תוכן מתקבלות בנפרד מהחלטות עסקיות ניהוליות של העיתון. כעיתונאי אני מתקשה להבין את פנייתך. אתה מציע שלא נכתוב ונבקר את הנושא, כיוון שהנהלת העיתון פעלה באופן שונה? לעצם העניין עצמו – ראשית, בניגוד לרוב המוחלט של העסקים שהוזכרו בכתבה, 'גלובס', בדומה לכל העיתונים האחרים בישראל הנמכרים בתשלום, הודיע על ההחלטה הזו לקוראיו באופן בולט על גבי שער העיתון. קביעתך כי הסיבה לעלייה זו, שהוסברה כעלייה בתשומות הייצור, הינה 'תוך שימוש בטיעון נלוז למחצה', אין לה על מה להסתמך. ענף העיתונות המודפסת סובל מעל עשור מעליות חוזרות ונשנות בתשומות הייצור, תוך שחיקת מחירים וחוסר יכולת לעדכנם ביחס להיקף העלויות. אף אחד לא טען כי העלויות זינקו עם שינוי המע"מ. אלא שהצטברות משמעותית של עליה זו, גררה ייקור אפקטיבי מינורי של מחיר העיתון עקב עליית המע"מ ואי עדכון המחיר. מערכת 'גלובס' עומדת מאחורי החלטתה לפרסם את הכתבה, והנהלת העיתון עומדת מאחורי החלטתה להודיע לקוראי העיתון על מדיניות המחיר".

הסתה מאוחרת

במערכת "ידיעות אחרונות", מסתבר, לא ממש טורחים לקרוא "מעריב". רק לפני שבועיים סופר כאן איך קומוניקט מטעם רובי ריבלין, שהתגלגל לפסקה האחרונה בידיעה פנימית ב"מעריב", הופיע למחרת כלא פחות ולא יותר מאשר כותרת ראשית ב"ידיעות". השבוע, למרבה ההפתעה, התופעה חזרה על עצמה. ביום חמישי האחרון פירסם אריק בנדר ב"מעריב" את הידיעה הבאה:

כפי שניתן להבחין, כבר בפסקה הראשונה של האייטם נאמר כי השב"כ פתח בחקירה בעקבות התלונה על ההסתה נגד יעלון.

חלפו שלושה ימים, וביום ראשון בבוקר פרסם "ידיעות" את הדיווח הבא של יובל קרני ככותרת בולטת במרומי העמוד הראשון:

ב"ידיעות" נמנעו מלהגיב.

איפה הקרדיט: כפיות הטובה של "קסטינה"

הפרסום: ביום חמישי האחרון שודר ב"קשת" הסרט "אמא, אני רוצה להיות דוגמנית". היוצרת, גלית גוטמן, יצאה למסע בעקבות נערות צעירות שרוצות להצליח כדוגמניות מבלי לדעת מה המחיר שייאלצו לשלם עבור החלום. בין השאר ליוותה גוטמן את סופי מצ'טנר, דוגמנית בת 14 מצפון חולון שהוחתמה על חוזה יוקרתי בבית האופנה "דיור". בסרט הוצג קטע של 24 שניות (מדקה 43:58 עד דקה 44:22, למי שמתעקש), שהראה את החדר הצפוף שרק לפני שנה חלקה מצ'טנר עם אחיה ואחותה (בתמונה).

המקור: 24 השניות האלה, המהוות 0.83 אחוז מהסרט, שודרו לראשונה בכתבת מגזין של אדוה דדון ב"אולפן שישי" ביולי 2015. לא רק שאנשי חברת ההפקה השנויה במחלוקת "קסטינה תקשורת" לא העניקו לחדשות 2 קרדיט ראוי בגוף הסרט, אלא שאפילו לא טרחו להודות לארכיון חדשות 2 ברשימת התודות. בקיצור: כפיות טובה.

מני אבירם, העורך הראשי של "קסטינה תקשורת", ככה מתנהגים?

"אביב הזול, חייב לומר שקצת הופתעתי לקבל ממך אימייל, לאור העובדה שמשרדך אפוף הקלסרים מרוחק כחמישה מטרים בלבד ממשרדי. הטור המפוקפק שלך שם לעצמו למטרה לסכסך בין ידידים, באמצעות אייטם חלשלוש ונטול פואנטה, וחבל. באופן ספציפי, מדובר בטעות טכנית מצערת שעליה מיהרנו להתנצל בפני הנוגעים בדבר. באופן כללי, כפוי טובה אתה בעצמך".

המשרד המעולה שלי מרוחק חמישה מטרים ו-36 סנטימטרים ממשרדך הבינוני. חבל שאתה טועה, מטעה ולא טורח לדייק.

"כן, ראיתי אותך מודד. ואתה עוד רוצה בונוס? מאיפה שאני בא לא מחלקים בונוסים על זמן פנוי".

מניין הימים: איפה הבונוס (16)

חלפו כבר 126 ימים מאז שכל עובדי mako זומנו בחגיגיות לאסיפה מרגשת שבה התבשרו בהתלהבות שיקבלו בונוס של 2,000 שקל כ"א. רק עובד אחד לא הוזמן. אותו עובד בודד גם לא קיבל עד לרגע זה אפילו שקל. לפני שישה שבועות אמנם חלה התקדמות מסוימת בעלילה כאשר יצאה הודעה רשמית מטעם העורך הראשי של mako כי הבונוס בדרך, אולם עד כה הצ'ק המיוחל טרם נחת בתיבת הדואר הסטנדרטית בדרום חולון. מכיוון שהחבר'ה הטובים ב-mako נוהגים לשלם בשוטף פלוס 45, והמועד החגיגי נופל על יום שישי הנוכחי, רק בתחילת השבוע הבא יתברר האם הבונוס המובטח סוף סוף ישולם, מה שללא ספק יתקן במידת מה את העוול המקומם ויוכל אפילו להיחשב כשי לחג.

אביב הורביץ, מה שלומך?

"מקווה לטוב, אבל נערך לרע".

מה זאת אומרת נערך לרע?

"אני לא נוהג להגיב לתכניות בפיתוח, אבל כל הצעדים בהחלט נשקלים, ובכובד ראש".

יש יסוד לשמועה שאתה עלול לשקול יציאה מהדהדת לחופשת מחאה במקרה שבו, חלילה וחס, לא תקבל את הבונוס שכל כך מגיע לך?

"אני מאמין ומקווה שהעורך הראשי של mako יימנע מלהפר הבטחה כתובה ומפורשת שהוא שלח לי ב-1 במרץ, אבל בינתיים תסלח לי בבקשה, אני לא מדבר עם מדורי תקשורת".

תיק תקשורת

"קול מן ההרים, התשמע, אמור לי, קול מן ההרים?", צעקתי מול הגבעות המוריקות של דרום חולון בציפייה להד, אבל המענה היחיד שקיבלתי היה צלצול פתאומי של הסלולר. על הקו היה הקונספירטור.

"למה אתה כל כך רדום, הורביץ?", הוא תהה.

"מה זאת אומרת?", התעצבנתי. "אתה לגמרי טועה. אני ערני מאוד".

 "נגיד", פקפק הקונספירטור. "לקראת החג המתקרב, יש לי סוג של בונבוניירה בשבילך. תרצה לקבל אותה?".

"בשמחה", אמרתי בהתלהבות.

"דווקא נראה לי שהפעם לא כל כך תשמח, כי את הבונבוניירה הזו אני לא מתכוון להגיש לך בכפית", נהם הקונספירטור. "היא עלולה להצריך ממך לא מעט עבודה. מדובר כאן בחקירת משטרה מסועפת ומאוד מאוד רגישה".

"רק תסלח לי לרגע", קטעתי אותו בנימוס. "אתה בטוח שהבונבוניירה הזו קשורה לתחום התקשורת? כי אם לא, אולי כדאי שתפנה כבר עכשיו לגלעד שלמור או לדורון הרמן".

"כמו מה אני נראה לך, הורביץ?", התרגז הקונספירטור. "ברור שיש לחקירה הזו קשר לתקשורת. במסגרת החקירה, המשטרה אפילו כבר גבתה עדות מדמות עיתונאית".

"לא מאמין", מלמלתי. "מי הדמות?".

"רגע אחד, הורביץ", עצר אותי הקונספירטור. "זה עוד לא הכול. כאשר הדמות עיתונאית נדהמה לשמוע מהחוקרים את הפרטים הידועים להם היא נתנה להם – מכל הלב! – עדות מוסמכת נגד נשוא החקירה, מה שלא הפריע לה להמשיך ולסקר אותו ואת מעלליו. האמת היא שלא רק שזה לא הפריע לה בסיקור, זה אפילו קצת עזר, כי עכשיו יש לדמות שלנו מידע פנים יוקרתי. אתה לא חושב שזו סוגייה מעניינת מבחינה אתית?".

"שנייה אחת", שאלתי בסקרנות. "אבל מיהי אותה דמות עיתונאית?".

"תברר לבד", סיכם הקונספירטור. "ובתור מי שמנדנד כבר כמעט ארבעה חודשים לבוסים בקשר לבונוס שמגיע לו, כדאי מאוד שגם תצליח".

"בסדר", מלמלתי. "אשתדל לפענח את התעלומה, למרות שאני לא שולל את האפשרות שיתברר בעתיד שהכול דיבורים".

ואם כבר הכול דיבורים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, ש-mako מתחרה באתר "וואלה" ושלכותב הטור יש אינטרס אישי מובהק בקבלת הבונוס.

הטור של שבוע שעבר: לייק להסתה

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר