שמש חורפית, כיכר התזמורת בתל אביב, בית קפה. שולחן בפינה הימנית, שתי חברות משוחחות. לכל אחת מהן כיסוי ראש, לבוש צנוע, צבע עור חום בהיר וטבעות נישואים. למרות הדימיון ביניהן, ההבדלים ברורים. כיסוי ראש אחד עשוי מג'ינס ובעל סרטים אדומים, והשני הוא מטפחת לבנה הדוקה המכסה גם את הצוואר והמצח.
אלינור רחמים, בת 25, היא אם לשניים מהיישוב תקוע שבגוש עציון, ואילו סלמה פיומי, בת 27, גדלה בג'לג'וליה וכיום מתגוררת בכפר קאסם. או אם נפסיק ללכת סחור סחור: ערבייה ומתנחלת. חתיכת גימיק. "ברור שידענו שזה קטע", אומרת אלינור, "הם בטח חשבו שנעשה מלא אקשן ומריבות". סלמה מחייכת: "כנראה אכזבנו קצת. פשוט נוצר בינינו חיבור טוב, בגלל ששתינו חושבות אותו דבר על אנשים".
החברות הזאת נרקמה על סט הצילומים של מאסטר שף. מעל לסירים ולמחבתות, סלמה ואלינור גילו שלשתי נשים מקצוות שונים של הסקאלה הישראלית יש לא מעט מכנים משותפים. "כשראיתי על המסך איך תופסים אותי ואת סלמה בזווית, הבנתי את גודל החיבור", אומרת אלינור, "למרות שעל הסט לא ראיתי הבדל בין סלמה לוויקי או שלי או ג'קי".
"אני לא מסתכלת על איך שאנשים נראים", מוסיפה סלמה, "יש אנשים שמתאהבים בהם, משהו בהם משדר טוב. הרבה אנשים שואלים אותי 'נכון שאת הכי מחוברת לאלינור הדתייה'?, אני אומרת 'איך אתם יודעים?' והם עונים 'יש משהו באישיות שלכן, אתן דומות'".
"לגמרי", אלינור מצחקקת, "פגשתי את סלמה וראיתי בחורה מקסימה, אני לא רואה מאחוריה דגל, הקשר איתה הוא כמו הקשר עם מאיה בן צבי, הטבעונית מנטף, שמבחינתה אני קשורה לכיבוש. היא הזדעזעה כששמעה שאני גרה בתקוע. כל בן אדם בא עם אמונות חזקות שמובילות אותו במהלך החיים, אבל זה לא משפיע על מי שהוא או על מה שאני חושבת עליו".
"לא באתי לייצג אף אחד", אומרת סלמה.
אלינור: "אומרים לך משהו רע על זה שיש לך חברה מתנחלת?"
סלמה: "שום דבר".
אלינור: "לי אמרו בעדינות 'ראינו שחיבקת את סלמה'".
סלמה: "כשנכנסתי לתוכנית לא ידעתי שאני אהיה חברה טובה של הדתייה".
אלינור: "גם אני לא. יש אצלנו הרבה אנשים מהכפר שעובדים ביישוב, אז אני מתקשרת נגיד למוחמד, ואומרת לו שצריך לסדר את הסתימה בכיור. יש אינטראקציה בינינו. אבל קשר עם אישה... זה נכון להגיד ערבייה?"
סלמה: "אני ערבייה, לא?"
אלינור: "אולי להגיד מוסלמית?"
סלמה: "ערבייה מוסלמית".
אלינור: "אז לא היה לי קשר כזה, עם אישה ערבייה מוסלמית".
מפגש בין פטריות ואלצהיימר
רחמים מנהלת משרד בחוות הפטריות של תקוע, ופיומי היא אחות בהכשרתה ומתאמת מחקר לחיפוש אחר תרופה לאלצהיימר. השתיים מספקות את המתכון הנדרש כדי להביא שלום ואהבה בין שני העמים, אבל גם המחשה לעומק הסכסוך, לדעות הקדומות ולפחד השוררים בינינו. כך למשל, כשרצינו להפגיש אותן באחד הבתים, זה היה בלתי אפשרי.
"אני באמת מצטערת שלא רציתי לבוא אלייך", אומרת אלינור לסלמה, "אבל אני מפחדת. זה משהו מאוד ישן שקיים בי. אני מכירה את סלמה ויש לי המון אמון בה, אבל לא נעים לי להגיע למקום שינעצו בי מבטים". מצד שני, גם סלמה לא רצתה להגיע לתקוע, בגלל מקרים רבים של יידויי אבנים על ערבים. "מה אני אעשה בהתנחלות? איך יסתכלו עליי? מצד שני, אני בטוחה שאם היא תיכנס אליי לכפר שום דבר לא יקרה. להפך, אנשים אצלנו מאוד מכבדים יהודים. אבל היא חושבת שזה מפחיד ומסוכן, ואני חושבת שזה מפחיד ומסוכן להיכנס לתקוע".
הפשרה הייתה בית קפה כשר בתל אביב. "מה לעשות, פה מקבלים את זה", אומרת אלינור, ומפתיעה גם את עצמה, "תל אביב יותר פתוחה".
"אמרתי שעדיף שנגיע למקום באמצע עכשיו, אבל זה לא שולל שאני אגיע לתקוע מתישהו", מבהירה סלמה. "בעלי עבד באלעד. זה יישוב חרדי וכשהייתי באה לבקר אותו, אנשים תמיד היו מבקשים מהביטחון לבדוק אותי. זה מאוד לא נעים".
החברות החדשה יחסית קיבלה טלטלה ראשונה בשבוע שעבר באדיבות "עמוד ענן", צמד מילים שמאחוריהן מסתתרים ירי טילים, הרוגים חפים מפשע, פצועים וילדים רועדים מפחד למשמע קולות ירי, אזעקות ופיצוצים. סלמה אינה תושבת השטחים אלא אזרחית ישראל, אבל גורלה של עזה ממלא את עיניה בדמעות. "עצוב לי שכל השטויות האלה קורות", היא אומרת, "בימים האלה הרגשתי מאוד לא טוב". אלינור מסכימה: "זה טבעי לאהוב. זה שיש שנאה וקשיים בין מגזרים ודתות זה בעייתי. הדבר הראשון ביהדות זה ואהבת לרעך כמוך". "כל מה שרואים במלחמות זה עניין פוליטי", מוסיפה סלמה, "אבל רוב העם חושב כמוני. אנשים לא מחפשים לריב ולשנוא".
בסופו של דבר, גם הטילים שהתעופפו בשבוע שעבר לשני הכיוונים לא הצליחו לערער אותן. "מה? סלמה זרקה אותם?", אומרת אלינור, "זה כמו שסלמה תגיד לי שאני הפצצתי בעזה". "אני שמעתי תגובות של אנשים מעזה והם לא רוצים את זה", מוסיפה סלמה, "כמו שהם לא רוצים שהילדים שלהם ייהרגו, הם לא רוצים שאנשים בישראל ייהרגו".
השאלה הפופולארית ביותר בישראל בשבוע שעבר היתה "איפה היית באזעקה?", כשאיום הטילים נהפך למציאות של רוב אזרחי ישראל. הטילים הגיעו לראשון לציון, לתל אביב וגם לבית לחם ולגוש עציון. "אצלנו בכפר לא היו אזעקות", אומרת סלמה, "אבל אזעקה אחת תפסה אותי בעבודה בבית החולים תל השומר ורצתי למקלט עם כולם". "המון ערבים ישראלים הרגישו מאוימים בימים האלה", מוסיפה אלינור, "אצלנו כשהייתה אזעקה ביום שישי, כולם כבר היו בבית הכנסת האשכנזי הגדול, ופתאום הטלפון של פיני מכיתת הכוננות של היישוב מצלצל. על הקו היה מוחמד. הוא אמר שהוא עם הרבה ילדים בבית ויש אזעקה והם לא יודעים מה לעשות. פיני הסביר לו לקחת את כולם לחדר המדרגות. הוא אמר לו לא לדאוג, שזה רק טיל מעזה. בסופו של דבר כולנו אנשים, אף אחד לא רוצה להיפגע, אף אחד לא רוצה שהילדים שלו ימותו. יש ממשלות, שיסגרו ביניהן את העניינים".
מה גרם לחיבור ביניכן?
אלינור: "שתינו דתיות".
סלמה: "שתינו לא מרובעות, פתוחות ומסתכלות מעבר לרקע ולמראה החיצוני".
הרבנים היום לא מרובעים
הפסקת האש בחזית הביטחונית פינתה את מקומה לקרב חדש המתחולל באינטרנט מאז שודר הפרק ביום שלישי השבוע, שבו סלמה לא צלחה את משימת כדור האטלס. השופטים אמרו את דברם, וסלמה נאלצה לפשוט את הסינר ולעזוב את התחרות. התגובות הנזעמות לא איחרו להגיע. עמוד הפייסבוק של התוכנית הוצף בתלונות של צופים שהאשימו את ההפקה בגזענות ובהטיית קולות, אחרים כתבו שטוב שהערבייה עפה.
הסערה הזאת חולפת בקלות מעל ראשה של סלמה, שבכלל אין לה חשבון פייסבוק. אלינור שולפת את האייפון ומראה לסלמה חלק מהתגובות שהציפו את הרשת. סלמה מתכווצת ומסבירה שהמסך לא מראה תמיד את מה שקורה באמת: "באותו יום צילומים הייתי חולה עם דלקת ריאות. כל היום עשיתי אינהלציות מאחורי הקלעים, ובבוקר גם קיבלתי מחזור. ידעתי שזה לא היום שלי, אמרתי לעצמי 'היום אני הולכת הביתה' וככה היה. אני יודעת בדיוק מה היה שם וסומכת על החלטת השופטים. למרות שזה שודר השבוע, זה קרה לפני הרבה זמן ואני כבר השלמתי עם זה. יצאתי מהתכנית מרוויחה. כל מי שמסתכל על זה בעין אחרת, בעיה שלו".
רוב פרקי התכנית אינם משודרים בשידור חי, כך שחלק ניכר מהפרקים צולמו לפני חודשים, כששעון העצר של התהילה עוד לא החל לתקתק. סלמה ואלינור עדיין לא מעכלות שהפרק שבו הודחה סלמה רשם שיא רייטינג של 39.1 אחוזים, או במילים אחרות, שחלק גדול מאזרחי המדינה מכירים היום את פניהן.
מחוץ לבית הקפה חולף טל מוסרי ואלינור נתקפת התרגשות, "זה ההוא מערוץ הילדים, יואו! אני מתה עליו! אני ירושלמית ולא רגילה לראות סלבס כל היום". כאילו בהזמנה, אלינור נאלצת לצנן את התלהבותה לטובת מעריצה אחרת, שניגשת דווקא אליהן. "סליחה שאני מפריעה", היא אומרת, "איזו התרגשות לראות אתכן! אני רוצה להגיד שאני מקנאת בכן. אני אוהבת לבשל ואוהבת אוכל ואוהבת אתכן! תראו, שתיכן עם כיסוי ראש, יש דבר יותר יפה מזה?". לקינוח, אותה מעריצה שולחת ספק ניחום ספק תלונה לעבר סלמה. "הלוואי שמישהו ייתן להם שם בהפקה את התבונה להחזיר אותך". אלינור לא ממש יודעת מה לעשות עם התגובות האלה. "רק לפני כמה שבועות חיינו חיים פשוטים", היא אומרת, "ופתאום יש ביקורת והערות ואנשים שבטוחים שהם מכירים אותנו הכי טוב בעולם. אני ממש משתדלת לקבל את זה, למזלי עוד לא נתקלתי בהערות דרמטיות מדי".
סלמה: "אני כן, קראתי באינטרנט הערות גזעניות שאומרות שאני לא צריכה להיות שם. דווקא ברחוב רק מפרגנים, מי שרוצה להגיד לי משהו רע לא עוצר אותי בדרך, אלא כותב באינטרנט כל מיני הערות פוגעניות".
סלמה: "היו ערבים בתכניות ריאליטי, אבל לא הייתה מישהי עם כיסוי ראש. אני לא רואה הבדל ביני לבין מישהי שלא הולכת עם כיסוי ראש, זה משהו חיצוני והוא לא אומר שום דבר על הבפנים של הבן אדם. אנשים עושים המון דרמה מזה, אני לא חשבתי על זה בכלל".
אלינור: "יש כאלה שאומרים לי 'איך זאת שחושבת שהיא דתייה יכולה לבשל בכלים לא כשרים'. מה אתה, הרב שלי? בא לי לקרוא לעצמי דתייה. את חשבון הנפש שלי עשיתי, דיברתי עם הרב שלי לפני התוכנית, רציתי להיות שלמה ולדעת שאין כאן שום דבר בעייתי".
הלכת לקבל ברכה מהרב?
"אמרתי לו שאני רוצה לעשות משהו שיפתח ויקדם אותי ושיהיו לו השלכות, שאהיה יותר מסודרת בחיים, תהיה לי אפשרות לגדל ילדים בבית גדול, לגדל הרבה ילדים. אמרתי לרב שאני מרגישה שזה יפרוץ לי דרך, אבל יש דברים בעייתיים. כל העניין של הכלים זה שטויות, מכשירים הכל מראש בברנר. הבעיה היחידה היא שבתוכנית יש הגשה לא כשרה. אבל אני לא הולכת לשנות עכשיו את כל העולם, אני לא יכולה לדאוג שבכל תוכנית ריאליטי שקשורה לאוכל יהיו רק דברים כשרים. הרבנים היום לא מרובעים. הוא אמר לי 'את צריכה לעשות את ההשתדלות שלך, לוודא שכל הכלים שאת משתמשת בהם כשרים ולנסות להגיש לשופטים את המנה לא בצירוף בשר'. אני יכולה גם להראות לך חרדים במאה שערים שמבחינתי עושים דברים שהם בעייתיים הלכתית. כל אחד יכול לבדוק מישהו אחר, העניין הוא להסתכל על עצמך ולעשות את מה שנכון לך ושאתה מאמין בו".
סלמה: "אצלנו עניין הכשרות יותר קל. אין בעיה של כלים, אבל אני לא יכולה לבשל עם יין. חזיר זה אסור גם אצלנו וגם ביהדות. לא היו במזווה מוצרים שהם לא כשרים. אני לא הייתי צריכה אישור של איש דת, זה מטבח ואני צריכה לבשל. התוכנית הזאת היא לא ריאליטי של אנשים שנכנסים אחד בשני ומקללים. זה הכיף שלי, זה הדבר שאני מתה לעשות – לבשל. הבית מאוד מפרגן ותומך וגם ברחוב, בעבודה ובג'לג'וליה אני רואה אהדה ואהבה שלא חשבתי שיהיו. אצלנו רואים המון את התוכנית הזאת, אוכל עושה כיף לאנשים".
כולם מצפים ממני להכין גורמה
לא קלים הם חייהם של המאסטר-שפים. הבעיה הכי גדולה של התוכנית היא הרעב שהצופים נתקפים בו. כל האוכל הזה והתמוגגות השופטים מעוררים תשוקה לטעום ממעשי ידיהם של המתמודדים. סלמה, שלצורך הראיון נעדרה מהעבודה, הבטיחה לקולגות פיצוי בדמות עוגה והיא שואלת איפה אפשר לקנות אותה. "את לא יכולה לקנות עוגה", אלינור נוזפת בה, "אנשים מצפים ממך עכשיו להכין להם דברים. אצלי במשרד כל היום מסתכלים על מה אני אוכלת, ואם אני אוכלת ופלים, החבר'ה ממש מתאכזבים". "זה נכון", סלמה מסכימה, "אתמול לא הבאתי אוכל מהבית, אז הלכתי לחדר האוכל, אנשים ראו אותי שם ואמרו לי 'את באה לחדר אוכל?, אוי ואבוי!". אלינור מוסיפה: "כולם מצפים ממני להכין ארוחות גורמה ולהזמין את כל העולם".
וישנן גם הערות השופטים הצורבות, שהמתמודדים שומעים לראשונה רק בטלוויזיה. "בזמן הצילומים אנחנו לא שומעים מה הם אומרים ביניהם על המנות שלנו", אומרת סלמה. אלינור מחדדת: "היה לי קשה לא לשמוע את דעתם בזמן הצילומים. ועוד יותר קשה עכשיו לשמוע את זה בבית. לדוגמה, בפרק ששודר השבוע ראיתי שמיכל אנסקי אמרה עליי איזה משפט קשה, משהו עם 'תעודת עניות'. היא בחיים לא הייתה אומרת את זה מולי. אני אוהבת את מיכל, אז זה היה מבאס".
אלינור: "עורכת התוכנית אמרה לנו 'תהיו אתן כי אם לא תצטערו על זה כשתראו את עצמכן בטלוויזיה', וזה נכון. זו טעות כל הזמן לחשוב איך להגיד את הדברים. צריך להיות טבעיים, אני רואה את זה ואומרת 'יואו למה אני מגזימה, אני כזאת דרמטית'. הטלוויזיה מבחינה גם בתגובות אמיתיות, לא צריך להעצים את זה. אבל לא תמיד הצלחתי, בפרק שישודר ביום ראשון עשיתי את הפאדיחה של החיים שלי. אני סוגרת את הטלפון. אין, נעלמת".
מה הייתן רוצות להרוויח מההשתתפות בתוכנית?
אלינור: "אני רוצה לפתוח קייטרינג קטן, עם אוכל ביתי לאניני טעם".
סלמה: "אני רוצה לפתוח מסעדה, אבל אני יודעת שזה מאוד מסובך. אני מתה על העבודה שלי ולא רוצה לוותר עליה, אבל לעשות גם משהו קטן שקשור לאוכל".
יש סיכוי שיום אחד תתארחו אחת אצל השנייה?
אלינור: "שאלתי את בעלי, הוא ישמח".
סלמה: "לא שוללת. בעלי מכיר את רב היישוב של אלינור והוא מאוהב בו. הוא מת על הדעות שלו".
אלינור: "הרב פרומן, הוא מנסה להשכין שלום ובעד הקמת מדינה פלסטינית".
אלינור: "אני בעד, רק לא בתקוע. אף אחד לא רוצה לחיות בגלות. שלכל אחד יהיה את השטח שלו. הרב פרומן אמר שנחלק את המדינה ואנשים שגרים באזורים מסוימים יחיו תחת ריבונות פלסטינית".
סלמה: "הפתרון הוא שלא תהיה פוליטיקה והכל יסתדר. תנו לאנשים להסתדר לבד".
אלינור: "סלמה, לא היית רוצה לגור במדינה פלסטינית?"
סלמה: "הייתי רוצה לחיות במדינה שמשייכת אותי אליה, שלא מונעת ממני להתגייס לצבא כי אני ערבייה. עם המצב היום במדינות ערב, אני לא יודעת אם הייתי רוצה להיות תחת שלטון של מדינה אחרת. יש פה יותר סדר ממה שיש במקומות אחרים בעולם. טוב לנו כאן. יש לי מקום עבודה, חיים, אנשים שאני מכירה ואוהבת. אשמח אם החברות הזאת בינינו תגרום לאנשים לחשוב שאפשר אחרת, אבל אני ריאלית ומבינה שהחברות הזאת לא הולכת להביא את השלום".
אלינור: "אנחנו רוצים לחיות בשקט בכיף, בלי זריקות אבנים, בלי אזעקות בלי מלחמות. וזה מתחיל בעם".
סלמה: "די. מה אנחנו עושים אחד לשני, ועל מה? על עוד כמה מטרים על אדמה? יאללה זה שטויות".
אלינור: "עכשיו יצחקו עליי, יגידו לי שנהייתי שמאלנית".
סלמה: "אנחנו רק רוצים שיהיה שקט".