חד פעמי
לפחות זוג אחד של כפפות חד פעמיות ביום, מסכות חד פעמיות, כלים חד פעמיים כי חיידקים, ושקיות על גבי שקיות כדי לצמצם מגע. באמת שהיינו על הגל עם מיגור החד"פ, כולל מבטים רושפים כלפי אנשים שלא מסתובבים עם שקיות רב פעמיות בסופר. אבל עכשיו? למי אכפת. "אין טיסות, וזה בעצם מה שמשנה", אנחנו אומרים לעצמנו בעודנו משליכים לפח עוד זוג כפפות לטקס לבנות, סתם כי החלטנו שכפפות הניטריל הכחולות יתאימו יותר לאאוטפיט היומי למכולת. וכשזה ייגמר, סביר להניח שייקח לנו זמן לחזור ולהקפיד. רבים מאיתנו חולמים כבר לרכוש בחוץ את האמריקנו הקר הראשון לעונה, עם קש בבקשה.
ססמאות "נעבור את זה ביחד" של תאגידים
אלה צצות מחדש בכל משבר, מלחמה וקטסטרופה. אז תראו, אלקטרה, סמסונג וכל היתר - בואו נפסיק עם העמדת הפנים. לא אכפת לכם מאיתנו, אתם סתם רוצים למכור. הבנקים שעושים לנו פרצופי עצובי מהטלוויזיה - אתם לא חברים שלנו, אתם מנצלים את העובדה שאנחנו במשבר כלכלי כדי לנסות ולשכנע אותנו לקחת הלוואות שמי יודע מאיפה נחזיר. כל התאגידים – אתם מעפנים, תמיד הייתם, ואנחנו לא רוצים לעבור אתכם ביחד כלום, הניחו לנו.
מנות חמות
נצפו בלא מעט סרטונים ויראליים של אנשים שמציגים לראווה את השקיות הוורודות מרמי לוי. מסתבר שמדובר בקניית פאניקה, משהו שתכניס לעגלה יחד עם שימורי טונה ותירס, ככל הנראה תחת ההנחה שמנות חמות נשמרות זמן רב. ברור שהן נשמרות, מדובר בחומר שמכיל אבקה זרחנית, זה ישרוד לנצח. גם אם תפתחו את הקופסה נמלים לא יבואו אליה כי הן לא מזהות את זה כאוכל אלא כניסוי בכימיה, יש שם הקפדה על רשימת מרכיבים שמעולם לא שהו בטבע. ולמרות כל זה, יש להודות על הטוב. והטוב זה שלפחות את מותג הנודלס "מג'יק" עדיין לא החזירו.
איחודים של הרכבים קומיים
זה לא באמת משנה אם זה קומדי סטור או זהו זה או צחוק מעבודה, זה לא באמת עובד. הכיוון מובן – אנשים רוצים נחמה, נוסטלגיה היא נחמה, אין כסף ליצור משהו מושקע. המשבר הזה, בתרבות ובטלוויזיה, צפוי להימשך זמן מה, ניתן רק לקוות שאחרי גל הנוסטלגיה והאיחודים יגיע גם גל מעניין יותר, שיש בו קולות אחרים ומגוונים שלא רוצים הרבה כסף אלא בעיקר הזדמנות, גם אם זה רק בשעות מאוחרות יותר, אחרי עוד פרק חצוי של "חתונה ממבט ראשון". זאת תקופה שיכולים לצאת ממנה המון דברים חדשים, חבל ללכת רק על הישנים.
אמנים שמתגייסים
בכל מלחמה או אסון יש מן איזה פרץ פטריוטיזם וציונות שחזר גם עכשיו. פתאום הסלבס חושבים שהדעה שלהם מעניינת מישהו ונכנסים למוד יום הזיכרון בעוד שמה שהם באמת רוצים זה להעלות תמונות ביקיני. אז תודה לכם על עוד קליפ זום, סלבס. באמת היה כיף להיחשף לעוד זווית של מרפסת הגינדי הגנרית והכעורה שלכם, ולשמוע אתכם מנסים לא לזייף פזמון שכולל מילים כמו "כולנו", "ביחד", "עולם", "אור". אבל בואו נודה - אתם עושים את זה יותר בשבילכם מאשר בשבילנו, כי משעמם לכם ואין לכם עבודה. אם כבר, אנחנו אלו שסופגים את זה למענכם, באמת שהיינו מסתדרים בלי.
"להיכנס מתחת לאלונקה"
ביטוי מכעיס כי כולנו כבר נכנסנו ממזמן, לפני איזה חודש וחצי. נכנסנו יחד עם האחים והרופאות והעצמאיות וכן, גם המורים והמורות, ולא יצאנו מאז. שלא תהיה טעות, כל האוכלוסיות המוחלשות ומעוטות השכר (מורות עונות על שני הקריטריונים) נמצאות כבר עמוק מתחת לאלונקה, אז תעזבו אותם בשקט. על האלונקה הזאת שוכבים הסבים והסבתות שלנו וכולנו התגייסנו, מלבד – כרגיל – כל אלו שבאמת יכולים להרשות את זה לעצמם.
המודל המיושן שבו גברים מפרנסים ונשים מגדלות את הילדים
למה? כי אין גנים ובתי ספר ולא ברור מתי יהיו, ומאחר שגברים מרוויחים יותר מנשים כמעט ברוב המקרים, הם אלו שיצאו לעבודה שלהם בהיי טק בעוד שהנשים יופקדו על גידול הילדים בלי פתח למימוש עצמי או עצמאות כלכלית.
מגבונים לחים
גמלנו את הילד מחיתולים וחשבנו שניפטר מהדבר הדוחה, המזהם והמסריח הזה, אבל לא, המגבונים הלחים חזרו ובגדול – לחים יותר, מחטאים יותר, מגעילים יותר. וכן, נפלנו בהם שוב. כולל באלו הגדולים לרצפה, כי גם המנקה לא הגיע כבר די הרבה זמן ואין לנו מושג איפה הוא מחזיק את הסמרטוט.
גילנות
בנוסף להתעלמות והשקיפות שקשישים זוכים להן בימים כתיקונים, עכשיו הם גם נעולים בבית עד להודעה חדשה. נכון שרבים מהם בריאים ופעילים, אבל כולם נכנסים כרגע תחת מטריה אחת – "קבוצת סיכון". וכאילו אייג'יזם לא היה מספיק מתיש ומגעיל עם ה"אוקיי בומר", גם קמו אי אלו אנשים חסרי סבא/סבתא/לב שהודיעו שמבחינתם זה סבבה להקריב שכבת אוכלוסייה. אבל כדאי לזכור - עוד יהיו כאן הרבה מגיפות, חברים, ואף אחד לא נשאר צעיר לנצח.
מסכות מעוצבות
שלום, מלחמרשימה ת המפרץ שלכם חזרה. נכון שאז המסכות המעוצבות היו מסכות אב"כ והחלק המעוצב היה קופסת הקרטון שבה הוחזקו, עם הכתפייה השחורה שבעזרתה נשאנו אותן לכל עבר, אבל זה עדיין תופס. אז צבענו את הקופסאות בגואש והדבקנו עליהן גזרי עיתונים או תפרנו להן כיסוי פרוותי בוהק (ניינטיז), ממש כמו שהיום אנחנו משמישים בגדים ישנים או מוסיפים לבבות קטנים למסכות בד לבנות. המשותף: גם אז וגם היום הן לא היו מאוד יעילות, וגם אז וגם היום המגניבים הלכו עם בנדנה.
הלשנות
יום אחד תזכרו בפעם ההיא שאיבדתם צלם אנוש והתקשרתם לדווח על מכר שהפר בידוד, ומה זה תתביישו. ולא בגלל ססמאות "בקב"ה נודר מלשינים דוקר" למיניהן, אלא כי הלשנות זה לא מנגנון של מדינות שבא לכם לחיות בהן וכי שיתפתם פעולה עם מערכת גרועה, לא ערוכה ופדחנית שאת רוב הבעיות יצרה בעצמה.
ציוץ ציפורים *מוגזם*
הטבע התעורר. איזה יופי, כמה מרגש לראות את ניצני השיקום הפלאי, החלמה משנים של טביעת רגל אנושית דורסנית, אוכלוסיית יתושי האביב בהחלט התרבתה השנה. לפי התחזיות הנוכחיות, תוך חודשיים (גג) המין האנושי חוזר להשמיד את כדור הארץ אבל עד אז, אחת התוצאות ההרסניות של ההחלמה המבורכת הזאת היא ציוץ הציפורים האגרסיבי מדי בוקר. רבע לשש בבוקר, ליתר דיוק, השעה שבה פורצת קקופוניה מכונפת מחוץ לחלונות חדרי השינה. ויכוחים ציפוריים נרגשים, ריבים בקינים, מסיבות קריוקי לגוזלים. מכיוון שאי אפשר להזמין משטרה לבעלי כנף, הדרך היחידה להילחם בטבע היא בעוד טבע. אז עם כל הכבוד לאימוצי הכלבים - זה הזמן לקחת חתול.
שנאת חרדים
יכול להיות שהקורונה היא בעצם מחלת הניינטיז? כולם עם בנדנות ומסכות מעוצבות ויאיר לפיד גיבור? עובדה, אפילו שנאת החרדים מבעבעת שוב, עוד שניה טומי לפיד מקים מפלגה. ומילא אצלנו, שזה לא סבבה אבל נתגבר על זה, הבעיה היא ששנאת החרדים מתפרצת גם בעולם. בניו יורק מוכת הקורונה, למשל, רבות מההתפרצויות הן בקהילות החרדיות של ברוקלין, לא הדבר שהכי תורם לפופולריות. אז לפני שדורשים מהעולם "להירגע עם האנטישמיות" (כי הדמות של היהודי החסידי מפיץ המחלות כבר נפוצה בזמנים אחרים) אולי כדאי להשקיט את שנאת החרדים גם קצת אצלנו.
שנאת זרים
ראיתם סיני ברחוב ועברתם לצד השני של המדרכה? ובכן, אתם מטומטמים. לא כל סיני הוא הסיני שאכל את הפנגולין! אבל בלי קשר, קטסטרופות הן כר פורה ללאומנות ולגזענות, שני דברים שאנחנו מגיעים איתם כבר בילט אין מהבית והוחרפו עם המגיפה. גזענות זה קצת כמו דיאטה, נורא קשה לרדת ממנה וקל לעלות, והקורונה זאת חתיכת פחמימה. לכו תתקנו את כל הנזק הזה אחר כך.
כלי רכב פרטיים
אלו מאיתנו שגרים במרכז, התרגלו לסמוך על התחבורה הציבורית הרעועה ולהתנחם בכך שהם חוסכים זיהום, כסף, פקקים, חיפושי חנייה ושגם ככה בעוד עשור או שניים יסיימו את בניית הרכבת הקלה. ועכשיו? מי מעז לעלות על אוטובוס? פתאום כולם רוצים להסתגר בקופסה ממונעת קטנה משל עצמם, להפחית למינימום את החיכוך עם הזולת ולא להסתכן בהדבקה טיפתית. הקורונה תיגמר, אבל לחוסר האמון בתחבורה הציבורית ייקח קצת יותר זמן להתפוגג, זמן שאותו נבלה ברכבים פרטיים, ככל הנראה בפקק. איזה באסה.
גברים עם גלאח*
כן, הבנו, המספרות סגורות, אבל הן סגורות בסך הכל חודש. בואו ניכנס לפרופורציות, זה לא שאתם מסתובבים עכשיו עם קארה, סתם קצת יותר גידולים בין מפרץ למפרץ. עוד שבועיים שלושה גג יחזור לעבוד הספר השכונתי שאתם משלמים לו שמונים שקלים, עד אז המתינו בסבלנות והניחו למכונה, לא משנה כמה מלהיב זה ואיך זה גורם לכם להרגיש יעילים. זה נראה נורא.
*גברים שמסתובבים עם גלאח באופן קבוע או מחדשים קרחת אחת לשבוע שבועיים, מוזמנים להמשיך כרגיל.
שמנופוביה
שנים אנחנו מנסים להפריך את הטיעון הבריאותי ולהוכיח שאפשר להיות שמן ובריא, וכל אחד עם מבנה הגוף שלו, ומספיק עם האפליה של הרופאים, מקומות העבודה, התקשורת, חברות הבגדים בעצם כולם. אנחנו מאמצים מודלים של נשים גדולות ומהממות ואומרים דברים כמו "אישה אמיתית" או "ראית את הפרסומת החדשה של דאב?" וכל זה בשביל מה? בשביל שהשמנה תהיה מחלת רקע? ככל הנראה נמחקו פה עשור או שניים של ניסיונות שינוי תודעה ושפה. בחסות הקורונה מותר להיות שמנופובים שוב ולכו תדעו, אולי מכאן גם תחזור העבדות! תודה לכם באמת!
לדבר בטלפון
איך שחשבנו שאנחנו בחוץ, הן משכו אותנו בחזרה פנימה. הן ללא ספק עדיפות על פני זום - המצאה כל כך גרועה שהיא מרגישה כמו רשת חברתית של גוגל – אבל עדיין משהו שהצלחנו להתגבר עליו לאורך השנים. הרי שיחות טלפון מונעות מאיתנו לעשות את הדבר הכי מהותי בזמן שאנחנו מדברים עם אדם אחר – לגלול בטלפון. בגלל זה עברנו לוואטסאפ, שבו איש לא יכול לגזול את מלוא הקשב שלנו. מדהים שאת כל הנימוקים החזקים הללו הכריע דבר אחד: הגעגוע לקול אנושי. אנחנו רכיכות.