פעם נכנסתי לפוליטיקה. זה היה בכיתה ה', אחרי שעברנו מירושלים לתל אביב. כל החופש הגדול שבין ד' ל-ה', בין יורדים העירה ליורדים לים, אכלתי לעצמי את הראש בגוף שני כאילו אני מתמודד ב"האח הגדול": "זו ההזדמנות שלך. כאן אף אחד לא מכיר אותך, כאן את יכולה להיות אפילו מהמקובלות. את יכולה להיות מה שאת רוצה". ומה אתם יודעים, קרה איזה מין נס חד פעמי וקצר טווח: באמת נהניתי ממאה ימי חסד שבהם בני הכיתה שלי גילו בי עניין יוצא דופן. בדיעבד התברר לי שזה היה פרופיילינג אשכנזיות – הפרצוף החיוור של הילדה החדשה היה עניין נדיר ומעורר התפעלות בכיתה שלי – אבל הייתי נחושה לרכוב על גל העניין המפוקפק והייתי שיכורה מהאפשרויות החדשות שנפתחו בפניי. אני אוכל להיות מובילת טרנדים שאקרא עליהם בעיתון "כולנו" (לא הייתי); אוכל להיחשב לילדה הכי מקובלת (לא נחשבתי); אולי יהיה לי אפילו חבר (לא קרה, אפילו לא קרוב). מה שכן, נחשבתי למתבטאת יפה ומכאן הייתה סלולה בפניי הדרך למועצת התלמידים.
אף אחד אחר לא באמת רצה לרוץ למועצת התלמידים. לכולם חוץ ממני היה ברור שמדובר בניג'וס טרחני, מפגן לקקנות מביכה למורות, ושיש פגישות חובה שמתקיימות מעבר לשעות הלימודים. אני לעומת זאת ישבתי זקופה בשיעור חברה, עם פרצוף פוליאנה זורח ומטופש, חושבת לעצמי: "הכל הולך לפי התוכנית".
הכל לא הלך לפי התוכנית. רות המחנכת המפחידה שלנו רעמה שמוכרח להיות מועמד נוסף בכיתה שירוץ נגדי כדי שנוכל לערוך בחירות, כי אחרת זה לא שווה שום דבר. כולם הביטו בעניין באיזה אירוע שבדיוק התרחש בסוליות הנעליים שלהם עד שהיא דפקה על השולחן. שמעתי מאחוריי אנחה של שאהיד המשלים עם גורלו כשמיטל ההכי יפה בכיתה ואולי בעולם הצביעה ואמרה: "אני ירוץ".
"ארוץ!" נבחה רות, ובאותו נשימה המשיכה: "יפה מאוד מיטל, תתביישו כולם".
כולם התביישו בהקלה. רק אני רציתי למות קצת.
רון-שלטון
הלוואי שהייתי משקרת, אבל ראש העיר תל אביב אז היה שלמה להט שכולם התייחסו אליו בשם החיבה "צ'יץ'". קראתי בעיתון שזה כינוי שקיבל מחבריו לכיתה, וחשבתי לעצמי: "למה שלא…". מכאן נפתח קמפיין קצר ופתטי שנועד לשכנע את בני כיתתי לפנות אליי בשם "ליל". זה היה אכזרי. במהירות שבה בלון מתרוקן, עם אותו רעם נפיחה מביך, התברר שימי החסד נגמרו ושאני עוד אגיד תודה אם יתייחסו אליי באיזשהו כינוי אי פעם. מיטל ההכי יפה בהיסטוריה הבטיחה בקמפיין שלה שדוד שלה יחכה בימי שישי מחוץ לשערי בית הספר וימכור לנו קרטיבים, ומשום מה התרגיל המלוכלך הזה הצליח לגבור על ההבטחה החגיגית *שלי* להרים בפורים משחק גמד-ענק.
הפסדתי 23:13. הדוד של מיטל באמת הגיע פעם אחת ומכר לנו קרטיבים במחיר מופקע, ובפורים כולן התחפשו לפנקיסטיות בלי לספר לי שזו התוכנית. אני התחפשתי לסבתא זפטא, שאלוהים ירחם עליי.
זאת הייתה ההתחככות היחידה שלי עם פוליטיקה. מאז לא הצלחתי לראות את האפיל שבקבלה על ידי המיינסטרים והתאהבתי בשוליות. הפוליטיקה הגדולה מדכדכת אותי, הפוליטיקה הקטנה בדרך כלל מגעילה אותי. המרוצים חסרי התועלת עד כה נגד שלטון חולדאי בתל אביב, שנשארה העיר שלי גם לאחר שעזבתי אותה, נראו לי כמעט תמיד כמו ניסיון רפה לרצח אב. הייתה פעם אחת שזה נראה אחרת, אבל אז דב חנין לא ניצח.
מאז שעזבתי לרמת גן, הכל נראה לי קצת משונה וקרטוּני. אני אמורה לדעת אם זינגר הכי טוב לרמת גן? אין לי רגשות לזינגר. יש לי קשת רגשות שלמה לחולדאי, זה כן. אם בכניסה לארץ היה עוצר אותי אנשי שב"כ ושואלים מה אני חושבת על חולדאי, הייתי מציעה להם לשים קומקום כי זה הולך לקחת זמן.
לא שיש לי אשליות בקשר לתל אביב
חולדאי. האיש שהצליח לקחת תל אביב מוזנחת ולזרוק עליה קונפטי של נצנצים. אותה עיר שהייתה לי בית ואז הייתה לי אתר בנייה קודח ומטרטר, שנתנה לי הכל אבל רוקנה לי את הכיסים. אותי תל אביב נשפה החוצה ממנה, כמו שנושפים על חרק שהתיישב לך על השרוול. זה לא עומד להדיר שינה מהעיניים של אף אחד, בטח לא של חולדאי. פעם, באירוע עיתונאים איתו, הוא הציג עצמו בפנינו כ"ראש העיר תל אביב הנוכחי והבא, וראש הממשלה בבחירות 2025". זה היה מצחיק ומצמרר יחד, הנה איש שמתכוון לחיות לנצח ולא רואה בעיניים. מצדי שחולדאי יחיה עד 120 ולא יהיה ראש העיר הבא. זה הספיק, מכרת לנו את התחת מכרת.
את כל זה לא היה הגיוני לומר לאיש זר מהשב"כ, אז אני מספרת לכם שיש לי רגשות לחולדאי. יש לי רגשות גם לציפי ברנד (כשעבדתי בבית קפה הקבוע שלה, לא הייתי מחייבת אותה על כדור שוקולד. מענק צנוע לתעשיית הדוקו בארץ), לאסף הראל, לסתיו שפיר אם היא תרוץ (עזבי אותך, מה את צריכה את זה. ההגנבה היא כבר אסף הראל. נתפסה ההגנבה). יש לי סיבות בעד ונגד כל המועמדים, כולל מיטל להבי (אין לי מושג מי זה יאיר צברי, תפסתם אותי). מה אני אמורה לעשות עם כל הרגשות האלו עכשיו, להפנות אותם לאילן ביטון המועמד לראשות רמת גן? אל עו"ד חיה מנע שנראית נחמדה מאוד אבל שהייתי גם מפחדת לבקש ממנה חצי כוס סוכר?
אני שוב בין שתי ערים, מחפשת איזה מבט מאשרר בעיניים של בעלת המכולת שהיא כבר מזהה אותי. אין כזה מבט. אולי בכלל יש לה עין מזכוכית, אני באמת לא סגורה על העניין. אנחנו חולפים על פני מודעות גדולות כחול-לבן של מועמדים לראשות רמת גן, ואני כועסת בקול: "אבל מי זה בכלל, מי זה, הוא נראה כמו חשב שכר!". כאילו שזו אשמתם שהצטרפתי רק עכשיו למסיבה.
זו לא אשמתם, זו לא אשמת אף אחד. כולן התחפשו לפנקיסטיות ורק אני עברתי עיר. אני אומרת לחברים בתל אביב: "אבל תצביעו הפעם, בסדר? זה כן משנה. וחלאס עם חולדאי". אני אומרת את זה בהתכוונות, למרות שראשי ערים, כמו הורים, נוצרו כדי שתוכל להתלונן עליהם. אולי זה באמת משנה, מה אכפת לי לקוות; אכזבה היא תבוסה קטנה יותר מאשר חוסר אונים. אולי אני אקרא יותר על המועמדת עו"ד חיה מנע, היא נראית לי נחמדה.