נעמי לבוב הניסה גנב באמצע הלילה. היא הייתה בהיריון מתקדם, שנתה נדדה ואוזניה קלטו רחשים חשודים מהרחבה שמתחת למרפסת שלה, שם מחנים דיירי הבניין אופניים ועגלות הילדים. "הוא היה בדרך לפרק לי את החשמליים", היא נזכרת, "והצלתי אותם".
האינסידנט הלילי לא ערער את תחושת הביטחון שלה. "אני מאוד מוגנת ברובע הזה", היא אומרת כשאנחנו נפגשים בדירה המרכז תל אביבית שבה היא מתגוררת עם בתה בת השנתיים, דניאלה. שתי קומות למעלה גר אביה של לבוב. מטר וחצי משם גר אביה של דניאלה, השחקן יוסי מרשק. לראיון שלנו היא מגיעה אחרי שהקפיצה אותה אליו, בקטנה, על האופניים שניצלו. "אם אני מתגעגעת אליה כשהיא אצלו, אני פשוט באה לתת לה חיבוק. הרי זה ממש פה".
וזה סבבה במסגרת היחסים ביניכם כפרודים?
"לגמרי, זה חלק מהיחסים הטובים עם יוסי. אנחנו מקפידים גם לעשות קבלת שבת ביחד, כל המשפחה. זה מאוד חשוב לנו, הארוחות שישי המשותפות האלה".
הפרידה ממרשק הייתה הדבר השני שגרם לאנשים לדבר על נעמי לבוב השנה. הראשון היה התפקיד שלה ב"על הספקטרום" (זמינה לצפייה ב-yes וב-STINGTV), הסדרה שזכתה בחיבוק נדיר בעוצמתו מצדם של מבקרים וצופים, לרבות כאלה שנמצאים בעצמם על הספקטרום האוטיסטי. מ"יס" כבר נמסר שתהיה עונה שנייה, ולבוב מצדה כבר בעיצומו של הפרויקט הבא – חזרות לקראת ההצגה "שבעה" בתיאטרון בית ליסין. תקופה נהדרת לשחקנית לבוב, תקופה מסובכת לאמא נעמי.
תיאורטית יש סיכוי שבשנה הקרובה תשחקי כל ערב על הבמה ובמקביל תצטלמי לעונה שנייה של הסדרה.
"אני בספק אם נתחיל לצלם עוד עונה כל כך מהר, אבל הלוואי. ובינינו, אני מקווה לא למצוא את עצמי מופיעה בבית ליסין 30 ערבים בחודש".
אבל אם "שבעה" תהיה שלאגר, אז אכלת אותה.
"אז אכלתי אותה בקטע הכי טוב שאפשר, אבל כן. גם במצבים כמו עכשיו, כשאני מקבלת לוח חזרות לחודש קדימה כשהילדה בדיוק יוצאת למסגרת חדשה, פעם ראשונה שהיא תהיה ממש בגן, וביומן שלי כתוב יום אחרי יום שיוסי איתה – אז פפפפ, כבד עליי לא לראות אותה. עד עכשיו התמזל מזלי ודברים לא באמת התנגשו, אבל בהצגה חדשה יש תמיד שבוע שלם שאתה רק של התיאטרון, לא של אף אחד אחר. זאת דילמה שאני יודעת שתלך ותגדל. אבל אני גם יודעת שזה יהיה בסדר".
"חיפשו בהתחלה בחורה בובתית, בלונדינית, לא רצו בכלל שאעשה אודישן"
אם בן העוולה שזמם על האופניים החשמליים שלה היה בסך הכל גליץ' בתוך הרוגע הכללי, הרי שמעל התפקיד שלה ב"על הספטקרום" הבהבה אזהרת סכנה מהרגע הראשון. זהר, הדמות שהיא מגלמת, לא נמצאת על הרצף האוטיסטי והצופה לא זוכה לשמוע מהו האבחון המדויק שלה ("אינטליגנציה גבולית או פיגור קל זה בערך ההגדרה הנכונה", אומרת לבוב); מה שהצופה כן מקבל מזהר הוא רגש חשוף, קשה, לא מפולטר. הדמות הזאת היא מוקש אדם עם מרעום כל כך רגיש שכל תנודה גורמת לו להתפוצץ. ולבוב הולכת איתה עד הקצה, עד כל הקצוות.
זה ההפך הגמור מחינוך של שחקן, בוודאי מול מצלמה. מילא בתיאטרון, אבל לשחק בטלוויזיה במצב קבוע של פול ווליום רגשי נשמע על פניו כמו התאבדות מקצועית.
"אין ספק שאם הייתי נופלת על הבמאי הלא נכון, הצלם הלא נכון, התאורן הלא רגיש – הייתי יכולה לבזות עצמי ברמות".
זאת דמות של בנאדם בלי עור.
"כן, הכל נוגע בה".
ואת תמיד מחצינה את זה. איך ידעתם שזה נכון, שזה יעבוד? שזה לא ייצא מגוחך?
"יודעים שזה נכון רק בחוכמת הבדיעבד. אני זוכרת את החרדות בימים לפני שהסדרה עלתה, היה בנו המון פחד. יובל (הבמאי, יובל שפרמן – ת.ק) יודע בדיוק מה הוא עושה, אבל לאורך החזרות והצילומים היה כל הזמן דיבור כזה של יו, רגע, יש מצב שאנחנו מגזימים? שלא לדבר על הסוגייה של הפוליטקלי קורקט, כי הרי זאת דרמה קומית. איך ייקחו את ההומור? יבינו שאנחנו צוחקים איתם או יחשבו שאנחנו צוחקים עליהם?".
מתי הבנת שהסיפור של הדמות הזאת הוא ההתפוצצויות הרגשיות שלה?
"הדמות של זהר הייתה כתובה שונה מאוד מאיך שהיא בוצעה בפועל. הדימוי שהיה ליוצרים בראש בשלב הכתיבה היה של בחורה קצת בובתית, אפילו חיפשו בלונדינית. לא רצו בכלל שאעשה אודישן כי חשבו על משהו נורא עדין. אני באתי עם פרשנות אחרת, ודווקא זה מה שתפס. כלומר אם תקרא את התסריט, רוב הדברים שזהר אומרת לא עוברים כל כך חריף. גם משפטים קשים, כמו הרגע שאני בוכה ואומרת 'אבל אני רוצה להזדיין', אפשר להגיד פחות חריף".
בפרשנות שלך, עם כל הבכי וכל הלב בחוץ, אפשר ממש להישרף כשחקנית. כאדם שצריך לעבוד בעוצמות כאלה.
"ביום הצילומים הראשון עשינו סצנה מהפרק הרביעי שבה זהר מגלה שמשדכים לה בחור שגם הוא על הספקטרום. היא חשבה שהוא נורמלי והיא מגלה שהוא לא, והרי החלום שלה זה להיות רגילה, להיות עם בחור רגיל. אז זאת הסצנה הראשונה שלי, ואני אמורה לעבור שם התפוצצות רגשית, ויובל בא לפני הטייק הראשון ולוחש לי: עכשיו תתני הכל. כל מה שיש לך. וכשצילמנו זה באמת התפוצץ מתוכי, אבל כשסיימנו את הסצנה הייתה תחושה של 'וואי וואי, איזה רף הצבתי עכשיו. וזה כולה פרק ארבע".
קל לך להגיע למקום החשוף הזה? זה כפתור שאת לוחצת עליו?
"יש לי כנראה יכולת להגיע לשם, אבל אין לי אפילו מילה לזה. להתגרזן? להתגלץ' על הכביש? לא לפחד מהמכות? אולי זה איזה אומץ שיש לי, ואם כן אז אני מקווה שאצליח לשמר אותו. הרי אנחנו נורא נשמרים. אנחנו לא בוכים כמו שהיינו רוצים לבכות כי אנחנו פוחדים, או שאנחנו לא אוהבים כמו שהיינו רוצים מתוך איזה פחד לבזבז את הרגשות האלה על האדם הלא נכון. אולי בגלל זה רוב האנשים הולכים עד הסוף רק עם הילדים שלהם, כי זה משהו שבטוח נשאר איתך לכל החיים. אבל אני נורא עד-הסופית. בכל דבר".
יש מחירים לטוטאליות כזאת.
"מן הסתם, אבל כשחקנית זה עוזר לי לעשות שיפטים חדים. זה כמו שאתה רואה ילד: רגע אחד הוא בוכה את חייו, נזרק על הרצפה, אבל כשזה נגמר – טק, זה נגמר והוא מחייך. הוא לא נשאר עם המשקעים של זה. זאת יכולת להיות ברגע, שזה דבר שאני מתרגלת שנים במופעי אימפרוביזציה. אם זה בכי אז אני במאה אחוז בבכי, אבל אם זה נגמר, אז זה נגמר. אין משקעים ואין כלום. אני גם מתעצבנת עד הסוף. יש לי חברים רגישים שלוקחים את זה נורא קשה, אבל אני תמיד מזהירה אותם, אל תיקחו אותי כל כך ברצינות".
"לא רציתי את ההגדרה הזאת של נישואים. כשדניאלה נולדה, פשוט רצינו שהיא תבוא לעולם"
היא נולדה ב-1986 בירושלים, בתל פסיכיאטר ילדים ונוער ולאוצרת במוזיאון ישראל. שניהם ממוצא איטלקי.
עצרי הכל. איך משני איטלקים יצא לך שם משפחה כזה? לבוב זאת עיר בגליציה, לא בלומברדיה.
"זה מהסבא הפולני שלי. כלומר אני כן מאה אחוז איטלקייה, פשוט עוד קצת אחוז פולנייה. אבל בכל פעם שהייתי צריכה לציין את המוצא שלי הזכרתי רק את הקטע האיטלקי. מה לעשות, פולנייה זה פחות סקסי מאיטלקייה".
כפולני אני אנוס להסכים איתך, אבל עדיין, איך נתקעת עם לבוב?
"זאת הייתה בחירה שלי. היה רגע, צומת אפשר לומר, שהייתי צריכה להירשם במאגר שחקנים. ויכולתי להיות נעמי צ'וידאלי. אולי אתה יכול לכתוב בכותרת שראיינת את נעמי צ'וידאלי?".
את דוברת את השפה?
"בטח. המבטא שלי מעפן, אבל זה חלק מהחיים שלנו. אפילו דניאלה יודעת קצת".
איזה חינוך קיבלת?
"למדתי בבית ספר מסורתי עם אוריינטציה דתית. להורים שלי היה צורך לשמר את היהדות כשהם חיו באיטליה, ובארץ הייתה כבר פאזה של לשחרר קצת, אבל הדת עדיין חשובה אצלנו. אני מקפידה לעשות קידוש עם דניאלה. לא מזמן היה איזה יום שישי שיוסי לא היה, ולא היה לי כוח לבשל אז הלכתי איתה לבית קפה, אבל ביקשתי חלה לקידוש. כל המשפחה שלי עושה דברים כאלה".
אנשים בסביבה שלך – בתיאטרון, בטלוויזיה, במרכז תל אביב - נוטים לקיצון כזה או אחר בהקשר הדתי. איך זה שדווקא את עם הטוטאליות שלך נשארת רגל פה רגל שם?
"אולי זה שגדלתי בירושלים, עם בית כנסת איטלקי מהמם, עזר לי לראות את הדת מהמקום היפה שלה ולא מהמקום המגביל שלה. אז גם היום אני צמה ביום כיפור, הולכת לבית כנסת. בתל אביב אני באמת מרגישה הדיפה של כל זה, וזאת הדיפה שקשה לי איתה כי היא נובעת מבורות".
את אדם מאמין?
"אני עושה קידוש לא כי אני אדם מאמין, אלא כי זאת המסורת שלי וכי זה מאחד את המשפחה שלי. האמונה שלי קיימת, אבל היא מסע נפרד. טרם הגעתי למקום שמאחד אותם. לא תראה אותי שומרת שבת כדי להתקרב לבורא".
בזוגיות לא הלכת עם הסיפור המסורתי. את ויוסי מעולם לא התחתנתם. יכול להיות שגם הפרידה שלכם קלה יותר כי לא נאלצתם לעבור גירושים?
"אני לא יודעת, זאת תיאוריה מעניינת. אבל כל החוויה שלי בקשר הזה עם יוסי היא של משהו רגוע. וכל הרגוע בא ממנו, כן? אני לוקחת אחריות על עצמי".
ראוי לשבח.
"העניין הוא שמלכתחילה לא רציתי את ההגדרה הזאת של נישואים. הייתה לי סלידה מזה. גם כשדניאלה נולדה, פשוט רצינו שהיא תבוא לעולם. אנשים עושים מסיבות, טקסים, בריתה, ואני הייתי בקטע של בואו נזרים אותה בעדינות. וגם עם יוסי, זאת מין זוגיות כזאת שזלגה להיות מה שהיא. ההתחלה הייתה אמנם חדה, בום גדול ויאללה לעבור לגור ביחד, אבל אחר כך היו תקופות ארוכות מטושטשות יותר. בגלל זה יצא שאפילו חלק מהאנשים שמכירים אותנו גילו על הפרידה המון זמן אחרי שהיא קרתה. זה לא היה חד, ואני חושבת שזה נורא יפה. אני מבינה את הצורך בטקסים ובהצהרות, אבל זה נורא מכהה. אני את הדרמות שלי משאירה למסך".
מה החלק של יוסי בטשטוש הזה, בזה ששימרתם שכנות והורות משותפת?
"אני דואגת להרים לו בכל הזדמנות בעניין הזה, כי הוא באמת אבא אוצר. שמע, יוסי הוא אדם טוב לב. זה ניכר בכל תפקיד שהוא עושה, בכל ההתנהלות שלו כאדם. לדעתי, אם תשאל עליו בתעשייה שלנו, זה יהיה הדבר הראשון שיגידו עליו. הוא אפילו לא מתאמץ בשביל להיות כזה, הוא פשוט נולד ככה. אני מקנאה בזה, כי כשאני טובה אז זה בא מתוך עבודה פנימית. הוא פשוט כזה, אז אי אפשר להסתבך איתו. לך תריב עם אנשים טובי לב. הוא אחלה בנאדם ואני אחלה איתו. זה לא מאוד מסובך, המשוואה הזאת".
"אני לא אהיה היפהפייה המסתורית. הפנים שלי מביעות משהו אחר"
שחקנית היא תמיד רצתה להיות ("אפילו לפני שההורים שלי התגרשו", היא מדגישה. "אז אני לא עד הסוף הקלישאה של ילדת הגירושים שהתחילה לשחק"). אחרי שירות צבאי כמורה חיילת למוזיקה ולתיאטרון, ניסן נתיב קיבל אותה לבית הספר שלו. ימים לאחר שבחן אותה נפטר נתיב. "אני לא יודעת מה הפסדתי, אבל אני יודעת שהפסדתי", היא אומרת.
ב-2011 סיימה את הלימודים, וכעבור שלוש שנים בא התפקיד בסרט "יונה", שבו גילמה את יונה וולך בטוטאליות שנראית בדיעבד כמו חזרה גנרלית לקראת "על הספקטרום". זה היה תפקיד פריצה קלאסי שזיכה אותה במועמדות לפרס אופיר, אבל במקום על שביל הזהב לקריירה היא מצאה את עצמה הולכת לעבודה במלצרות. עם הזמן קיבלה תפקידים נוספים, בתכנית המערכונים המאולתרים "הכל הולך", שם הכירה את מרשק, ובסדרה "מטומטמת". ההבטחה מ-2014 החלה להתממש.
בראיונות קודמים הזכרת שתי טראומות שמלוות אותך. אחת היא תסביך סביב המראה שלך שנעוץ בזה שהיית ילדה לא יפה, אפילו דחויה, והשנייה היא אפקט "יונה", או בעצם האין-אפקט שהיה לסרט הזה.
"לא הייתי קוראת למה שקרה אחרי 'יונה' טראומה, אבל זה זיכרון מאוד קשה. בדיעבד, היופי שבזה הוא השיעור שזה לימד אותי".
מה סיכום השיעור?
"דעי את מקומך".
והיום, כשלרצון להתקדם מקצועית נלווה הצורך לפרנס ילדה?
"דווקא כאמא יש לי פחות את הצורך הזה של 'אני שחקנית, איפה האורות'. כאילו, צריך להכין ארוחת ערב. אבל אני כן חיה עם החרדה ועם השאלה איך לספק יציבות לדניאלה. ואם אני לא מספיק חרדה, אז תמיד יש את אבא שלי. רק לפני שבוע הוא הרים לי טלפון, 'בבקשה אל תכעסי על מה שאני הולך להגיד, אבל שמעתי שבאוניברסיטה פתחו מסלול מעניין וזה עוד לא מאוחר מדי לתואר'".
ועדיין, היום את שחקנית עם קריירה רצינית. אחרי "על הספקטרום" גם כוכבת -
"אתה באמת חושב? איזה כוכבים יש פה בכלל? זה ישראל, איפה אתה רואה כוכבים פה? צריך להבין שהחיבוק שאני מקבלת זה חיבוק בוטיק. זה לא בהתפוצצויות".
שנייה, זאת לא הנקודה. השאלה היא אם זה מספיק בשביל לטפל בעניין השני ההוא. התסביך עם המראה.
"אני אספר סיפור. באחד האודישנים הראשונים שעשיתי נתקלתי בכניסה ביעל גולדמן, וזהו, הלך האודישן. כלומר, עשיתי אותו, אבל לא הייתי שם בכלל. יכולתי לחשוב רק, מה מזמינים אותי להתחרות עם יעל גולדמן, ברור שייקחו אותה, תראה איך היא נראית. למחרת אמרתי לסוכנת, אל תזמינו אותי יותר לאודישנים כאלה. אני לא היפה הזאת, אני לא אהיה היפה הזאת, אל תביכו אותי. זה היה כמו טינאייג'רית כזאת שצועקת 'אנ'לא יפה, תעזבו אותי'. אבל באמת, אני כבר לא אהיה פרח הקיר. אני לא אהיה היפהפייה המסתורית. הפנים שלי מביעות משהו אחר. זה תהליך של פרידה מפנטזיה, כי באיזשהו מקום כן רציתי תמיד להיות היפה".
לבוב מכריזה עכשיו על הפסקה מתודית כדי לחפש באייפון תמונה שלה כילדה, להוכיח "אמת דיברתי" בנוגע למראה שלה כתלמידת יסודי ירושלמית. בתום גלילה אינסופית היא צצה: ילדונת ממושקפת, אולי קצת שמנמונת, לא דומה לנעמי לבוב אבל גם לא לקווזימודו.
טוב, כנראה שזה בעיני המתבונן. בראי, במקרה הזה.
"בסדר, לא אשת הפיל, אבל תסתכל עליה. מי היה חבר שלה? אני הייתי בחדר מחשבים כל היום. קצת לא נעים לי מהילדה הזאת, הרי היא מי שאני, אבל שים לב למשקפיים הבי-פוקאליים עם הקו הזה באמצע העדשה".
עד כמה המראה עדין מעסיק אותך?
"פחות, ובעיקר בגלל עבודה עצמית. זה מעניין, המון אנשים במשחק מרגישים שהם צריכים להעמיד איזו פסאדה, אבל אולי בגלל התפיסה העצמית שלי יש פריימים ב'על הספקטרום' שאני עם ריר, עם נזלת, ולפני המוסכמות זה לא יפה, אבל אלה הדברים שאני הכי גאה בהם. כי הנה, זה לא העסיק אותי".
ואני שוב שואל, מה צריך לקרות כדי להיפרד סופית מהתסביך הזה. הנה, קראתי ביקורת שאמרה במפורש שהשחקנים ב"על הספקטרום" נראים טוב מדי. אני הרגשתי שם סאבטקסט של 'בואו, השחקנית שלכם כוסית מדי'".
"באמת? זה ממש משמח אותי!".
לא שמעת תגובות כאלה?
"שמעתי תגובות מוזרות, לא את זאת. למשל טענות שהיו צריכים לקחת במקומנו שחקנים על הרצף האוטיסטי. למה? אני לא מבינה. הרי אנחנו שחקנים. להתחפש זה האמנות שלנו, התפקיד שלנו. הרי לפי ההיגיון הזה, כשעשו את 'אושן 11' היו אמורים ללהק 11 שודדים".
אגב ביקורות, מישהו תיאר יפה את זהר כמי שמתדפקת מבחוץ על החלונות של הנורמליות. אני לא רוצה לעשות כאן פסיכולוגיה בשקל, אבל יכול להיות שסוד החיבור שלך אליה הוא החוויה שלך כילדה דחויה?
"אוי, וואו. לא חשבתי על זה. אני תמיד אומרת שזהר היא אני, פשוט בלי פילטרים, אבל עכשיו נורא דייקת לי את זה. האאוטסיידריות הזאת שהייתה לי – היו לי אמנם חברות, הכל היה בסדר, אבל גדלתי עם משהו מבעבע שנטה לכיוון של כעס. הרגשתי שאני צועקת מבחוץ את מה שיש לי להגיד – נכון אני עדיין נורא צועקת? – ואני זוכרת את עצמי בכיתה ז' עם חברות חנוניות, פחות מקובלות אבל תלמידות נורא טובות, ואני אפילו תלמידה טובה לא הייתי. ואני זוכרת את עצמי חושבת, זה לא המקום שלי. או כמו ששנים הרגשתי שאני שחקנית והיה לי קשה להכיל את הפער בין מה שאני מרגישה למה שקורה איתי במציאות. למה אני לא מצליחה להגיד את המילים הנכונות? למה מלכת הכיתה לא שמה עליי? ההרגשה הייתה שלא קיבלתי את המדריך למשתמש, המניואל החברתי. ואני יודעת שזאת חוויה שיש להרבה אנשים על הספקטרום האוטיסטי. הם כאילו לא קיבלו את המדריך שכל השאר קיבלו".
"אני דף סבבה, לא תראו אצלי שום בגד ים, שום דבר ממומן"
הצגת הבכורה של "שבעה" מאת שמואל הספרי, סיפורם של בני משפחה שצריכים לשרוד אלה את אלה במהלך שבעה, תיערך ב-20 באוקטובר. לצד לבוב משחקים גדי יגיל, ענת וקסמן, נדב נייטס ודניאל גת. אני שואל אם הפעם יש סיכוי לראות אותה בדמות שלא נמצאת על פול טורים. "איפה, אני משחקת אלכוהוליסטית אלימה. כבר בסצנה הראשונה יש התפרצות זעם שלי. אני כבר רואה את אמא שלי יושבת בקהל ואומרת, 'אבל למה היא לא עושה דברים קלים? שתשחק פעם אחת את מלכת הכיתה'. זה לא בא טוב להורים שלי, התפקידים האלה".
וכאילו רק כדי לבאס אותם היה כתוב השנה בכל העיתונים שאת פרודה. זה אומר שאת צריכה להדוף עכשיו הצעות של גברים?
"אני קצת מתבאסת להגיד שלא. יש לי פייסבוק שאני לא ממש מתפעלת, אז בטח מסתתרות שם באינבוקס כל מיני התחלות, אבל ברחוב זה פשוט לא קורה. לא מתחילים איתי. היום נגיד דווקא ניגש אליי מישהו בקפה, אבל זה היה בשביל לשאול אם אני עובדת פה. זה אפרופו הדיון על הכוכבת, כן?".
ואפרופו פייסבוק, חשבון אינסטגרם את דווקא כן מתחזקת.
"כן, אני מתה על העולם הזה. אפילו כשאני עם הילדה אני בורחת לשירותים ומרפרשת. ממש מעריצה את כל הפילטרים האלה, כל הבנות היפות שתמיד יודעות איך להצטלם בזווית מושלמת. אני הכי קונה את השקר הזה".
אחרי מי את עוקבת?
"בארץ? דנה פרידר, יובל שרף. ליובל בכלל יש טונות של סטייל. היא חברה, אנחנו נפגשות בגינה, ועדיין כשאני נכנסת לאינסטגרם שלה זה כזה פשש. אני מתה להיות כמוה, חלום שלי להגיע ל-150 אלף עוקבים".
כמה יש לך כרגע?
"9,000".
המ.
"תקשיב, לאחיינית של חברה שלי יש יותר. אבל אני באמת נורא חזק בתוך העולם הזה. אם עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי 'נורא אהבתי את הסטורי שלך', זה יכול לשמח אותי יותר מכל מחמאה על המשחק שלי. אני רוצה לצאת בפנייה לכלל גולשי מאקו: בבקשה, תעקבו אחריי באינסטגרם. אפילו תשים להם את הכתובת. אני כמהה לעוקבים. ואני גם דף סבבה, לא תראו אצלי שום בגד ים, שום דבר ממומן, שום השקה".
נו אז איך תגיעי ככה ל-150 אלף עוקבים?
"שאלה ממש טובה".
צילום: אלמוג גבאי | סטיילינג: מיטל ברונר | איפור: אילניה פיצ'חזה במוצרי מאק | שיער: אלמוג אטיאס | ע. סטיילינג: נועה פלד | בגדים (לפי לוקים): לוק 1- טי שירט - סטיילישופ, משה סנה 21 ת״א, חצאית - מיכל ומורן, ה׳ באייר 24 תל אביב, נעליים – אלדו, לוק 2- מכנסיים - זאדיג אנד וולטייר, טי שירט -זאדיג אנד וולטייר, ז׳קט ירוק - זאדיג אנד וולטייר, נעליים– אלדו, לוק 3- שמלה - מיכל ומורן, ה׳ באייר 24 תל אביב, נעליים – אלדו, לוק 4- ז׳קט בומבר - מיכל ומורן, ה׳ באייר 24 תל אביב, ג׳ינס - אקנה סטודיו לבוטיק ורנר, טיומקין 2 תל אביב, נעליים – אלדו, לוק 5- שמלה - גאני לבוטיק ורנר, טיומקין 2 תל אביב, נעליים – אלדו, לוק 6- שמלה - מיכל ומורן, ה׳ באייר 24 תל אביב.