למייסלון חמוד, יוצרת ובמאית הסרט המצליח "לא פה לא שם" היה יום שלם של נחת מכך שסרט הביכורים שלה רואה אור סוף סוף בישראל. הביקורות היו מעולות, וגם מעבר לים כבר התחילו לרחרח. הסרט שמגולל את חייהן של שלוש נשים ערביות צעירות שעוברות לתל אביב, ומורדות כל אחת בדרכה, עלה לאקרנים בארץ בתחילת ינואר, ביום חמישי. בשישי כבר עלה אייטם ביקורתי על הסרט במהדורת החדשות של ערוץ הלא טי.וי, אם תרצו ערוץ 2 של הערבים בישראל. בשבת ראש העיר של אום אל פאחם, השייח' חאלד חמדאן הטיף בגנותו במסגד, קרא לחמוד "כופרת" ואמר על הסרט שהוא "חראם", בשפה הדתית המוסלמית הכוונה שזה חטא לצפות בו. ביום ראשון כבר התכנסה המועצה האיסלמית הגבוהה לפסקי הלכה (בית אלמקדס) והוציאה פתווה, פסק הלכה איסלמי הקובע שמייסלון פוגעת באיסלם ושהסרט מחטיא. בדומה לדין רודף נגיד, שפסק הלכה כזה יוצא החוצה, ברור לאנשים המבינים את הקוד הפנימי ההלכתי מה הכוונה. "פתווה כזו זה פולסא דנורא. דמי הותר", מספרת מייסלון. "קיבלתי איומים בנוסח 'את רוצה כדור בראש, בלב או בין הרגליים?' או 'מי שמלכלך על אום אל פחם חופר לעצמו את הקבר'. קיבלתי את כל האיומים והגידופים שאפשר לדמיין. התחילו לרוץ גם תיאוריות קונספירציה עלי. שאני זרוע של הציונות, משת"פית שבאה לעשות פיתנא (פילוג). או שסוכן במוסד כתב את התסריט. בתוכנית סאטירה ערבית שנקראת שלושת המוסקיטרים סיימו את הפרק בברכה אחומייסלון במקום אחושרמוטה. כולם הולכים לחטוף תביעות דיבה ממני".
איך זה הגיע לגובה כזה?
"ביום שהסרט עלה, מישהו מאום אל פחם שמספר בעצמו שהוא אף פעם לא הולך לקולנוע, החליט ללכת לראות את הסרט. הוא הגיע בכוונה כדי לעשות פרובוקציה שיצלמו ויראיינו אותו. ציירו אותו כאדם מכובד אבל הוא אפס. הוא יצא מהסרט וחבר צילם אותו. הוא אמר בסרטון שהם העלו ליוטיוב 'יצאתי מהסרט ואללה יוסטור, הוא זול וכולו זנות. הייתה פה פגיעה מכוונת באנשי הדת, באים לפגוע בכבוד של אום אל פאחם'. וזהו, זה הספיק. הוא הדליק את הגפרור והתחיל בלגן. אחריו, ראש העיר נתן נאום במסגד. פעם ראשונה שבמסגד מדברים על סרט קולנוע. יום אחרי, הוועדה האיסלמית התכנסה כדי לתת גושפנקה לראש העיר. שתביני, הוועדה הזו לא התכנסה מ-48'. זה היה טירוף, הזייה. כל השפמים רעדו מהסרט הזה".
מה עושים, יש עם מי לדבר?
"נראה לך שסופרים אותי בכלל? בכל זאת, רק אשה. הכל פרוץ, אפשר להגיד עלי הכל, לדבר תת רמה. השחקניות ואני לא יכולות לעבור בוואדי ערה. ההורים שלי ביקשו שאחזור לזמן מה הביתה שישמרו עלי. מזל שאני מוסלמית וכאילו מבפנים. אם הייתי נוצרייה היו תולים אותי מזמן".
חשבת לפנות למשטרה, לשכור אבטחה?
"משטרה?! היא לא הייתה עושה כלום. כולנו יודעים כמה תלונות הוגשו, של נשים שבסוף נרצחו. את מכירה את הסטטיסטיקה. ממש זה מה שהם היו עושים, באים ושומרים על מייסלון חמוד. למזלי, הקוסמוס איתי. בדיוק אז הוזמנתי לפסטיבל הסרטים בפאלם ספרינגס (לוס אנג'לס) ומשם המשכתי לפריז לפגישות עבודה. זה היה מזל שהסתלקתי מפה לשבוע".
חששנו מהמבט המתנשא של הישראלי שמרגיש טוב עם עצמו
המערכה התנהלה ברחוב הערבי. לציבור היהודי לא היה מושג עד כמה המצב דליק. ההודעות שיצאו בעברית מעיריית אום פאחם רוככו והותאמו לאוזן הישראלית. בעברית יצא נוסח מכובס של "אנחנו מגנים, זה סרט זול ולא אובייקטיבי", בעוד שבערבית, הטרמינולוגיה הדתית שלטה וסימנה את מייסלון ואת שחקני הסרט ככופרים, על כל המשמעויות הקונקרטיות הכרוכות בכך.
צוות ההפקה, שכלל את שלומי אלקבץ, מרואן הוואש, חמוד (35) ושחקני הסרט שגם חטפו מהאש הקימו אז חמ"ל וניסחו תגובות מדויקות ששוגרו לציבור הערבי ושמטרתן להרגיע את הרוחות. "קיבלנו אז החלטה שמנהלים את המערכה בתקשורת הפלסטינית", מספרת חמוד. "חששנו שהתקשורת הישראלית תרצה לרכוב על זה, שזה משחק לטובתה. שגם פה יהיה את המבט המתנשא של הישראלי שמרגיש טוב עם עצמו ואומר 'תראו את אלה, תראו את הפרימיטיביות'".
חמוד רצתה באמצעות הסרט למרוד באותם כוחות פרימיטיביים ושמרניים, כפי שהיא מכנה אותם. "לא פה לא שם" (ובערבית "באר באחר") מציג על המסך הגדול דמויות שעוד לא ראינו בקולנוע הישראלי. לא רק שזה סרט על ערבים, אלא על נשים ערביות. הסרט מתאר את חייהן של שלוש נשים חזקות שלא מורידות את הראש בפני ההיררכיה הגברית. לילא (מונא חוה) היא עורכת דין חריפה, פתוחה וליברלית, חובבת סיגריות, גראס ואלכוהול. סלמה (סאנא ג'מלייה), שותפתה לדירה של לילא באזור שוק הכרמל בתל אביב, היא ברמנית ודיג'יית, הדמות ההיפסטרית מבין השלוש, ולסבית שנכנסת לסיפור אהבה יפה עם רופאה מתמחה, ואילו השלישית, נור (שאדן קנבורה), היא דתייה אדוקה, שלומדת מדעי המחשב ומסבלטת חדר בעיר החטאים בניגוד לרצונו של הארוס שלה שפוחד שתתקלקל. קצפה של אום פאחם יצא על כך שחמוד מיקמה את הארוס הדתי שאונס לבסוף כתושב העיר.
יש לאורך הסרט מוזיקה היסטרית של הגל החדש הערבי ותערובת המכילה סקס, סמים ואלכוהול או כמו שקוראת לזה חמוד "תיאור האנדרגראונד הפלסטיני בתל אביב". אבל אסור להתבלבל, הסרט לא חי רק על פאן. להיפך, הוא כתב תביעה חריף נגד הפטריארכיה הגברית. או כמו שאומרת לילא בסרט לשותפה שמתחתנת ומעשנת סיגריה אחרונה כרווקה: "קחי תשרפי את הריאות שלך הערב כמה שאת רוצה, כי מחר שתשבי בבית שלך, ב-300 מטר בכפר יאסיף, ובשביל לעשן סיגריה, תצטרכי אישור ועדה".
ידעת שהסרט יחולל כזה בלגן?
"ידעתי שאני עושה מהפכה. דפני ליף ראתה את הסרט וכתבה לי 'אני עשיתי מהפכה חברתית ברוטשילד, את עושה מהפכה פמיניסטית בחברה הערבית'. שהתחלנו לעבוד על הסרט, הכנתי את כל מי שהולך להיות חלק מזה שזה לא עבודה ואז זה מסתיים, אלא שזה הולך להשפיע על החיים שלנו. ידעתי כל הזמן שיש לנו משהו חזק בטירוף בידיים. גם כי אני מתעסקת בנושאים פמיניסטיים ובנשים פלסטיניות-ישראליות משוחררות וגם בגלל השפה הקולנועיות והצורניות שהשתמשתי בה. אבל לא ידעתי במה יתפסו ושזה ככה יתפוצץ. כשאת צופה בסרט, אין שום פגיעה בדת, באנשים ספציפיים או בארגון ספציפי. האנשים האלה משתקפים בסרט, אבל ההתרחשות לא אמיתית. הסרט הוא פיקשן, בדיוני. מי זוכר איזה דמות גרה איפה? לא הבנתי בהתחלה מה באום אל פחם נתפסו על זה בכלל".
אז למה באמת?
"אלו אנשים שגדלים בתודעה צרה ושוביניסטית. היה פה גם רצון לעשות עלינו סיבוב, אבל בסוף יוצא שאנחנו עושים עליהם סיבוב. זה עשה לי באזז שלא חלמתי עליו. אחרי זה, כולם הלכו לראות אותו. המהפכה קורית. כל מה שחלמתי ופנטזתי שהסרט יעשה בתוך המציאות, קורה ביתר שאת".
סייד קשוע כתב נגד הסרט, אמר שהוא מבין את מורת הרוח. אך תוך זמן קצר חזר בו. מה היה שם?
"לא יצא לי לדבר איתו, את הפארסה הוא עשה עם עצמו. מה שכן, שלחנו לו לינק לסרט כי הוא כתב בלי לראות וזה מאכזב. אתה עושה לעצמך שם, יש לך קוראים, אז איך אתה כותב משהו מבלי להעמיק לפני. הוא יצא נמהר ובסוף התחרט. זה מצחיק שאת הביקורת שהוציאו כלפיו כשיצא עם 'עבודה ערבית', שהוא מוציא את הציבור הערבי לא בסדר או מראה דברים לא כמו שהם, הוא משמיע כלפינו. ציפיתי ממנו להשמיע קול אחר. דווקא השחקנית שלו קלרה חורי שגרה היום בלוס אנג'לס, התקשרה אלי כשהייתי שם ואמרה לי 'בואי אלי עד שהרוחות יירגעו'. היא גם הייתה מופתעת שסייד לקח צד ותמך בקול השמרני, המדיר והמדכא".
אם גבר היה עושה סרט כזה, לא היה מדברים עליו ככה
המציאות התגלתה במלוא האירוניה שלה כשכל השוביניזם שחמוד התריעה נגדו, התממש נגדה. "אם זה ביחס לסרט שלא מדברים על האנס בכלל, אלא על הנאנסת כמי שהתקלקלה והביאה את זה על עצמה או שמצלמים את סצינת האונס ומעלים את זה לרשת כסצינת פורנו. גם אני חוטפת. אם גבר היה עושה סרט כזה, לא היה מדברים עליו ככה. מה היו אומרים לו, שרמוט?", היא שואלת בעלבון. "לא היו מרכיבים מחדש את המילה אחושרמוטה עם השם שלו. גברים לא מוכתמים. עבדל אל לטיף קשיש, במאי תוניסאי ונביל עיוש, במאי מרוקאי, עשו סרטים עמוסי מיניות ונשים. הם העמידו לסביות וזונות במרכז הסרט. הם טיפלו בנושאים האלה כמו גברים סטרייטים סקסיסטיים. אבל איש בעולם הערבי לא מחה נגד זה שהסרטים שלהם מפוצצים סצינות פורנו. אף אחד לא הוציא נגדם פתווה".
"התראיינתי לרדיו אלשמס ודיברתי על מה שקורה עם הסרט ועל ההטפות נגדו. מיד התקשרו אל אבא שלי חברים ואמרו לו, 'תרגיע את הבת שלך. מה היא מדברת נגד ראש עיריית אום אל פחם, מחזירה לו? למרות שבכלל לא התלהמתי. רק שאלתי איך הוא לא מתבייש להגיד משהו על הסרט בלי לראות? אבל שבחורה תדבר ככה? זה מעיף את הראש. אגב, אם הייתי נשואה, היו מתקשרים לבעלי ואומרים לו 'תרגיע את אשתך'. ככה זה הולך. אמרתי לאבא שלי שאף אחד אומר לי מה להגיד ואיך. השם שלי הגיע מקרב מייסלון הידוע, אז מה אפשר לצפות ממני", היא מחייכת.
איך את מסבירה את הפנייה של אנשים מאום אל פחם לשרת התרבות מירי רגב שתוריד את הסרט?
"זה לא יאומן. אתם הולכים לבקש ממירי רגב להוריד את הסרט, יא פאתטיים? היא האויבת מספר אחת שלכם. אתם אשכרה הולכים להתלונן על הפלסטינית שלכם למירי רגב הפשיסטית והגזענית?".
אבל גם משהו טוב הפציע בתוך הגל העכור הזה. אנשי רוח, סופרים ואמנים התגייסו לעמוד לצידה. "זכיתי להגנה של אנשי האור והקול שלהם הרבה יותר חזק מהקול של אנשי החושך", חמוד מתארת. "בתוך הצונאמי הזה שהציף את כל החרא, יצא גם הקסם של המקום המדהים הזה. הרשת התמלאה טקסטים מדהימים. נשים כותבות טקסטים פמיניסטיים על הסרט בשמן המלא, זה אומץ. זה כמו סכר שחיכה להתפרץ. הסופר עלאא חליחל אמר לי, 'לא מצאת דלת קטנה יותר להיכנס דרכה להיסטוריה, דווקא את הדלת הכי גדולה?
גם הקהל היהודי-ישראלי לא נותר אדיש. חמוד מראה לי סמס מחמם מחברת מרכז ליכוד ועוזרת לשעבר של שר בכיר בליכוד. "דתל"שים (דתיים לשעבר) כותבים לי 'זה אנחנו. זה אותו הדבר'. גם נשים מזרחיות מזדהות. זה מהמם".
ויש גם דלתות שנפתחו לרווחה. הסרט החל להסתובב בפסטיבלים בעולם. בפסטיבל לקולנוע בסאן סבסטיאן בספרד הוא זכה בפרס סרט הטוב ביותר. הוא כבר מוקרן מסחרית בספרד ותיכף יעלה בצרפת. מתוכננות לו גם הפצה בארצות הברית ובעולם הערבי. יש כבר תאריך הקרנה בדובאי. "ההקרנות ברמאללה וגם במדינות הערביות יהיו מתחת לרדאר. אנדרגרואנד. שום ממסד או משטר לא יתן לסרט כזה לעלות בקולנוע. אבל אין בעיה, גם הקרנה בבר זה מצוין בעיניי".
אבל חמוד הכי מתרגשת מכך שהסרט זכה בשלושה פרסים בפסטיבל חיפה (פרס בקטגוריית סרט ביכורים, פרס הקהל ופרס המבקרים האירופיים), כי מבחינתה, כאן זה הבית. "המנהלות של הפסטיבל, חיפאיות אשכנזיות כאלה היו בשוק מהשכונה שעשינו להם. האולם הכיל 450 אנשים בערך ונכנסו 550. אנשים ישבו במדרגות. היו מחיאות כפיים בכל מיני סצינות במהלך הסרט. אבל הכי חשוב, אבא שלי ישב כמו טווס גאה. כל יום הוא עושה גוגל לראות מה כתבו על הסרט ועלי".
חמוד החלה לעבוד על שני סרטי ההמשך. "כמו במסורת האלקבצית", היא מספרת, "זה סרט ראשון בטרילוגיה. חלק מהדמויות ימשיכו אבל גם ייכנסו דמויות חדשות". חוץ מזה, היא עובדת על סדרת פשע שעומדת לפני חתימה באחד הערוצים.
לא היה קל לגדל ילדה כמוני, וכחנית כזו
חמוד נולדה בבודפסט להורים שהגיעו מדיר חנא בגליל כדי שהאב ילמד שם רפואה. אביה היום כירורג בכיר בבית חולים נהריה. אמה עקרת בית. "היה ביניהם סיפור אהבה. זה לא שידוך. זה הכי קולנועי להכיר בכפר. אתה מציץ על אהובתך דרך החלון או מחכה שהיא תציץ. אתה שולח פתקים עם הילדים של השכונה. הם התחתנו כשאבא שלי היה בן 24 ואמא שלי בת 22". אמה למדה סיעוד אך נשארה בבית. חמוד בת בכורה מבין ארבעה ילדים. יש לה אחות שסיימה רפואה. "היא עברה את המבחנים בהצטיינות", חמוד מתגאה. אח אחר שלה נשוי עם שלושה ילדים. "הוא עובד בעסק משלו בכפר. הוא ואני לא בטוב. דווקא אחי שצעיר ממני ב-16 ואני חברים טובים. הוא עבר למרכז ללמוד משפטים והוא מתחיל לחוות הכל".
כשההורים חזרו לארץ, הם התמקמו בבאר שבע כדי שהאב יסיים התמחות בכירורגיה בסורוקה. "דיברתי עם ההורים בערבית ועם אחי בעברית. גדלתי בחברה יהודית ולא היו לי את המגבלות שיש לילדה בגילי בכפר. אני יכולה היום להשתגע כשאומרים לאחיינית שלי 'תשבי יפה' שזה תיישרי את השמלה, תסגרי את הרגליים. לא היה קל לגדל ילדה כמוני, וכחנית כזו. ההורים היו בטוחים שאהיה עורכת דין. היו קוראים לי בבית חנאן עשרוואי. כשההורים הבינו שהם עומדים בפני קטסטרופה, הם שלחו אותי ואת אחי ללמוד בתל שבע, שהזהות שלנו לא תיכחד".
בכיתה ח' המשפחה חזרה לדיר חנא וחמוד חטפה הלם תרבות. "הייתי מוזרה, עוף שונה. זו הייתה סביבה שונה לגמרי ממה שגדלתי. הייתי יושבת עם חברים בנים בטבעיות או מזמינה אלי גם חברים וגם חברות. לאנשים היה מה להגיד. במקומות כאלה, העין של כולם עליך כל הזמן. אז גם נכנס המשפט 'מה יגידו'".
בתיכון המשיכה לעילבון הסמוכה, היכן שלומדים המצטיינים. פה החלה לגבש את המודעות הפוליטית. "גדלתי בבית שהשתייך למק"י (המפלגה הקומוניסטית) והלכתי להפגנות. אירועי אוקטובר 2000 הפכו לאירוע מכונן אצל הדור שלי. לא רק ששוב גילינו כמה אנחנו אזרחים סוג ב' אלא הבנו שאנחנו פלסטינים".
חמוד המשיכה לאוניברסיטה העברית ללימודי מזרח תיכון, כשסיימה את התואר לא היה לה מושג לאן להמשיך מפה. היא הפכה למורה לעברית בשועפט ולוקחת כל מיני קורסים באוניברסיטה שאולי יתנו לה מושג. "לקחתי קורסים בכתיבה ובמשחק. נכנסתי יותר ויותר לעולמות של אמנות וקולנוע אינדי. הבנתי שאני לא יכולה לברוח מזה כשסיבוך בריאותי גרם לי להיות בין חיים למוות".
הפרעת אכילה שסחבה איתה מגיל ההתבגרות, גרמה לחמוד לדלקת חמורה במערכת העיכול. חמוד שהזניחה ולקחה משככי כאבים במקום לבדוק מה מקור הכאבים, הובהלה לילה אחד לבית החולים. "נכנסתי לניתוח חירום של שבע שעות", חמוד נזכרת. "קראו לי פצצה מתקתקת. בניתוח חתכו בטעות חלק מהמעיים שלי ועברתי מוות קליני לכמה שניות. התעוררתי רק יומיים אחר כך. לקח הרבה זמן עד שחזרתי לעצמי. אבל הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לתפקד היה לבדוק איפה אפשר ללמוד קולנוע. יכולתי גם לא להיות פה, אז בוא נעשה מה שבא לי. הרגשתי מבפנים שאהיה טובה בזה. הפעם הראשונה שהשמעתי את זה בקול היה בפני בן הזוג שלי דאז והוא מיד ענה שזה תפור עלי. כשאמרתי לאבא שלי שאני רוצה ללמוד קולנוע ולעשות קולנוע בערבית, הוא ענה בהפתעה 'יש פה בכלל קולנוע'?". אז בגיל 25 התחילה מחדש, עזבה את ירושלים ועברה ליפו כדי להתחיל ללמוד במנשר.
ההורים בסרט בחלחלה שהבנות חיות בתל אביב. איך אצלך ההורים הגיבו?
"לא היה להם סיי. אבא שלי הוא הבן אדם הכי מדהים עלי אדמות. אם לא הייתי הבת שלו, לא הייתי יוצאת כמו שיצאתי. העניין שהוא חי בדיר חנא והוא חלק מחברה ואני שמה אותו בסיטואציות שהוא לא בחר בהם והוא צריך להתמודד איתם".
סלמה בסרט חוטפת סטירה מהאב. שאלתי את עצמי אם זה עוד קיים.
"זה לא מומצא. אני גדלתי בתוך זה. הצעקה הזו של האב, 'סלמה', כל פעם שערכתי את זה נבהלתי. זו האימה של כל בת ערביה שאבא צועק בגערה את השם שלה והיא יודעת שהבלגן שעשתה התגלה. הצעקה הזו חקוקה לי. וכן, סטירה כזו ניתנת למי שסורחת. הייתי רוצה להגיד שלא, אבל זה קיים".
את עושה להורים שלי דווקא?
אז חמוד עברה ליפו ונכנסה לסצינה אותה היא מכנה "אנדרגראונד". "היינו קבוצה של פלסטינים ויהודים שהם לא ציוניים ומודעים לפריווילגיות שלהם. קראנו לעצמנו קומונת עזה, כי כשזה התחיל כולנו התגוררנו ברחוב עזה. חלק מהקבוצה היו סרבני שירות כמו מתן קמינר וחגי מטר. היהודים למדו ערבית. פעם בשבוע היינו עושים ארוחת ערבית, שמבשלים ומדברים ערבית כל הערב. זה הרפרנס של הדמויות".
אבל כמו שראינו בסרט זה לא רק אידיאולוגיה וקריאת הכתבים של מרקס בערבים לאור עששית.
"אחד מהחומרים שמדביקים את החבורה הזאת זה הרמות, מכל הסוגים. אבל מספיק שאני אזכיר שיש גראס בחדר ותהיה מהומה. אל תסבכי אותי. כשזה במאי גבר לאף אחד לא אכפת מה הוא מעשן ומתי. מחפשים אותי עם זכוכית מגדלת".
חמוד עוברת בתזזיתיות מנושא לנושא, מנופפת בידיה המלאות קעקועים. ביד אחת קעקוע ענק של אליסה בארץ הפלאות פותחת את הדלת לעולם קסום. את הקעקוע ביד השנייה הלכה לעשות כשפצחה בחזרות עם השחקנים לסרט. היא קעקעה את שם הסרט על זרועה, בול כמו בכרזה.
הקעקוע שלך כמו בכרזה הם כצבעי דגל פלסטין.
"לגמרי. המאבק הפלסטיני והמאבק הפמיניסטי זה מאבק אחד. אני לא מפרידה בין שני המאבקים. אני גם אשה וגם פלסטינית. אני כואבת את הדיכוי של העם שלי אבל גם את הדיכוי שלנו מצד הגבר הפלסטיני. בהפגנות ובאירועים הפוליטיים הגברים והנשים נמצאים שם יחד. וכשהרסו עכשיו בתים באום אל חיראן, גם נשים ישנו בחוץ. אנחנו נלחמות בכל החזיתות".
כל הקעקועים האלה, זה עובר? או שזה הופך אותך למורדת?
"שהלכתי לקעקע את הקעקוע הגדול הראשון, בן הזוג שלי שהיה מאום אל פחם, אמר לי 'את עושה להורים שלי דווקא?'. הוא יכול להתנהל בשחרור, אני צריכה לדפוק חשבון. זה הסיפור. גברים ונשים עוברים לתל אביב כדי לחוות את השחרור מהעין המפקחת, אבל בסוף המסע שמגיע הרגע להתמסד, הבנים חוזרים לכפר ומחפשים את הילדה הטובה, הבנות כבר לא יכולות. הן משלמות את המחיר על החופש הזה. את מתויגת. את סוררת, את שרמוטה. מי רוצה דבר כזה בבית?".
אז מה עושים, איפה מניחים את הראש בסוף היום עמוס הקרבות?
"זה לא פשוט לנשים כמוני למצוא את האדם הנכון שיכול להכיל את כל הדבר הזה. מצאתי מישהו אבל זו רק ההתחלה. זה משמח ומעניין ודורש הליכה על ביצים בגלל כל מיני רגישויות. אבל סוף כל סוף מצאתי מישהו שמדגדג לי את המוח ואת הלב. אולי אוכל עכשיו להאט את ריצת המרתון המפותלת של החיים האלה".