החנות היתה רחבת ידיים, ובשעה שש בערב רק היא והבחור היו בה. הם עמדו מאחורי דלפק המכירה, סינרים חומים חגורים סביב מותניהם. ירד גשם, והמדרכה בחוץ התכסתה בעלים שנשרו מהעץ ובעיתונים שנשאה הרוח. ברקע התנגנה מוזיקה הודית עתיקה. בעל הבית חשב שזה מה שלקוחות של חנות טבע אוהבים לשמוע, אבל אותה זה שיגע.
"אני הולכת לרגע לקנות קפה," אמרה לבחור. בעל הבית אסר עליהם לעזוב את המשמרת באמצע העבודה, אבל במזג האוויר הזה לא נכנסה לחנות נפש חיה, והיא היתה חייבת לנשום קצת, גם להרטיב את הראש בגשם.
שתתה קפה שקנתה בחמישה שקלים, עישנה סיגריה תחת הסוכך של הקפה והביטה בדקל שהתכופף ברוח עד שכמעט נגע ברצפה, היא התפעלה מהגמישות שלו. בעלה התקשר שוב ושוב לנייד שלה, שצרח שיר של אדל. היתה ביניהם מריבה גדולה בצהריים לפני שיצאה לעבודה, ועכשיו הוא בטח רוצה להתפייס, אבל היא לא ענתה לו. משהו בתחתית הבטן הציק לה, לחץ, עוד לא ממש כאב, היא ניסתה להתעלם מזה. היה לפניה ים של זמן. בימי חמישי החנות פתוחה עד אחת־עשרה בלילה, לטובת הבליינים שרוצים לפנק את עצמם במשהו בריא מהטבע.
היא הציתה עוד סיגריה. בתחילת השבוע היתה אצל הרופא שהסתכל על העובר ואמר שהוא קצת קטן מדי, וביקש שתחזור למעקב בעוד שבוע. על זה התחיל הריב שלהם בצהריים. הוא צעק עליה שהיא חונקת את התינוק עם הסיגריות, שאין לו חמצן בשביל לגדול. היא שתקה ושתקה עד שהתפרצה ואמרה שהיא מעשנת בגלל המצב שלהם, שהיא קורעת את התחת בזמן שהוא רק בא בטענות, שככה גבר לא מתנהג, ושאם היה מביא מספיק פרנסה היתה מעשנת פחות, ואז הוא אמר לה כמה דברים נוראיים, שעליהם חשבה בתשע־עשרה התחנות של האוטובוס מהבית שלה ועד לפה. עכשיו היא לא חושבת על זה יותר וגם לא עונה לטלפונים שלו.
היא הביאה לבחור קפה. הוא היה חייל, במשך היום שירת באיזה משרד, ואחר הצהריים עבד בחנות. די נמוך, בערך בגובה שלה, זקן שחור, שרירים קצרים של חדר כושר. היה לה נוח איתו כי הוא לא פיטפט ועשה מיד כל מה שאמרה לו. היא שמה לב שהוא מאוד מקפיד על הסדר במדפים. זה מצא חן בעיניה. ברגע שלקוח הזיז מוצר, הוא החזיר אותו מיד למקום. זה איפשר לה לטפל בעניינים היותר רציניים שמנהלת משמרת צריכה להתעסק בהם, כמו להכין רשימת מלאים־חוסרים ולהשגיח מפני גנבים. העין שלה היתה כל הזמן על המסך המתחלף של מצלמת האבטחה. בזמן האחרון היו הרבה גנֵבות, ודווקא של מוצרים יקרים. בעל הבית איים שכל חוסר יֵרד להם מהמשכורת, ופעם כבר ניכה מהשכר שלה מחיר של קרם אצות שנעלם, כמעט מאתיים שקל. היא הצדיקה אותו. יום אחד כשיהיה לה עסק משלה גם היא תנהג ככה עם העובדים, אחרת זו פִרצה שקוראת לגנב, ומי כמוה יודע שקשה לסמוך על אנשים. היא הציעה לבעל הבית שיסמנו את הסחורה עם התגים המצפצפים האלה, כמו שיש בחנויות הבגדים הגדולות, אבל הוא אמר לה שזה יקר ומסובך מדי.
לקראת שבע בערב הגשם פסק ונכנסו כמה לקוחות. היא לא הרגישה טוב. משהו בבטן לא היה בסדר. אולי בכל זאת תתקשר אל בעלה, שיבוא לקחת אותה בסוף המשמרת. לחזור הביתה באוטובוס יהיה סיוט. בקשר לעישון — הוא צודק, אבל בעניין הבזבוזים ממש לא, היא רק מנסה שיהיו להם חיים של אנשים נורמלים, בסך הכול קנתה לו חולצה כדי שייראה כמו בנאדם, וכורסה לסלון שיהיה להם נוח לשבת, והוא צעק עליה, את מבזבזת הכול, לא יהיה לנו אוכל לתינוק, ואז היא פתחה את החלון והדליקה עוד סיגריה, והכול התחיל מחדש.
אישה זקנה ששערה קצר בדקה בידיים רועדות שקיות של אורז אורגני, ניסתה לקרוא את האותיות הקטנות, כאילו תמצא בהן את קוד הכניסה לגן עדן. משם עברה אל אריזות תה הצמחים, אחת־אחת נגעה בהן. פעמיים בשבוע בשעה קבועה היא נכנסה אל החנות ופנתה אל אותם המדפים, בלעה את הסחורה בעיניים, ובסופו של דבר קנתה שקית קטנה של שזיפים יבשים.
"תראי," לחש לה הבחור. הם עמדו מאחורי הדלפק, כי בעל הבית לא הרשה להם לשבת בזמן שיש לקוחות. היא נדרכה. שלוש ילדות לבושות בגדי ריקוד נכנסו לחנות, סיימו שיעור בסטודיו שבפינה, וניגשו לפינת הקוסמטיקה. מיד הן הפכו להיות חשודות בעיניה. היא שלחה את הבחור לעברן, ובעצמה התמקדה במסך השחור־לבן של מצלמת האבטחה.
שלוש, לבושות בגדי ריקוד של ילדי עשירים, מפונקות שחושבות שהכול מגיע להן. הן נעמדו ליד התצוגה של הקרמים הצרפתיים היקרים, שעשויים מצוף של פרחי בר ומשמנים אתריים ומאצות מרפא מאיים רחוקים, דווקא שם החמודות האלה עמדו, ציחקקו בטיפשות, בטח עליה. הלב שלה דפק במהירות, עכשיו תצוד אותן, לפני שיגנבו את הקרם וימרחו אותו על הגוף השטוח שלהן, אסור לה להזיז את העיניים מהמסך.
"סליחה, תעזרי לי," הפריעה לה הזקנה עם השזיפים המיובשים שלה, צריך לשקול אותם בשבילה, "שמונה וחצי שקלים, גברת," ולתת לה עודף, ובינתיים הגנבות הקטנות יכולות לסלק משם חצי דוכן. אבל לא נורא, הבחור לידן.
"רגע, אולי אני אקח גם את התה הזה," נמלכה הזקנה בדעתה, אחרי שכבר עשתה לה חשבון, "את יכולה להמליץ לי על משהו מרגיע? איך התה הזה מההימלאיה?" היה לה ברור שהזקנה לא תקנה את התה, ובכל זאת ענתה לה שהוא נפלא.
הזקנה שילמה על השזיפים שלה כשהילדות יצאו בצעד מהיר מהחנות. המדרכה נצצה מגשם באור הפנסים. "הן לקחו משהו?" קראה אל הבחור, ולא קיבלה תשובה. "הן לקחו משהו?" צעקה, והבטן כאבה לה. אדל זעקה מהנייד שלה, זה שוב בעלה. הבחור הופיע מול הדלפק בפנים נבוכות. "איפה היית?" נזפה בו. "אמא שלי התקשרה, הייתי חייב לענות, יש לה...'' ניסה להצטדק. כנשוכת נחש מיהרה אל הקרמים. שתי אריזות היו חסרות.
"תרוץ אחריהן, תחזיר אותן לפה," ציוותה עליו.
היא הריצה לאחור את סרט האבטחה. הנה. זה הרגע. אין בכלל שאלה, רואים ברור — הילדה הגבוהה מכניסה משהו לתיק שלה בתנועה זריזה. הריצה לאחור במהירות כדי לראות שוב, אבל נכנסו כמה לקוחות. יש להם זמן וכסף לפנק את עצמם, לאנשים שגרים כאן. הם נראו נינוחים לקראת סוף השבוע, מוכנים לפטם את עצמם בכל הבריאות הזאת. הראש שלה הוצף בזעם. הפעם לא ידפקו אותה. רק שהבחור יביא אותן כבר. לקוח במעיל צמר ארוך שאל על שמן זית אורגני, והיא רטנה ויצאה מאחורי הדלפק לעזור לו, בלי להסיט מבט מהכניסה.
והנה — שלוש ילדות מבוהלות עמדו בפתח. הבחור עמד מאחוריהן, נבוך וגאה. המשימה בוצעה. הפנים שלהן היו אדומות מבכי, אבל עליה זה לא עשה רושם. כשהיתה ילדה הוציאו פעם משפחת חולדות מפרפרות מהמחסן שלהם, כך הן נראו. "רדפתי אחריהן עד לשדרה," דיווח לה הבחור. "הן כמעט הצליחו לברוח."
עכשיו לא נחפזה. מהרגע הזה היא הולכת ליהנות. "תנו לי את מה שגנבתן," ציוותה.
הן הביטו בה באימה. באמת נבהלו, העכברות הקטנות האלה, עם נעלי ההתעמלות היקרות והתיקים השבדיים שלהן. היא ראתה את דמותה נשקפת בחלון הראווה, מפלצת של שנאה, רעל זרם בוורידים שלה. אני בגיהינום, אמרה לעצמה, אני השטן, ולא היתה יכולה לעצור.
"לא לקחנו כלום," אמרה בראש מושפל הקטנה מביניהן. "אני רוצה להתקשר לאמא."
"עכשיו אין אמא," אמרה לה. הלקוח שביקש שמן זית הביט במתרחש, חכך בדעתו אם להתערב, וחמק החוצה. החנות התרוקנה. רק היא והבחור והילדות. "תנעל את הדלת," אמרה לבחור, והוא לחץ על מתג הנעילה שמאחורי הדלפק.
"תפתחו את התיקים," אמרה. הן צייתו לה מבועתות.
אדל צרחה מהכיס האחורי שלה בלי הפסקה.
"אני צריכה לשירותים," התחננה הילדה הג'ינג'ית, אבל היא סירבה לשמוע ופתחה בתנועה אלימה את התיק שלה. שום דבר. אחר כך בדקה אצל הגבוהה, זו שהמצלמה תפסה גונבת. אצלה בטוח תמצא משהו. האצבעות שלה גרפו את תחתית התיק, הוציאו משם נעלי ריקוד מקומטות וקופסת מסטיקים ודאודורנט של נערות, וכמה מטבעות, שוב בדקה שם, אולי הכניסה את זה לכיסים, אבל בכלל לא היו לה כיסים, וגם אצל הילדה השלישית...
הן בטח הספיקו להיפטר מזה בדרך, לפני שהבחור תפס אותן.
הבחור קרא לה אל הדלפק, שתבוא דחוף לראות משהו. "אני צריכה פיפי," בכתה חרש הילדה הג'ינג'ית, זרזיף דק זלג אל הרצפה.
"תקשיבי," לחש הבחור. "הן לא גנבו שום דבר. ספרתי. יש בדיוק מה שרשום במלאי."
"אבל ראיתי, הן גנבו, המצלמה..." פלטה הברות קטועות, בקושי נשמה.
היא לא היתה מסוגלת לבקש מהן סליחה. אילו ירדה על הברכיים, ונישקה את ידיהן המזיעות מפחד, ונתנה להן ממתקים טבעוניים במתנה, אולי היתה נגאלת. אבל זה לא עלה בדעתה. יותר מדי עוול עשו לה. הבחור מילמל התנצלות רפה ופתח לילדות את הדלת החשמלית, שיברחו משם.
זה נגמר, קצת אחר כך, על הרצפה של השירותים. הבטן שלה התרוקנה בשפך של דם. היא שכבה לבד על סלעים חלקים, מכוסי אצות, לשפת ים מלא יצורים בשרניים, במקום שבו התחילו החיים.