שם: דור ה-Z
מי אנחנו: ילידי סוף הניינטיז ותחילת שנות האלפיים (1995-2010). הילדים שלכם, האחים שלכם, העובדים הצעירים שנכנסו עכשיו למשרד שלכם, האנשים שמקבלים יותר לייקים מכם.
מה אנחנו: תיכוניסטים, חיילים, משוחררים טריים, ממלאי טופסי הרשמה לאוניברסיטאות. למדנו שלוש פעמים את התנ"ך והיסטוריה של בית שני, הוצאנו ציונים טובים אבל הבנו מהר מאוד שזה לא יעזור לנו למצוא עבודה בשום דרך.
סימנים מזהים: מסתמכים על גוגל במקום על המורה, קרייריסטים, מתנהגים כמו מבוגרים מהסוג הרציונלי.
פוזיציה מועדפת: רוכנים לקלמר כי שם מוחבא הטלפון, גוללים כל היום את הפיד, מומחים בשיווק עצמי בסושיאל מדיה.
אני: אם דור ה-Y גדלו בין כניסת המחשב לכל בית לבין פריצת האינטרנט, אני נולדתי כשהאינטרנט עבר לסמארטפון. אתם קוראים לזה "דור המסכים". אז היי, אני בת 21, ובזמן שנדנדתם לי להוציא את הראש מהמסך גיליתי בו חיים שלמים
בכיתה הישראלית של העשור האחרון יש שקט של צרצרים. שקט שנשבר רק עם קול המורה ומלמולים מצד התלמידים. זה שקט שלא מתאים לאנשים צעירים, בטח לא כאלה שבבית טורקים דלתות או צועקים על האחים שלהם, שקט שלא הולם את הצפיפות בכיתה. התשובה נמצאית בקלמרים. שם הם מחביאים את הטלפונים. כשהם לא גוללים, הם בוהים בקיר. החומר משעמם, וממילא אפשר להשלים הכל אחר כך, רגע לפני המבחן.
"מנהלת אחת ששוחחתי איתה אמרה לי שכואב לה להסתובב בבית ספר שלה, בית ספר תיכון, ולשמוע את השקט הזה", אומר ברק ברבי, מנחה במחלקת המחקר והפיתוח של מכון ברנקו וייס ומורה בעצמו. "היא מספרת שהיא הולכת במסדרונות ושעות על גבי שעות שומעים רק את הקול של המורות שמרצות. ודרך זה בלבד היא מבינה את היעילות הנמוכה של הדבר הזה, של החינוך כמו שהוא נראה היום".
"לאחרונה נכנסתי להרבה כיתות, מז' עד י"ב והופתעתי מאיך שנראית הפסקה בבית ספר", מחזקת ירדן פינטו, אשת חינוך ברשת אורט. "אין את האווירה שהכרתי מפעם, עם רעש במסדרונות ובלאגן ומשחקי כדור למיניהם. אני רואה את הילדים יושבים עם הטלפונים בכיתה או יושבים בחבורות קטנות ומדברים בשקט. אווירה מוזרה".
וזה, בתמציתיות, הסיפור של מערכת החינוך של היום והתלמידים שאנחנו. אין לנו פטנט רשום על שעמום בבית הספר, אבל אם מערכת החינוך הייתה מיושנת עבורכם, עבורנו היא פרהיסטורית. היא איבדה אותנו לגמרי, ואנחנו, בכל יום שהולכים לבית הספר, מאבדים את ההזדמנות לבנות עולם חדש, או לפחות לנצל את השעות הכי חשובות ביום, בתקופה הכי חשובה בחיים, למטרה טובה יותר.
"לבית הספר יש מונופול על הזמן שלנו. אנחנו מבלים 8-9 שעות ביום עם מורים שבאים במיוחד בשבילנו ועם תלמידים אחרים, ובכל זאת אני מרגיש שבכמה שעות בשבוע שאני בתנועת נוער אני מתפתח יותר". אומר אורי יוגב, תלמיד כיתה י"א בבית הספר למדעים בלוד. "נוצר מצב שבשנים האלה של החטיבה והתיכון אנחנו מנסים להספיק לבנות את האישיות שלנו בחופשות ובהפסקות שבין השיעורים. היינו אמורים לעשות את זה גם בשעות אחר הצהריים, רק שגם אז אנחנו לומדים למבחנים. דבר אחד בטוח, ההתפתחות לא קורית בבית הספר".
1: כי אפשר להוציא בגרויות לבד, ובפחות זמן
זה מתחיל באיך שאנחנו תופסים ידע. לפי הגישה המסורתית, העתיקה, ידע צריך לשבת בתוך הראש, ומי שצריכה להכניס אותו לשם היא המורה, בעוד שעבורנו זה מובן מאליו שהידע הוא בגוגל, ואנחנו צריכים לשלוף אותו משם בעצמנו. והפער הזה נפרס על פני עשרות שעות שבועיות (50 ברוב כיתות י"א בארץ) לאורך 12 שנה.
אם לפני שבוע ביקרנו את ההורים שרוצים להיות אלה שמגלים לנו את העולם - ולא מבינים שזה לא עובד ככה יותר, השבוע נשלח מסר דומה למורים. ואם מההורים אמרנו שאנחנו רוצים סנדוויצ'ים וכסף – ואנחנו כבר נסתדר בעולם, מהמורים אנחנו רוצים ללמד מיומנויות, ולא למלא את הראש בחומר שגם ככה זמין ברשת. לא המצאנו את הגלגל - אומרים את זה כבר כמה שנים טובות, רק שבדור שלנו התחושה היא שזה כבר נהיה קריטי: הפער בין בית הספר לחיים הטכנולוגיים ולאוטודידקטיות שלנו הופך את מוסד החינוך לכמעט נלעג. הפער בין מה שמלמדים אותנו לבין מה שמחכה לנו בחוץ דורש מאיתנו הרבה יותר ממה שנדרש מכם כשהייתם בגילנו, וזה הופך את בית הספר לאויב של דור ה-Z.
"אני תופס את בית הספר כמקום שצריך להכין אותך לתחנה הבאה, לחיים הבוגרים וזה ממש לא קורה", מוסיף אורי. "באוניברסיטה מאוד מובן לך למה אתה בא, באת כדי ללמוד מקצוע. אבל בבית ספר, כשאתה בן 15 ולא בהכרח יודע מה אתה רוצה להיות, הידע שאתה מקבל שם לא רלוונטי כמו יכולות וכלים להיות מה שתרצה כשתדע. לדעתי בבית ספר בכלל לא צריך ללמוד חומר, בטח לא בכמויות כאלה ובטח לא כדבר המרכזי".
"מבוגרים נבהלים מזה שאנחנו כבר מסתכלים על בית הספר כאופציה ולא כחובה, אבל אני לא מבינה למה אני צריכה מישהו כדי ללמוד דברים, כשאני יכולה לעשות את זה בעצמי בקלות ואפשר להוציא תעודת בגרות בכמה חודשים". אומרת תמר, תלמידת כיתה י"ב בבית ספר דמוקרטי בשרון. "אפילו המורים כבר יודעים שלחומר אין שום משמעות. תלמיד יכול להגיד שהחומר משעמם אותו והמורה פשוט תגיד 'נכון, זה באמת פרק משעמם, בואו נלמד את זה מהר ונעבור לחלקים המעניינים יותר'. או שהיא נכנסת לכיתה ואומרת 'טוב, תתכוננו, היום הולכים ללמוד חלק מתיש ובלי הרבה פואנטה, אבל זה בתוכנית וחייבים לעבור על זה. קחו נשימה עמוקה'".
"אני מרגישה שהפער הגדול בינינו לבין הצעירים הוא שהיום הכל נמצא בידיים שלהם", מאפיינת אימתית'אל עווד אללה, רכזת שכבה בבית ספר שש-שנתי בכפרים הערביים עין ראפה ועין נאקובא הסמוכים לירושלים. "ההורים שלי לא התאמצו בצורה מיוחדת כדי שאלמד כשהייתי צעירה, והיום אני כועסת, ומתעקשת, ומבקשת ואפילו קונה מתנות לבנות בשביל שילמדו והן לא מבינות למה הן צריכות לעשות את זה, כי כשהן ירצו לדעת משהו הן פשוט יחפשו אותו באינטרנט. אז למה להתאמץ בשביל לזכור הכל?".
"ידע לא שווה חינוך היום וחינוך לא שווה ידע", מחזק המחנך ברבי. "בפריפריה ממשיכים לשנן משוואות ולדקלם שירים כמו לפני ארבעים שנה, בזמן שבמקומות העשירים כבר עובדים על תקשורת בינאישית, על חקר ועל המצאת דברים חדשים. וזה מרחיב את הפערים בחינוך יותר מתמיד, כי פעם הם פשוט היו מסתכמים במקום אחד שיודעים בו יותר, ומקום אחר שיודעים בו פחות".
2: כי לא נלך ללמוד רק בגלל ש"כך צריך"
מישהו יכול להסביר לי איך זה שהפיד שלי בפייסבוק משקף אותי יותר מתוכנית לימודים שמלווה אותי מגיל 6 ועד גיל 18? איך זה שחברות טורחות לאסוף את המידע הכי מדויק וספציפי על האמונות וההרגלים של העוברים ושבים ברשת והמורה שלי לא ביררה איתי אפילו פעם אחת במה אני טובה - ולפי זה לכוון אותי לשיעורים ולפעילויות העשרה מתאימות? אנחנו רגילים להסתובב בעולם שמכיר אותנו עוד לפני שפצינו פה, אז למה מערכת החינוך לא טורחת לטרגט אותנו? לא פלא שבית הספר לא זוכה לאנגייג'מנט.
תוכן שלומדים בבית הספר חייב להתכתב עם החיים שלנו, עם מה שאנחנו אוהבים עכשיו ועם מי שאנחנו רוצים להיות. כבר אי אפשר לתת לכולנו, ללא שום הבחנה, את אותה תבנית של מקצועות שאנחנו לא בטוחים מה הקשר שלהם לעולם שבחוץ או אלינו ספיציפית. יש כל כך הרבה מידע זמין בימינו וכל כך הרבה אטרקציות שמתחרות על תשומת הלב שלנו, שחייבת להיות סיבה טובה שאלמד דברים מסוימים ולא אחרים.
אני חייבת להבין איך זה מקדם אותי (זוכרים שאמרנו שקרנו של הסקס ירדה כי יש תחושה שהוא לא מקדם אותנו?). אני צריכה ללמוד את זה בשביל לצאת חכמה בשיחות סלון? (ואם כן, למה זה עדיף מלראות איזה דוקו בנטפליקס?) אני צריכה ללמוד את זה בשביל לדעת למי להצביע ולהיות אזרחית טובה יותר? (ואם כן, אז איך זה שונה מלקרוא פרשנות בעיתון?) אני צריכה ללמוד את זה בשביל להתקבל למוסד לימודי?
מול ערימות של מידע נגיש, צריך לבחור טוב טוב מה להכניס לראש ובמה להשקיע את הזמן - והמורים צריכים להיות הסוכנים החדים שיאתרו את הידע שבלעדיו לא נוכל להפוך לבוגרים משכילים. "כשמקצוע מסוים משעמם אותי זה בעיקר נובע מזה שאני לא מבין למה אני לומד אותו בכלל. לעומת זאת יש מקצועות שלא מעניינים אותי אישית אבל אני יודע שהם שימושיים לחיים שלי, אנחנו חייבים להבין מה יוצא לנו מזה", מעיד אורי.
זאת גישה פרקטית לחיים, אולי גם קצת מפחידה כשהיא נשמעת מפי אנשים צעירים. זה עשוי להיתפס מפונק וצר אופקים להקשיב ולקלוט רק את הדברים שמעניינים אותך, בעיקר כי בדרך כל הם מהדהדים כבר את תפיסת העולם שממנה באת. השכלה שהיא פרודוקטיבית ומותאמת לצורך האישי שלך, יכולה להיות מנוונת ולסגור אותך בתוך עצמך. להשאיר מרחב קטן מדי להפתעות, לסקרנות ולגילויים חדשים.
"כשהמורה שלי אמרה לי שחיים נחמן ביאליק כתב את השיר הזה וכך שצריך לנתח אותו, גם אותי זה שיעמם", אומר ברק ברבי. "אבל האמנתי שעכשיו חייבים להיות בשקט ולציית כי אני לא החשוב פה. היום התלמידים שואלים, 'למה זה צריך לעניין אותי? איך זה עוזר לי?'. כששכבה של מאתיים תלמידים קוראת כולה את השיר של חיים נחמן ביאליק באותו זמן, אין משמעות ל'אני' של התלמידים – וזה בלתי אפשרי מבחינתם. בית הספר חייב להיות בקצב שלהם ויש להם תמונת עתיד ברורה".
"תלמידים שיושבים היום בבית הספר לא מרגישים שהם לומדים בשביל עצמם, כי זה לא נוגע לדברים שמעניינים אותם, וזה מונע מהם להגיע להישגים", מציגה פינטו. "אז מה, ניתן לכל אחד ללמוד רק מה שהוא רוצה? זה מאוד מצמצם מחשבתית. מה שצריך להשתנות זה שלדברים שמלמדים יהיו יותר נקודות השקה אליך. שילמדו אותך חומר דרך פרויקט שאתה רוצה לחוות בו הצלחה, או משחק שאתה רוצה לנצח בו. תמיד מקשרים 'למידה חדשנית' לטכנולוגיות מתוחכמות וטאבלטים, אבל בסך הכל מדובר בללמד את אותם הדברים ותוך כדי לייצר לתלמידים הבנה שהם צריכים את הדבר הזה שמלמדים אותם בבית הספר".
3. כי גם מהמורים דורשים את הדבר הלא נכון
אנחנו משקיעים בבית הספר את השעות הכי ערניות שלנו, בשנים הכי יצירתיות שלנו, ובסוף כיתה י"ב נצא עם תעודת הבגרות המיוחלת. ומה אז?
"יש תלמידים שמרוב לחץ בשנים האלה, בין שעות של לימודים ושיעורים פרטיים, לא מספיקים בכלל להבין מה הכיוון שלהם ולהתעסק בעצמם", מעידה תמר, תלמידת י"ב. "כשהם יוצאים מהתיכון עם בגרות הם אפילו לא יודעים מה לעשות איתה".
הדורות שלפנינו חיפשו את עצמם במזרח, נסעו רחוק כדי להבין מה הם רוצים להיות. אנחנו, את השאלות הגדולות שאלנו כשבחרנו מגמה בחטיבת הביניים; ניסינו לבנות פרסונה ברשתות החברתיות; ונכנסנו לאתרי האוניברסיטאות עוד לפני המתכונת הראשונה. לא להבין במה אתה טוב ולא לדעת מה הכיוון שלך, אפילו באופן מעורפל, נחשב היום לנקודת חיסרון משמעותית. קריירות מתחילות מוקדם וכדי לבלוט אנחנו חייבים לדעת מי אנחנו. זה בדיוק הדבר שהמורה שלי יכלה לתת לי, והאינטרנט לא. כיוון.
אנחנו צריכים מורים שיסתכלו עלינו בשנים האלה, שאנחנו מתעצבים לנגד עיניים, ויעזרו לנו להבין במה אנחנו יכולים להיות טובים. בין אם זה חשיבה מתמטית או כתיבת נאומים או עזרה לחלשים מאיתנו. אנחנו צריכים מורים שירצו להכיר אותנו, וידעו לגלות לנו דברים שאולי אנחנו לא יודעים על עצמנו. גישה כזאת תהיה הרבה יותר אפקטיבית מציונים, היא באמת תעזור לנו להתקדם לשלב הבא: באוניברסיטה, בעבודה, בחיים. ותהיו בטוחים שמורים כאלה אף מכונה לא תוכל להחליף.
4. כי תואר אוניברסיטאי רק מעכב לנו את הקריירה
לא הרבה השתנה במוצר הזה שנראה לימודים גבוהים, וכן, תואר ראשון הפך בשנים האחרונות למוצר צריכה. אפילו בסיסי, ודור ה-Z יחשוב פעמיים לפני שהוא קונה אותו. אם לפני עשור כולם האמינו שדרך האקדמיה מתקדמים בסולם החברתי, ושזאת תחנת חובה לבניית קריירה, אנחנו כבר הרבה יותר סקפטים. ראינו בעלי תארים מתקדמים ממשיכים למלצר, אנחנו זוכרים גם את המחאות שלכם לפני שבע שנים.
אוניברסיטה היא לא רק צינור לידע ובית להשכלה, אלא גם הוצאה פיננסית היסטרית (בסדר, השקעה), בדיוק בשנים שבהם הכי קצרים בכסף. בארצות הברית מתנהל כבר שנים דיון שלם על החובות שצוברים צעירים כבר בתחילת החיים, רק כי רצו ללמוד ולהתקדם. ברק אובמה סיפר שמישל והוא סיימו לשלם את עלות הלימודים שלהם (students loans) רק כשהגיעו לגיל ארבעים, כמה שנים לפני שנבחר לנשיא ארצות הברית. אם פעם זה עוד נשמע לגיטימי, לדור ה-Z זה גורם לחלחלה. בסקר שנערך בקרב 5,000 צעירים אמריקאים, 70% מהם העידו שיעדיפו ללמוד באוניברסיטה בתוך המדינה שלהם, גם אם היא פחות טובה, כי ככה יחתכו הוצאות וימנעו מכניסה למינוס. על הרקע הזה, נשאלת השאלה מה לצעירים של היום וללימודים גבוהים?
בהנחה כמובן שלא מדברים על מקצועות שמצריכים הכשרה פורמלית כמו רפואה או עריכת דין, לימודים גבוהים בהכרח דוחים את הכניסה שלנו לשוק העבודה. צעירים שהתחילו לצבור ניסיון בתחום שהם רוצים לבנות בו עתיד ואפילו כבר השיגו ג'וב בתוכו (מה שמאפיין עוד ועוד זדים), יצטרכו לשים את כל זה על אש קטנה, ולא יתפנו להמשיך להתמקצע ולצבור הישגים. ואם אמרנו שהדבר שהכי חשוב לנו בעבודה הוא לשלב אותה עם עוד כמה עבודות קטנות, אפשר לשכוח מזה באוניברסיטה.
האוניברסיטה היא מפלט מהחיים האמיתיים. מי שעוד לא מצא את הכיוון שלו, יוכל לדחות בעוד שלוש שנים את ההתלבטות הגורלית, כי עכשיו צריך לשנן תאוריות וסיכומים של קורסי מבואות. המשך ישיר לבית הספר. כשהם סוף סוף יגיעו למעמד ההחלטה, הם אמנם יהיו צעירים עדיין – אבל כבר בפיגור. בקורות החיים שלהם תהיה רק שורת אחת, תיאור של תואר אקדמי, שגם היא לא תבטיח כלום. במילים אחרות, לימודים גבוהים בימינו עשויים להיות בחירה אנטי קרייריסטית.
"למה אני לומדת באקדמיה? כי צריך מסגרת כדי לצבור ידע ואת רוצה את ההכרה הזאת של תואר ראשון, אבל בטח לא כדי למצוא את עצמי מקצועית", אומרת נעמי, בת 22 וסטודנטית בשנה א' באוניברסיטת תל אביב. "כרגע זה בעיקר תוקע אותי מקצועית כי אני לא מספיקה שום דבר חוץ מללמוד, וכי האקדמיה לא מחוברת לעולם שבחוץ. לא הייתי הולכת לבקש עצה על החיים אחרי התואר מהמרצים שלי, שהם חכמים אבל מבוגרים שחושבים עלינו הסטודנטים שאנחנו מפונקים וסטלנים. הם לא אוטוריטות מחוץ לאוניברסיטה ומחוברים רק לעולמות המחקר. כשזה מגיע לעבודה, אני סומכת רק על עצמי. ידעתי שמהאקדמיה אקבל תואר ראשון וידע ושבמהותה היא רעיון רומנטי ולא פרקטי. היא מין סנטה קלאוס כזה עם לחיים ורודות וזקן לבן ולא מסודר, שגם אם הוא יתאמץ לסדר את הזקן שלו בצורה היפסטרית, לקנות את המשקפיים הנכונים ולהיות כמונו – הוא לא יצליח".
פרופסור ברק מדינה, רקטור האוניברסיטה העברית, האקדמיה צריכה להתקרב לשוק התעסוקה כבקשת הסטודנטים או להמשיך להיות אולימפוס מנותק?
"זאת אולי הביקורת של הסטודנטים, אבל התעשייה שהם רוצים להשתלב בה לא שותפה לה. לדוגמה, משרדי עורכי הדין שאנחנו בקשר איתם סביב ההכשרה של המשפטנים, אומרים לנו כל הזמן לא ללמד את הסטודנטים איך להופיע בבית משפט או לכתוב חוזה, כי את זה הם ילמדו במשרד שיגיעו אליו, מה שחשוב זה שילמדו את התיאוריה וידעו איך לכתוב. כי את זה אין בתעשייה, ואם תשאלי אותי, זה באמת מה שנחוץ בעולם האמיתי. זאת טעות לחשוב שמה שצריך כדי להצליח זה לדעת לכתוב קוד או חוזה, כי אולי זה מאפשר למצוא עבודה אבל מבטיח שתישאר בדרג ובשכר נמוך, ובעיקר לא תהיה יצירתי, אלא טכנוקרט".
אז למה אנחנו בכל זאת לומדים?
בעולם של פייק ניוז, כשכולם יכולים להיות פרופסורים למשהו מטעם עצמם במחי פוסט בפייסבוק וכל מאמר שמתחילים לקרוא עוזבים באמצע בגלל עשרת הסחות דעת – אקדמיה היא עדיין המקום לרכוש בו השכלה מסודרת ורצינית. והדימוי שלה כשל זקן שלא משנה כלום אף פעם, עוזר לה למצב את עצמה בעיני צעירים כהימור בטוח אל מול מקצועות העולם החדש ברי החלוף. להיות יוטיובר? עכשיו זה שווה, אבל בעוד שנתיים ימציאו משהו חדש אז עדיף ללמוד באוניברסיטה תורה שקיימת כבר מאות שנים.
והמספרים מגבים את התזה. בסקר שנערך בקרב 450 נשאלים ישראלים בני 20-16 (על ידי חברות הייעוץ דינמיקס ותמורות, יחד עם חברת השיווק לנוער teenk), 49% אמרו שילכו ללמוד לימודים אקדמיים באוניברסיטה או במכללה, כשהם נשאלו מה הם רוצים לעשות מיד עם השחרור מצה"ל. 31% אמרו שילכו ללמוד מקצוע שמעניין אותם אבל לאו דווקא באוניברסיטה, 8.7% אמרו שיפתחו עסק משלהם ויהיו עצמאים או יזמים, 6.7% אמרו שילכו ויתקדמו בסולם התפקידים בארגון מבוסס אבל ללא לימודים כשלב ראשון ו-4% אמרו שיעבוד בארגון חברתי ללא מטרות רווח.
"מאיך שאני רואה את זה, אקדמיה היא השקעה מקצועית די בטוחה", אומר אסף, חייל משוחרר מתל אביב . "עולמות התוכן שמשתנים היום בתוך דקות, שמים את מי שמסתמך עליהם בסכנה. לא הייתה עבודה כזאת של איש סושיאל לפני חמש שנים - ויכול להיות שגם לא תהיה כזאת עוד מעט. נראה שדווקא עולמות הידע המסורתיים הם שיישארו רלוונטיים. תמיד יצטרכו אנשים שלמדו מדעי החברה או לחקור שפה, אבל לא תמיד יצטרכו אנשים שיעשו סושיאל".