כל מי שביקר אי פעם באחד מחופי אירופה כבר מכיר את הקונספט: פטמות. פטמות בכל מקום. ציצים עומדים, נופלים, צעירים, מנותחים, קטנים או גדולים, של נשים אירופאיות בכל הגילאים, מתנופפים לכל עבר באותה טבעיות שבה שיער החזה הגברי מתבדר ברוח. "זאת מנטליות אחרת", אנחנו ממלמלים בזמן שאנחנו מסיטים מבט ומורידים בביישנות שמלה או חולצה גדולה, מתחתיה בגד ים שלם או ביקיני שיישאר עלינו לכל אורך השהות בחוף. מקסימום, אם נרגיש ממש נועזות, נסיט קצת את כתפיות בגד הים בשביל שיזוף כתפיים יסודי.
זאת באמת מנטליות אחרת. כמעט חמישים אחוז מהאוסטריות נוהגות או נהגו להשתזף טופלס, וגם הגרמניות, הצרפתיות והאיטלקיות לא עושות סיפור. בהולנד, למשל, 1.9 מיליון הולנדים מתפשטים באופן קבוע בחופים או בגנים. לפי חוק משנת 1986, בהולנד מותר להיות ערומים בכל מקום מלבד דרכים ציבוריות או אם זה מפריע לזולת. ספוילר: זה לא. מלבד בחופים, גם לא נדיר לראות שם שחייה בעירום בבריכות ציבוריות ויש כמה חדרי כושר שנהוג בהם "נייקד סאנדיי", שבו כולם יכולים להתאמן ללא בגדים. כשמוסיפים לזה את קונספט הסאונות השוודיות הנפוץ באירופה, מעין מרכזי ספא בעירום, כבר מבינים את הנקודה המרכזית: לאף אחד לא באמת אכפת. כאילו, חוץ מלנו, הישראלים (וגם האמריקאים, אנחנו לא לבד). אז למה דווקא אנחנו עושים עניין?
כשאנגלה מרקל התפשטה (אולי)
עירום תופס חלק די מרכזי בחיים שלנו. אנחנו מתרגשים משבריר שניה של עירום גברי ב"משחקי הכס", מנהלים דיונים אמוציונליים על הנקה בפומבי ומשתפים פוסטי העצמה על איך נראה גופה של "אישה אמיתית". הנושא הזה כל כך טעון עבורנו, שלא פלא שהאגביות שבה מתייחסים אליו במקומות אחרים נתפסת אצלנו כאנומליה. באירופה התפתחה תרבות שרואה בעירום כנוֹן-אישיוּ, כאן לא. למה, בעצם? בשורה התחתונה: אצלנו עירום מתקשר לסקס, במדינות רבות אחרות, במיוחד באירופה, הוא לא, וגם כשהוא כן אז סקס זה לא סיפור גדול. וכשמפרידים בין השניים, אין יותר מדי מה לעשות עניין.
"האסוציאציה שלנו לעירום היא מין, אבל בגרמניה זה לא בהכרח נכון" מספרת יעל אילני, ישראלית בת 33 שמתגוררת בברלין. "אנשים לא יסתכלו על אדם עירום בפארק בצורה עקומה, גם אם הוא ליד אנשים לבושים. הקישור בין עירום למיניות הוא התניה חברתית נטו, הרי אנחנו לא רואים צורך להלביש את חיות המחמד שלנו כי 'אוי פדיחות רואים לכלב שלי את הבולבול'".
איפה עוד העירום נוכח שם?
"ראיתי לא מזמן פרסומת ברחוב עם תינוק יונק, ראו פטמה והכל. המטרה לא הייתה פרובוקציה ולאף אחד לא אכפת, זה נתפס פה כטבעי לגמרי. יוצא לך לראות עירום ופתאום את מבינה שכל הלבוש הזה גורם לעיוות תפיסה של גוף בכלליות, דימוי גוף ומיניות".
את ההבדל בין ישראל לאירופה אפשר לראות גם בשיעור החינוך המיני הנורבגי שהפך לוויראלי בשבוע שעבר. מסתבר שבעוד שבישראל כמעט ואין שיעורי חינוך מיני, וכשיש הם מועברים על ידי מחנכת נבוכה שמחפשת איפה לקבור את עצמה, שם הדברים מוצגים בפתיחות ובאגביות, כולל עירום פרונטלי מלא של נשים ושל גברים. מיותר לציין ששני הסרטונים נעדרי מיניות לחלוטין, הם אינפורמטיביים והומוריסטיים. ובהתחשב בכך שבנורבגיה אחוז ההריונות הלא רצויים בגיל הנעורים נמוך משמעותית מישראל וארה"ב, כנראה שמשהו שם כן עובד.
הטבעיות שבה מתקבל עירום באירופה היא תוצר של היסטוריה די ארוכה של נודיזם, או נטוריזם, תנועה שקיימת כבר מסוף המאה ה-19, והשפיעה גם על המיינסטרים. הנטוריזם מגדיר את עצמו כ"אורח חיים של הרמוניה עם הטבע, המתבטא בעירום חברתי ומאופיין בכבוד עצמי". הנטוריסטים לא מעוניינים רק להסתובב בעירום, אלא קושרים את הפעילות שלהם גם בצמחונות, פציפיזם וסוציאליזם - כי אין דרך יעילה יותר לשבירת חסמים מעמדיים מלהפשיט את כולם. המקבילה הגרמנית לנטוריזם היא "תרבות גוף חופשית", או בקיצור – FKK. בסוף שנות החמישים היו נסיונות להגביל את העירום בחופי גרמניה אבל ההתנגדות הייתה כל כך גדולה שהאיסורים בוטלו.
young Angela Merkel (left) pic.twitter.com/nhrRFD5lEc
— Old Pics Archive (@oldpicsarchive) 18 בפברואר 2015
כך הגיעה אל חיינו לפני מספר שנים תמונה ישנה של שלוש נשים שמהלכות בעירום בחוף, השמאלית שבהן, כך נטען, היא אנגלה מרקל הצעירה. התמונה עוררה מהומה מחוץ לאירופה, אבל בגרמניה אף אחד לא ממש התרגש. מרקל עצמה מעולם לא אישרה או הכחישה את היותה האישה בתמונה, אבל בהתחשב בפופולריות של תנועת ה-FKK בנעוריה, סיכויים די סבירים שזאת באמת היא. שזה די מדהים, כאילו, ראינו לאחת ממנהיגות העולם החופשי ושום דבר לא קרה.
"מאז אני לא מכווצת את הבטן מול המראה"
כמו כל מקום שמגיב באופן היסטרי לעירום, גם כאן יש את היוצאים מן הכלל. מובלעות נטוריסטיות שמדי פעם אנחנו מתוודעים אליהן בתקשורת בכתבות מזן ה"שלחנו את הכתבת שלנו לאשרם עירום במדבר והיא ראיינה היפים". יש כמה חופי נודיסטים בארץ, יש את פסטיבל "פשוט" שנערך מדי שנה בעירום במדבר, ונדמה שאת מירב תשומת הלב תפסו בשנים האחרונות הצילומים של ספנסר טוניק בים המלח. ב-2011 היוזמה של טוניק נתקלה בהתנגדויות של רשויות שונות ושל ח"כ זבולון אורלב מהבית היהודי, שניסה למנוע את הצילום בטענה שמדובר בשידול לדבר עבירה ולמעשה מגונה בפומבי. הניסיונות כשלו וכאלף בני אדם הצטלמו בעירום בחוף "מינרל" למען העלאת המודעות למצבו הסופני של ים המלח, כחלק מהאקטיביזם הסביבתי של טוניק.
בספטמבר האחרון חזר טוניק לים המלח במבצע חצי-סודי וצילם באותו החוף, שכבר נסגר מאז בגלל סכנת הבולענים. אחת המשתתפות בצילומים השנה הייתה אנה קליימן, בת 21, סטודנטית לתיאטרון ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, פעילה פמיניסטית ולהטבא"קית מירושלים. לצילומים היא הגיעה בעקבות מייל מחברה. היא הגישה מועמדות והתקבלה. גם בשביל האמנות וגם כי היא תמיד הייתה טיפוס די רדיקלי: "חששתי לפני כן, אני מהאחוז הגבוה של נשים שלא בטוחות ביופי של הגוף שלהן במאה אחוז כל רגע ביממה", היא מספרת, "במהלך היומיים האלה קלטתי כמה מעט יוצא לי לראות נשים שלא משקיעות, אפילו בצורה לא מודעת, את כל הנוכחות שלהן במרחב הציבורי בלהיראות אירוטיות. אני בעצמי מרגישה שאני מקפידה כל הזמן לשבת בצורה מסוימת, להביט בצורה מסוימת, גם כשאני לומדת בספריה אני מרגישה צורך להרים קצת את המכנס כדי שיכסה את הבטן ומכניסה אותה פנימה קצת - כדי שחלילה לא תנוח עליי עין כשאני לא סקסית".
יתר המצטלמות הגיעו גם מהאזורים הרדיקליים יותר של החיים?
"האמת שלא. בחדר שלי היו מעצבת פנים, עובדת במשרד ממשלתי ובעלת עסק קטן, כולן נשים נפלאות. מאוד ריגש אותי לראות שהמון אנשים שהגיעו באו מרקעים 'נורמליים' לחלוטין, אנשים שהם חלק מהממסד והשגרה הישראלית, שמעזים ומעזות לבחון גבולות חברתיים בצורה הזאת".
ומה הלך שם?
"בשבוע הזה ראיתי עירום לא מיני וחוויתי עירום לא מיני. אי אפשר במשך יומיים שלמים לכווץ את הבטן ולעמוד ככה שהטוסיק קצת בולט. בטח שלא בתנאים לא פשוטים של ים המלח לפנות בוקר. הכל מגעיל, שורף, לא נוח, אחרי הכל קברו את פלג גופנו התחתון בתוך תערובת של חול, בוץ ומלח חד ושורט - לא הייתה שום אופציה להיות סקסית בשלב הזה. ופתאום בפעם הראשונה עיניי חזו באשה צעירה ויפה כשהיא לא מתוחה וזקופה. כולל התכופפויות בעירום כדי להוציא איזה גוש מלח מבין האצבעות. בפעם הראשונה גם הרשיתי לעצמי להתכופף בעירום ליד אנשים אחרים, להרגיש את הקפלים שנוצרים בבטן ולהיות רגועה לגביהם. זו תחושה עילאית".
קליימן מסבירה שהחוויה נשארה איתה עוד הרבה אחרי, "חזרתי הביתה הרבה יותר רגועה. מאז אני לא מכווצת חזק את הבטן כשאני עוברת מול המראה, אני לא מפחדת להסתכל על עצמי כשאני מתקלחת, וכשאני יושבת בעבודה אני לא מרגישה צורך עז כמו פעם להיות בשליטה על הקימורים שלי בכל רגע נתון".
הצטלמו אתכן גם גברים, לדעתך זה היה פחות מטלטל עבורם? הרי גם לגברים לא חסרים בעיות דימוי גוף.
"אין לי מושג מה הרגישו אחרים, אבל אני בטוחה במאה אחוז שהם טיפסו דרך קצרה יותר כדי להגיע למקום הזה, ונדרש מהם פחות מאמץ, פחות אומץ ופחות עבודה עצמית בשביל זה".
נושא דימוי הגוף הוא מעניין במיוחד, יכול להיות שאנשים שונאים כל כך את הגוף שלהם פשוט בגלל שהגוף היחיד החשוף שהם רואים הוא של דוגמניות רזות בפרסומות? יעל אילני מאשרת: "מאז שהגעתי לברלין, החשיפה ללא מעט עירום, הכי ברנדומלי, גרמה לי להרגיש יותר נוח בעירום ולקבל יותר את הגוף שלי", מספרת אילני, שעכשיו כבר מורגלת בעירום הגרמני. "לראות עירום גורם לך להיות יותר טולרנטית כלפי חיצוניות של אחרים, שום דבר לא מעורר סלידה כי הכל די קיים ותמיד היה קיים, פשוט התחלנו להסתיר אותו בשלב די מוקדם בהיסטוריה. אתה נחשף לעירום ומתחיל להפנים שהכל בסדר והכל הולך, יש כל מיני סוגים".
לתפיסתה של קליימן, אם לא נעשה עניין לא ממין ולא מעירום, נצליח לראות נשים לא כאובייקט מיני אלא פשוט כבני אדם. "התפיסה המערבית היא שעירום נשי שווה מין. העולם הסתכל על נשים כאובייקט מיני ותו לא מבראשית - האשה נולדה כדי לפתות, האשה נוצרה כדי לענג, הן מין בשר ודם, כך הן נולדו. מטבע הדברים, ככל שיש יותר עירום, כך העין לומדת לראות אדם, לא רק אובייקט מיני, כלומר - לא רק גוף שנמדד לפי רמת המשיכה שלי אליו והזיוּניוּת שלו, נקרא לזה ככה".
לקליימן ברור מה גורם לנו לפחד מעירום. "אם נהיה כנות, הרי הכל מסתכם בפטמה. אולי קצת באברי המין, אבל זה מה שבאמת מזעזע את בעלי העין שהתרגלה לראות עירום כמין. אותה עין שרואה מחשוף כהסכמה וחצאית כניסיון פיתוי, לא מסוגלת לעמוד בפטמה נקבית. קטונתי מלסכם את המחקר על ייצוג החזה הנשי באמנות של המאות הקודמות, אבל אני כן אומר שחזה נשי נתפס כאיבר חסר שליטה: לא ברור מתי הוא מזין, מאכיל ונותן חיים, ומתי הוא אירוטי וסקסי ומדגים את ה'חטא' שטבוע בכל אשה מעצם היותה אשה - הפיתוי. העולם הסתכל על נשים כאובייקט מיני ותו לא מבראשית - האשה נולדה כדי לפתות, האשה נוצרה כדי לענג, הן מין בשר ודם, כך הן נולדו".
שרון, בת 28, השתתפה לפני חמש שנים בפסטיבל העירום "פשוט". מבחינתה לא היה ניתוק בין עירום ומיניות, אבל היא מספרת שזה היה המקום שבו הרגישה הכי פחות מוטרדת מינית בחייה. זה קשור כנראה להתעקשות של המארגנים על כך שלצד כל אישה שנכנסת לפסטיבל יהיה גם גבר, על מנת לשמור על איזון מספרי וכדי שלא יהיו מאה גברים על עשרים נשים. "לא היתה תחושת סליז, כמו שאנחנו מכירות אותה ממועדונים, מהרחוב ומהעבודה. דווקא בלי בגדים הרגשתי מאוד מוגנת. כאילו מי שמחמיא לי לא רוצה להפשיט אותי, כי הוא כבר רואה אותי כמו שאני, ואז אין אינטרס. גם היו שם זקפות טבעיות, שאולי קצת הביכו את הבנים. מישהו עמד לידי וקיבל זיקפה, והתנצל. אבל לא הרגשתי מאוימת או חשופה מדי, זה היה כמו בטבע".
הייתה מבוכה?
"בערב הראשון זה נורא מביך, את בעיקר מסתכלת על איברי המין של כולם וחושבת שלאלוהים יש הומור די מופרע. מבינה הרבה דברים על כוח הכבידה ומבינה שאת צריכה לחבק את הגוף שלך. זה שלב נהדר בקבלה עצמית, את מבינה שהכל הולך, שיש המון סוגים של נשיות וגבריות וסקס אפיל, גם אם זה רחוק ממה שמוכרים לך במגזינים. חוויית השחרור היא מאוד מחרמנת, את חוזרת למשהו מאוד בסיסי בהוויה שלך. בן זוגי ואני לא הפסקנו להשתגל באוהל. אהבתי את הגוף שלי כפי שלא אהבתי מעולם".
למרות שהחוויה זכורה לה כטובה ומעצימה, שרון מספרת שהיא לא תחזור עליה, בעיקר בגלל שהיום היא מרגישה פחות מוגנת. לפני חמש שנים לא היינו אובססיביים לוואטסאפ, לצילומים של אחרים, ולהעברת צילומים של אחרים בוואטסאפ. תחושת הביטחון שהיא הרגישה בפסטיבל ההוא, מבחינתה, כבר לא תחזור. כלומר, מבחינתה להיות ערומה זה אחלה, אבל בניגוד למצטלמות של טוניק – היא לא מוכנה להסתכן בכך שיראו אותה עירומה.
מכיר מישהו שמכיר מישהו שראה אותך ערומה
למה המודל האירופאי החופשי ומחבק הצלוליט לא עובד כאן, בישראל? יש לא מעט סיבות. קודם כל, ישראל מדינה שמרנית יותר. לא משנה כמה מצעדי גאווה שמחים יש כאן, הדת נוכחת בכל מקום, וגם אלו מאיתנו שגדלו באופן חילוני לגמרי ספגו ערכים שלא קשורים רק לשבת או לחגים, אלא גם לצניעות, לתפקידי האישה, לאופן שבו היא צריכה להתלבש ולהתנהג. "כבודה של בת מלך פנימה" ו-"צניעות זאת מלכות" הן לא רק דאחקות פייסבוק שהיפסטרים אוהבים לצטט, אלא ערכים שמרניים שהושרשו אצלנו, והוטמעו בשנים של חינוך, של האשמת קרבן, ושל שורות כמו "ובחולצה יש חור על חור שכל אחד יוכל לבחור". רצפים של אלבומי תאילנד בפייסבוק עלולים להטעות, אבל אנחנו חיים במדינה שבה אפשר לערער על תלונה על הטרדה מינית אם המתלוננת העלתה פעם תמונת ביקיני, שבה רוב האנשים חושבים שנשים לא צריכות להניק בפומבי ושכמעט כולם בה השתמשו פעם אחת לפחות בביטוי "מתלבשת כמו זונה".
אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שישראל היא מדינה קטנה, וכולם מכירים כאן את כולם. מי שמתפשטת בחוף יכולה להתברר כדודה שלך או אקסית שלך או סבתא שלך, וזאת לא התמודדות שרובנו מסוגלים להכיל. התחושה היא של פמיליאריות מוגזמת. אצל דתיים נוסח "חוק הדתיים השלובים", לפיו בין כל שני זרים דתיים יש מכר משותף אחר לפחות, וזה תופס גם אצל חילונים: לא משנה איזה ישראלי תפגוש על פטריה בראש הר בנפאל, תמיד תגלו מישהו ששניכם מכירים. כשתמונות עירום מגיעות לך לוואטסאפ ואתה מעביר אותן, בסוף הן יגיעו למצולם עצמו/הוריו/מישהו שהיה איתו בשכבה. וכשעירום מקושר אוטומטית עם מיניות, זה תמיד יביך, יסעיר, יבלבל ויפחיד. אחד מתשדירי השירות המיתולוגיים הוא זה שנועד להעלאת מודעות לאיידס: כשאתה שוכב עם החברה שלך, אתה שוכב עם החבר שלה לשעבר, ששכב עם חברה שלו לשעבר וכו'. אותה הרגשה מציפה אותנו בנוגע לעירום – אם מישהו יראה אותך בעירום, כולם יראו אותך בעירום. ויש אנשים שזה מפחיד אותם יותר מאיידס.
יכול להיות שמלבד פוריטניות כללית שדורשת שנסתיר את ערוותנו, וחשש שאם נחשוף אותה זה יגיע ישר לאמא, אנחנו נמנעים מעירום כי הוא מקושר אצלנו להרבה דברים מדכאים: מלתחות בצבא ולינות משותפות בקיבוץ, למשל. ויודעים מה עוד? מה אימג' העירום הראשון שככל הנראה ראיתם בחייכם? אולי בכיתה ג' או ד'? תמונות מהשואה. גופות עירומות, רזות, מבוזות, מגולחות ראש ונעדרות צלם אנוש מוטלות בערימה באיזו תמונת שחור לבן בטלוויזיה או במוזיאון. הרי כל אלה שמסתירים את העיניים לילדים שלהם בכל פעם שאישה מניקה בקניון לא יעשו את זה גם מול סרטי שואה. כלומר, כשכבר כן מצליחים לנתק את הקישור האסוציאטיבי בין עירום למין, זה לטובת מוות.
אני, אלגוריתם
כשאנה קליימן חזרה מהצילומים לספנסר טוניק היא העלתה פוסט נהדר על החוויה, כולל קישור לתמונות. הוא הוסר. הסיבה: nudity. פייסבוק העולמית הסבירה: "אנחנו מגבילים הצגת עירום כי חלקים מהקהילה העולמית שלנו רגישים לתוכן מהסוג הזה – בעיקר בכלל הרקע התרבותי ממנו הם באים או גילם". כלומר, אם יש אוכלוסיה שנפגעת מעירום וכזאת שלא, מתחשבים בזאת שנפגעת גם על חשבון אלו שלא.
עירום, כידוע, לא עובר בפייסבוק. בתקופת החסימות הנוכחית אמנם הצעדים של הרשת נגד אנשים שכותבים "כושי" או "קוקסינל" מעסיקים אותנו קצת יותר, אבל היא מעיפה ללא הבחנה גם תמונות שהפכו לאיקוניות, כמו התמונה של הילדה הויאטנמית בת התשע שבורחת מהפגזת נפאלם. לאחר שקמה מחאה, התמונה הוחזרה בתוספת התנצלות. האלגוריתם הפייסבוקי לא מתוחכם, הוא לא מסוגל להבדיל בין אמנות ותמונות בעלות ערך היסטורי לבין ניפ סליפ, לעתים גם מרפק מצונזר כי הוא מזוהה בטעות כפטמה. בשנים האחרונות הספיקה פייסבוק לצנזר תמונה אמיצה של אישה שעברה כריתת שדיים, את התינוק העירום מעטיפת האלבום של נירוונה, את התמונה "אמה" של האמן גרהרד ריכטר ושלל יצירות אמנות אחרות. בעולם של פייסבוק אין הקשר, אמנות או היסטוריה, יש רק עירום או לא עירום.
ונכון, זה תהליך אוטומטי שיש בו גם יתרונות: פייסבוק הייתה יכולה בקלות להפוך לרשת חברתית שוקקת של פדופילים ופורנו נקמה, אז אין ברירה אלא לרסן תכנים, ועדיין, הצנזור הגורף הזה, המכני והאוטומטי, קצת מבהיל. כי אין פה גחמות או שיקול דעת לקוי, אין פה שיקול דעת בכלל. פשוט הסרה גורפת ואדישה של תכנים וכשהיא מתבצעת בספק התוכן הגדול בעולם, היא הופכת לבעייתית.
מצד אחד פייסבוק מקדמת את השמרנות, אבל גם יוצרת תגובת נגד די רחבה. ההסרות והחסימות מקוממות אנשים, ולפעמים זה אפילו מוביל לשינוי. למשל, תמונות הנקה הוסרו באופן גורף מפייסבוק עד שאמהות מחו, והחל מ-2014 הן מותרות. גם תמונות הפטמות הנשיות מעוררות לא מעט זעם, תנועת "שחררו את הפטמה" שמה לה למטרה להפסיק את צנזור הפטמה הנשית באינסטגרם ובפייסבוק, וליצור שוויון בינה ובין זו הגברית והחופשיה. נשים מעלות תמונות לאינסטגרם עם ההאשטאג #freethenipple, ביניהן מיילי סיירוס, צ'לסי הנדלר, רומר וויליס, לינה דנהאם וקארה דלווין.
נדמה שדווקא ההסרה האוטומטית של תמונות על פי קריטריונים קשיחים, מצליחה לחשוף את חוסר ההיגיון שטבוע לא רק באלגוריתם הפייסבוקי ובהשקעות של מיליונים על גבי מיליונים בבינה מלאכותית שתבדיל בין פטמה גברית ונשית, אלא גם בנורמות החברתיות הוותיקות והשמרניות שטבועות בנו, בין אם בישראל, בארה"ב או בגרמניה. אנחנו מוחים נגד האטימות הפייסבוקית שלא מבדילה בין עירום תמים לבין מיניות, בזמן שאנחנו לא מצליחים להשתחרר מהקישור הזה בעצמנו. פייסבוק פשוט מאירה את הגיחוך שבחוסר ההבחנה הזה.
דוגמת הפדופיליה ממחישה את זה באופן הכי חד: כשהאלגוריתם מנסה למנוע נוכחות פדופילים בכך שהוא מסיר את התמונה של התינוק העירום על הדיסק של נירוונה, על הדרך הוא גורם לנו, לראשונה כנראה, לקשר בין התמונה הזאת למיניות. ואם אתם תעלו תמונה של הפעוט שלכם עירום בים – גם היא תוסר, ותהפוך אתכם למעשה לסוג של עבריינים שמפיצים תכנים פדופיליים. כשאצלנו עירום מתלכד עם מיניות, אנחנו רואים את העולם באותה צורה חסרת מורכבות ומכחישת-הקשר שהאלגוריתם של פייסבוק קורא אותה, ומבטלים כל אפשרות שלנו למצוא תום בעירום.
ואם יום אחד המחאה הזאת תצליח ופייסבוק תשחרר את הפטמה, רוב הסיכויים שהתגובה תהיה כמו של כל מי שהלך פעם לפסטיבלי עירום, חוף נודיסטי או סאונה שוודית: אנשים יעבירו שעתיים בבהייה בציצים, ואז לא יבינו למה הם עשו מהם סיפור כל כך גדול במשך כל כך הרבה זמן.