בשנת 2007, כמעט בלי סימנים מקדימים, דורון מדלי שקע בדיכאון. זה קרה במהלך העונה השלישית של כוכב נולד, בה שימש מדלי כמנהל הפקה: שלומי סבן, אחד המתמודדים הבולטים, התמוטט בשידור חי, ומדלי נדרש לתדרך את אנשי הצוות במהלך משבר הפריים טיים. במשך שעתיים הוא צרח את נשמתו, והנזק שנגרם למיתרי הקול שלו היה כמעט בלתי הפיך.
"הרופא אמר לי שאני צריך לשתוק במשך שלושה חודשים. התפקעתי לו מצחוק בפרצוף – הרי אני אמור להפיק את 'כוכב נולד' - ומאותו רגע נכנסתי לשנתיים שבהן לא יכולתי לתפקד ושקעתי בדיכאון עמוק", הוא אומר היום. "את הקול היחידי שלי הייתי מוציא על הפסנתר שאיתי כבר 20 שנה. כתבתי אז שירים מאוד אישיים ועצובים. רק לאחר שנתיים היה אפשר לעשות ניתוח, ואחריו החלטתי להוציא אלבום סולו בשם 'תהום' עם כל השירים האלה, בעיקר כי רציתי להעיף אותם מהבית שלי. שאפתי לחזור להיות אדם שמח, וממש האמנתי שבשביל זה אני צריך לזרוק אותם מהחלון".
היום, שמונה שנים מאז ההתמוטטות ההיא, ולאחר שעבר טיפול בצמחי מרפא והשתתף בסדנאות לשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות, מדלי כבר חי ב"מדלילנד" – יקום רוחני אופטימי ומקביל שברא לעצמו, "על מנת להתמודד עם החיים הקשים שיש פה". במדלילנד שמחה איננה נתפסת רק כנטייה ספונטנית, אלא כרגש שניתן לרקוח כמעט בכל מצב נתון וכמיומנות שיש להתמחות בה. או אם תרצו: החיים מחורבנים, תלמדו להרים. "במדינת ישראל יש אנרגיה של תקיעות, של דיכאון, של רדיפה", הוא אומר. "אני מתעקש להיות האדם שאחראי על השמחה כאן כל עוד אני יכול".
הרטוריקה הניו אייג'ית עשויה להישמע מנותקת, אך אם הדלקתם את הרדיו בשנתיים האחרונות – דעו לכם שגם אתם כבר חיים במדלילנד. המהפכה האישית שעבר בעצמו תורגמה בהצלחה ל"מהפכת השמחה" שהדליק אצל אמני ישראל בשנים האחרונות. מדלי, היום חבר בוועדה השופטת ב"בית ספר למוסיקה" (שישי ושבת מיד אחרי החדשות, בערוץ 2) משמש כמנהל האמנותי של עומר אדם מראשית דרכו, ובין היתר כתב והלחין לו את "תל אביב", "הופה", ו"וואי לי"; (וגם את "היא רק רוצה לרקוד" עם משה פרץ). עבור ליאור נרקיס פיצח את "שגעת טרפת", זוכה פרס אקו"ם ללהיט הרחבות של ישראל, וגם את "מהפכה של שמחה" (ביחד עם אדם); לשרית חדד העניק את "קרקס"; להראל סקעת את "לעוף"; ואת נדב גדג' הזניק לגמר האירוויזיון עם "גולדן בוי". המשותף לכולם: שירים שעולים ולא יורדים – הכי רחוק מהלהיטים הראשונים והמלנכוליים שכתב, כמו "אם יש גן עדן" לאייל גולן ו"אבא" לשלומי שבת.
"בטבע שלנו אנחנו סובלים, אסונות לא חסר לנו, ושמחות צריך לייצר", הוא מנמק. "הוצאנו את 'מהפכה של שמחה' בדיוק אחרי צוק איתן, החלטתי שיתהפך העולם והשיר הזה ייצא. כמעט בכל מקום קטלו אותו, כמו שעושים בדרך כלל למוזיקה ים תיכונית, כי בארץ אתה הרי חייב שיהיו לך שירים שקטים ועצובים. כשעלו הביקורות אני כבר הפצתי את השיר לבני נוער שיעשו ממנו רמיקסים, ולנחמנים שירקדו איתו ברחובות. בסוף כולנו יודעים מה יצא ממנו. זה שיר שמאחד משפחות".
אבל החברה הישראלית היא לא באמת משפחה אחת גדולה ושמחה.
"אם אנחנו נבחר שזו המציאות, זו תהיה המציאות. זה מה שמוזיקה עושה. חודש אחרי שיצאנו עם 'תל אביב' במצעד הגאווה קיבלתי סרטון בוואטסאפ מחתונה של בדואים שרקדו אותו. זה היה מדהים. במדינה הזאת הרי הפילוג הוא האג'נדה הראשית. הבחירה בשמחה לא באה מקלילות דעת או מאסקפיזם. זו החלטה שדורשת אומץ, גם מבחינתי".
"אני מרוויח אחלה כסף"
מדלי (37) אמנם למד לנגן על אורגן כבר בכיתה ב', אך בצעירותו היה מרוכז בכלל בעולם התיאטרון. בשנות החטיבה לקח חלק בכיתת המשחק של "הבימה" (לצד מתבגרים כגון עדי אשכנזי ומוקי) ולאחר מכן במגמת הדרמה של בית הספר לאמנויות "אלון" לצד רועי בר נתן, חברו מכיתה י'. "זאת הייתה תקופת הנעורים הכי יצירתית ומושלמת שאדם יכול לבקש", הוא אומר. "עם רוב האנשים האלה אני בקשר גם היום".
בגיל 25 יצא מהארון ("החרטה היחידה שלי היא שיצאתי מאוחר מדי"), ובמקביל החל להתמקצע בבימוי אירועים פרטיים, שם התחבר עם צביקה הדר. כך סלל לעצמו את הדרך להפקת "כוכב נולד", שלימים תספק את השמעת הבכורה ללהיט הראשון שכתב. "זה היה ביום קשה מאוד של מלחמת לבנון השנייה, והבאנו את אייל לשיר את 'אם יש גן עדן' בפתיחת התכנית עם כל המתמודדים. אחרי השידור צדי צרפתי תפס לי את היד ואמר 'תזכור את היום הזה, החיים שלך השתנו".
מאז נראה שאתה משחרר שיר אחרי שיר. הרגשת שאתה צריך לוותר על משהו בשביל הקריירה?
"יכול להיות שעל זוגיות, למרות שזה ביצה ותרנגולת. אני חושב שהרבה מאוד זמן לא נכנסתי ללופ של זוגיות בגלל שעבדתי מסביב לשעון, פשוטו כמשמעו. העבודה האינטנסיבית לא אפשרה לי להבין שבעוד כמה שנים זה יהיה קצת פחות נחמד להיות כל היום לבד. אבל היום החיים שלי מאוד פנויים. לזוגיות צריך לפנות מקום, ועשיתי את כל מה שאפשר. הראש שלי בכיוון הזה, אני מודע לכך שאני מנהל חיים לא שגרתיים, ומחכה לפגוש את הבנאדם שלא ייבהל מזה".
זה בטח לא כזה קשה, בהתחשב בסביבה שאתה נמצא בה.
"אנשים בטוחים שלבנאדם שמתעסק בעולם הזוהר קל יותר. אם אתה רופא, אתה צריך זוגיות עם רופא, וכן הלאה. אבל אם בא לי בן זוג שמתעסק במשהו אחר לגמרי, כמו בהייטק לדוגמא? היום אני חושב שבמשך הרבה מאוד שנים שידרתי תדרים הלא נכונים מבחינת משיכה - מה מגיע לי ומה לא מגיע לי".
כגיי, לא קשה לך לכתוב כל הזמן שירי אהבה למושא נשי?
"השפה העברית היא שפה בעייתית מאוד, שעושה הפרדה בין זכר ונקבה שאי אפשר לחמוק ממנה. זה מאוד מקשה על אמנים הומואים או לסביות שמעוניינים באמת שכל מילה תצא מהלב. השירים שכתבתי בשבילי הם בינו לבינו, אבל כשאני כותב לזמרים סטרייטים אני זוכר שמי שמבצע את השיר צריך להרגיש שהוא מוציא משהו ממנו אל העולם. זו גם היצירה שלו".
בכל הנוגע לעולם החומרי, אפשר להגיד שההצלחה לא שינתה את חייו בהרבה. הסלון הצנוע בדירתו נדרש לאכלס שני פסנתרים; על שולחן העבודה שלצדם, כמה אופייני, מונח הספר "חרוזים לכל עט" של אילן אבניאון. עם זאת, האווירה הכללית במקום רחוקה מקלישאת היוצר הסגפן והמיוסר. מדלי לא מתנצל לרגע על כך שהצליח. "אני מהיוצרים שמרוויחים אחלה כסף בישראל, ולא מקובל עליי הקיבעון הזה שיוצר חייב להיות מסכן", הוא אומר. "אני מרוויח מהכישרון שלי, אבל אני לא בנאדם חומרני ולכן מבחינתי את כל הכסף צריך להשקיע בלהסתובב בעולם".
"זה שאתה אוהב אריק איינשטיין לא הופך אותך לבנאדם יותר טוב"
הקירות בביתו מעוטרים בכרזות מיצירות להקת בת שבע ואוהד נהרין, אותם הוא מגדיר כמקורות ההשראה הגדולים ביותר שלו. "בת שבע זה אהבת חיי, מגיל 15. הייתי בקבוצה הראשונה שעשתה את שיטת התנועה של נהרין, ה'גאגא', ואני חושב שאוהד הוא אלוף באסתטיקה ובטירוף. בעבודות שלו הרקדנים נכנסים לטראנס, לדיבוק. הכל גדול מהחיים. זה קשור לדברים שאני אוהב לעשות בעבודה שלי, כמו אירוויזיון ופסטיגל".
אז לא, מדלי לא רואה סתירה בין מקורות ההשראה עם האפיל האליטיסטי לפועלו בזמר הים תיכוני. "מבחינתי אין כזה דבר יצירות נחותות, זה לא קיים אצלי בסקאלה", הוא אומר. "בן אדם שבאמת מאמין בחופש הביטוי לא יכול לחלק ציונים לאמנות, בטח שלא למוזיקה. זאת המהפכה שעשינו. השתמשו בכל הסטיגמות האפשריות כדי לבקר אותי, אבל היום אני שמח להגיד שניצחתי, שברנו את החומות. כשהתחלתי לכתוב לזמרים מלא אנשים שאלו אותי למה אני כותב רק למזרחים, כי אני בא מרמת השרון, צבע העור שלי לבן, זה לא התחבר להם. השאלה הזאת תמיד שעשעה אותי. התשובה שלי הייתה שאני נהנה מאוד לכתוב שירים לזמרים ענקיים – דין אייל גולן, כדין שלומי שבת כדין הראל סקעת. זה שאתה אוהב מוזיקה של אריק איינשטיין לא הופך אותך לבנאדם יותר טוב. לי יש באייטיונז גם את התקליט של חווה אלברשטיין וגם את עומר אדם".
מדלי אוהב לשחק עם עברית. בין תרומותיו לשפה: "בלילה וואי וואי" ו"תרימו לוולה, הקצב כאן עולה". ובכל זאת, בעוד כותבים צעירים כגון אבי אוחיון ואופיר כהן כבר הוכתרו בעיתונות כ"גיספנים החדשים", נראה שהוא מצליח לחמוק מהתואר העוקצני באלגנטיות. אולי עוזרת העובדה שבניגוד לאחרים, הוא לא רק כותב את שיריו אלא גם מלחין אותם. בנוסף, עומדת לזכותו עשייה מגוונת בתחומים אחרים: כתיבת שירים לפסטיגל ולסדרות טלוויזיה (ביניהן "גולסטאר"), בימוי טקסי ענק כגון "שרים בכיכר", כתיבת שיר הצ'ייסרים המפורסם מקמפיין הבחירות של מרצ ("יש לי גם חברים דתיים, חשוב לציין") וניהול בית היוצר של אקו"ם, שחרת על דגלו קידום אמנים צעירים. "גיספן הוא פורץ הדרך וכבודו במקומו מונח", הוא מסביר. "אבל אני לא מתעסק רק במוזיקה ים תיכונית, אני עושה פופ. אין שום הבדל בין שיר כמו 'היא רק רוצה לרקוד' למה שאני כותב לפסטיגל. אני עושה מוזיקה פופולארית שתפקידה לשמח כל אדם".
בימים אלה, כאמור, מדלי משמש כחבר בוועדת השופטת של "בית ספר למוסיקה" (והנה הצצה לפרק הבא). "אני בנאדם שנכח אולי ב-1,000 אודישנים בחיים שלו, ואנחנו יכולים להיות מאוד ציניים, אבל כשאתה רואה ילד מופיע מולך זה משהו אחר. החלק הגדול של הילדים שנמצאים שם פשוט ממיס. כשעוזיה שר את 'אם יש גן עדן' זה מוטט אותי. אני חושב שגם כתכנית טלוויזיה, מדובר בבידור שאין בו שום דבר שלילי, רק כיף טהור ומוזיקה ישראלית. יש פה תכנית שכל המשפחה יכולה לצפות בה וליהנות, וזה דבר לא מובן מאליו בכלל בימינו".
איך אפשר לזהות ילד כישרוני?
"תראה, היתרון בתכנית הוא שאנחנו רואים את הילדים מתקדמים לאורך זמן. זה לא פלא חד פעמי. זה בית ספר אמיתי - הם מקבלים הוראות מהמורים ומיישמים אותן, ואתה יכול לראות מי עושה את זה יותר ומי פחות. אפשר להבחין גם בילד שיש לו מנעד של רגשות, ושהוא יכול לעשות כל מיני סגנונות".
"אף אחד לא עושים שירים יותר, בעולם עושים טרקים"
בעשייה המוזיקלית שלו עצמו, מדלי שייך לחלוצי הדור שהשכיל לשלב את הטרנד האלקטרוני בשירי הפופ הים תיכוני לא דרך עיבודים מוזיקליים מאולצים (ע"ע "ואני שטה" הוותיק של זהבה בן), אלא באופן אורגני לחלוטין. מוזיקה עכשווית שלא מרגישה כאילו מישהו אנס אותה להיות כזו. "המסיבות זה הטרנד, והשירים שלי הם טרקים לכל דבר. הדוגמא הכי טובה זה 'היא רק רוצה לרקוד', שלקחתי בו את הטרנד של הדאנס האירי מעולם המסיבות והלבשתי אותו על אדם ופרץ. בכלל, בעולם אף אחד לא עושה שירים יותר, עושים טרקים. זה די ג'יי שלוקח זמרים צעירים ונותן להם במה להקליט איתו. זה מגניב בעיניי".
מבחינת המילים, שמים לב שהשירים שלך מתכתבים הרבה עם סלנג מהרחוב. איך תל אביבי בן 37 מצליח להיות מחובר לשפה הזאת?
"כשלמדתי תיאטרון המורה שלי לימדה אותי את השיעור החשוב מכולם - לפקוח עיניים ולזקוף אוזניים. אני מקפיד לחיות את החיים במדינת ישראל ולא במדינת תל אביב. אני מסתובב הרבה ונמצא בקשר עם הרבה מאוד סוגי אנשים, יש לי חברים בני 18 וחברים בני 60. חוץ מזה, יש לי הרבה שטויות בראש ואני לא מבקר או קוטל את עצמי. הזמרים קוראים לזה 'תבלין השגעת טרפת'".
איך אתה מתאים שיר לזמר?
"צריך לראות בכל זמר מותג. אני משתדל שכל שיר שלי יעשה סוג של תפנית במותג הזה ושיכתיב את השלב הבא בקריירה שלו, כמו ש'אבא' עשה לשלומי שבת. שבת הפך מזמר נחמד לחוליו איגלסיאס הישראלי, כמו שהוא צריך להיות. 'שגעת טרפת' היה מושלם לליאור נרקיס, כי הוא ידוע כמשוגע היחיד שייקח על עצמו שיר כזה. אייל גולן עבר בשנים האחרונות לסגנון 'שלמה ארצי' כזה, והמשימה שלי היא לפצח בשבילו להיט קצבי. עומר אדם זה זמר שמדבר בשפה של בני דורו, רוב הכוח שלו הוא ביוטיוב וברשתות החברתיות, והלכנו על זה עד סוף".
ועדיין, אין המון שירים שבהם עשית מהלך באמת פורץ דרך, כמו ב"תל אביב" של עומר אדם, שהיה המנון שבוע הגאווה.
"עומר זמר אמיץ מאוד. כשהשמעתי לו ולאסף אטדגי את הסקיצה בישיבה הם התפקעו מצחוק, אבל אהבו את השיר. לעומר לקח אמנם כמה שעות, אבל בסוף הוא החליט שהוא הולך על זה. מה לעשות שמי שכתב לו את השירים מתחילת הקריירה הוא הומו מוצהר, וגם אם זה לא מסתדר לו הוא לא יכול לצאת נגד זה. אז הבאנו לכאורה את 'מלך הסטרייטים', ה'ערס הלא מפותח', שהטוקבקים של קהל המעריצים שלו עמוסים בהומופוביה, למצעד הגאווה – וניפצנו את הסטיגמה. ככה מייצרים שינוי תודעתי. היום, כשילד שואל את אבא שלו מה זה 'לירדים' והם נדרשים לדבר על גייז ועל הסלנג שלהם, אתה יודע שעשית שינוי".
הטקסטים במוזיקה הים תיכונית ידועים גם בכיבוס ובהדחקה של מיניות. ניכר שגם את זה אתה מנסה לשנות בשירים של עומר אדם.
"ישראל היא מדינה מאוד שמרנית. אסור לעשות פה כלום בשירים. איש לא מקיים יחסי מין, איש לא שותה אלכוהול ומשתמש בסמים. הקהל של משה פרץ שאהב את 'היא רק רוצה לרקוד', ציין שהפריע לו לשמוע את המילה 'סקסית'. אבל השירים חייבים להתעסק בזה כי השמחה מתערבבת גם במיניות ובסמים. בסופו של דבר זאת ישראל: ריהאנה אולי יכולה לעשות באמריקה מה שהיא רוצה, כי היא לא הולכת לסופרמרקט והיא לא צריכה את ועד העובדים של חברת סלולר כדי לעבוד. היא יכולה להישאר באולימפוס שלה, להתפשט בקליפים ולשיר על סמים והתמכרויות. בישראל הקהל יושב איתך במסעדה, והזמרים הישראלים גם צריכים לשיר את ההמנון בטקסי זיכרון. השמרנות היא ערך עליון בישראל, זאת עובדה".
זו אולי הסיבה שעכשיו מדלי מכוון החוצה, והצעד הבא בקריירה שלו, כך הוא מקווה לפחות, יהיה כתיבת להיטים בינלאומיים. "רק עכשיו חזרתי משבדיה, שם נפגשתי עם האנשים שמפזרים שירים מיפן ועד ארה"ב. בא לי להצטרף לחבורה הזאת", הוא אומר. במקביל, הוא מתכונן למסיבת ה"מדלילנד" השנתית שהוא עורך ביום הולדתו - אירוע פומפוזי המפגיש מדי שנה כ-1,200 מ"קרוביו" לחגיגה גדולה, בדיוק על פי מניפסט האושר שלו. "זה ערב מדהים", הוא אומר, "המטרה שלו פשוטה: לאפשר לפחות ללילה אחד אווירה של שמחה ואהבה ללא תנאי, זה לא מובן מאליו".
צילום: יונתן בלום | סטיילינג: ישראל רחמני | בגדים: ALDO, CASTRO MEN, ZARA| איפור: קרן שחם לסוכנות סולו
* בית ספר למוסיקה, שישי ושבת לאחר החדשות, ערוץ 2 (קשת)