בחרו, התווכחו, הבינו שזה אידיוטי מדי בשביל להתווכח על זה וכתבו: נטע חוטר, עדן יואל, מאיה לקר, ניב שטנדל, תומר קמרלינג, אהוד קינן, ירון רוולסצ'י, יובל פגי, שרון טמיר
ההמצאה של העשור: דייסון
חרמנות אלקטרוניקה היא לא דבר חדש, רובנו חווינו אי אלו ריגושים עם מוצרי אפל, אבל השיא בתחום הוא ללא ספק הדייסון - שואב האבק האלחוטי והאובר-פרייסד שהפך להיסטריה, תחילה בקבוצות של אימהות ברשת ומשם, בזליגה איטית, בכל חלקי האוכלוסייה. האמת? בצדק. הוא יפה, הוא תלוי לנו על הקיר כמו יצירת אמנות ונשלף ממנו כמו אקדח. הוא קל ונעים לשימוש - אפילו יחסית לשואבי אבק, שהם תמיד קלים ונעימים לשימוש - והאלחוטיות שלו גורמת לו להרגיש הייטקי וחללי. לעולם לא נשתמש יותר בדברים עם כבל, אנחנו מהעתיד.
אפשר לראות בדייסון סמל סטטוס רקוב של בורגנות דהויה ותקינה, אבל הוא מספיק יפה, נעים וא-בינארי כדי לראות בו גם מהלך פמיניסטי שחותר תחת החלוקה המגדרית של מטלות הבית. נשים, ילדים וגברים, כולם מעבירים דייסון. בעשור הבא נגרום לזה לקרות גם עם סמרטוטי רצפה.
העשירה של העשור: ניקול ראידמן
רבות התחרו על התואר, וברבות הכוונה ללאה שנירר ושרי אריסון כי כמה מליאניות מעניינות כבר יש במדינה הזאת, אבל רק אחת ליוותה אותנו ככה בעשור הזה: מאז שפרצה עם "מעושרות" ב-2011, ניקול ראידמן הספיקה להפוך לידידתה הקרובה של שרה נתניהו ולחדור למעון ראש הממשלה. לגייס את ליברמן כסנדק של בנה, ואז להסתכסך איתו. להתפתח לאמנית סטוריז מוערכת. לאמץ את בני ציפר כחיית מחמד. לחלק שטרות כסף לנכים בהפגנה. להכיר לנו את המונח, האדם והממרח "פיליפ קירקורוב". וכמובן - לקמבק את אקי אבני בסדרת קליפים מרהיבים ושמועות על רומן. את העשור היא חותמת בפרידה מתוקשרת מהאוליגרך מיכאל צ'רנוי ובסקרנות לגבי הפרק הבא בחייה שעדיין לא ברור מה יכלול. מלבד, מן הסתם, כסף.
האקט הקוסמטי של העשור: הזרקות
בכל הנוגע למודל היופי, העשור התאפיין במעין דו-פרצופיות - הבנתם? – עם שתי מגמות מנוגדות לכאורה: האחת מקדשת את המראה הטבעי, נטול האיפור והריטושים והתכתיבים, והשנייה חוגגת את הלוק העשוי למשעי - מהגבות העבות דרך הציפורניים הדוקרניות ועד השתלת קוביות בבטן וסיליקון בישבן. הנוכחות המוגברת של ההזרקות תופסת מקום טוב באמצע, ולמעשה מגלמת את האג'נדה המשותפת להן - זו שקוראת להפסיק להתנצל, להתבייש ולהסתיר. זה חלק בלתי נפרד מהפופולריות של ההזרקות (והמילויים, והחומצות): מה שבעשור הקודם התפרש כאקט שעדיף להכחיש הפך בחסות נשים כמו נעמה קסרי וקיילי ג'נר ללגיטימי ואף מתבקש. תורמת לכך גם העובדה שמדובר בהליך פשוט, מהיר, זמין וזול - לפחות ביחס למתיחות הפנים שהיוו בעבר את חוד החנית של המלחמה בקמטים.
יכול להיות שבעוד עשר שנים נספיד את הבוטוקס והפילרים לטובת קפסולות נעורים או פילטרים חיים, אבל סביר שהשאיפה לשפץ ולשפר לא תלך לשום מקום - והעשור האחרון הפך אותה לטבעית מאי פעם.
הקללה של העשור: "שיאנוס אותך סודני"
האם אתן זוכרות את הפעם הראשונה שבה - ככל הנראה ברשת חברתית כלשהי - מישהו הגיב לכן ב"אמן שיאנוס אותך סודני"? סביר להניח שכן. מי יכול לשכוח איחול כל כך פרטיקולרי. בעוד "שתקבלי שיתוק" או "שתחטוף סרטן" הם אמנם לא נעימים, אבל איחולים כלליים שלא מקפחים אף מגדר, "שיאנוס אותך סודני" מופנה לנשים בלבד, עם הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להן – אונס. האם רוב הנשים אומרות לעצמן "טוב, אם איאנס אז לפחות שלא יהיה סודני"? כנראה שזו לא מחשבה שעוברת להן בראש, אבל למאחל כן. לא רק שיאנסו אותה, אלא שזה גם יהיה סודני, כי הוא חייב לחשוף גם גזענות – סודנים הם אנסים, ואונס על ידי אדם שחור גרוע יותר. זו קללת העשור כי היא מצליחה לשלב בתוכה את ארבעת המרכיבים העיקריים שזיהמו אותו: מיזוגיניה, אלימות מינית, גזענות וקסנופוביה.
הזוג המוזר של העשור: דניאלה פיק וקוונטין טרנטינו
דניאלה פיק וקוונטין טרנטינו נשואים. קוונטין טרנטינו פיק. וואו. קוונטין פאקינג טרנטינו, גאון הקולנוע שנודע בזכות שילוב של אלימות, הומור ויחסים מורכבים בין גברים לנשים, שותה בימים אלו הפוך דל ב"לנדוור" רמת אביב. תראו מה זה החיים האלה, רגע אחד אתה משכנע את אומה תורמן לדרוך על גלגל העין של דריל האנה, וברגע הבא אתה וצביקה פיק נאנחים על כוס תה.
זה נראה כל כך מוזר, אבל האמת שזה בא בול. תחשבו על כל הסרטים של טרנטינו, על הרגעים הכי מופרעים בהם, ועכשיו תחשבו על משפחת פיק; הם פי אלף יותר קיצוניים מטרנטינו. לכן החיבור הזה עמוק משנדמה לנו, התאמה מהממת. בכלל, עזבו את "כלבי אשמורת" או "קיל ביל": להתחתן עם משפחת פיק זה הדבר הכי אדג'י שטרנטינו עשה בחיים שלו.
הפחמימה של העשור: רוזלך
אוקיי, מתי מגיע השלב בחיים שבו לגיטימי לשבת כל יום בלנדוור ולהזמין רוזלך שוקולד או לוטוס, כל יום אחד אחר, ופשוט לחיות ככה את החיים ולהיות שמחים באמת? ובכן, עושה רושם שקוונטין טרנטינו כבר שם. הלוואי שיום אחד גם אנחנו נוכל.
סליחה שאנחנו סחים בלטה, סליחה שאנחנו כל כך מיינסטרים שגלגלצ העבירו אותנו פלייליסט בלי שהוצאנו שיר, סליחה שאנחנו. אבל רוזלך זה הדבר הכי טעים בעולם. אין הרגשה מספקת יותר מלשבת מול ערימת המאפים המהבילה והלחה הזאת ולדעת שלפניך כמה רגעים של אושר טהור, של התגלות ושל התעלות. אנשים הצטרפו לכת על פחות.
הז'אנר של העשור: טרו קריים
זה היה עשורם היפה של הפשעים האמיתיים והניסיון לפענח אותם (לא תמיד בהצלחה). בגרסאות גבוהות מצח כמו הפודקאסט "סיריאל" והסדרה "לעשות רוצח", בדוקואים מקומיים כמו "צל של אמת" וגם בתכניות לוחמניות כמו "המתחזים", הטרו קריים היה בכל מקום. הוא ניצל את החיבה החדשה לבינג', ריתק צופים לספות מרוב מתח וכמעט תמיד פרט על נימים רגשיים עם סיפורים אנושיים מעוררי הזדהות. בכלל, הטרו קריים מספק פורקן רגשי קלאסי: הוא מזהיר אותנו מפני העולם המטורף והמסוכן שאורב לנו בחוץ (מי חשב שקצרין יכולה להיראות מאיימת כל כך?), וגורם לנו להרגיש אסירי תודה על הקיום האפור והצנוע שלנו.
המוות של העשור: הרב עובדיה יוסף
לא נגרע חלילה ממיתות חשובות אחרות בעשור הזה - אריק אינשטיין, ארית'ה פרנקלין, לאונרד כהן, דיוויד בואי, עמוס עוז - אבל משהו במותו של הרב עובדיה לחץ לישראלים באחת הנקודות הכי רגישות שלהם. במותו, ובעיקר במסע הלוויה הענק שנערך לו, ציווה לנו הרב עובדיה להבין כמה התרבות הישראלית איננה מושתתת רק על אשכנזים יפי בלורית שמפארים את המדינה הישנה והטובה שהייתה פה פעם, אלא גם על, יו נואו, מזרחים ומזרחיוּת. על מסורת ספרד ועל הקשר הלא פשוט שישראל החילונית מנהלת עם מסורות יהודיות. מאות האלפים שיצאו ללוות את ארונו של הרב עובדיה הפתיעו את התקשורת, שלא חשבה עליו כעל אייקון תרבותי, אבל בדיעבד לא היו צריכים להפתיע אותה בכלל.
כוכבת הפופ של העשור: אריאנה גרנדה
על פניו, גרנדה הייתה אחת מאלף. היא בוגרת ערוץ דיסני כמו מיילי סיירוס ובריטני ספירס, והיא הוציאה אלבומי פופ מתוקים כמו סלינה גומז ודמי לובאטו. אבל היו לה סבלנות, כישרון וצוות מנהלים דורסני. כל זה היתרגם לשורת להיטי מועדונים ("Break Free"), שיתופי פעולה מצליחים ("Bang Bang") ואלבומי פופ סליזיים ששום שיר מהם לא יצא לך מהראש לעולם ("Natural Woman"). היא ערבבה מתיקות, רגישות וסקסיוּת לתמהיל מדויק. היא שכללה לכדי אמנות את הדימוי שלה - סווטשירט מעל רגליים חשופות, שיער ארוך אסוף לקוקו צולפני - וניהלה דיאלוג תמידי עם מעריציה כדי להבין בדיוק מה הם אוהבים. כנראה לא הכרתם אותה בכלל לפני עשור, אבל ברגע הזה, בסיום המסוים של העשור המסוים הזה, אריאנה גרנדה היא אצולה.
פריט הלבוש של העשור: יוניקלו
מתישהו בעשור האחרון הפכנו כאומה לדובי קוטב. מעיל היוניקלו, על שלל צבעיו ואורך שרווליו, הפך לדבר המאחד ביותר פה - שמאל וימין, אלפיון עליון ועובדי משק, אזרחים מן השורה ורמטכ"לים לשעבר שעדיין מסתדרים בשלשות. זה אפילו לא משנה אם הוא באמת של יוניקלו, העיקר שהוא נפוח ומבריק, ניתן לכווצ'וץ' אל תוך שקית קטנטנה ובמחיר בר השגה. באקלים אופנתי של טרנינגים מעוצבים ונעלי נוחות, להתלבש כמו איש מישלן היה הצעד הבא והמתבקש. אבל הכיעור מה איתו? והאם הטרנד הזה יחלוף יום אחד? שימו על עצמכם מעיל כזה, ותראו אם תוכלו לוותר על העונג החמים הזו מתישהו בקרוב.
הנחוש של העשור: לירן חולצה אפורה
בשנת 2014 פורסם באתר Xnet "ראיון מקיף ראשון" עם לירן "חולצה אפורה" אלזסר. כבר אז נשאלה השאלה איך חיפאי אלמוני מצליח להשתחל לתוך סיקור של כל אירוע חדשותי משמעותי. "ההצלחה לא שינתה אותי", הכריז לירן כעבור שנה בראיון ל"הארץ", ואכן, דמותו אפורת החולצה המשיכה ללוות את העשור הטלוויזיוני בעקביות מעוררת השתאות. בעידן שבו טרולים הם כבר מזמן לא רק אגדת עם נורדית, לירן חולצה אפורה הוכיח לנו שאפשר להידחף לתוך התמונה לא על מנת לעורר פרובוקציה, אלא רק כדי להרגיש חלק מההיסטוריה. מהבחינה הזאת, ובאירוניה מושלמת, דווקא האדם המזוהה ביותר עם הידחפות קומפולסיבית למרכז העניינים לימד את כולנו שיעור בצניעות.
המסעדה של העשור: מחניודה
היא הוקמה אמנם בשלהי העשור הקודם, אבל הייתה מרכיב קריטי בעיצוב החיים הקולינריים שלנו בעשור הזה. המסעדה שהקימו השפים אסף גרניט, אורי נבון ויוסי אלעד הרימה את שוק מחנה יהודה כולו, הביאה לירושלים סועדים שברגיל לא מגיחים החוצה מגבולות תל אביב והראתה את הדרך לטרנד של מסעדות שוק שבאו אחריה. מה שהחל כמסעדה אחת קטנה הפך עם השנים לאימפריה עולמית שמפיצה באופן בינלאומי את המטבח המקומי שלנו, וזאת לבדה סיבה לזכייתה כאן - כמו גם העובדה שיותר מעשור לאחר פתיחתה, עדיין צריך להמתין שבועות וחודשים לשולחן. זה מצב שאין לו אח, רע או בן דוד דרגה שנייה בקולינריה המקומית.
עם שמות כמו "טרטר שער שכם" ו"שקשוקית קבב מפורק", המנות של "מחניודה" הן ערבוב של כל מה שקורה באחד השווקים הכי צבעוניים בארץ. החזון הוא של טעמים עזים וצבעוניות, היסטוריה מקומית וטכניקות בישול אירופאיות, וכבר יותר מעשר שנים שזה פשוט עובד.
הדמות הקולינרית של העשור: אייל שני
הגבול בין גאונות לטרלול תמיד היה דק, והוא הופך לדק אפילו יותר כשאייל שני מועך בחושניות עגבנייה וממלמל בקולו הצרוד "שחלותתתתתת". אבל בסוף אתה תוקע פיתה עם תפוח אדמה במזנון, זה הדבר הכי טעים בעולם ולך תתווכח עם במיה.
זה העשור שבו השפים הפכו לרוקסטארז משוגעים שבעצם עושים אמנות, אז לגיטימי לשלם אצלם 500 שקל לאדם בארוחה שאחת המנות הראשונות בה היא קולרבי (ב-80 שקל). עשור שבו למדנו להגיד "חומרי גלם" ו"מנה של גמר" ו"זה אני על הצלחת" ו"סרוויס". שני הוא המייצג הכי מובהק והכי פרוע של העשור הזה, זה שלא ברור אם הביא למסך יותר אישיות או יותר אוכל, אבל שמחנו לטעום משניהם. כבר דיברנו לא מעט על הדימויים והליריות והפילוסופיה והתפריטים המתפייטים, הוא זכה לפרודיות ולחיקויים ואז טס לניו יורק ועשה שם את הכל מחדש בתוספת עגבנייה ב-24 דולר. תגידו מה שתרצו על אייל שני, על הדמות, האוכל או המחירים, אבל דבר אחד בטוח היה איתו בעשור הזה: כיף.
ספר העזרה העצמית של העשור: "הוּגֶה: סוד האושר של הדנים"
חצי עשור לקח לנו להבין אם אומרים "היגה" או "היוגה" או "הוגה", בחצי השני שלו קנינו נרות ארומטיים מאיקאה והחלטנו שפרקט הוא תנאי בסיס למגורים. ובכן, הוא לא. ספר הלייפסטייל הסקנדינבי הבהיר לנו שבכל הנוגע לחיים, טעינו בהכל.
לפי ה"הוגה", אנשים צריכים לבלות יותר זמן בבית מול אח מבוערת, עם חברים ובני משפחה. עלינו להסתפק במועט, ללבוש בגדים רכים מצמר ולהקפיד על אווירה של רוגע וחום. והכל נכון, מן הסתם, חוץ מזה שאנחנו חיים בישראל ולא באחת ממדינות סקנדינביה ובנובמבר היו כאן 30 מעלות ובלטות צוננות אמנם פחות יפות מפרקט מהביל, אבל יותר מתאימות למזג האוויר. אין לנו אח מבוערת ומדינת רווחה או צורך ממשי בצמר. הוגה הוא לייף סטייל מתוק ומקסים אך מבוסס אקלים ומנוגד לחלוטין לאופי הישראלי, כך שלמרות ההייפ ההיסטרי הוא נותר, עבור מרבית הישראלים, בגדר רעיון.
הגורו של העשור: מארי קונדו
"סוד הקסם היפני", ספר העזרה העצמית וסידור הבית של מארי קונדו, העיף לנו את המוח. קונדו היא קפסולה ננסית של יפן, סניף של מוג'י באדם, אישה בעלת הבעה אחת (חיוך) והמלצה: להעיף מהבית את כל מה שלא גורם לכם לאושר. זה מהפכני, זה לבוא לאנשים שקנו את הכל ולהגיד להם "סבבה, עכשיו תזרקו הכל". אפשר אפילו לומר שההצלחה העצומה של ספרה התניעה מחדש את המינימליזם.
השאיפה של קונדו היא שנחיה בחללים ריקים, נטולי גירויים, המקבילה הוויזואלית לדממה. אז נכון, זה לא מאוד מתאים לערכי המותג הישראליים - תרבות שנוסדה בבלגן, פורחת בברדק ולא בטוח שיש לה יכולת לשגשג במצב של סדר - אבל היא כן הציתה בנו את הרעיון המהפכני שאולי, רק אולי, אפשר לחיות עם קצת פחות. אה, והיא גם לימדה אותנו לקפל ג'ינסים בצורה מהממת.
הדרינק של העשור: ג'ין אנד טוניק
אין משקה אלגנטי יותר מג'ין אנד טוניק, עדיף עם מלפפון, וזה כנראה היה נכון תמיד, אבל בעשור האחרון יותר ויותר אנשים הבינו את זה גם בישראל – עד כדי כך שלפני כמה חודשים נפתח בתל אביב בר הג'ין הראשון בארץ. סנובים של אלכוהול יכולים לפתח שיחות משמימות גם על בירת בוטיק או יין טבעי, אבל סנובים של ג'ין וטוניק יכולים לעקוף אותם בסיבוב עם שיחות על בוטניקה.
האובדן של העשור: פרטיות
כולם יודעים עליכם הכל. גוגל, פייסבוק, ווטסאפ ואינסטגרם אוספים עליכם את כל המידע ואוגרים אותו בענן שבו הכל מקוטלג, מוצלב, מחולק, ממוספר וכל זה, בשביל להתאים לכם פרסומת וכנראה בשביל עוד דברים. שמענו על "קיימברידג' אנליטיקה" וכנראה שלא היינו צריכים להשתתף במשחק הפילטרים ההוא בפייסבוק שבטח גנב את כל הפרטים שלנו והעביר לפוטין, אבל נו, הספינה הזאת כבר הפליגה יחד עם פרטי האשראי שפיזרנו בכל אתר קניות מפוקפק ברשת. בעשור הזה איבדנו את הפרטיות, אז אין טעם להגן עליה יותר. זה חסר תועלת. המשימה לעשור הקרוב היא ללמוד איך חיים בלעדיה.
תחושת העשור: חוסר אמון
מה משותף לפייק ניוז, דיפ סטייט, אדוארד סנודן, ויקיליקס, פריחת תאוריות הקונספירציה, מתנגדי חיסונים ופרשת תאיר ראדה? תחושת חוסר אמון. הצמרור המזדחל, המסמרר, הפרנואידי, המשתלט, ההרגשה שאי אפשר לסמוך על אף אחד. שכולם מסתירים מאיתנו מידע או גונבים את שלנו, פועלים לפי אינטרסים נחבאים ואפלים. שהעולם מנוהל, מרושת, פועל אחרת לגמרי ממה שמספרים לנו. שאנחנו לא יודעים כלום.
חוסר אמון הוא הסנטימנט המרכזי של העשור הזה, ואפשר להאשים בזה בין היתר את הרשתות החברתיות ואת חשיפת המידע בפרשות כמו ויקיליקס וסנודן. אבל יותר מכל, הרגש הזה הוא תוצר של אנשים, אזרחים, שמרגישים נטושים. שהמערכות שאמורות לדאוג להם ולהגן עליהן – המשפט, הרווחה, הבריאות, החינוך, המשטרה, התקשורת – אכזבו אותם בזו אחר זו. יש פוליטיקאים שמנצלים את זה לצרכיהם, אבל בבסיס מדובר במחאות עממיות שמקורן בתחושת בדידות וחידלון. כל המוסדות במדינה דופקים אותנו, אנחנו מרגישים לבד, אנחנו לא מאמינים לכם יותר. ואת זה ייקח הרבה יותר מעשור לתקן.
הונאת העשור: WeWork
בספר "Trick Mirror" שיצא השנה, טוענת כתבת ה"ניו יורקר" ג'יה טולנטינו כי ההונאה, או התרמית, היא האתוס המעצב של דור המילניאלז – דור שהחל את חייו הבוגרים בהתפוצצות בועת הנדל"ן האמריקאית והמשבר הכלכלי העולמי, והבין שהדרך היחידה להתקדם בעולם היא באמצעות רמייה. בילי מקפרלנד, מארגן פסטיבל פייר שהתגלה כנוכל חסר בושה, הוא אחת הדמויות שבהן עוסקת טולנטינו, משום שהמקרה של הפסטיבל המופרך הדגים עד כמה הונאה היא רוח הזמן. היא מתייחסת גם לנשים שמשתמשות במושגים פמיניסטיים כדי להיות חלק מהשיטה הקפיטליסטית, לחברות טכנולוגיה שהמוצר שלהן לא תורם דבר בעל ערך לעולם ולחברות כמו אמזון ואובר שטענו שהן רוצות לשנות את הסדר הקיים, אבל פוגעות בזכויות עובדים יותר מכל החברות שהיו לפניהן ושיש להן השפעה הרסנית על הכלכלה.
הספר של טולנטינו יצא לאור באוגוסט, ואפשר להניח שהסיבה היחידה שמייסד WeWork אדם נוימן לא מוזכר בו, היא שהנפילה המפוארת שלו התרחשה לאחר שהספר היה כתוב. נוימן, מעין מספר סיפורים אקסצנטרי, חובב טקילה יקרה ופולחן אישיות, שחברת הנדל"ן המנופחת שהוא עמד בראשה הציגה את עצמה כחברת טכנולוגיה וקיוותה לצאת להנפקה לפי שווי של 47 מיליארד דולר בספטמבר, מצא את עצמו מודח מהחברה לאחר שהתברר ששוויה האמיתי נמוך בהרבה ושהיא מפסידה מאות מיליונים בשנה. או בקיצור, התברר שזו בסך הכל עוד הונאה.
הסלבריטי הלהט"בפקית של העשור: בל אגם
הקלות והקוּליות שבה הפכה בל אגם לאישה מסוקרת היא שיעור לסלבס ישראלים באשר הם. נסו למצוא מי שיגיד עליה מילה רעה - לא תצליחו. נסו למצוא מסיבת יום הולדת מתוקשרת שהיא לא מוזמנת אליה - כנ"ל. בל אגם היא קונצנזוס, מאמי לאומית כמעט, והעובדה שהיא אישה טרנסית מזרחית - כלומר, שייכת לאחת האוכלוסיות הכי מקופחות ולא מיוצגות בתרבות בישראל – לא עמדה לה לרועץ בשום שלב. היא כוכבת שהתקבלה באהבה על ידי הקהל הרחב, בלי לגרוע מהאג'נדה הסופר-חיובית שהיא מקדמת. והאג'נדה הזו, אגב, לא הייתה מובנת מאליה בישראל של לפני עשור.
האישיות הטלוויזיונית הלהט"בית של העשור: רופול
דראג התקיים לפני רופול וימשיך גם לאחר שיבחר לתלות את הפאה, אבל איש בעולם לא היטיב כמוהו להפוך את האמנות הזו לתעשייה. "המרוץ לדראג", תכנית הריאליטי טובת הלב שהוא מוביל כבר יותר מעשור, הפכה ללהיט טלוויזיוני מסביב לעולם ולתופעה תרבותית. מיליוני ילדים וקשישים, סטרייטים, קווירים וכל מה שבתווך (לא שיש תווך! מגדר הוא שקר והכל לג'יט) צופים ב"המרוץ לדראג", מטמיעים את הביטויים שהם שומעים בה, מוסיפים עוקב באינסטגרם למלכות מקומיות או הולכים לנשף דראג. בעשור שבו המאבק על ייצוג אוכלוסיות הפך למרכזי כל כך, לא הייתה פרסונה נכונה יותר לאהוב ממלכת דראג שחורה עם פה ג'ורה ושיער פלסטיק שמגיע עד השמיים.
ביטוי הרשת של העשור: "לשבור את האינטרנט"
זה התחיל ב-2014, עם תמונת הישבן של קים קרדשיאן על שער מגזין "פייפר" והכיתוב "שברי את האינטרנט קים קרדשיאן", שבהחלט עשתה זאת. לשבור את האינטרנט זה בעצם להפוך לוויראלי, השאיפה הכללית של העשור. קים קרדשיאן שברה אותו מאז עוד כמה פעמים, כמוה עשו גם אלפי אנשים אחרים, ולא מעט ניסו ונכשלו.
לשבור את האינטרנט באופן מתוכנן, כמו שעשו בפייפר, זה נדיר. רוב שבירות האינטרנט הן הפתעות בלתי צפויות, לפעמים לא נעימות, וכמעט אף אחת מהן לא מכניסה כסף. אם בעשור הקודם הוקדשה הוויראליות לסרטוני חתולים וילדים מצחיקים שנושכים אצבעות, הוויראלי של העשור הזה היה סרטוני קטטות, פוסטי שיימינג ופורנו נקמה. אפשר להתנחם בכך ששבירת האינטרנט הגדולה מכולן בעשור האחרון היא דווקא תנועה חברתית שמנסה לחולל שינוי, אבל זאת כבר הקטגוריה הבאה.
התנועה החברתית של העשור: MeToo
שלוש השנים האחרונות של העשור, מאז שהתפוצצה פרשת הארווי ויינסטין ב-2017, הוקדשו ל-MeToo. זה התחיל בהאשטאג ברשתות החברתיות, התפשט במהירות והפך לתנועה חברתית פמיניסטית שיוצאת נגד הטרדות ותקיפות מיניות וממחישה את שכיחותן. ב-16 באוקטובר 2017 הוזכר הביטוי בפייסבוק כ-4.5 מיליון פעמים; באותו יום הוא הופיע גם חצי מיליון פעמים בטוויטר. כמות השחקניות והסלבריטאיות ששיתפו סיפורים על הטרדה או תקיפה מינית היא פשוט עצומה, וכך גם כמות המפורסמים שהואשמו, ביניהם ביל קוסבי וקווין ספייסי.
התנועה ספגה המון ביקורת, מ"הרסתן את הרומנטיקה" ועד "אני כבר מפחד לעלות עם אישה במעלית". הבקלאשים לא מפסיקים להגיע, מגברים ונשים כאחד, וההשפעות שלה עוד ייחקרו דורות קדימה - אבל המשמעות שלה כבר אדירה. היא איחדה את הנשים בהכרה המשותפת שכולן עברו הטרדה או תקיפה, שזה קשה לאללה, ושנורא עוזר לדעת שאת לא לבד.
התחקיר העיתונאי של העשור: רונאן פארו על הארווי ויינסטין ב"ניו יורקר"
כשאנחנו מדברים על תנועת MeToo אנחנו כמעט תמיד מדברים על ההשפעה שלה על חיי היומיום – על יחסי הכוחות במקומות עבודה, על מה אפשר להגיד ומה לא ועל הלגיטימציה להשמיע קול ולהתלונן על הטרדות ותקיפות מיניות. אבל בין הכוחות המניעים של המהפכה הזו, שעדיין לא קרובה לסיומה, היו כמה עיתונאים שהעבודה שלהם אחראית לכל זה. אחד מהם הוא רונאן פארו, שהתחקיר שלו על הארווי ווינסטין שפורסם בניו יורקר ב-2017 (כי מקום העבודה השני שלו, NBC, סירב לפרסם אותו) חשף את המעשים המזעזעים של המפיק ההוליוודי. ההאשמות פורסמו במקביל גם ב"ניו יורק טיימס", אבל התחקירים של פארו חשפו עולם אפל של אנשים בעלי השפעה שהגנו על ווינסטין ואת שיטות ההפחדה והמעקב שהוא הפעיל – בסיוע סוכני מוסד לשעבר - כדי למנוע את פרסום הטענות לתקיפה מינית מצד עשרות נשים.
בישראל בלטו העיתונאים הנחושים שעבודתם הובילה לכתב האישום בתיק 4000, הלא הוא תיק "בזק-וואלה" שבו מואשם ראש הממשלה נתניהו במרמה והפרת אמונים. הפרשה החלה בתחקיר בפרסם גידי וייץ ב"הארץ" ב-2015, ובו חשף את המעורבות של שאול אלוביץ' בהטיית הסיקור לטובת נתניהו באתר. גם כאן ב-Mako, אביב הורביץ חשף בטוריו פרטים על הנעשה מאחורי הקלעים בוואלה, ובין השאר חשף את הסיקור האוהד של שרה נתניהו. עיתונות היא מקום שבו האובססיביות משתלמת.
האכזבה של העשור: לואי סי.קיי
איזה באסה עם לואי, יא אללה. כי לואי אף פעם לא היה סתם קומיקאי או סלב. הוא לא עוד אחד שיצא סוטה ואפשר להחליף בסלב אחר סוטה פחות. אין לו תחליף. הוא גבוה בכמה מדרגות רוחניות מכל אחד אחר, הוא הקומיקאי הפילוסוף, השונה, החכם, האנושי. זה שאמר לנו שזה בסדר לאהוב את עצמנו ואחרים, לא משנה כמה אנחנו עלובים. מי שנכח לפני שנתיים בהופעה שלו בירושלים בטח זוכר כמה מצחיק הוא היה, אבל מעבר למצחיק – מרגש, חכם, מזכך. מצד אחד הוא מדכא, מצד שני הוא האדם שתשלח לגג של בניין כדי לשכנע מישהו לא לקפוץ.
האם הגיע הזמן לסלוח ללואי על שנהג להביא ביד מול נשים ואז ניסה גם להשתיק כמה מהן כדי שלא תיפגע לו הקריירה, ומאז מסרב להתייחס לנושא? אפשר לדון בזה, אבל זה לא באמת העניין. גם אם לקנות או לא לקנות כרטיסים להופעה שלו. תקנו, אל תקנו, למי אכפת. לואי אכזב בגלל כל הדברים שהפכו אותו ליותר מקומיקאי, בגלל שהוא הרגיש תמיד כל כך אמיתי וכל כך הומניסט, והתברר שהוא קצת שיקר בשניהם. אז אולי אפשר לחזור לאהוב את לואי סי.קיי; זה פשוט כבר לא יהיה אותו לואי של פעם.
האכזבה הטכנולוגית של העשור: סנאפצ'ט
סנאפצ'ט לימדה את העולם שזה בסדר לצלם סרטונים לגובה ושיימשכו רק כמה שניות, שזה בסדר לתעד את עצמנו למוות בעומס חזותי על סף האפילפטי (אבל חובה שהתיעוד הזה ייעלם, ומי שחושב אחרת – אוקיי, בומר).
סנאפצ'ט שאפה להחליף את פייסבוק ואינסטגרם ולהפוך אותן לטרנד חולף של זקנים שעדיין משתמשים במחשב שולחני ומקישים במקלדת באמה בלבד, אבל לא הפכה לדבר הבא. היא חטאה בהיבריס וסירבה לצ'ק של 3 מיליארד דולר ממארק צוקרברג, שכעבור שלוש שנים פשוט העתיק ללא בושה את הסרטונים האפילפטיים המתנדפים שמצולמים לגובה, שאותם אנחנו מכירים כיום כסטוריז באינסטגרם.
אחרית דבר: אינסטגרם נאבקת כיום על מקומה בעולם שיתוף הכלום בעקבות ההצלחה המטאורית של טיקטוק הסינית, ואילו סנאפצ'ט (שהפכה מאז לסנאפ) מטפסת אט אט מעלה, אבל בעיקר בקרב - חכו לזה - דור X ובומרים.
מם העשור: בן הזוג שדעתו הוסחה
בן הזוג מוסח הדעת, במקור "Distracted boyfriend", נולד כתמונת סטוק של בחור שצועד יד ביד עם חברתו ומסתובב לאחור על מנת לבחון אישה אחרת שנראית בערך כמו בת הזוג שלו. אין מתאים יותר לתאר את עשור הפרעת הקשב הזה. העשור שבו כולנו, בכל רגע נתון, לא ממש היינו שם. לא פלא שהעשור הזה הביא לנו את המונח FOMO – הפחד מלהפסיד דברים, שנבע מהגילוי שדברים כל הזמן קורים, בכל מקום, ושאנחנו לא שם. התחזית: זה לא יימשך ככה. בעשור הזה נתנתק, בגלל אידיאולוגיה או מטעמי וול ביינג. הפומו יתחלף בג'ומו (ג'וי אוף מיסינג אאוט), כולנו נתכנס טיפה ונהיה פחות מוסחים, בזוגיות שלנו ובכלל.
הפוסט של יאיר נתניהו של העשור: רפטליאנים
אמנם לא קל לבחור, אבל פוסט הרפטליאנים של יאיר מלפני שנתיים הוא עדיין הטופ בתוצרת הרשת של בנו הבכור של ראש הממשלה. תחת הכותרת "שרשרת המזון" הצליח נתניהו לשלב אנטישמיות וקונספירציה ברמה כל כך גבוהה שאפילו מנהיג ה-KKK לשעבר, דיוויד דיוק, פרסם הודעת תמיכה: לפי המם, המיליארדר היהודי האולטרה-שמאלני ג'ורג' סורוס שולט באנשי הלטאה (תאוריית קונספירציה ותיקה שלפיה רפטליאנים חייזריים שלבשו דמות אדם הם למעשה אלו ששולטים בעולם), ואילו הלטאתיים שולטים בעצמם באגודה הסודית "אילומינטי" (קונספירציה מהממת בפני עצמה), שמצדה שולטת באהוד ברק, אלדד יניב ומני נפתלי (שבמם מצויר אוחז חמגשית).
כאילו כל זה לא יפה מספיק, את המם שיתף יאיר מעמוד הפייסבוק הנידח "ממים צפופים נגד קקיהומושיט שמאלני". גרסאות מוקדמות שלו נפוצו כבר לפני שנים בפורומים של האלט רייט, אבל במקום סורוס היה שם איור של יהודי. הפוסט הזה בישר למעשה את עידן יאיר נתניהו ברשת, ומהווה תרכיז של ישותו הווירטואלית והמהפנטת: מטורלל, קונספירטיבי, פרנואידי וכועס.
הפרי של העשור (וכן, זה פרי, תגגלו את זה): אבוקדו
אבוקדו, החמאה של הטבע. האמת היא שהוא הפרי (אנחנו חוזרים, לא ירק!) של כל עשור, אבל עושה רושם שלקח זמן לעולם להסתנכרן.
בעשור הזה למדנו שגם באוכל יש גיבורי על, ואבוקדו הוא סופר-פוד, כך שהיפסטרים בכל רחבי העולם יעלו לאינסטגרם תמונות שלו על טוסט שהם אכלו בבית קפה בניו יורק ב-15 דולר. טירוף האבוקדו השתולל בכל חצי הכדור המערבי, כולל מקומות שמגישים רק מאכלים מאבוקדו, ועלייה עצומה בביקוש שהובילה ללא מעט בעיות - ביניהן כריתת יערות לא חוקית במקסיקו כדי לפנות מקום לגידולי אבוקדו (וקרטלי סמים שגורפים שם את הרווחים). בישראל, לאחר עונה שחונה של אבוקדואים גרועים, קשים וצמוקים, עושה רושם שהמצב השתפר והבציר הנוכחי בחורף ("חורף") מהמם בינתיים. תודה לאל.
צמח הבית של העשור: מונסטרה
עציצי הבית הם ללא ספק הפריט העיצובי של העשור, מתאימים באופן מושלם לצעירים שעוברים דירות באופן תדיר, מביאים ילדים בגיל מאוחר יותר ומתקשים להתחייב לטיפול בחיית מחמד כמו כלב או חתול. הם גם מצטלמים מאוד יפה לאינסטגרם – ובמיוחד צמח המונסטרה המשונה, שעליו הגדולים מטילים צל דרמטי ופטוגני. המונסטרה הוא צמח טרופי שמקורו בג'ונגלים של מרכז אמריקה, אבל היום יותר סביר שתראו אותו נח על רצפת בטון מוחלק במגזיני עיצוב. הוא לא מאוד אוהב שמש, ישמח להשקיה מתונה ויכול לחיות טוב מאוד גם בבית שאין בו מרפסת. הוא היה אהוב מאוד גם בשנות ה-70 הגרוּביות, אבל אז לא היה לו השטאג פופולרי (#monsteramonday).
חיית המחמד של העשור: חיית תמיכה רגשית
חיית תמיכה רגשית היא חיה מלווה – כלב, חתול, ארנב, צב, טווס או מה שתרצו - שפסיכולוג או פסיכיאטר קבעו שיכולה לסייע לאדם עם מוגבלות כלשהי ולשפר לפחות סימפטום אחד שלה, לכן יש לה אישור ללוות אותנו במטוסים ובמקומות אחרים שחיות מחמד לא מורשות על פי רוב להיכנס אליהם (וכמובן שמיד התפתח שוק זיופים סביב אישורי חיות המחמד הרגשיות, כי יש אנשים שסתם רוצים לעלות לטיסה עם הפומרניאן שלהם).
חיית העשור היא חיית מחמד רגשית - ולא, נגיד, סתם כלב או חתול או תמונה היתולית מקבוצת הפייסבוק "צילום פרוקי רגליים, חרקים וזוחלים" – כי מה שחיות עושות מאז ומתמיד, גם לא בעשורים מטורללים מספיק כדי לקבל על זה אישור פסיכיאטרי, זה לספק תמיכה רגשית. קחו אחת הביתה.
פרוק הרגליים של העשור: אדם דרייבר
מרגע שהפך למישהו שמדברים עליו, בתפקיד שנשא את שמו הפרטי ב"בנות", לא היה כל ספק שאדם דרייבר משתייך למשפחת פרוקי הרגליים – חגב? גמל שלמה? חגב שלמה? – פשוט בגרסה קצת יותר אנושית והרבה יותר גבוהה (1.89 מ', וזה שהוא נראה יותר רק מוכיח את הנקודה: האיש הוא חרק שיצא משליטה. אגב, בדקנו, אין לו מפרקים כפולים. הם רק נראים ככה, אז שוב, מ.ש.ל).
למרות נתוני הפתיחה הזואולוגיים, דרייבר הוא אחד השחקנים הבולטים והטובים שצמחו – בקעו? – בעשור הזה. התפקידים האחרונים שלו מעידים לא רק על איכות אלא גם על מגוון; החל בנבל קיילו רן בטרילוגיה הנוכחית של "מלחמת הכוכבים", עבור באהבל ב"לוגאן לאקי" וכלה בגבר הגרוש קורע הלב ב"סיפור נישואים" – אפילו מי שהתקשה בתחילה להסתגל לנוכחות של דרייבר צריך לשמוח שתקף אותו חרק הבמה.
הספוילר של העשור: "חתונה אדומה", משחקי הכס
"משחקי הכס" לא רק העניקה לנו טוויסטים ותהפוכות שנדונו במשרדים ובשרשורי פייסבוק אינסופיים: היא גם הפכה אותנו להיסטריים לספוילרים כשסיפקה אותם פעמיים-שלוש בעונה, אחד מהם בדרך כלל בפרק 9. עד אז התבאסנו אם היו מגלים לנו קו עלילה שלא הספקנו לראות או הדחה בריאליטי, אבל "משחקי הכס" יצרה תרבות שלמה שבמסגרתה זה בסדר להיות נודניק קטנוני וקרציה שנוזף במי שציין שנד סטארק מת. אז די, אין יותר "משחקי הכס" וגם עם חרדת הספוילרים צריך לסיים. אם הסדרה מספיק טובה, אתם תיהנו ממנה גם כשאתם יודעים מה יקרה. אין יותר לגיטימציה לאכילת הראש הזאת, תמשיכו הלאה.
המוות הטלוויזיוני של העשור: וויל מ"האישה הטובה"
"האישה הטובה" לא משתווה ל"משחקי הכס" מבחינת ספירת הגופות והטוויסטים בעלילה, אבל כשהגיע אחד הוא היה די רציני - ובכלל, זאת הייתה אחת הסדרות הטובות של העשור עבור כל מי שאינו בן.
הרומן בין אלישה פלורק לוויל גארדנר החל כמופת של כתיבת רומן רגשי. הוא הציג ככל הנראה את המתח המיני הכי טוב בתולדות הטלוויזיה (כולל מאלדר וסקאלי), מה גם שהוא זכה למימוש קתרטי מושלם. לצערנו הוחלט לשבור לנו את הלב ולהרוג את וויל; סביר להניח שלטווח הארוך זה היה חכם, כי מי היה מצליח לסבול את אלישה, אבל גם הוביל להידרדרותה של הסדרה, לסיומה ולמועקה שהיא "הטובות לקרב".
אושיית הריאליטי של העשור: ליהיא גרינר
ב-2010 נכנסה ליהיא גרינר לבית האח הגדול ומאז היא איתנו. במדורי הרכילות, בתכניות ריאליטי אחרות ("מה שקורה באילת", "הישרדות", "הכוכב הבא"), בתכניות אירוח, בסכסוכים ובהשלמות, בסטוריז, בדיאטות, בהסתבכויות עדתיות עם שוטרי תנועה, איפה שתרצו. גרינר היא כוח טבע, היא שורדת. עשור שלם שהיא מצליחה לספק את הדבר החמקמק הזה שכולם רוצים ומעטים מאוד יצליחו: עניין. היא כיפית, אינטליגנטית ומגניבה, ונשמח לארח אותה גם בעשור הבא.
הפרידה של העשור: יודה ונינט
2013. מדינת ישראל מתעוררת לבוקר שחור. יהודה לוי ונינט טייב, בני זוג ותיקים שעברו לסטטוס מאורס, החליטו שדי. הרשת נמלאה בתמונות של הזוג עם אפקט ברק ביניהם, שמועות וספקולציות מילאו את חלל האוויר, אביב גפן הלחין שיר.
הם התגברו. זה לא לקח הרבה זמן: נינט התחתנה עם יוסי מזרחי, יודה עם שלומית מלכה. לנו היה קצת יותר קשה. גם כי, ככל הנראה, הם באמת היו הזוג הכי יפה שהיה כאן - וגם כי יש לנו כאומה קשר מיוחד, לעתים אף בעייתי, עם נינט. האובססיה והסטוקינג שלנו עלו לנו בהגירתה לחו"ל, והאמת שמגיע לנו.
האם יודה ונינט יחזרו יום אחד? כנראה שלא. האם נפסיק אי פעם לקוות שזה יקרה? גם לא. האם נסתפק גם בחזרה של נינט לרן דנקר? בהחלט.
הגיף של העשור: מייקל ג'קסון אוכל פופקורן
מייקל ג'קסון מת כבר די הרבה שנים, ומאז דוקו הפדופיליה "לעזוב את נברלנד" גם המורשת שלו די גוססת. ועדיין, "מייקל ג'קסון אוכל פופקורן" הוא גיף העשור. הוא מגלם בתוכו את הדבר המרכזי שהרשתות החברתיות הכניסו לחיינו: הציפייה לריב. ההתבוססות המענגת בקטטה פומבית בין זרים, בוויכוח אלים שפעם היה מתחולל בפרטיות ובמחשכים ועכשיו כולם מוזמנים להסתכל, לעודד בלייקים ולבחור צד, או להישאר צופים ניטרליים. מישהו אמר משהו שערורייתי? גיף מייקל ג'קסון אוכל פופקורן. כי אנחנו אלה שעומדים בצד ומחכים לראות מכות.
הרשת החברתית של העשור: אף על פי כן, פייסבוק
אמנם פייסבוק נכנסה לשימוש כבר בסוף העשור הקודם, אבל הייתה הרשת החברתית המרכזית גם בזה הנוכחי, עם תחרות צמודה מצד אינסטגרם, ששייכת גם היא לפייסבוק. מאז הצעירים כבר ברחו, חלקם לאינסטה או לטיק טוק, והמבוגרים הסנובים מראש העדיפו את טוויטר, אבל עבור לא מעט גולשים פייסבוק נשאר דף הבית, זה שממנו יוצאים למקומות.
פייסבוק שינתה הכל. את האופן שבו אנחנו מתקשרים, צורכים חדשות, מנהלים מערכות יחסים ומתנהלים פוליטית. זה כמו עולם עם קבוצות שונות על תקן מדינות, מדיניות ממשלתית קשיחה של צנזורה וחסימות, ומארק צוקרברג בתפקיד ייצוגי: הנשיא האינטרגלקטי של היקום.
מתקן המים המשרדי של העשור: קבוצת הווטסאפ
האם אנשים באמת ניהלו בעבר סמול טוק איכותי ליד בקבוק הפלסטיק העצום הזה של הקולר המשרדי? וואלה לא זוכרים, אבל שנייה, נשאל בווטסאפ.
קבוצות הווטסאפ הן התשובה הטקית המושלמת לשיחת הקולר/ מסדרון/ מחששה של פעם. ראשית, הן מספקות את הדבר האחד שתמיד חסר בדיאלוג פתוח בלוקיישנים פיזיים: הביטחון שהשיחה מגיעה רק לאוזניים הנכונות. שנית, הן מציגות את ההתקדמות המשמעותית ביותר בהיסטוריה של הרב-שיח מאז "אני לא הפרעתי לך": היכולת להגיב פרטנית לאמירה קודמת של דובר מסוים בלי לעצור את שטף השיחה עם "אז בנוגע למה שאורנה אמרה קודם, על הטיול בשבת לעין זיוון? אז גם אני בעד קטיף עצמי לילדים, כבר סיפרתי לבשמת ובתואל". רק בחייאת, שימציאו כבר משהו שמונע ממך ללחוץ *תמיד* על "העבר" במקום על "השב".
שערוריית העשור: אייל גולן והקטינות
פרשת "משחקי חברה", או בשמה הלא רשמי "אייל גולן, אבא שלו, הקטינות והפותמוביל", התגלתה כבר ב-2013, כלומר ליוותה אותנו במשך רוב העשור. מאז כבר נסגר התיק נגד גולן, אביו הורשע ונידון לשנתיים מאסר בפועל וגולן זכה ב"אות יקיר הזמר העברי", אבל הפרשה ממשיכה לצוץ - בכתבת תחקיר ב"הארץ", בסרט של אורלי וגיא, בגל של MeToo. בכל פעם נחשפים פרטים נוספים או עדויות חדשות, ובניגוד לכל הכללים המוכרים, הזמן לא גורם לכל זה לדהות.
המילה של העשור: לפנק
השורש פ.נ.ק כיכב בעשור הזה במגוון משמעויות. המילה "לפנק" עברה תהליך משונה של וולגריזציה, למרות שבמקור היא מילה ילדית ומתוקה. במהלך העשור היא רוקנה ממשמעותה והפכה למילה צרכנית – בפרסומות לחברת אשראי, בבורקס בארומה, בחופשות "מפנקות" ובאינספור פרסומות למוצרים שאנחנו לא באמת צריכים. אבל למה לא, פינוק, מגיע לנו.
הסיבוב הסופי על המילה היה עם שידור התחקיר על אייל גולן שבו, התברר, הגברים לא השתמשו במילה "מין" אלא ב"לפנק". המילה הפכה לכזו שמשדרת סליז ודוחי, ירדה לשלב התחתון ונהייתה ביטוי של בוקרשט ותיירות מין, מילה שמשאירה אחריה תחושה שמנונית ומלוכלכת. פינוק הפכה ממילה של עולם הילדים למילה למבוגרים בלבד. מכאן, בואו נקווה, היא פשוט תיעלם.
המילה המעצבנת של העשור: סלפי
ב-2013 היא נבחרה למילת השנה של מילון אוקספורד, ומאז נבחרה גם לשלל כותרות לסרטי דוקו גרועים, לכתבות צקצקניות שמתארות "דור" ולסמל לנרקיסיזם מילניאלי שלא מסוגל לראות דבר מלבד עצמו. והאמת? מיצינו. עוד ב"שיר הסלפי" בפסטיגל 2014 הרגשנו שהנושא מקבל משקל גדול משמגיע לו, ודיונים על המשמעות שמאחורי הסלפי משעממים באותה מידה כמו תמונות הסלפי עצמן, שניות בשיממונן רק לתמונות הקינוחים הצבעוניות. עם הזמן אנשים למדו לשלב בסלפיז עוד אלמנטים מלבד הפרצוף של עצמם – כיתוב מצחיק, סלב ברקע, כיתוב מצחיק על סלב ברקע, והמצלמה חזרה להתכוונן על דברים אחרים בעולם. הסלפי יעבור עוד גלגולים רבים, אבל הדיון על הסלפי, במיוחד כאמצעי להשחרת דור שלם, נכחד.
המילה התקינה-פוליטית המנג'סת של העשור: Woke
ניכוס תרבותי! שיימינג! ריקליימינג! אתם.ן! שמנופוביה! ווייט ווש! גרין ווש! פינק ווש! השיח התקין-פוליטית החדיר לשפה מלאי שלם של ביטויים חדשים ו/או שימושים חדשים למילים ישנות, כמו האזכור של "שיח" שלא בהקשר בוטני, אבל כולן רק חוסות בצלה של מילת הגג -"Woke". זו מילה שלכאורה מתארת דבר טוב, התעוררות כללית בנוגע לאיכות הסביבה ולזכויות המיעוט, לקבלת האחר ולאהבת השונה, אבל האמת היא שאת ההגדרה המדויקת ביותר שלה – וגם את ההסבר הטוב ביותר להיותה הזוכה הלא מעורערת של הקטגוריה הגדושה להתפקע הזו - אפשר למצוא ב"המילון האורבני", התנ"ך הגדול של הסלנג: "Woke = האקט של להיות מאוד יומרני בנוגע למידת האכפתיות שלך בנושא חברתי". בול.
המילה שעברה את ההסבה הכי דוחה של העשור: פיפי
זה היה עשור שבו איבדנו שליטה בסוגרים והכנסנו את שיח ההפרשות - עד כה כוכב בשיחות של הורים מתוסכלים ותת קהילות מסוימות בזירת הבדס"מ - עמוק לתוך הדיבור האינטרנטי שלנו. וזה היה דוחה ברמות. כשהתגובה "פיפי" לא הספיקה, היא יצרה מופעים חדשים ומגעילים פחות: "פיפי אני", "אני שתן", "ברח לי בתחתון", "החלפתי חיתול" - כולם אינפנטיליים וכולם מביעים איזה צחוק ריק מתוכן, תגובה גופנית כמעט מכמירת לב נוכח התביעה של הרשתות החברתיות להפעיל אותנו. תראו לנו שאתם חיים, תראו לנו שאתם צוחקים, תראו לנו שנהניתם, אין בעיה. אבל בחייאת, תחזרו ל"חחח". הוא הרבה יותר מכובד.
המהפכה המוזיקלית של העשור: לטיניזציה
מדונה מנסה להחיות את הקריירה בעזרת מאלומה, ג'יי באלווין הופך לפרזנטור הכי צבעוני של Guess, דדי יאנקי הופך להיט מהניינטיז לאחד השירים הכי נצפים ב-2019, ודספסיטו – טוב, הוא עדיין השיר הכי נצפה אי פעם ביוטיוב, ובפער עצום. איך שלא תהפכו את זה, התמורה הכי משמעותית של העשור המוזיקלי הזה היא המפכה הלטינית. מדהים שהיא החלה לפני חמש שנים בלבד.
הקהל הישראלי - שתמיד היה שבוי של כל מה שמגיע מהיבשת השמחה, מ"אנטונלה" ועד צ'ורוס - אימץ מיד את המפכה הלטינית, והיא מורגשת חזק ועמוק גם בארה"ב, שם חשו רוב הלטינים עד לאחרונה כמו אזרחים סוג ב', בטח אחרי עלייתו של טראמפ והצהרות החומה שלו. לפתע, בעזרת מספר עצום של להיטים, מילים פשוטות וקצב שגורם גם לקרחונים לזוז, המהגרים מפוארטו ריקו וממקסיקו מרגישים כמו חלק מהמדינה שהבטיחה להם אפשרויות בלתי מוגבלות וקברה אותם עמוק בגטאות הברונקס.
מוזיקה תמיד הייתה אחד החלקים הכי חשובים בתרבות הלטינית, אבל בעשור האחרון היא הפכה לדבר החשוב ביותר. למובילת המהפכה שנמצאת, ובכן, רק בתחילתה.
החברוּת של העשור: הרומנים הנפוליטניים
"הרומנים הנפוליטניים", סדרה של ארבעה ספרים מאת הסופרת האיטלקית בעלת השם הבדוי אלנה פרנטה (לימים התברר ששמה אניטה ראג'ה), ליוותה אותנו לאורך המחצית השנייה של העשור. הספר הראשון, "החברה הגאונה", יצא במקור ב-2011; לעברית הוא תורגם ב-2015, כשמיליוני קוראים ברחבי העולם כבר התמכרו. הספר הרביעי והאחרון יצא בישראל ב-2018, ארבע שנים לאחר שהופיע באיטליה, ובכך הסתיימה לא רק תופעה ספרותית אלא גם החברות הכי יפה של העשור: זו שבין גיבורות הסדרה, אלנה ולילה, הראשונה תוצר של חיים נורמטיביים והשנייה של עוני ומכות.
החברות הנשית הושמצה לעתים קרובות כל כך בתרבות העולמית שיש לזה שם, "פרנמיז", כאילו חברות ובעצם אויבות. אלנה ולילה הן *באמת* חברות, וזה כל כך אפקטיבי וסוחף שהן גם חברות של כבוד בסיכום העשור הזה.
האסקפיזם של העשור: ספרות ארוטית
ז'אנר הרומן הארוטי הוא גלגול מודרני של מה שנקרא פעם "רומן למשרתות". זאת הייתה סוגה שאנשים, בעיקר נשים, קראו בסתר (כי ארוטיקה, או כי ספרות גבוהה זה לא). נקודת המפנה הייתה בשנת 2011, עם "חמישים גוונים של אפור": ספרה של אי.אל ג'יימס, שם העט של הבריטית אריקה לנרד, הגיע למקום הראשון ברשימות רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" ושל "אמזון" בדרך למכירות של 65 מיליון עותקים ב-37 מדינות. זה היה הרגע שבו הז'אנר כולו נעשה לגיטימי. כיום עמוסות רשתות הספרים בכותרים שלא מתביישים או מתיימרים להיות משהו מלבד יצירות ארוטיות, ומושכים קוראים – בעיקר קוראות – שלא מסתירים את חיבתם לסוגה. חלק בלתי נפרד מהעניין הוא פריחת סדנאות הכתיבה המוקדשות לז'אנר, ותגידו מה שתגידו על דוסטוייבסקי, הוא מעולם לא גרם למסה שלמה של אנשים להגיד "מה, כזה גם אני יכול לכתוב".
הוויכוח הגיקי המאוס של העשור: מארוול או די.סי
בסדר, זה לא שאין הבדל. יש אנשים שמתחברים יותר לפרויקט היקום הקולנועי של יצרנית הקומיקס מארוול, סדרה אינסופית של סרטים קשורים זה בזה, קלילים באווירתם ובידור טוב מטרתם, שמשמשים גם מכפילי כוח של עצמם – "איירון מן" < "הנוקמים" < "מלחמת האינסוף". יש שמעדיפים את הכבדות האפלולית של המתחרה די.סי, שבעשור הנוכחי נראתה בתחילה כמי שמנסה ולא יכולה לשחזר את הפסגה האמנותית-קופתית של "האביר האפל" אבל בסופו של דבר העמידה שני שוברי קופות פורצי דרך של ממש, "וונדר וומן" ו"ג'וקר". אבל למה בעצם צריך להתווכח מי יותר טובה? מה הטעם להתפלפל בתת-נושאים כמו "כן, אבל סדרות הטלוויזיה של די.סי יותר טובות ביי פאר" או "ת'אנוס הוא הנבל הנורמלי היחיד של מארוול"? אנחנו מבינים שהמגזר הגיקי צריך איזה תחליף לקבוצת כדורגל אהודה, אבל באמת די.
הטרנד החדשותי של העשור: הכתב החתיך
תמיר סטיינמן, הפנים והמיקרופון של סבב הלחימה האחרון, לא היה הראשון: הוא היה רק האחרון בשורה של גברים שקוטלגו בעשור הנוכחי תחת "הכתב החתיך". שיבל כרמי מנסור הוא כזה, וכמוהו צביקה יחזקאלי; גם אורי איזק, אורן וייגנפלד וגלעד שלמור קיבלו את שלהם. אבל האם זה סבבה שדווקא בעשור ה-Woke הזה החלטנו לעשות סיפור מהמראה החיצוני של מגישי חדשות? בהינתן כל העשורים שבהם עשינו את זה עם המגישות, נראה שהתשובה היא כן.
העשור של העשור: הניינטיז
האייטיז, שנהיו נוסטלגיות עוד כשהן היו ההווה, נתנו פייט יפה. בכל זאת, תראו את "דברים מוזרים". אבל תכלס, העשור השני של האלף השלישי היה כולו התרפקות על העשור האחרון של האלף השני.
מה שקרה סביב "חברים", מה-80 מיליון דולר שנטפליקס שילמה תמורת הזכויות על השידורים החוזרים שלה ועד שישראלים שרק נולדו בשנות ה-90 יודעים לדקלם "We were on a break", הוא סימפטום מובהק של נייטיניזציה. כנ"ל לגבי "ג'ודי", הספין-אוף של סדרת האנימציה בת שני העשורים "דריה", שעלה ב-MTV בשנת 2018 (ואם אתם רוצים עוד הוכחה לכך שהניינטיז חזרו, אז הרגע כתבנו את המילה MTV בפרויקט שמסכם עשור תרבותי). בסרטים קיבלנו ממש עכשיו את מפגש המחזור של לינדה המילטון וארנולד שוורצנגר שניסה להחזיר את עטרת "שליחות קטלנית 2" ליושנה, ונסיך הניינטיז טרנטינו זוכה לעדנה לא רק בלנדוור גם בקולנוע. המגמה בלטה גם באופנה, עם הקאמבקים של חולצות הפלנל מימי הגראנג', משקפי השמש הקטנים ונעלי הד"ר מרטינס, וכמובן גם ברפרנסים התרבותיים שלנו; כל מי שראה ילדה בת 14 מצטטת מ"קלולס" כאילו הוא יצא אתמול יודע במה מדובר.
למה דווקא שנות ה-90? מאמר שפורסם בניו יורק טיימס בשנת 2011 דיבר על כל שהמחזור הנוסטלגי נמשך 20 שנה, אבל אולי יש בזה משהו נוסף: העשור הקודם התחיל מנפילת התאומים ונמשך במשבר הכלכלי של 2008. אולי העולם המערבי התגעגע בעשר השנים האחרונות לשנות ה-90 פשוט כי הן היו העשור האחרון שנתן סיבות לאופטימיות באשר לעתידה של הציוויליזציה המערבית.