"אסור היה לי לבכות בביקורים אצל אמא בכלא"

ספיר בן רובי יודעת איך היא נתפסת מבחוץ. האינסטגרם שלה משרד כולו אושר וחירות, הקריירה שלה נמצאית בנסיקה מתמדת, ובכלל - עד כמה החיים כבר יכולים להיות קשים כשאת גרה עם אמא בבניין יוקרה בתל אביב. את הצלקות היא לא ממהרת לחשוף, אלא אם מישהו לוחץ אותה לפינה. "אני יודעת שאני נראית ממבט ראשון כמו צפונבונית, אבל בפנים יש הרבה רפש", היא אומרת. "פעם בסדנת משחק, אחד המורים אמר שזה גדול עלי, שאין לי מספיק מה להביא לסצנה. הוא שאל אותי, 'נכון שהיית המקובלות של הכיתה וחבר שלך מעריץ אותך והכל קל לך?'. אז סיפרתי לו שההורים שלי נפלו כלכלית, שאמא שלי נכנסה לכלא וחלתה בסרטן'.

הוא לא ציפה לזה.
"לא, הוא השתתק. ואז יעץ לי להכניס את זה לסצנה. תודה רבה באמת".

במשך שנים בן רובי הסתירה את הסיפור המשפחתי. היא לא רצתה שירחמו עליה, או ישפטו אותה על מה שאיננו בשליטתה. היום, בגיל 25, אחרי תפקידים בסדרות נוער מדוברות ("נעלמים", "כפולה") היא מרגישה בטוחה יותר לדבר על שרשרת האירועים הדרמטיים שעיצבו אותה בנעוריה. 

"קראנו לכלא 'הקלאב'. ניסינו לעודד אחת את השנייה"

לפני 12 שנים, אמה, רונית זיגלשטיין, נסעה ברברס נגד התנועה ופגעה עם מכוניתה בהולכת רגל, פולה פאולינה לריאה. 13 שעות אחרי התאונה, לריאה, אם לשתי בנות ועובדת בכירה במעבדה בבית החולים בלינסון, נפטרה מפצעיה בבית החולים. בתום המשפט נגזרו על זיגלשטיין עשרה חודשי מאסר ב"נווה תרצה", רישיונה נפסל ל-12 שנים והוטל עליה קנס כספי.

"הייתי בת 16 כשאמא שלי נכנסה לכלא", משחזרת ספיר. "בשנים האלה גם עברנו התרסקות כלכלית, בגלל שותפים שעקצו את ההורים שלי בעסק שהקימו. הכל נפל עלינו ביחד. לפני הנפילה היינו טסים מלא לחו"ל, היו לנו מכוניות ווילה מהממת בפתח תקווה, וביום בהיר אחד ההורים שלי איבדו את העסק ונכנסו לחובות מטורפים. מחיי שפע בהם לא חשבנו על מה יהיה מחר, פתאום בבת אחת לא היה לנו כסף לחוגים שלי אפילו, הורים של חברים הביאו לנו אוכל הביתה ושילמו לי על חוגים. עברנו דירה ליהוד, ובמהלך הבוררות מול אלה שעקצו אותנו - אמא שלי עשתה את התאונה".

מה את זוכרת מאותם ימים?
"שבוע אחרי התאונה חציתי עם כמה ילדים מהכיתה את הכביש כדי להגיע לאולם ספורט, ומישהו צעק, 'תזהרו, יש כאן אמא שדורסת'. הוא ידע שאני שומעת, זה כוון ישירות נגדי. לא יכולתי להתמודד עם זה, אז עברתי לתיכון אחר. אמרתי להורים שלי שאני לא יכולה להשאר פה. בבית הספר החדש לא סיפרתי לאף אחד מה קרה, כי בעצמי עוד עיכלתי את זה. לא דיברתי על זה עם חברות, רק בצבא התחלתי לשתף אנשים, הייתי בטראומה".

נשמע כמו מעמסה רגשית כבדה מאוד בשביל נערה.
היא לוקחת נשימה ארוכה, "היה קשה, לא האמנו שזה ייגמר במאסר. אמא שלי התחילה תואר במשפטים בשנים שנערך המשפט שלה, וכל המרצים שלה אמרו לה שהיא תקבל עבודות שירות. ערערנו על פסק הדין לעליון וישבנו שם להקראת גזר הדין, היינו בטוחים שאנחנו יודעים איך זה ייגמר - ובסוף, אחרי דיון של חמש דקות אמרו שאמא שלי הולכת לכלא לשנה. היינו פשוט בהלם, כולנו".

זיגלשטיין נפרדה מספיר ומאחיה, ששרת אז כבר בצבא, והחיים הפכו למערבולת שאיימה וסחפה את כל בני המשפחה. בעלה והיא נפרדו שבועיים לפני הקראת גזר הדין, וספיר עברה לגור אצל דודתה בישוב אורנית. בשנה שלאחר מכן, הטלטלה בין בתים, "הייתי כמו מרקו קטן, בלי בית. ישנתי כמה ימים אצל דודה שלי, סופי שבוע אצל חברה בפתח תקווה, לפעמים אצל אבא שלי, אבל הוא היה בדיכאון ולא היה כל כך עם מי לדבר. התרחקתי מחברות, יכולתי לא להגיע לבית הספר ימים שלמים. למזלי הייתה לי מחנכת שנלחמה עליי שאגמור בגרויות, אחרת אני לא יודעת מה היה קורה. כל מה שעניין אותי היה לדבר עם אמא שלי בקלאב".

קלאב?
"ככה קראנו לכלא, הקלאב. היא הייתה מתקשרת אליי בכל ערב עם הטלכרד שלה, רק חיכיתי לשיחה הזו. ניסינו לעודד אחת את השנייה, היינו אומרות, היום יותר טוב מאתמול - כי עבר יום. היינו סופרות עופות, כי בכל שישי היו נותנים להם בכלא לאכול עוף, אז הייתי אומרת לה - 'אמא, זה עוד 17 עופות, 16 עופות'. חייבים לשמור על הומור במצב כזה, אחרת אי אפשר להתמודד".

מתי בכל זאת היו רגעי השבירה?
"אסור היה לבכות בביקורים אצל אמא שלי פעם בשבועיים, אין דבר כזה". דווקא כשהיא אומרת את המילים האלה, הדמעות פורצות ממנה. "זה לא היה במנגנון אצלנו לבכות, הרגשתי שאין מקום בכלל להתפרק. לאבא שלי היה מאוד קשה, אני לא שופטת אותו, הוא איבד את העסק של חייו ולא היה לו ממה להתפרנס. עזבנו את הבית והעוגן שלו התפרק, נפל עליו עולמו והיה לו קשה מאוד. אם בכיתי זה היה באוטובוס עם מוזיקה באוזניים, שאף אחד לא יראה".

דאגת לאמא, פחדת שהיא לא תצא משם אותו אדם?
"פחדתי מאוד. היא חיה שם עם זונות ונרקומניות ורוצחות, והיא הייתה פרח בין כל אלה. הייתה שם אלימות והייתה חרדה גדולה, אבל היא הגנה עלי, היא לא סיפרה לי על הדברים הרעים. רק כשהיא השתחררה גיליתי שמישהי איימה עליה פעם עם תחתית של קופסת שימורים וכמעט דקרה אותה".

חשת כעס על המערכת, שלקחה אותה ממך?
"אני לא כועסת אבל אני מאמינה שאמא שלי יכלה לתרום הרבה יותר בעבודות שירות. היום אפשר לראות איך היא עוזרת לנשים, נותנת להן אור, גם אז היא יכלה לעשות את זה".

"אני יכולה להתמודד עם מצב כלכלי רע וכלא. לא עם סרטן"

בשלב זה מצטרפת לשיחתנו רונית, ומלטפת את בתה. בשנים האחרונות היא מעבירה הרצאות ברחבי הארץ על התקופה שהעבירה בכלא, עוסקת באימון אישי ואף הוציאה ספר המגולל את קורותיה ("חופשייה להיות"). בתגובה לסיקור שקיבלה בשנים האחרונות, זיגלשטיין התמודדה עם לא מעט ביקורת על הכיוון בו בחרה בחיים, לפיה היא מינפה אובדן של אחרים לרווחתה האישית. "אני לא מרוויחה מהאסון", היא מבקשת להבהיר. "הגישה שלי היא שמה שצריך לקרות קורה. אנחנו צריכים להיות מספיק חכמים כדי להבין ששום דבר לא קורה נגדנו אלא כדי שנעשה איזו עבודה, הייתי צריכה לעבור את המסלול הזה". ספיר מוסיפה, "הסיפור שאמא שלי מספרת הוא גם על האסון שלנו. זה משהו שקרה גם לנו".

אתן בקשר עם משפחתה של ההרוגה?
רונית: "לא. אחרי התאונה הגעתי לשבעה אבל הם לא הסכימו לקבל אותי. זה שלהם. אני מבינה".

ספיר: "בכל הזדמנות אמא שלי אומרת שהלוואי ואפשר היה להזיז את הגלגל אחורה, היא רוצה להעיר אנשים אחרים. יש לה הרבה צער וחרטה על מה שקרה".

רונית: "צריך להבין, אני נסעתי לאחור, לא הייתי שיכורה ולא בטלפון ולא ברחתי. יש כל מיני סוגים של תאונות דרכים ויש יסוד נפשי של כוונה, שהוא חלק מהעניין. אם אתה עולה על רכב כשאתה שתוי או מסומם, או נוסע במהירות מטורפת - עברת על החוק. אבל התאונה שלי היא באמת תאונה". 

יש עכשיו דיון ער במה יהא בגורלו של יצחק אספה, שדרס את ארי נשר ז"ל. את מרגישה שהציבור צמא לנקמה בנהגים במקרים כאלה?
"אפשר לחכות עד המשפט", אומרת רונית. "הרי רק מי שהיה שם יודע מה היה. אבל לאנשים אין את הסבלנות לחכות, קודם כל לוקחים בן אדם ומעלים אותו על המוקד. זה חלק מהתקשורת והמדיה היום. גם אלי יהיו תגובות קשות לכתבה הזו, אני יודעת, אבל אני בוחרת להתמקד בטוב".

סימביוזת האם-בת של רונית וספיר היא תוצר של האיחוד המרגש שלהן אחרי שנת הכלא, אבל גם של דרמה נוספת שנפלה על האם. חצי שנה אחרי שסיימה לרצות את תקופת המאסר, רונית חלתה בסרטן הגרון. "אני בטוחה שזה קשור לזה שהיא הייתה בכלא, זה נותן בסוף את אותותיו", אומרת ספיר, וממשיכה. "חיכינו שבוע לתשובה של הביופסיה וכשהיא הגיעה חיובית התחלתי להתפרק. חשבתי שזהו, אני מאבדת אותה ואין יותר נורא מזה. אני יכולה להתמודד עם מצב כלכלי רע וכלא, אבל ברגע שהיא אמרה שהפעם מדובר בבריאות שלה, ראיתי רק קרחות וגסיסה. צרחתי וכעסתי".

רונית עברה ניתוח להוצאת הגידול וטיפולים בבידוד שבסופם אובחנה כנקייה מסרטן. התהליך כולו לקח פחות משנה. "אני בריאה, אבל אני נבדקת בכל שנה, עושה מה שצריך", היא מספרת, "היום חלום שלי זה שיעשו סרט על החיים שלנו, ושספיר תשחק אותי".

היום הן נראות משוקמות לחלוטין, מכל הבחינות. כשהייתה במאסר, רונית חידשה את הקשר עם איש העסקים, עו"ד גיא רוזן, שסייע לה באותם ימים. הקשר עמו התהדק והתפתח לסיפור אהבה. היום השניים מתגוררים, עם ספיר, בקומה ה-26 בבניין יוקרה במרכז תל אביב, ובשנה הבאה, לכבוד יום הולדתה ה-50 של רונית, הם מתכננים להתחתן. בקומה התחתונה גר אחיה של ספיר, נשוי טרי, וגם ספיר מתכננת להמשיך לגור בבניין כשתמצא דירה עם בן זוגה בשנתיים האחרונות יוסי, ברמן שהכירה בעבודתה כמארחת במסעדה. "אמא שלי מוכנה שאגור או בבניין או בבניין", היא צוחקת. היציאה מהקן, אחרי הטלטלות שעברו, איטית ומדודה, אבל לה יש חלומות להגשים, וחיים חצי-חדשים להתחיל.

"בהפקה אמרו שאני רזה מדי, אז כל הזמן צילמו אותי אוכלת"

את ההחלטה להיכנס לתחום המשחק קיבלה אחרי שחרורה מהשירות הצבאי. "רציתי את זה מגיל צעיר, אבל לא היה לי זמן להתעסק עם זה בכלל", היא מספרת, "הייתי גם מאוד ביישנית, פחדתי לעשות אודישן למגמת תיאטרון בתיכון ולכן למדתי במגמת קולנוע. עם הזמן, התגברתי על הביישנות".

איך הכל התחיל בעצם?
"גילו אותי בפייסבוק. חבר טוב היה מצלם אותי להפקות אופנה קטנות ברשת, ואז התחלתי לקבל הצעות מסוכנויות. לא הייתי מקושרת, לא הכרתי אף אחד ושום דבר, הייתי בתולה בתעשייה, אבל התחלתי לעשות עבודות קטנות, צילומים לאתרים, דברים כאלה".

נהנית מזה?
"זה היה נחמד, אבל זה לא באמת בשבילי. הדוגמנות לא ריגשה אותי. הרגשתי כמו קולב, כל היום תעמדי ככה ותעשי ככה. אני לא כזו שמתעסקת כל היום בלוק שלה, איך השיער שלי ומה הצד הטוב שלי. אני רואה את זה הרבה גם אצל שחקנים, וזה מטריף אותי. למי אכפת מה הצד הטוב שלך? בוא נעבוד".

את ההזדמנות הגדולה קיבלה בסדרה "נעלמים", בה גילמה את דריה, וכעבור שנה וחצי שיחקה גם לצד נועה קירל ב"כפולה". ההבנה שעכשיו היא אייקון בעולם הילדים והנוער נחתה עליה בלי הרבה הכנה. "כשהתחלתי לצלם את הסדרה עוד עבדתי בחנות נעליים בקניון, ובערך שבוע אחרי הפרק הראשון פתאום מעריצים של הסדרה התחילו לנהור במדרגות הנעות. זה מגניב שעוצרים אותך ברחוב ומבקשים סלפי, אבל זה גם מביך. אחרי הכל, אני עוד לא נטלי פורטמן. אני כולה משחקת בשתיים-שלוש סדרות".

חשוב לך שהרגליים ישארו על הקרקע?
"חיי הפרסום מחמיאים וכיפים, זה מהמם, אבל אני רוצה לשחק, ושואפת להיכנס עוד השנה לעולם המבוגרים. הייתי מתה לשחק במשהו כמו השבבניקים או תאג"ד, חוץ מזה, היום בגיל 25 אני סוף סוף יכולה לעבור בתור חיילת, עד עכשיו אמרו שאני נראית צעירה מדי. אני מקווה לקבל תפקיד כזה, להתמודד עם טקסטים שהם יותר עמוקים".

כי בסדרות הנוער אין מספיק עומק?
"זה לא תמיד מאתגר כמו שהייתי רוצה. בא לי להתפרק בסצנות, להעז, אבל לא מתמודדים שם עם סיטואציות באמת מורכבות. בסוף סדרת נוער זה מאני מייקר, עובדים בקצב מטורף כדי לא להיגרר לשעות נוספות. אם את צריכה לבכות על הסט יתנו לך דקה או שתיים כדי להיכנס לזה, אבל מהר מאוד גם יביאו לך טיר-סטיק, שיגרום לך לבכות, כי יש אילוצים. הלוואי שאפשר היה לעשות כאן משהו כמו '13 סיבות' של נטפליקס".

עד שתשלים את המעבר לעולם הדרמות המהורהרות, בן רובי מתרגלת גם לשמוע את המילה "לא", שהיא, כך למדה להבין, חלק בלתי נפרד מהעסק. "פעם באודישן במאי ממש הוריד אותי, אמר שהוא לא מבין איך ליהקו אותי ל'נעלמים' אם לא למדתי משחק אף פעם. יש הרבה סטיגמות על שחקנים של סדרות נוער, שהן לא מוצדקות. אנחנו לא בוררים עבודות, לוקחים מה שקיבלנו, אי אפשר להאשים אותנו".

זה תחום קשוח.
"לא תמיד אני מתאימה למלהקים, וזה בסדר. פעם לא התקבלתי לתפקיד כי אני רזה מדי, יש גם סדרות שעבורן אולי אני אשכנזייה מדי. בסדרה כמו 'הרמון' למשל, לא תראי אף אחת שנראית כמוני, כולן עם עיניים חומות ושיער חום. זו סדרה מדהימה, אבל לא בטוח שהייתי משתלבת שם".

הרזון שלה לא נשאר רק בתודעת המלהקים. גם בהפקת "נעלמים", היא מספרת, הביעו דאגה. "כשחזרתי לעונה שנייה, פתאום אמרו בהפקה שירדתי במשקל ואני רזה מדי. זה לא נכון, אני אותו משקל מאז שהשתחררתי מהצבא, אבל הם לא רצו שאני אעביר מסר לא נכון. אז כל הזמן צילמו אותי אוכלת, ואין לי בעיה עם זה. דפקתי שם סנדוויצ'ים על הסט כל היום".

את מרגישה צורך להתנצל על הגוף שלך?
"בגיל 12, היו קוראים לי רזה מדי, אנורקסית, מתפרקת. צוחקים עלי שאני לא מפותחת ומי יהיה חבר שלי. ילדים רזים יכולים לסבול כמו ילדים שמנים. אבל תמיד אכלתי, כל יום אמא שלי לקחה אותי למקדונלדס ופיצות. היום אני מקפידה שגם באינסטגרם שלי תמיד יראו אותי אוכלת. אני עושה ספורט ואני רזה גנטית, אבל אני ממש לא מונעת מעצמי אוכל".

בעוד שב"נעלמים" היא בולסת כריכים, ב"כפולה", לצד נועה קירל, ספיר מנסה לשמור על הקצב המטורף. בעולם של סדרות הנוער, גילם הכרונולוגי של השחקנים בדרך כלל מבוגר מהדמויות - אבל במקרה של קירל בת ה-17, זה לא ממש נכון. למעשה, צוחקת ספיר - על הסט של "כפולה", להיות בת 25 מגיע עם כרטיס גמלאי. "אני הכי מבוגרת על הסט, זה מצחיק".

את כבר מבחינה בפערי דורות בינך לבין נועה?
"תשמעי, יש לה ביצים של בת יענה. היא טורפת את כל הקלפים ועושה מה שבא לה. היא באמת עובדת מאוד קשה - אחרי צילומים היא תלך לעשות בת מצווה או לצלם משהו אחר לטלוויזיה. לי לא היה את הבטחון הזה בגילה, וגם אם היה לי, לא הייתי יכולה להתעסק בדברים כאלה במהלך התיכון. הייתי עסוקה בהישרדות".

צלם: שי פרנקו | סטיילינג: פיני זומר ל״סולו״ | איפור: מרום טל וינשוק במוצרי ״MAC״ | שיער: מרום טל וינשוק במוצרי ״אמיקה״ | בגדים: לוק מנוחש- אוברול, עליונית: נטע אפרתי, לוק 2- מכנסיים קצרים וסריג: אמריקן וינטאג׳, מכנסיים: אייס קיוב, נעליים: אלדו , לוק 3- חולצה: קסטרו, מכנסיים: אייס קיוב, טבעות: Kamery.co.il, לוק 4- גולף: אוסף פרטי, חצאית: נטע אפרתי, מגפיים: אלדו , לוק 5- אוברול: אמריקן וינטאג׳, מגפונים: רנואר.