לילה אחד, לקראת אמצע תקופת שירותה הצבאי, רעות אלוש הבינה שהיא ממש זקוקה לעזרה. בימים האלה אלוש הייתה חוזרת הביתה מהבסיס, ובסביבות שתיים בלילה, כשכולם ישנו, נכנסת לחדר ומתחילה את הטקס שלה. "מתתי לאכול משהו נורמלי. פיתחתי שיטה לטעום דברים שאני לא מרשה לעצמי לאכול, בעיקר קרואסונים ובורקסים. הייתי נוגסת, מרגישה את הטעם שלהם בפה ומוציאה חזרה לשקית. הייתי יושבת לילות שלמים ככה, לועסת ויורקת עשרה סוגים של בורקסים וקרואסונים. בזמן שלעסתי לא חשבתי על כלום כי הייתי בסוג של בולמוס, אבל אחר כך הייתי נגעלת מעצמי וחושבת 'מה עשיתי?'".
בכל לילה הייתה מבטיחה לעצמה שממחר תתחיל לאכול מסודר. "אבל זה לא עבד. למזלי, הייתי מספיק שפויה לבוא למפקד שלי ולהגיד לו 'שמע, אני צריכה עזרה'. אמרתי לו שאני מרגישה שיש לי הפרעות אכילה ושהצעד הבא שלי יהיה להקיא, ושאני לא רוצה להגיע לשם. הוא מאוד העריך את זה שבאתי, ושלח אותי למחלקה שמתמחה בהפרעות אכילה בתל השומר".
העיסוק של אלוש באוכל התחיל הרבה לפני תקופת הצבא. היום היא בת 27, שחקנית מבטיחה שהשתתפה בסדרות כמו תאג"ד ו"יש לה את זה" וכעת מככבת בתפקיד הראשי במחזמר "סוליקא" (שיעלה בסינמה סיטי גלילות בראשון ושני, 7-6 למאי 2018) ובהצגת התיאטרון "דונה פלור נשואה לשניים", שתיהן בתיאטרון באר שבע. אבל בגיל 16 מצאה את עצמה שוקלת 46 קילו וללא מחזור כמעט שנה. עד היום סיפרה בראיונות על חלום המשחק שהתפתח אצלה מילדות לצדו של האח המפורסם, השחקן אביב אלוש, ועכשיו היא מוכנה לדבר לראשונה על העולם האפל של הפרעות האכילה. יותר מזה – היא רואה בכך שליחות של ממש.
"הכל התחיל בגיל 14. עד אז הייתי כולי דחלילה, ופתאום קיבלתי הערות על הגוף שלי. חברים בכיתה התחילו להגיד לי איזה 'איזה תחת נהיה לך', ובמשפחה אחים ובני דודים היו זורקים לי בצחוק ש'נהיית קצת מלאה'. זה היה הגיל שהתחלתי להתפתח בו, החזה שלי גדל פתאום, ולא הבנתי כל כך מה קורה לי בגוף. הייתי הולכת עם חברים לכנרת או לבריכה וכולם פתאום התחילו להגיד דברים על בנות כמו 'איזה כוסית', 'איזה גוף יש לה' וכאלה".
אלוש התחילה ללכת למאמן אישי בחדר כושר, שגם הרכיב לה תפריט תזונה נכונה. "אמרתי לו שאני שונאת לרוץ, והוא אמר לי לשקר לעצמי ולהגיד שאני אוהבת. הייתי באה בכל בוקר לפני הלימודים לרוץ במכון, והתחלתי לרזות. מסביב התחילו להחמיא לי והתאהבתי בזה, אז החלטתי לקחת את זה צעד קדימה. נכנסתי לאינטרנט לחפש מה הדיאטה הכי מהירה והפסקתי לאכול פחמימות. הכל אצלנו במשפחה הוא סביב אוכל, מלא לחם, בצקים. החלטתי שאת הדברים האלה אני לא אוכלת יותר".
איך המשפחה והסביבה הגיבו לשינוי?
"בהתחלה אמרו שזה נראה יופי וגם קיבלתי מצטיינת של הולמס פלייס, אז התחלתי להתמכר לזה, לעלות על המשקל כל הזמן. אחרי שהפסקתי פחמימות הפסקתי גם בשר, כל דבר שקשור לשומן לא נכנס אליי לגוף. בשלב הזה אמרו לי במשפחה להתחיל לאכול, אבל אני שקרנית טובה כשצריך, אז הסתרתי טוב את המצב. אמרתי להם שאני אוכלת, לקחתי מהם ביסים להראות שאין לי בעיה. בארוחת שישי הייתי לוקחת קוסקוס ושמה עליו מלא ירקות, הולכת רגע למטבח כאילו לשים עוד מרק וזורקת את הקוסקוס לפח. הייתי יושבת עם חברים בארומה, והייתה לי חפיסת חמאה לייט שהייתי לוקחת איתי לכל מקום, וכדי להרגיש שאני אוכלת משהו הייתי טופחת עם הסכין על החמאה כדי שיהיה משהו על הלחם שאכלתי, אבל לא באמת היה יוצא משהו".
"בשומרי משקל העיפו אותי אחרי שראו כמה רזה הייתי"
אלוש גדלה בכרמיאל עד גיל 17 כנסיכה הקטנה של הבית. אביה הוא בעל חנות בגדים ותיקה, אמה גננת, ובנוסף לאביב יש לה אח נוסף, אלעד, מאמן אישי דרך צילום. כשהייתה בכיתה י' נפרדו הוריה, ובגיל 17 עברה עם אמה לפתח תקווה. את הדיאטה היא התחילה במשקל 55, ובגיל 16, כשהיא שוקלת 46 קילו בלבד, המחזור החודשי שלה הפסיק להופיע. "בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד שהפסקתי לקבל וסת. זה לא הבהיל אותי כי קיבלתי חיזוקים טובים מהסביבה, איך רזיתי ואיזו כוסית אני נראית. אבל לא הייתי שמחה בזה ממש. לא היה לי חשק לעשות כלום, פיתחתי סוג קטן של דיכאון, לא הצלחתי להתרכז בלימודים ובשום דבר אחר".
אף אחד מסביבך לא דאג?
"חברות שלי שמו לב שאני פחות שמחה ופחות אקטיבית, וגם במשפחה אמרו לי לעלות קצת במשקל, שהרזון כבר לא יפה לי, ואמרתי שזה לא נכון. לא בטוחה שאבא שלי יודע עד היום שהייתה לי הפרעת אכילה. המאמן שלי כן שם לב, הוא ראה נתונים שלי במכון ואמר לי שרזיתי יותר מדי ושאני צריכה להעלות באחוזי השומן. אחרי עשרה חודשים שלא קיבלתי מחזור זה כבר היה מוגזם, אז באתי לאמא שלי ואמרתי לה. היא הייתה מופתעת, התעצבנה ואמרה שזה בגלל שאני לא אוכלת כלום. לא היה לי מושג שזה קשור. רופא המשפחה שאל אותי אם אני רוצה להיות אמא בעתיד, וכשאמרתי שברור הוא אמר שאני חייבת לאכול".
לא היה קל לחזור לאכול. ממצב שבו הארוחה העיקרית שלה הורכבה מקוטג' אחוז אחד ועגבנייה, אלוש התבקשה להוסיף לחם ולחרוג מכמות ה-300 קלוריות ליום שגזרה על עצמה. תכנית התזונה עבדה ורעות התחילה להשמין, ובמקביל לחשוב על תכנית חלופית להרזיה. "עליתי שלושה קילו אחרי התפריט החדש שהרכיבה לי הדיאטנית, אז החלטתי שאעשה יותר ספורט ושזה יאזן את הגוף. באיזשהו שלב החלטתי גם ללכת לשומרי משקל, אבל העיפו אותי משם אחרי שראו אותי וכמה רזה הייתי. חברה הביאה לי את הנקודון שלהם שלפיו מחשבים כמה לאכול ביום, חישבתי את האוכל על דעת עצמי והתחלתי לרזות שוב".
הגוף שלך היה יפה בעינייך אז?
"בשיא הרזון שלי כן, למרות שהרגליים שלי הרגישו לי ענקיות כל הזמן. עם החזה שלי יש לי אישיו גם היום, כי הוא ענק, תמיד רציתי ציצי קטן. הטוסיק והציצי נשארו כי זה גנטי. אין מה לעשות".
אחרי שסיימה את התיכון התגייסה לחיל האוויר ושירתה כפקידה בקריה, אבל שם נתקלה בבעיה: בחדר האוכל הצבאי לא היה לה מושג כמה אחוזי שומן יש בגבינות, ועל השולחן לא הונח לחם קל. "לא אכלתי הרבה בכלל, אבל זה לא עזר ותוך כמה חודשים עליתי 15 קילו. לא האמנתי. בסך הכל אכלתי סלטים וגג שתי פרוסות לחם, לא התקרבתי לאורז, לפסטה או לפירה. הייתי יוצאת מחדר האוכל עם שזיפים כדי לא להתגרות מהחטיפים של הבנות וגם כי זה מזרז את מערכת העיכול, אבל השמנתי בכל זאת כי הגוף היה בגירעון ונכנס למצב של פיצוי. ממש התבאסתי".
הסביבה הבחינה בעליה המהירה במשקל. "המשפחה שלי העירה לי שהשמנתי, הם היו שואלים בתמימות איך התנפחתי ככה ומה אני אוכלת, הציעו לי לבדוק את הגלולות שאני לוקחת. אני זוכרת שדודה שלי רצתה לתת לי חולצה, ואז התחרטה ואמרה שבעצם היא תהיה קטנה עליי. סבתא שלי הייתה רואה אותי ואומרת 'את לא אוכלת קובנה, אבל מה זה עוזר לך?'. דברים כאילו הכי בצחוק, וזו סבתא שלי מה היא מבינה, אבל זה היה קשה. זה הדברים הקטנים שמעליבים אותך, למרות שאף אחד לא מתכוון להעליב. זה היה השלב שאכלתי דברים וזרקתי אותם החוצה אחרי שלעסתי".
המפקד שהתערב שלח את אלוש לקבוצת תמיכה שכללה פסיכולוגית, פסיכיאטר ותזונאית. רעות ישבה בין חיילות אחרות עם הפרעות אכילה, וחשבה שהמקום הזה הוא ממש לא בשבילה. "בהתחלה הייתי אומרת לעצמי שאני אדם עם ראש על הכתפיים, מה אני עושה כאן? הן כולן היו בולמיות ואני הייתי מוציאה את האוכל, לא מקיאה. אבל הבנתי שיש לי בעיה ועברתי את הטיפול. היום אני רוצה לעזור לאנשים להבין מה זה, ולדעת שזו יכולה להיות בעיה. הבנתי שהעניין עם המשקל מנהל את העולם. למדתי הדרכת כושר בזמן הצבא כי ראיתי כמה אנשים מתעסקים בגוף שלהם וזה חירפן אותי".
איך את היום?
"בזכות הטיפול והפגישות עם התזונאית בזמן הצבא התחלתי להרזות באופן מבוקר והדרגתי, ובשלוש השנים האחרונות אני לא זזה ממשקל של 52 קילוגרם. אני אוכלת הכל אבל באופן מאוזן, וגם באימונים אני שומרת על איזון, שום דבר שהוא קיצוני הוא לא טוב. אם אני אוכלת קרואסון אז אני לא אוכל גם טילון ובערב המבורגר וצ'יפס. אני לא מחסירה מעצמי שום דבר, זה פשוט עניין של איזון".
"הייתי מתעצבנת מהאדישות של אביב"
היא תמיד ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית, והקריירה של אביב, שלא למד מעולם משחק באופן רשמי, גרמה לחלום להיראות מציאותי ובר השגה. כבר במהלך התיכון שיחקה בהצגות ילדים, ואחרי הצבא התחילה לגשת לאודישנים. "שלחו אותי לסדרות נוער בעיקר, אבל דברים לא ישבו עד הסוף. לא היה לי מספיק ביטחון", היא מספרת.
התייעצת עם אביב?
"הייתי שואלת אותו כל הזמן מה לעשות או מה ללבוש, והוא היה אומר לי שאני צריכה להחליט לבד. בהתחלה הוא הכין אותי לשני אודישנים, אבל אז אמר לי שאני צריכה להרגיש בשלה עם עצמי כדי לקבל את ההחלטה וללמוד מטעויות. הוא אמר לי, 'תהיי את'. אמרתי לעצמי, 'מה זאת אומרת להיות אני?'. הייתי מתעצבנת מהאדישות שלו, רציתי שיעזור לי, אבל הוא אמר לי שהוא עבר את זה לבד ועדיין עובר את זה, ושזה חלק מהמקצוע. קיבלתי את זה".
באחד האודישנים בישרו הבוחנים לאלוש שהיא טובה מאוד, והוסיפו שהם ממליצים לה לפנות ללימודי משחק. "החלטתי לעשות מכינה של חצי שנה אצל יורם לוינשטיין, ולא הייתי בטוחה שאלך ללימודים עצמם. חשבתי שאם אחי לא למד משחק, למה אני צריכה לתת שלוש שנים מהחיים? זה נראה לי תובעני מדי. אחרי המכינה ניגשתי לאודישן קבלה לבית הספר ולא עברתי. קיבלתי כאפה. קיבלתי תגובות כל כך טובות מהמורים של המכינה, שמלמדים גם בבית הספר, ולא הבנתי איך זה יכול להיות. כתבתי מכתב ערעור, קיבלתי עוד אודישן והפעם התקבלתי".
העובדה שאביב שחקן מצליח ליוותה אותך בלימודים?
"כן. פעם עשיתי מונולוג, ויורם אמר לי בפסיכולוגיה הפוכה 'לך אין את האש שיש לאח שלך'. אמרתי לו, 'אתה רוצה אש? תקבל אש' ועשיתי מונולוג הכי טוב שיכולתי. הוא אמר לי שזו האש שהוא רוצה. זה כל הזמן שם, העניין עם אחי, אבל זה כבר לא מטריד אותי היום. יש עלייך חובת הוכחה. הוא מוכשר ומצליח ואת רוצה להוכיח שאת שם לא בגלל מישהו אלא בזכות הכישרון שלך".
זה מבאס?
"נראה לי שכבר הוכחתי את עצמי. אני עושה אודישנים כמו כולם, אחי לא יכול לסדר לי תפקידים, זה לא עובד ככה. אף אחד לא ייקח אותי כי אני אחותו, ייקחו אותי בגלל הכישרון שלי ובגלל ההתאמה שלי לתפקיד".
את צריכה לתת הרבה תשובות בגללו?
"כן. שואלים אותי אם אני שחקנית בגללו, למה אני לומדת והוא לא למד. אני עונה שלו יש את הדרך שלו ולי יש את שלי. הוא לא היה צריך את זה, הוא למד מהחיים ויש לו משמעת גדולה. אני צריכה מסגרת, זו אני".
לאחרונה התבשרה כי היא מועמדת לפרס שחקנית התיאטרון המבטיחה לשנת 2018 על תפקידה ב"סוליקא". למחזמר הזה האח אביב הגיע ופרגן, אבל לא בטוח שלהצגה השנייה בכיכובה הוא בכלל יוזמן, וגם לא כל בן משפחה אחר: ב"דונה פלור נשואה לשניים" היא מגלמת אישה מלאת תשוקה ומינית מאוד. היא מתמזמזת עם שחקנים על הבמה ומפשקת רגליים, לא משהו שיהיה לאבא ולאמא קל לראות. "לא עשיתי תפקידים כאלה בלימודים, אבל אמרתי שאני עושה את זה כי רציתי את המקום הזה. הייתה לי מחשבה על איך אבא יגיב, היה לי חשש מזה. בינתיים אבא לא ראה ואני לא רוצה שייראה, אולי האחים שלי יבואו לראות בהמשך. אני לא יודעת אם אני רוצה שהם יבואו".
בהצגה את לבושה לגמרי, אבל מה הגבולות שלך עם עירום?
"חזייה ותחתונים זה סבבה, אבל לא עירום מלא. בינתיים עוד לא קיבלתי תפקיד שמצדיק עירום, ואם זה ישתנה בעתיד אז צריך יהיה לבדוק שאי אפשר לצלם את זה, נניח, מהגב. ב'יש לה את זה', למשל, גילמתי את הבחורה שהחבר של הגיבורה בוגד בה איתה. אמרתי לבמאי שאני לא רוצה שיהיה עירום והם שמרו עליי שם, הייתי בחזייה ובתחתונים וגם את זה לא ראו. זה היה מכבד".
קשה יותר להיות אישה במקצוע הזה?
"כן, לא יודעת למה. אבל אני חושבת שמהפכת מי טו עשתה לנו טוב, אני רואה את זה בתיאטרון, מרגיש לי בסדר להגיד לבמאי אם יש משהו שלא נוח לי איתו. ב'דונה פלור' רצו שהשחקן ייכנס לי מתחת לחצאית באיזו סצנה ואמרתי שאני מרגישה לא בנוח עם זה. ניסינו בלי, וכולם הסכימו שזה אפילו יותר חזק ככה. אבל כל מקרה לגופו, כי כשראיתי את ההצגה 'הדיבוק', ששם רואים לשחקנית את הציצים, זה הרגיש לי אומנתי ועמוק ומוצדק ולא הפריע לי. זה לא היה סתם להראות ציצי כי אנחנו הולכים רחוק".
כמה הגוף שלך מעסיק אותך היום, בהתחשב גם במקצוע שדורש להיראות טוב?
"אני שלמה עם מי שאני בתקופה הזו. אני עושה אימונים בנוסף לתזונה נכונה ואני אפילו מאמנת אחרים, במקביל להצגות, כשיוצא, פעמיים או שלוש בשבוע. אני אוהבת את זה".
תסכימי להשמין 20 קילו בשביל תפקיד?
"כן, אני אעשה את זה. אם זה תפקיד עם שליחות מסוימת אז בטח. היום אני הרבה יותר מודעת לעצמי. היו ימים שגם בזמן לימודי משחק לא אכלתי כלום או שאכלתי קינדר בואנו ושתיתי רק אקסל לצהריים, אבל מהר מאוד אמרתי לעצמי 'היי נשמה, קחי שתי כאפות כי את לא אוכלת כלום וזה לא טוב".
צילום: יונתן בלום | איפור ושיער: מתן סבג