דומני שזו הזדמנות טובה להזכיר: סינמטק תל אביב מתנהל כבר שלושה חודשים ללא מנכ״ל. למרות שהמנהל היוצא, אלון גרבוז, נתן לעיריית תל אביב התראה של חודשים רבים לפני פרישתו, העירייה הצליחה להפוך את הליך מינוי המחליף לחגיגה של כשלונות. בתום מכרז נבחרה מנהלת, איסי וינטר, שעוררה זעם בקרב קהילת הקולנוע וחברי הוועד המנהל של סינמטק תל אביב מכיוון שהיא לא עמדה בתנאי הסף של המכרז מלכתחילה. המחאה הביאה לביטול המינוי ולפתיחת כל התהליך מחדש, אבל מנהל אין. בקצב שבו העניינים זזים, נראה שאת כל שנת 2016 יעביר הסינמטק עם ממלאי מקום. אז לטובת מי שייבחר לנהל את סינמטק תל אביב, אי שם לקראת סוף העשור, הנה שתי בקשות.
1. בחלומי, המנהלים החדשים (כן, רוב הסיכויים שיהיו שניים) מכריזים על כלל חדש: רק סרטים. החל מהשעה 17:00 בכל יום בכל אולמות סינמטק תל אביב יקרינו רק סרטים. פסטיבל הג׳אז של תל אביב יצטרך לחפש לו משכן אחר. ימי עיון, סדנאות, כנסים - רק בבוקר. הרצאות ומצגות - בחללים אחרים בבניין. אם יש הרצאה, אז רק כהקדמה לסרט. הצגות? לא שם. פסטיבלי קולנוע יצטרכו להיות באמת פסטיבלי קולנוע, ולא סדנאות ויפאסנה או עיצוב דמויות בפלסטלינה שמלווים בסרטים בהקרנות חוזרות. זה אומר שפסטיבל סרטי ילדים ונוער, פסטיבל האנימציה ופסטיבל קולנוע רוחני יצטרכו להתאפס על עצמם. תירוצים ונימוקים הקשורים למאזנים, תקציבים ותזרימים לא יתקבלו. סינמטק זה לא מרכז כנסים. בסינמטק מקרינים סרטים.
2. אנא, שמרו את תכניית ינואר 2016 ושננו אותה. ככה צריכה להיראות תכנייה של סינמטק: תמהיל מעולה של סרטי ארט האוס חדשים ומדוברים, לצד קלאסיקות עולמיות, כשבמקביל מוקרן מסחרית סרט ישראלי אידיוסינקרטי (״היורד למעלה״). אם הסינמטק יצליח לייצר תמהיל שנתי כזה, ולא על סמך תכניות שהוא מקבל בהפקת גופים חיצוניים אלא ביוזמתו, הוא יצליח (אני מקווה) להפוך למקדש של סינפיליה, מקום אליו באים כדי להתעדכן במה שקורה ברגע זה בעולם, וגם כדי ללמוד ולהשלים קלאסיקות מהעבר. יש שפע של בתי ספר לקולנוע. הסינמטקים צריכים להיות בתי ספר לאהבת קולנוע.
בינתיים, בזכות שתי תכניות שונות שהושקו השבוע, יש לכם מה לחפש בשבועות הקרובים בסינמטק הקרוב לביתכם. הנה המבחר.
השבועיים של הבמאים
במוצאי שבת הושקה בסינמטק שדרות סדרת הקרנות של ״השבועיים של הבמאים״, שמאז עברה לשאר הסינמטקים בארץ, ואיזה מקבץ סרטים מרהיב היא מציעה. ״השבועיים של הבמאים״ היא מסגרת הקרנות עצמאית המתקיימת לצד פסטיבל קאן (ולכן נתפסת בציבור כחלק רשמי מהפסטיבל). מי שיזם את הבאתה לישראל של התכנית ("הקיזן", כפי שמכנים אותה אנשי קאן) הוא שלומי אלקבץ, ראש מסלול הקולנוע של מכללת ספיר, שסרטו ״גט״ (אותו ביים עם אחותו, רונית אלקבץ) פתח את המסגרת בשנה שעברה (השנה עמדה רונית בראש חבר השופטים).
לפני כמה חודשים כתבתי שבדיעבד מתברר ש״השבועיים של הבמאים״ היה פסטיבל הקולנוע הכי טוב השנה בעולם. כמה מהסרטים הכי מדוברים בעולם בשנה האחרונה הושקו בו. 16 סרטים באורך מלא הוצגו במאי האחרון במהלך השבועיים האלה, ותשעה מתוכם מגיעים כעת לישראל. שישה נוספים כבר הוקרנו בארץ במסגרות שונות, ביניהם ״בצילן של נשים״ ו״ימי הזוהר שלי״, ושלושה מוקרנים כעת בהצלחה באופן מסחרי בארץ - ״ילדות פרא״, ״קומדיה אלוהית״ ו״יום מיוחד״. שלושה מסרטי המסגרת נמצאים בתשיעיית הסרטים שממנה נבחרו המועמדים לאוסקר הזר (״ילדות פרא״, ״קומדיה אלוהית״, ״חיבוק הנחש״). וממה שראיתי כבר, זה אכן היה מקבץ מצוין ומרשים של סרטים השנה. מעבר לזה, זה רעיון כביר להביא ארצה כחבילה אחת מקבץ סרטים מפסטיבל. היה פעם ניסיון לעשות את זה עם פסטיבל סאנדאנס שלא ממש החזיק מעמד, ואולי הפעם יצליחו הקשרים האישיים של משפחת אלקבץ להפוך את ״השבועיים של הבמאים״ לפסטיבל נודד שמגיע לישראל באופן קבוע. והנה שלושה סרטים מתוך הסדרה שלא כדאי לכם להחמיץ.
״חומר טוב״
"Dope" היה אחת התגליות הגדולות של פסטיבל סאנדאנס לפני שנה. סרט שנון מאוד על שלושה חברים מהשכונה הכי קשה בלוס אנג׳לס. אלא שהם גיקים, חנונים חובבי היפ הופ של שנות ה-90, וזה מסבך אותם עם הכנופיות ברחוב. סרט הביכורים של ריק פומיווה יענג את כל מי שיצליח לעמוד במטר הציטוטים האינסופיים של דמויותיו. סרט פולחן, אני אומר לכם.
״חיבוק הנחש״
זוכה תחרות "השבועיים של הבמאים" הוא סרט מסע בין הג׳ונגלים של קולומביה, מצולם בשחור-לבן מרהיב. סרט טבע טריפי לגמרי. כדאי לכם לראות את הסרט גם כהכנה לקראת ״האיש שנולד מחדש״, שיש בו משהו דומה, לפחות במימד הוורנר-הרצוגי שלו. הסרט היה אחד הלהיטים המפתיעים של פסטיבל חיפה, ואז כתבתי עליו כך:
סרט המסע הארוך הזה, המצולם בשחור-לבן בג׳ונגלים של קולומביה, מתאר שני מסעות שמספרים לנו שקרו באמת: האחד בתחילת המאה ה-20, והשני, שנעשה בעקבותיו, כ-30 שנה אחר כך, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. החוקר הראשון היה גרמני, השני היה אמריקאי, ושניהם פוגשים את אותו שאמאן, ומבקשים שהוא יוליך אותם אל פרח מיסתורי, שיש לו יכולות רפואה יוצאות דופן, אבל הוא בעיקר מכניס את מי ששותה את חליטתו למצב של טראנס שבו הוא יכול לראות את היקום לפני בריאתו. זהו, אם כן, ״פיצקרלדו״ פוגש את ״2001: אודיסיאה בחלל״.
בהפרש השנים בין המסעות המתוארים בסרט, אנחנו רואים את ההשפעה ההרסנית של כניסתו של האדם הלבן אל הג׳ונגלים. ״לכל מקום שאתם באים, אתם מביאים מוות וטירוף״, מאשים השאמאן את האדם הלבן, וזהו אכן מסע אל תוך מוות וטירוף. אבל זה גם דיון מרתק, גדוש סמלים, על ההבדל בין תפיסת העולם האינדיאנית ובין תפיסת עולם המערבית. השאמאן שמבקש מהאדם הלבן לבטל את אחיזתו במציאות ולאחוז חזק בחלומותיו, שהם מורי הדרך הטובים ביותר שלו. שוב ושוב מבקש מורה הדרך מהחוקר להיפטר מהמזוודות שלו, מהמטען שלו, להרפות מיצר התיעוד, האיסוף, הקיטלוג, הרצון לחזור הביתה עם מזכרות, ולהישאר רק עם החוויות.
״שירים שלמדתי מהאחים שלי״
שנת 2015 היא השנה שבה למדנו עד כמה טרנס מאליק הפך ליוצר משפיע על דורנו. כשם ש״האיש שנולד מחדש״ של איניאריטו מושפע ממנו (לא מעט בזכות העובדה שאיניאריטו ומאליק עובדים עם אותו צלם), כך גם סרט הביכורים של קלואי ז'או. איך מזהים את השפעותיו של מאליק בשני הסרטים? בקלות. סימן ההיכר הראשון הוא ריבוי בשימוש באור השמש הטבעי, לרוב בשעת השקיעה. בכל הסרטים של מאליק השמש כמעט תמיד תהיה באותה זווית מעל הרקיע, שעת דמדומים נצחית. כך זה גם ב״שירים״ (במגבלות הזמן והכסף שיש להפקה עצמאית).
סימן ההיכר השני: קטעי קריינות פיוטיים על רקע צילומים של דמויות הבוהות באופק. כן, זה קצת יומרני, אבל זה ממש יפה. ז׳או צילמה את סרטה בשמורה אינדיאנית בצפון דקוטה, עם שחקנים לא מקצועיים, בני המקום. זה מבט נטורליסטי על החיים בשמורה - חיים של ייאוש ועוני שתמיד מובילים לפשע ואלימות - אבל ז׳או מרככת את המבט הנוקשה עם שימוש נהדר של פיוט ומבט רך, מנקודת מבטה של מספרת צעירה, שגם רואה את הצדדים החיוביים באורח החיים ההולך והנכחד של בעלי הבית המקוריים של אמריקה. ראיתי את הסרט בפסטיבל ירושלים כחלק מתחרות סרטי הביכורים של פיפרסקי (שהייתי אחד משופטיה), במסגרתה זכה הסרט הקטן והיפה הזה בפרס הראשי.
קולנוע אירופי משוחזר
זו המהדורה הרביעית של מיזם שאוצר דן חיוטין המגיע לסינמטקים הערב (חמישי) באדיבות האיחוד האירופי, המשמר בעותקים חדשים ודיגיטליים את יצירות המופת שלו ומפיץ אותם בעולם. המהדורה הנוכחית מושקת בצל התאבדותה של הבמאית שנטל אקרמן, ולכן עמוד התורן של הפסטיבל הקטן הזה הוא עותק משוחזר של יצירת המופת שלה מ-1975 ״ז׳אן דילמן״, על כל שלוש השעות ועשרים הדקות שלו. זה סרט שהמון סטודנטים לקולנוע רואים (או אמורים לראות) אבל בשנים האחרונות הם רואים אותו, מן הסתם, בעותקים שהולכים ודוהים, על מסכים שהולכים וקטנים, ועם סבלנות וריכוז שהולכים ומתקצרים. זו הזדמנות נדירה לשבת ולראות את הסרט כמו שצריך, ואני חושב שאין חובב קולנוע אחד שיכול להרשות לעצמו להחמיץ את זה.
אבל האטרקציה העיקרית, מבחינתי, היא העותק המשוחזר ל״מטריות שרבורג״ של ז׳אק דמי, סרט שאני כה אוהב, שאני כמה לראות אותו בעותק משוחזר, שבוודאי יעשה חסד עם הצבעוניות המסחררת שלו. הסרט זכה ב-1964 בדקל הזהב בפסטיבל קאן. זו אופרטה מודעת לעצמה - מיוזיקל שהוא גם אנטי-מיוזיקל ובו הדמויות שרות כל הזמן - על מוכרת מטריות (קתרין דנב, שהתגלתה בסרט הזה) המתאהבת במוסכניק צעיר שנשלח למלחמה באלג׳יר. דמי החתרן עסק בנושאים הכי פוליטיים וחברתיים, אבל עטף אותם בסגנון הכי מתקתק ומלאכותי ויצר סרט שהוא בראש ובראשונה פשוט סנסציה של קולנוע.
עוד יוצגו במסגרת סרטים מוקדמים של ורה חיטילובה (מצ׳כיה), קז׳ישטוף קישלובסקי (מפולין) ומרקו בלוקיו (מאיטליה). זו תהיה גם הזדמנות לצפות בעותק המשוחזר היפהפה שהוכן השנה לסרטו של אורי זוהר, ״שלושה ימים וילד״. ב-1967 עיבד זוהר לקולנוע את הנובלה של א. ב. יהושע, בניסיון לתרגם מונולוג פנימי ספרותי לסרט שבעצם הוליד את הגל החדש הישראלי. זוהר רצה לעשות גודאר, אבל יצא לו קלוד ללוש. ובכל זאת, הצילום הנפלא של דוד גורפינקל בירושלים המחולקת (רגע לפני מלחמת ששת הימים), המוזיקה הנפלאה של דובי זלצר, והנוכחות הממגנטת של עודד קוטלר בתפקיד הראשי (עליו זכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן) הופכים אותו לסרט ישראלי שחובה לראות, ולאחת הדוגמאות לסרט שלימד את הקולנוע הישראלי מעט ניכור אירופאי.