אחרי 7 באוקטובר, אושרי כהן חשב שעידן המוזיקה האלקטרונית הישראלית תם. בישראל הוא מוכר בעיקר כשחקן, אבל גם כדי-ג'יי ומפיק מוזיקלי; בימים אלה ממש הוא נמצא בארצות הברית, בסיבוב הופעות עם האלבום החדש שלו – והוא לא לוקח את זה כמובן מאליו. "חשבתי שלא נשמע יותר מוזיקה אלקטרונית בחיים. חשבתי שהטבח בפסטיבל נובה יהיה טריגר לעשר שנים קדימה. אחרי 7 באוקטובר הייתי בקיפאון, לא ראיתי שום סיבה לעשות אומנות. שום סיבה להיכנס לאולפן, לעשות טראקים, שום סיבה לכתוב. לקח לי זמן להיזכר בכוח של האומנות ככלי מרפא חשוב בחיים שלנו".

שחקנים, אומנים ויוצרים מדברים בדרך כלל על האומנות כעל כלי משחרר, מקום לברוח אליו.
"הלב שלי חצוי. מצד אחד אני מתרגש מהפריחה של האומנות שלי, ומצד שני, כבר כמה שנים שאנחנו כל כך הישרדותיים – קורונה, מלחמה, סוף העולם – ואז אני תוהה, האם יש לאומנות מקום? למה צריך אותה? אני משתדל לענות על זה בחיוב, אבל זה מאבק".

מה הכריע את המאבק?
"נסעתי לקפריסין, להעביר לשורדי נובה סדנת מוזיקה אלקטרונית. כל הדרך תהיתי לעצמי מה זה קשור, את מי זה מעניין ואם הם בכלל ירצו לשמוע מוזיקה אחרי מה שהם עברו. באתי עם רגשות נחיתות, אבל תוך חמש דקות מהרגע שהגעתי כולם כבר שמעו טראנס בפול ווליום, רקדו ושאלו מתי המסיבה. שם נפל לי האסימון שאני רוצה להוציא את האלבום שלי דווקא עכשיו, ושדווקא אומן ישראלי שיוצר בעולמות האלה זה חשוב".

אושרי כהן (צילום: שי פרנקו)
חולצה: Deapartment | מכנסיים: זארה|צילום: שי פרנקו

סיבוב הופעות בארצות הברית מאפשר קצת להתנתק ממה שקורה כאן?
"להתנתק? מה פתאום. חלק מהאירועים שאני משתתף בהם הם למען נפגעי הנובה, חלקם אירועים של ישראלים. וזה לא שאני באמת יכול להתנתק, אני נכנס לאולפן ועושה מוזיקה, ותוך כדי אני לא מפסיק לחשוב, 'אולי יחזירו חטופים היום?'. אני לא מפסיק לחשוב על זה. מה קורה שם? די. מתי מחזירים אותם? הלב שלי פה". 

הקוראים עשויים לצקצק ולהזכיר את העובדה שלא שירתת בצבא. זה משהו שמעסיק אותך?
"כן, לגמרי. עברתי חוויה אישית רעה מאוד בצבא והשתחררתי, ומאז ומעולם אמרתי שהלוואי שהדברים היו קורים אחרת. החיילים שלנו גיבורים מטורפים ואני עפר לרגליהם, הלוואי שיכולתי להיות שם. עד כדי כך שאני יושב בבית ושואל, 'מה זו אומנות? מה זה לשחק? מה זה לכתוב שירים? זה שטויות. להילחם – זה הדבר האמיתי'. זה מאבק פנימי שקשה לי".

במוזיקה הלך לי קשה

לאורך השנים צבר אושרי כהן (40) רזומה עשיר כשחקן. הוא התפרסם בגיל 13 כשכיכב בסרט "הכוכבים של שלומי", ובהמשך שיחק בתפקיד הראשי בסרט "בופור", שהתמודד על פרס האוסקר, ובהפקות בין-לאומיות כמו "הומלנד" ו"מקמאפיה". אבל שלא כמו ההצלחה וההערכה שזכה להן בעולם המשחק, מעט יותר זמן עבר עד ההתברגות שלו בעולם המוזיקה וההכרה בו כמוזיקאי. "זו התעקשות של הרבה שנים, הלך לי מאוד קשה. תמיד היה לי אולפן בבית, תמיד רציתי להתעסק במוזיקה, אבל בתעשייה ראו אצלי את המוזיקה כתחביב".

אושרי כהן (צילום: שי פרנקו)
חולצה: Deapartment | מכנסיים: COS|צילום: שי פרנקו


נכנסת לסצנת המוזיקה האלקטרונית בתור אושרי כהן השחקן, הכי במיינסטרים. הרימו שם גבה?
"כן, בטח. התרבות הזו, שאני חלק ממנה היום, חורטת על דגלה אוף-מיינסטרים. למזלי, היא גם חורטת על דגלה לקבל את כולם. הרי זה העניין, להוריד את השיפוטיות. מצאתי את עצמי עובד קשה ובונה לעצמי קהל, והיום אני כבר עם פסטיבל משלי, HarmonizZ, לייבל בבעלותי, והשיא הוא סיבוב ההופעות בארצות הברית".

למי שלא בקיא בעולמות הביט, אתה יכול להסביר מה המוזיקה הזאת עושה?
"מוזיקה אלקטרונית זו מוזיקה מדיטטיבית באופייה. הקהל המיינסטרימי יגיד, 'זה אותו שיר כל הזמן' – כן, זה משהו שחוזר על עצמו כדי להגיע להתנתקות ולסיפור מוזיקלי שלא בנוי על מילים, בית ופזמון, אלא על מסע של תדרים, סאונד וכמובן גם מוזיקליות והרמוניה. זה לא סתם רעש, צריך לבנות את זה נכון, ולכן הקהל של המוזיקה הזו זה קהל שמתמסר. אנשים באים בשביל להיות ברגע, לשכוח קצת מהצרות ולהקשיב למשהו שלוקח אותם לאיזשהו טיול אבסטרקטי. זו מוזיקה מאוד אינדיבידואלית, הרבה רוקדים עם עצמם, בעיניים עצומות, נסחפים לזרם תודעה. אני מאמין שזו מוזיקה מרפאת. היא מרפאת אותי".

בתור אחד שמקיים פסטיבלים בארץ, הכרת נפגעים מהטבח ליד קיבוץ רעים?
"בטח. המפיקים של הפסטיבל הם חברים טובים שלי, מנהלת הבר שנרצחה, לירון ברדה, הייתה חברה טובה שלי ניהלה את הברים גם בפסטיבלים שלנו. איש ההגברה מתן ליאור היה איש ההגברה שלנו. בסוף סצנת הפסטיבלים הישראלית היא קטנה, מלא אנשים שרקדו ונרצחו הם אנשים טובים שעבדתי איתם. בקלות יכולתי להיות שם". 

אושרי כהן (צילום: שי פרנקו)
חולצה וז'קט: Deapartment | מכנסיים: מירזה | נעליים: סטיב מאדן|צילום: שי פרנקו

 

 

שמו של האלבום החדש של כהן, "שני הזאבים" (The Two Wolves), מתאר את משל היריבות בין הזאב הטוב לזאב הרע הקיימים בתוך כל אדם. הזאב הטוב מייצג חמלה, צניעות ואהבת חינם, והזאב הרע מייצג שיפוטיות, כעס וחמדנות. "זה משהו שמאוד נגע בי בתקופה האחרונה. השאלה את מי להאכיל בתוכי, את הזאב הטוב או את הזאב הרע, ואילו דברים שאני עושה בחיים גורמים לי להאכיל את הזאב הטוב".

אז מוזיקה היא הזאב הטוב עבורך?
"לגמרי, ואולי בגלל זה התנזרתי מדברים שהם קצת הזאב הרע בעיניי. דברים של כסף, שהם מסחריים, דברים לילדים, למשל. אני רוצה להגיע לקהל דרך צינורות טובים, מכובדים, מעניינים, ולא העיקר להגיע ולהיות בכותרות. אני מכבד את הפרטנרים שלי שמצליחים לעשות קמפיינים, פרסומות ופסטיגל כל כמה זמן ולשמור על עצמם. אני לא מצליח, מבחינתי זה להאכיל את הזאב הרע".

הקהל יגיד, "איפה אתה, נעלמת".
"נכון, ואני רוצה להאמין שהקהל מעריך את זה ויודע שגם אם זה ייקח זמן, בפעם הבאה שהוא יפגוש אותי על המסך הוא יגיד 'וואו, או-קיי, מגניב, מעניין' ולא שאני סתם אמכור לו ביטוח. את השחקנים האהובים עליי אני לא רואה בכל שנה בסרט חדש".

השחקנים האהובים עליך כנראה מרוויחים בהתאם.
"אני משלם על זה מחיר כלכלי. למזלי יש לי קריירה שלמה של מוזיקה שאני מתפרנס ממנה, אז אני יכול להרשות לעצמי להיות בררן במשחק".

אושרי כהן (צילום: שי פרנקו)
חולצה: Deapartment | מכנסיים: זארה|צילום: שי פרנקו

או-קיי, אני עושה את הסרט הזה

נדמה שכהן, שגדל בצל הפרסום, שבע ממנו – וכבר שנים שהוא ממשיך לעסוק באומנות וביצירה רק מהכיוונים שמעניינים אותו. לפני חמש שנים נסע ללוס אנג'לס ללימודי בימוי וקולנוע. "עשיתי שם חמישה סרטים קצרים, הזויים ומטורפים, שאף אחד לא ראה ולא יראה", הוא מספר. "רציתי שתהיה לי לרגע איזו זירה שאני יכול להתלכלך בה אומנותית. זו הסיבה שהחלטתי לעשות את זה בחו"ל, שם לא מכירים אותי ואין שיפוטיות. אחרי זה יצרתי את 'Project OUT', סדרת סרטים שזכתה ב-16 פרסים בינלאומיים".

ואיך זה לאגו, להפוך פתאום לאלמוני?
"האגו מקבל מכה קטנה. אתה מגיע למקום שלא יודעים בו מי אתה, שלא מכירים את העשייה שלך. אהבתי את זה, אבל אני מודה גם שבאיזשהו מקום זה קשה. אני אוהב את אהבת הקהל, אני אוהב שמזהים אותי, אוהב שנותנים לי צ'אפחה על הגב ואומרים, 'אח שלי!'. פתאום כשאין לך את זה, אתה קצת מתגעגע".

היום, בזמן שהוא משיק אלבום חדש בחו"ל, בארץ יצא לאקרנים סרט חדש בכיכובו – "מלך החגיגת", המבוסס על סיפורו האמיתי של המדען הישראלי שהמציא את סם החגיגת. הסרט, שלקראת סוף השנה יוקרן גם ב-yes דוקו, משלב אנימציה שמעבירה באופן מיוחד את החוויה הפסיכדלית שעובר הגיבור. על הסרט עבדו היוצרים במשך עשור, וכהן הצטרף להפקה ימים בודדים לפני תחילת הצילומים. "התקשרו אליי ואמרו, 'יש תסריט מעולה, זה סרט מגניב שיושב עליך בול, רק יש בעיה קטנה, זה מצטלם ביום ראשון'. אמרתי, 'טוב, אני אקרא את התסריט ואחזור אליכם'. קראתי את המשפט הראשון, 'גם פילים צריכים להתמסטל', ואז תיאור של חצי עמוד על איך פילים רוקדים ועוברים חוויה פסיכו-אקטיבית, ואמרתי, 'או-קיי, אני עושה את הסרט הזה'".

אושרי כהן (צילום: שי פרנקו)
חולצה: Deapartment | מכנסיים: COS|צילום: שי פרנקו

כשסיימתי לצפות בסרט לא הצלחתי להיזכר אם אתה גם מדבר או שכל הסרט הוא בוויס-אובר.
"וואי, מעולה, זו מחמאה גדולה. אין בסרט דיאלוג אחד, זה הכל אני מקריין, מספר ומשחק את הרגע. זה חתיכת עניין, מאוד מאתגר משחקית".

זה אתגר מבחינת המשחק, אבל גם התוכן מאתגר. אתה לא חושש שישפטו אותך?
"הרגשתי שאולי אני באמת השחקן האמיץ היחידי שיכול לעשות את זה. זה דורש אומץ, כי יש טאבו והרבה אנשים שיראו את הסרט יכולים להגיד, 'אתם מעודדים שימוש בסמים', 'אתה מסומם'. אבל אז חשבתי עם עצמי, 'אם יש אומץ באומנות, ככה זה נראה. תהיה אמיץ. תעשה סרטים על דברים שמעניינים אותך וחשוב לך להגיד אותם'".

מה חשוב לך להגיד בסרט הזה?
"עניין אותי לדבר על השליטה האבסולוטית של הממסד בדבר הזה שנקרא 'משני תודעה'. אני מאמין מאוד גדול שיש תוכנית של שליטה בהמונים, ואנחנו לגמרי חלק ממנה. בעצם מייצרים לנו רעל כדי להגיד לנו, 'יש לי את התרופה'".

אתה מדבר גם על הקורונה?
"בדיוק. מישהו יוצר משבר כדי להגיד שיש לו את התשובה. אני עם אפס חיסונים, בגאווה גדולה אני אומר את זה, למרות שזה היה מאוד קשה. בתקופת הקורונה הייתי מוקצה גם בתעשייה וגם בחיים עצמם. לא נכנסתי לבית הקפה שישבתי בו יום-יום, עד היום אני סוחב כעס גדול מאוד. הסרט הזה אומר, 'תחשבו איזה עולם היה אם העניין הזה של פסיכדליה וסמים היה קצת יותר פתוח לדיון, אם אנשים באמת מוכשרים ומדענים טובים היו יכולים להתעסק בזה'. לפני עשור התייחסו למי שעישן גראס כאילו הוא מסומם ונרקומן, והיום אנחנו יודעים שיש לפרח הזה סגולות וקוראים לזה 'גראס רפואי'. יש הרבה מאוד דרכים לעשות טוב עם סמים משני תודעה. אני מאמין שעם הזמן תהיה יותר ויותר פתיחות לדבר, ואני חושב שהסרט הזה יכול לשנות קצת את ההסתכלות על סמים פסיכדליים".

אושרי כהן (צילום: שי פרנקו)
טוטאל לוק: La Garconniere|צילום: שי פרנקו

פסיכולוגיה זה לא מספיק, יש גם פילוסופיה

האומץ של כהן בא לידי ביטוי גם בעובדה שהוא לא מתנער מהקשר האישי שלו לנושא הסרט ולא מתיימר לומר שלא התנסה בסמים מעולם. "כשדיברתי על סמים בעבר זה היה על וויד, ועשו מזה כותרות", הוא נזכר. "אני לא בז'אנר של 'עושה סמים'. כן, התנסיתי בכל מיני סוגים, ואני בעיקר מאמין שכל הדבר הזה צריך להיות יותר פתוח לשיח, בטח שאומנותי".

סמים משני תודעה מסייעים מבחינה אומנותית?
"בהתנסויות הפסיכדליות שלי חוויתי קשר מאוד עמוק עם השורשים שלי. הקשר עם הבריאה מתחזק, אתה מתאחד עם העצים, השמש, השמיים, הים והחול, הטבע, ואני חושב שאומן חייב להיות מאוד מחובר לבריאה, אחרת האומנות שלו מאוד שכלית, אינטלקטואלית. פסיכולוגיה של בני אדם לא מספיקה, יש גם פילוסופיה. מי אנחנו כיצור חי ונושם? אני חושב שזה בעיקר מה שזה עושה".

השאלה הכי חשובה, אולי, היא איך נעזרים בסם בצורה מבוקרת ולא מסתכנים.
"אני חייב להגיד שלא היו לי תקופות שהרגשתי שזה חזק ממני, תמיד ההתנסויות היו בגבול הטעם הטוב וממקום של סקרנות. החוק הראשון הוא לא להתחיל מוקדם, זה משהו שצריך לבוא אליו בוגר ובטח שלא בנעורים שלך, שזה מטלטל, וגם לא בשנות ה-20. חשוב כמובן לא להגזים, להתנסות בזהירות. זה כמו לשתות, אם אתה משתכר ומוצא את עצמך מקיא, רב עם נהג המונית ומעיפים אותך מהמועדון, אז אל תשתה יותר, אתה לא טוב בזה. לעשות את הדברים באחריות וממקום מיטיב עם הגוף שלך, עם עצמך ועם אחרים. אני מאמין במשני תודעה ככלי, אבל חס ושלום אני לא מעודד צריכה בשום צורה".

אושרי כהן (צילום: שי פרנקו)
חולצה: Deapartment | מכנסיים: זארה|צילום: שי פרנקו

אתה חושש מביקורת בגלל התכנים השנויים במחלוקת של הסרט?
"כן. בדרך כלל האשמות כאלה מגיעות מבורות, ואני מאמין שאומנות היא בדיוק ההפך, שתפקיד האומן בעולם הוא לפתוח את התודעה, להציף שאלות. זה אומן אמיתי, לא להנחות תחרות שירה. זה מקצוע מכובד, אבל זה מקצוע אחר. מקצוע של אומן זה ליוצר שיח גם במקומות צרים מאוד, ובשביל זה אני כאן. אם לאנשים זה פחות נוח או נעים, הם לא חייבים לבוא לראות את הסרט".

נראה שאתה מאוד בטוח במקום שלך ולא מרגיש צורך לרצות.
"זה קל לא לפחד מזה, כי הפריים טיים לשם הפריים טיים לא מעניין אותי. אין לי פחד לאבד שום דבר שמלכתחילה אני לא רוצה. לא ייתנו לי להנחות? זה בסדר, אני לא רוצה גם ככה. זו ההתבגרות של האומן שבי, שרוצה להשתפר דרך מקומות פחות מרופדים ונוחים".

למה זה מגיע לי

לריאיון מגיע כהן עם אלבי, הכלבה שאימץ בשנה שעברה, ושמאז מלווה אותו לאן שרק אפשר. "היא שינתה לי את החיים הכלבה הזאת, אני מפורק עליה. היא הפילה לי את האסימון של אהבה ללא תנאים. מאז שהבאתי אותה אני מרגיש מה זה להיות אבא, היא ממש פתחה לי את הצ'אקרה לאבהות. אני מוכן לזה".



הוא נמצא בזוגיות כבר קרוב לחמש שנים עם סשה שוטורוב, עובדת הייטק ודוגמנית בעברה, שצעירה ממנו ב-13 שנים. "היא התחילה איתי בפייסבוק ואמרתי שהיא צעירה מדי ושנדבר בעוד שנה. אחרי שנה באמת דיברנו, ומאז אנחנו ביחד".

בשנה שעברה החליטו השניים שהם רוצים להקים משפחה. "ניסינו איזה שנה ולא הצלחנו להיכנס להיריון. כבר חשבנו על טיפולים, ובסוף נקלטנו באופן טבעי. זו הייתה הפתעה". ביוני דיווחו מדורי הרכילות בשמחה על ההיריון, אבל חודש לאחר מכן הוא הסתיים בלידה שקטה. "לקראת חודש שביעי הייתה ירידת מים, וזהו. לא ידוע מה קרה. הכל היה תקין, המערכת שלה תקינה, המערכת שלי תקינה, זה היה פשוט ליפול בסטטיסטיקה. לא ידענו כמה לידה תקינה זה באמת נס, כשזה קרה לנו כולם התחילו להגיד לנו, 'גם לנו זה קרה'. אנשים עם ילדים מעדכנים אותנו, 'לי זה קרה בילד השלישי', 'לי זה קרה בשני'. מתברר שזה משהו שקורה באחד מתוך כל חמישה הריונות. לנו זה קרה בילד הראשון, זה מאוד לא נעים".

אתה יכול לתאר את הצד של הגבר באובדן כזה?
"אתה מרגיש בהתחלה מכת ברק. מכל האנשים בעולם הברק פוגע בך, אז אתה לוקח את זה כמשהו אישי. מה עשיתי? למה זה מגיע לי? אחר כך אתה מבין שזה יחסית שכיח, ושזה לא אומר שאי אפשר להביא ילדים בהמשך. בבית החולים שיבא היו פשוט מדהימים, וכל כך חשוב שברגעים האלה יעטפו אותך אנשי מקצוע שהם גם בני אדם. בסוף זו חוויה של האישה, הגוף שלה עובר את זה. אבל גם סשה בטוב. היא קיבלה וייב של 'בוא נדבר על זה ונראה לעולם שעוד נשים עוברות את זה'. אני גאה בה מאוד. הקשר שלנו מאוד התחזק בעקבות זה, זה קירב בינינו".
אושרי כהן מתוך הסרט 'מלך החגיגת' (צילום: באדיבות- דרומהפקות)
אושרי כהן מתוך הסרט 'מלך החגיגת'|צילום: באדיבות- דרומהפקות
אושרי כהן (צילום: שי פרנקו)
ז'קט: Deapartment |צילום: שי פרנקו


שלושה חודשים בלבד אחרי הטראומה הפרטית שחוויתם פרצה המלחמה. אתה חושב שהאבל הלאומי עזר לעבד את האובדן האישי ולהתמודד איתו?
"זה מעניין. אני חושב שטיפלנו בעצמנו טוב. קיבלנו חיבוק גדול מאוד מהסביבה והצלחנו להשלים ולקבל את מה שקרה בלי סממנים של עצב או דיכאון. בשיא המלחמה היו לנו עוד היריון ועוד הפלה, אז בתוך כל הבלגן היה לנו גם בלגן אישי. הפעם זה היה מאוד בהתחלה של ההיריון, בשבוע החמישי או השישי ראינו בבדיקות שגרתיות שהעובר לא התפתח. זה מאוד מבאס, אבל לידה שקטה זה יותר קשוח".

כשגיליתם שסשה שוב בהיריון, יכולתם לשמוח? או שזה מגיע עם חשש?
"האמת היא שזה מדהים איך היצר האנושי נתלה בשמחה ובתקווה, לא היה לנו חשש בכלל. ישר התרגשנו וחשבנו איזה מדהים זה, בדיוק כמו שאמרו לנו, 'בראשון לא מצליח ובשני זה קורה'. ואז גם זה לא קרה, אז פאק ביץ', שום דבר לא בטוח. זה יקרה כשזה יקרה".

אתם הולכים על משפחה ולא על חתונה.
"משהו עם חתונות קשה לי, אני חושב שילד זה יותר מכל חתונה שהיא. כרגע לא בא לנו חתונה, אולי בהמשך, נראה. אין לי כוח לכל תשומת הלב הזאת".

להזכיר לך שאתה שחקן?
"כן, כן, נכון", הוא צוחק. "מה אני אעשה?".

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אייל חג'בי ושקד דרעי | איפור ושיער: יקיר בן זקן | הפקה: טל פוליטי