הרבה דברים תופסים את העין בדירה של ניב ניסים בדרום תל אביב. הקירות הסגולים בסלון, מדף הפיצ'פקעס הצבעוני, חדר הארונות עם מדף הנעליים שהוא חולק עם בן זוגו, שלא לדבר על מגירת משקפי השמש מעוררת הקנאה. אם ניסים היה צריך להציל חפץ אחד מכל הגודש התרבותי הוויזואלי הזה, הוא כבר יודע איזה חפץ זה היה. "הבובה הזו של באטמן היא הדבר הכי יקר לי כאן. היא מלווה אותי הרבה שנים", הוא אומר ומצביע על צעצוע פלסטיק גדול ושחור. "הייתי ילד שהסתגר בחדר ושיחק בצעצועים עד גיל 15. באטמן ורובין היו החברים הכי טובים שלי".
למה דווקא הם?
"אולי בגלל הזהות הבדויה של באטמן. הוא יודע על עצמו משהו שאף אחד אחר לא יודע, וזה מאוד דיבר אליי בגלל כל השנים שהייתי בארון. היו לי תקופות של בדידות, וגם בבאטמן יש משהו מאוד בודד, אבל הוא אף פעם לא לבד באמת כי יש לו את רובין ובאטגירל".
כמה שנים היית בארון?
"אני יודע שאני הומו מגיל 14. לא על הספקטרום, לא אולי, לגמרי הומו, אבל יצאתי מהארון רק לפני חמש שנים. אלו היו שנים של בדידות והדחקה. חייתי בידיעה שאני יכול להיות מאוהב בחבר הכי טוב שלי, או שהחברה הכי טובה יכולה להתאהב בי. אף אחד לא ידע את האמת ונורא פחדתי לצאת".
למה?
"לא הייתה לי סיבה. ידעתי שהמשפחה והחברים יקבלו את זה, אבל בכל זאת היה בי משהו שרצה לגונן על האחים וההורים שלי. אני הבכור בין ארבעה אחים, ופחדתי שהם יסבלו בגללי. פחדתי שלסבתא שלי יהיה קשה, שאמא שלי תתבייש לדבר עליי עם אנשים ברחוב, לא יכולתי לדמיין את עצמי מחוץ לארון. הייתי הכוכב של מגמת התיאטרון, ובשביל להיות כוכב יו"דניקיות צריכות להיות מאוהבות בך, זה חלק מהעניין. אתה חייב לצאת לפחות עם יו"דניקית אחת".
מי שהיה נער מיוסר מנהל כיום חיי זוגיות עם גבר, וגם מככב בסרט. הופעת הבכורה של ניסים בן ה-28 כשחקן לא הייתה יכולה להיות יותר להט"בית, מוחצנת וגאה: ב"סאבלט" של הבמאי איתן פוקס הוא מגלם את תומר, צעיר שמשכיר את דירתו למייקל (ג'ון בנג'מין היקי, "האישה הטובה"), המבוגר ממנו בכמה עשורים. מייקל ותומר מבטאים את הפער הדורי הלה"טבי - המבוגר מחפש סוכנויות לפונדקאות, מאמין במונוגמיה ומחפש שקט, והצעיר חולם לכבוש את העולם ולשכב עם כולם. נדמה שאת הארון שניסים עזב לפני חמש שנים גם פוקס בשל לעזוב כיוצר, וזה אחד הסרטים הראשונים שלו בהם הארון לא קיים כלל - לא כדמות ולא כנושא שיחה. אם להשתמש במילותיו של המפיק, גל אוחובסקי: "זאת הפעם הראשונה שאיתן מצליח ללהק שני הומואים מחוץ לארון לתפקידים ראשיים של הומואים מחוץ לארון. זה מאוד מרגש אותי".
לא נעים לי עם אנשים שמדברים בלי לחשוב אם הם פוגעים
הכריזמה וההתלהבות של ניסים שורפות את המסך ב"סאבלט", וניכרות גם ברגע הראשון של המפגש איתו. ולמה שלא יתלהב? יציאת "סאבלט" לאקרנים, מיד עם פתיחת בתי הקולנוע, מגיעה אחרי ציפייה ארוכה ועיכובי קורונה שוברי לב. "עברו שנתיים וחצי מאז שהתחלנו לצלם, את קולטת? רבאק, כמה אפשר לחכות. הסרט היה אמור לצאת בדיוק כשהקורונה התחילה ולפתוח את פסטיבל הסרטים 'טרייבקה'. כבר היו לי כרטיס טיסה, הייתי אמור לפגוש אנשים מטורפים, והכל התבטל. ג'ון ואני היינו כל כך מתוסכלים שהסתמסנו כל יום. רק חיכינו שהסרט ייצא".
אתה בכלל זוכר את הצילומים?
"אלו היו הימים הכי יפים בחיים שלי, זה לקום בבוקר ולדעת שהולך להיות היום הכי כיפי שיש. אבל איתן הוציא לי את המיץ לפני הצילומים, זה היה תהליך מאוד ארוך. עוד כשהייתי סטודנט שנה שלישית בניסן נתיב, איתי סגל, שכתב את התסריט יחד עם איתן, יצר איתי קשר באינסטגרם וביקש להגיע להצגות של הכיתה שלי. בכלל לא ידעתי שהם באים כדי לראות אותי. כשהודיעו לי שיש לי אודישן לסרט נורא שמחתי, ואז התחילה חצי שנה של אודישנים. איתן היה פדנט באופן לא נורמלי, אבל הוא גם הדמות הכי אבהית, מחבקת ונעימה".
ובאיזה שלב ידעת שזה שלך?
"עד הסוף לא הייתי בטוח. הוא היה צריך שאני אקטין את עצמי בשביל הקולנוע, כי הסרט היה צריך להיות מאוד אמיתי, חתיכה מהחיים. היינו ארבעה שחקנים בשלב הסופי, ואני זוכר שגל אמר לאיתן: 'תיקח הומו, השחקן חייב להיות הומו בעצמו'. קיוויתי שאני ההומו היחיד מבין הארבעה ושהוא מתכוון אליי".
"סאבלט" אמנם לא פתח את פסטיבל טרייבקה, אבל הוא כן פתח את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים בגרסתו המקוונת. כסרט שרובו באנגלית הוא מכוון לחו"ל, וניסים עצמו כבר מיוצג בסוכנות אמריקאית, מחכה לאודישנים שיפתחו לו עוד דלתות.
תומר ואתה דומים?
"מצד אחד זה הכי אני. בן 25, תל אביבי, גר בדירה שכורה ובורח ממנה בשביל סאבלט כי הוא צריך את הכסף, אבל תומר הוא אדם חסר עכבות ואני הכי לא. קצת קשה לי עם אנשים כאלה, אני הפוך מזה. אני רק אנסה לרצות את מי שאני איתו, ולא נעים לי עם אנשים שמדברים מהשרוול בלי לחשוב אם הם פוגעים".
אתה לא חוזר לפני שהיית עם גבר
הוא גדל ברמת השרון. אמו, אסנת, היא מורה לקולנוע לילדים בסיכון ומפיקה סרטי תדמית. אביו, עופר ("כן כן, קוראים לו עופר ניסים") עוסק בנדל"ן. יש גם דודה מפורסמת אחת, עינת ארליך, וגם את בת הדודה, השחקנית מירב גרובר. "עינת ואני דומים ותמיד היינו מאוד קרובים, היא הייתה הדודה הכי כיפית בעולם. גדלתי אצלה בערוץ הילדים. היא הייתה נותנת אותי למיכל ינאי שהעבירה אותי ליעל בר זוהר, ובשאר הזמן הייתי מאחורי הקלעים בקאמרי עם מירב".
זה מה שגרם לך לרצות להיות בפרונט?
"הרצון לתשומת לב היה שם מגיל מאוד צעיר. בגיל חמש היו שמים אותי על שולחן וההופעה הייתה מתחילה. עם חברים הייתי מתחפש, וכל הזמן רציתי להיות בחוגי תיאטרון. בשלב מסוים גם הנחיתי בערוץ הקהילתי של רמת השרון, אבל המסלול שלי לא היה מסלול של ילד כוכב. הייתי עסוק בבית הספר, בלימודים, ובמגמת התיאטרון, שמילאה לי את כל הזמן".
והיו שם הרבה חוסרים למלא. "שנות חטיבת הביניים היו קשות. הייתי רגיל להיות מאוד אהוב ובמרכז, ופתאום החברים הכי טובים שלי נטשו אותי. מצאתי את עצמי לבד, ועד היום אני לא יודע למה התרחקו ממני. אני מנחש שהיו שמועות שאני גיי, למרות שאין לי מושג איך מישהו ידע. ערסים היו מתעללים בי בבית הספר, ופעם מישהו הוריד לי את המכנסיים ואת התחתונים. בתיכון המצב קצת השתפר, ירדו ממני, אבל עדיין לא סיפרתי לאף אחד. הייתי יוצא עם בנות בעיקר לסטוצים וסבלתי מזה מאוד. לראות מישהי שמסתכלת עליי ומתה לנשק אותי ולגעת בי, כשאני יודע שאני אצטרך לעשות משהו בלי שאני רוצה, מבחינתי זה היה רק כדי להשתיק את כולם".
משבר הזהות ליווה אותו גם בצבא כשהיה מפקד בבה"ד 13, אבל אחרי השירות הגיעה התפנית. הוא סיפר לחברה טובה את האמת, ויחד הם החליטו שבמהלך הטיול לדרום אמריקה - הוא יספר לכולם. "הצבא היה בית ספר למשחק. הייתי הכי קשוח מול 70 חיילים שלא רצו להיות שם. חיילים שהיו יכולים לכפכף אותי ולהפוך לי את התיק בבית הספר, ושם הייתי כמו הגנרל שלהם, האימה שלהם", הוא נזכר. "אחרי הצבא טיילתי עם כל החברים הסטרייטים שלי וסיפרתי להם אחד אחד. לא היה אושר גדול מזה".
איך הם הגיבו?
"הם לא הבינו מה העניין. ישבנו על חוף הים במקסיקו, בכינו יחד מאושר וצחקנו על העבר. זה קתרזיס, אין הרגשה כזו. חצי שנה אחר כך, שנייה לפני שחזרתי הביתה, חברים שלי אמרו לי 'אתה לא חוזר לפני שהיית עם גבר'. הם הכריחו אותי".
וזה קרה?
"כן. היינו בלוס אנג'לס והם החליטו שאנחנו יוצאים למועדון גייז. לא הייתי עם גבר עד אז ולא היה לי שום ניסיון. הם עמדו בצד, עשו צחוקים, הסתכלו על בחורים ואמרו לי 'איך הוא? איך הוא?'. כל מיני בודי בילדרים ענקיים שממש לא היו הטעם שלי. כבר ידעתי מה אני אוהב, ואז הגיע מישהו שהתאים לפרופיל. הלכתי, התחלנו לדבר, וזה פשוט קרה. פתאום החברים שלי רואים אותי מתנשק עם גבר באמצע הרחבה, אני לא אשכח את התחושה הזו בחיים. הפעם הראשונה שנגעתי בזיפים של גבר לפני שמתנשקים".
כשחזר לארץ סיפר למשפחתו. "זה היה רגע פחות מאושר. אמא שלי היא אדם מושלם, אבל היא מאוד הופתעה. התגובה הראשונה שלה הייתה 'אתה בטוח? כי החיים שלך לא יהיו פשוטים'. ברחתי מהבית, הרגשתי שהיא מוחצת לי את הלב. כמה ימים אחר כך נפגשנו בבית קפה והיא כתבה לי מכתב, עליתי לקרוא אותו בשירותים ובכיתי. היא התנצלה מעומק הלב, וגם אבא הגיב טוב מאוד. היום אמא ואני חברים הכי טובים".
אני מדגמן זוגיות מצחיקה
הטיול נגמר והחיים התחילו. ניסים נרשם ללימודי משחק בניסן נתיב, שכר דירה בתל אביב והתחיל למלצר בבית קפה בעיר. תוך זמן קצר הוא הכיר את האהבה שלו בחמש השנים האחרונות, האמן אביב גרינברג. "הוא היה לקוח בקפה וכולם הכירו אותו. הוא חתיך שאין דברים כאלה, את לא יכולה להאמין שיש מישהו שנראה ככה. האחיות שלי היו שם באותו יום ועשו לו עיניים של החיים, ופתאום הוא ניגש אליי ולקח את הטלפון שלי. מהדייט הראשון לא היה לילה שלא ישנו ביחד. מהרגע הראשון זה היה משפחתי".
כמעט ולא היה לך ניסיון. לא חששת להיכנס לקשר?
"לא, בכלל לא. זה מצחיק, אנשים ציפו שאכנס לסצנת ההומואים התל אביבית - למסיבות, לאפליקציות, אמרו לי שאני מתבלבל, שזה לא יכול להיות ככה, אבל לא הרגשתי חלק מהעולם הזה. הלכתי פעם-פעמיים למסיבות של הומואים, וכשהחולצות התחילו לרדת הלכתי הביתה. אין לי ביקורת על הבליינות, החברים הכי טובים שלי הם קרחניסטים וכיף לרקוד במסיבות של עופר ניסים, אבל זה לא בשבילי כל הצפיפות הזו. בין החברים שלנו אביב ואני גם מהזוגות היחידים שיש להם יחסים סגורים. אנחנו לא פתוחים בשום צורה. אנשים מרגישים את זה עלינו, לא מתחילים איתנו. חוץ מבוטים באינסטגרם אף אחד לא פונה אליי".
השניים זוכים לחלוק שנת פריצה משותפת. ניסים סיים את לימודיו בניסן נתיב וכעת הוא משיק את עצמו ב"סאבלט" ובהצגה "הנאהבים והנעימים", וגרינברג צובר תאוצה בשיתופי פעולה אומנותיים עם נטע ברזילי, נגה ארז, וחברות כמו נייקי ופייסבוק.
הזוגיות הפכה אותך למבין באמנות?
"ממש לא, בכל פעם שאנחנו בפתיחות של גלריות אני רק שואל את עצמי מה הייתי תולה בבית ומה לא. אני גם עיוור צבעים, וזה מצחיק, כי אביב משתמש בהמון צבע. אני לא רואה סגול, לא יודע מה זה ורוד, וטורקיז יכול להיות מבחינתי אפור".
הם נראים כאילו הם יצאו מפוסטר, וההתברגנות שלהם עושה את דרכה אל העתיד בצעדים מדודים. חתונה עדיין אין באופק, אבל נראה שאי אפשר יהיה להימנע ממנה. "חתמנו על חוזה שהוא כמו הסכם ממון ובטוח תהיה חתונה בהמשך. אביב בן 30, אני בן 28, ונרצה להתניע את עניין המשפחה עוד כמה שנים, אבל עדיין יש דרך לעשות עד שיהיה פה שוויון: האם בהשוואה לסטרייטים יהיה לנו פי עשר יותר קשה להפוך להורים? כן. האם זה יעלה לנו יותר כסף? כן. כל עוד התשובות הן כן, זו בעיה. ב'סאבלט' רואים מישהו שבזבז את החיים שלו, וכשהוא מגיע לרגע שהוא רוצה ילדים - זה מרגיש מאוחר מדי. זה כואב בבטן".
ואיפה אתה בתוך השינוי? אתה אקטיביסט?
"אני פשוט מנרמל את המצב. תראי את האינסטגרם שלי - אני מדגמן זוגיות מצחיקה, תוססת ורגילה עם בן הזוג שלי. זה לכאורה הדבר הכי טרוויאלי בעולם, אבל כמות ההודעות שאני מקבל מאנשים שכותבים לי שאני מחזק אותם ועוזר להם לצאת מהארון היא מדהימה".
דווקא בתעשיית הבידור הפתוחה לכאורה ניסים מרגיש שהשוויון טרם הגיע. "רוב האודישנים שאני מקבל הם לתפקידים של דמויות מהקהילה. אני מאוד שמח לעשות את האודישנים האלה, אבל אני לא מבין למה אני לא מקבל אודישנים לתפקידים סטרייטים, כששחקנים סטרייטים מקבלים אודישנים לתפקידים של הומואים? כל החיים שיחקתי סטרייט, שיחקתי את עצמי כסטרייט. בניסן נתיב הייתי מדהים בתפקיד 'הנסיך הרע שמזיין את כל הבנות', אז למה מלהקים נרתעים מלשלוח אותי לאודישן של סטרייט?".
רציתי להגיד שהמשלוח נפל בדרך
ביום הולדתו הבא, ב-29 ביוני, ניסים יעלה על בימת בית לסין עם ההצגה "הנאהבים והנעימים". גם היא עוסקת בגייז, הפעם בעולם החרדי, וגם לה, כמו ל"סאבלט", הוא חיכה נצח ("הספקנו להופיע רק פעם אחת לפני הקורונה"). בין לבין, כדי להחזיק את הראש מעל המים, הוא התגייס לשירות "וולט". את החלטורה הזו הוא כבר שם מאחוריו, אבל היא סיפקה לו כמה רגעים בלתי נשכחים. "אין סרט, אין הצגה, אין כסף, ולא נותנים חל"ת לשחקנים, אז התחלתי לעשות שליחויות על אופני הרים".
לא ממונעים?
"לא, אני לא מאמין בממונע. זה היה מטורף, נסעתי לגבעתיים עם אופניים רגילים ב-12 בלילה עם ארוחה של משפחה על הגב. פעם אחת רכבתי מיפו לרמת השרון והסרחתי כולי. זה לא מרחקים נורמליים שאנשים עושים, אבל זה היה כל כך כיף. ככה הכרתי את תל אביב באמת. לא ידעתי מה זו העיר הזאת עד שנהייתי שליח. רכבתי לבד בלילה, הרחתי את הריח של הים, הכבישים היו ריקים בגלל הסגר, זה היה חלום".
אז עכשיו תענה על כמה שאלות חשובות. להשאיר טיפ באשראי או במזומן?
"גם באשראי זה בסדר, ותשאירו. לא תמיד חייבים 15 שקל, אבל תשאירו טיפ".
לבקש שהאוכל יונח בחוץ זה לג'יט?
"כן, מה אכפת לי, אני הכנתי אותו? פעם הבאתי מרק למלהקת שאני מכיר. זה היה כל כך מביך, ברחתי משם. זה היה מקרה שהייתי שמח להשאיר את האוכל מחוץ לדלת".
העבודה הזו הוציאה לך את החשק לטייק-אווי?
"נראה לך? כל מה שהבאתי גירה אותי בטירוף. אני מאוד אוהב לאכול והריחות גמרו אותי. כל פעם תהיתי מה יקרה אם אני אוכל את המשלוח ואגיד שהוא נפל בדרך, אבל זה אף פעם לא קרה. האוכל תמיד הגיע ליעדו".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: תומר אלמוזנינו | איפור ושיער: שי הללי זיו | הפקה: רותם פנחס