זוהר ליבה יודע לזהות הזדמנויות כשהן נקרות בדרכו, אבל הגדולה מכולן הוציאה לו את הנשמה לפני ששינתה את חייו. זה התחיל לפני כחמש שנים, ודווקא מחדשות רעות. "עשיתי אודישן לסרט בספרד. תוך יומיים התקשרה הסוכנת לבשר שקיבלתי את התפקיד, אבל אחרי ארבעה ימים היא התקשרה שוב ואמרה שהסרט בוטל בגלל בעיות תקציב", הוא מספר. "אמרתי לה, 'אל תדאגי, הפרויקט הנכון יגיע', ובאמת אחרי שבועיים הוזמנתי לאודישן ל'אל סיד', סדרה ענקית של אמזון פריים. נבחנתי והמשכתי לעבוד כאן בארץ – עסקתי אז בעץ, בניתי איזו פרגולה באזור ירושלים – ובדיוק כשאני מתחיל לקפל את הדברים מגיע טלפון מספרד והסוכנת אומרת לי שהחליטו להמשיך עם מישהו אחר".
מבאס.
"כן, אבל שוב הרגעתי אותה ואמרתי שהתפקיד הנכון עוד יבוא. אלה דברים שצריך לדעת לשחרר, כי כשרוצים משהו ונאחזים בו חזק, לפעמים הדבר הזה בורח. גם במערכות יחסים. אז למדתי לשחרר, ובאמת אחרי 20 דקות היא התקשרה שוב ואמרה שהמפיק הראשי רוצה אותי לתפקיד אחר, הרבה יותר גדול. הייתי בעננים".
מה קרה מרגע קבלת התפקיד?
"הכל התגלגל במהירות, תוך שבוע טסתי למדידות וקיבלתי חום כשראיתי את סדר הגודל של הסט. כשחזרתי לארץ התחלנו להבין שאני אחיה על הקו בין ספרד וישראל, ולי זה קשה. אני חייב את האישה והילדים, את החום. כשהבית ריק אני עם געגועים אחרי שעתיים. אם הייתי רק אני, אז אני שם חולצה, לוקח דרכון וטרולי, ונוסע. אבל היינו עם ארבעה ילדים, הגדול בן 10 והקטן בן שנתיים. ואז הבנו שזה הזמן להגשים חלום, לעשות רילוקיישן ולתת להם חוויה אחרת".
אשתו של ליבה, השחקנית והיוצרת אורית שר, בדיוק התחילה באותה תקופה ללמד משחק ב"ניסן נתיב". "אני חייב להודות שאורית אמרה 'אנחנו נוסעים בשבילך', אבל ההחלטה הייתה של 'יאללה, בוא נעשה את זה'", מספר ליבה. "מאותו רגע היה לנו חודש לארגן ולמכור ולסגור דברים – רכב, בית. הכל".
הרבה אנשים יגידו, "אני לא אמכור, שיהיה לי לאן לחזור". להגיד "אני מוכר" היה חלק מההחלטה שהולכים עד הסוף?
"הבנו שאנחנו לא הולכים לעשות לילדים נד-נד. הרבה אנשים שעוברים מספרים שהילדים בדיכאון ומשגעים אותם, אבל אם ההורים שלמים עם עצמם ומקרינים רוגע וטוב, לילדים יהיה טוב ורגוע. במקרה שלנו ההפקה עזרה לנחיתה רכה, מיקמו אותנו בבית קרוב לבית ספר יהודי שמדברים בו ספרדית ואנגלית ויש שיעורי תורה ועברית. חששתי שאולי הגדול לא יסתדר, כי הקטנים סופגים שפה כמו ספוג, והיום אני מוריד את הכובע לפני כל הילדים. לא פשוט לעזוב את המוכר, את החברים, ולהגיע למקום חדש עם שפה חדשה".
איך זה נראה היום?
"אנחנו פה חמש שנים, ויש להם חיים כאן. הם השתלטו על השפה עם האינטונציה והמבטא, השתלבו בבית הספר, הכירו חברים".
מדברים היום הרבה על גל אנטי-ישראלי בספרד. אתה מרגיש את זה?
"מאז 7 באוקטובר יש איזושהי האטה. עשיתי אודישנים לכל מיני פרויקטים, וכשהבינו מאיפה אני, אז פתאום אין תפקיד. אני לא יודע אם להשליך את זה ישירות על מה שקורה או לא, אבל זה שם. זה קיים".
איך אתם מרגישים שם כיהודים, כישראלים?
"זה לא מצב פשוט. אני מוצא את עצמי עם הילדים בסופר, מבקש מהם שלא ידברו עברית בקול. כשהם מסיימים יום לימודים אני מבקש שיחכו לי בתוך בית הספר, והמקום מלא אבטחה, משטרות, נשקים אוטומטיים. זה איום שנמצא שם, אבל אנחנו לא יכולים להפסיק לחיות. צריך להמשיך הלאה".
לא אוהבים אותי, אני לא שייך
ליבה עצמו מכיר היטב את הקשיים שילדים עלולים לחוות בסביבה זרה. הוא היה בן שנתיים כשהוריו נפרדו ואמו עזבה את הארץ; כשהתבגר מעט הוא החל לטוס לביקורים אצלה והתמודד עם שפה שונה ומציאות לא מוכרת.
"נולדתי בסיני, בנואיבה. אבא שלי ממקימי ההתיישבות הישראלית שם, גידל מלונים ופרחים, ואמא שלי הגיעה לשם מצ'ילה", מספר ליבה. "היא הייתה נורא צעירה, בת 19, וכל המושב הזה והשאנטי היו עולם אחר ממה שהיא רצתה. יום אחד היא הכירה תייר צ'יליאני, התאהבה בו וחזרה איתו לשם. אני נשארתי עם אבא שלא רצה לוותר עליי, והיא עזבה".
נשארת בקשר רצוף איתה?
"כן, אבל לא של אמא ובן. היו מכתבים וטלפון, אבל לא קשר חם".
מתי טסת אליה בפעם הראשונה?
"בכיתה ז'. אצלנו היה חופש גדול, ושם חורף ולומדים, אז אמא שמה אותי בבית ספר עם הילדים שלה, האחים שלי למחצה. יש רגעים שאני מזדהה עם הילדים שלי, רגעים שאתה יושב בכיתה ולא מבין כלום, וכל צחוק או מבט ישר גורמים לך לחשוב שזה עליך. זאת לא חוויה נעימה".
מלבד השפה הייתה מן הסתם גם חוויית זרות מול אמא שלא גידלה אותך. איך אתה מרגיש שזה השפיע עליך?
"אני לא זוכר הרבה, ואני מקנא באנשים שזוכרים, כי יכול להיות שזה גם מנגנון של הדחקה. אבל חוסר השייכות היה לי מאוד קשה, בתור ילד הייתי מדמיין כל הזמן איך זה ללכת יד ביד עם אמא ואבא. לאורך השנים זה התבטא בכל מיני דברים, מביישנות וחוסר ביטחון ועד לשאלות וכעסים שתפסו כיוונים אחרים עם השנים. בכל פעם שהיה איזשהו מכשול, הדבר הראשון שהיה קופץ לי זה, 'הנה, לא אוהבים אותי, אני לא שייך'. הביקורים בצ'ילה חיזקו את זה, כי היו ריבים ופתאום אתה שומע מאח שלך, 'תלך מפה, זה לא הבית שלך'".
משפט שנשאר ומופנם.
"כן, שנים לא ידעתי להביע את הרצונות שלי ועד היום זה מפעיל אצלי מנגנון. כששואלים מה אני רוצה, זה תמיד 'נעשה מה שאתם רוצים'".
היום אתה בקשר עם אמא והאחים?
"בדיוק נפגשנו לפני כמה חודשים במיאמי ויצאנו לשיט. יש אהבה, אין טינה וכבר אין לי איזה מקום של האשמה, זה עיכב אותי מספיק ואני לא מתעסק בזה יותר".
כלומר, פעם התעסקת.
"היו לי שנים שהייתי נובר וחופר בזה כמו בפצע שאתה מחטט ומגרד בו, ואז לוקח לו שנתיים להגליד. בילדות היה לי קשה חברתית, הייתי ביישן וחסר ביטחון, ואלו דברים שתקעו אותי רגשית והשפיעו עליי כאדם וכגבר. אבל באיזשהו שלב, בטח עם משפחה וילדים, זה כבר לא כזה חמוד וסקסי שאתה מחפש את עצמך. יש לך אחריות, אתה לא קורבן ואין לך פריווילגיות של מסכנות. זה לא מקום שאתה רוצה להיות בו".
איך נראו היחסים שלך עם אבא?
"הוא התחתן מחדש כשהייתי בן 5, ותמיד קיבלתי אהבה ממנו ומאשתו, שהיא אמא לכל דבר עבורי. בכלל, תמיד הייתה לי דמות אב מאוד חזקה. בשבילי אבא היה סופרמן – הכי חזק, הכי מצחיק".
בצבא, מספר ליבה, הקשיים של השנים המוקדמות פינו את מקומם לרגשות חדשים. "שירתתי בסיירת דוכיפת, בשטחים, ברמאללה. פתאום גיליתי את החוזקות שלי, דברים באישיות שלי שלא ידעתי שקיימים, שינוי באמת חזק ודרמטי".
לאחר השחרור עבד ליבה באבטחה, הכי רחוק מהעולמות שהפכו אותו לשם מוכר. אבל אז, כשהיה בן 22, הקלפים נטרפו: "אבא שלי נפטר בפתאומיות מדום לב, וזה טלטל את כולנו והחזיר אותי שנים אחורה מבחינה רגשית. הייתי כל כך עסוק בכאב שהרגשתי מין ניתוק, והחלטתי לנסוע מכאן".
אף שחשב תחילה ללמוד עיצוב תעשייתי, בעקבות המלצה של חבר שינה ליבה את מסלול נסיעתו וחייו – וטס לאירופה לנסות את מזלו כדוגמן. "הגעתי לסוכנות בארץ, לאלינור שחר ועופר רפאלי. הם עשו לי בוק ואמרו לי, 'סע ליוון'. וזהו, שם אני הלכתי לאיבוד".
הייתי בסוף שבוע של פורענות
מה שקרה בתחילת דרכו של ליבה כדוגמן היה כמעט בלי נמנע: בחור בן 22 אחרי שירות צבאי, בעיצומה של התמודדות עם האובדן הפתאומי של אביו, מגיע לבדו לאירופה ולעולם שלם של פיתויים ודרכים לשכוח ולהדחיק. "כל העניין בדוגמנות היה 'בוא נעשה קצת חיים, נבלה, נעשה כסף'", הוא מספר. "בהתחלה דברים עבדו לטובתי, כל שוק שהגעתי נפתח לפניי. אבל זה לא שהיה לי בראש ש'עכשיו אני דוגמן'. זה היה כמו ניתוק, הייתי יותר מרוכז בחיי הלילה ובלגן וסמים".
היית צעיר מאוד, התמודדת עם הרבה דברים.
"נכון, אבל אלה החלטות שאני עשיתי והאחריות היא שלי. נסחפתי למקומות אחרים, לחיים אפלים וחשוכים, ופספסתי הרבה דברים בגללי. בגלל הבחירות שלי".
לאן זה הוביל?
"מיוון הגעתי למילאנו, בירת האופנה. סוכנות דוגמנות גדולה החליטה לייצג אותי ממש בפגישה הראשונה, ובתוך רגע שלחו אותי לשני אודישנים. אני זוכר את עצמי הולך עם מפה מכוסה סלוטייפ שקוף כדי שלא תיהרס בגשם, עם איקסים שהסוכנת סימנה לי. אחרי שבועיים קיבלתי קמפיין של סלווטורה פרגמו, ולילה לפני שהייתי אמור להתייצב לבוקר של צילומים יצאתי, ועניינים ובלגנים. כשהתעוררתי ראיתי 160 שיחות שלא נענו והבנתי שפספסתי את העבודה כי לא התעוררתי. הייתי בסוף שבוע של פורענות, ושילמתי את המחיר".
מה קורה מול הסוכנות אחרי הפורענות שלך?
"באתי לשם למחרת, על הבוקר, ואמרתי בצורה הכי ישירה: 'תקשיבו, כל הסופ"ש ביליתי ועשיתי סמים ואני מצטער. אני מבין אם לא תרצו להמשיך לעבוד איתי'. הם הסתכלו עליי בשוק, נתנו לי בראש אבל התרשמו מהכנות, והחליטו להמשיך ולהשאיר את זה מאחורינו".
דרכיך השתנו?
"בהתחלה כן. אמרתי לעצמי, 'מספיק, אין יותר יציאות, אין יותר הסחות דעת'. יצאתי רק להתאמן ולאודישנים, וזהו. ואז קיבלתי קמפיין של רוברטו קוואלי, מתוך השמחה הזאת של 'יאללה איזה יופי' יצאתי לחגוג, ושוב הגיע יצר הרע של הבחורות והבלגן והעניינים. נפלתי שוב לאותה מלכודת".
אותו הדבר? לא הגעת לצילומים?
"בדיוק. ואז באתי לסוכנות ואמרתי, 'אתם לא צריכים להגיד לי כלום, אני עוזב'. הבנתי שמילאנו לא טובה בשבילי ועברתי לברצלונה, אבל שם הרגשתי יותר את הבדידות. ראיתי סביבי משפחות וזוגות, והבנתי פתאום שזה נורא חסר לי. המקצוע הזה נראה זוהר, אבל מביא אותך למקומות זמניים חולפים ואפלים, ובסוף היום אתה חוזר לדירה ריקה. היה לי המון מקום למחשבות, לדמיונות, לתהיות, ולא היה לי ברור מה אני רוצה לעשות".
מתי זה התבהר, אם התבהר?
"ב-2002, באחת החזרות שלי לארץ, הציעו לי לשחק בסדרה 'ג'וני'. זאת הייתה חוויה מאוד כיפית וחדשה, והתחלתי לעבוד עם סוכנת השחקנים זוהר יעקובסון, שאמרה לי שאני צריך לרכך את הצד הפראי. ככה הכרתי את אורית".
ככה איך?
"באתי אליה לשיעור משחק, והיא פתחה לי את הערוץ הזה בנפש. כשהסתיים השיעור ממש ריחפתי, הייתה לי תחושה של היי, אבל טהורה ונקייה. זה היה כל כך חזק ששכחתי שבאתי אליה עם טוסטוס, וחזרתי הביתה ברגל".
מה בדיוק קרה בנפש במפגש איתה?
"יש בשחקנים צורך שיחבקו אותם וייתנו להם מחיאות כפיים, כמו חולה שצריך שיטפלו בו. אבל דרך אורית הבנתי את ההפך הגמור: אני לא חולה, אני הרופא. כשאני עושה תפקיד אני בנתינה מהמתנה שלי. המשחק הוא אחד הדברים שאני מרגיש בהם שלם ונוח, מקום טבעי כזה, כמו לנשום".
תגיד, במה התאהבת קודם: באורית ודרך זה במשחק, או במשחק ודרך זה באורית?
"זה משהו ששנינו לא ראינו בהתחלה. עבדנו יחד לקראת אודישנים משמעותיים ופיתחנו חיבור, ממש חברות אמיתית שלא הייתה לי אף פעם עם נשים, כי הן תמיד היו בשבילי משהו אחר. היינו יושבים אצלי בחצר עד 4 לפנות בוקר ומקשקשים, תקופה מאוד ארוכה לא היה שום דבר מיני".
איך זה השתנה?
"יום אחד הייתי בצפון, דמיינתי את הבית שאני אבנה וראיתי לצדי את אורית. הבנתי שהיא החברה שלי למסע הזה, ומשם פשוט הגעתי אליה ואמרתי לה, 'אני רוצה שתהיי האמא של הילדים שלי'. תוך אולי שבועיים מצאנו דירה בתל אביב, ותוך חודשיים היא נכנסה להריון והתחתנו".
אנחנו מחדירים רוחניות יהודית
ליבה נישא לשר ב-2008 ומאז לא הלך שוב לאיבוד. "הכל השתנה כשהכרתי את אורית", הוא אומר. "אני כל הזמן אומר לה, 'אם לא את, אני הייתי נרקומן על ספסל באיזו פינת רחוב'. היא המגדלור שלי, העוגן שלי. היא עמוקה מאוד, רוחנית, והיא מבינה אותי ואת נפש האדם. כל הגלגול הזה – הכאבים, המכשולים, סטירות הלחי, הבכי – היה שווה בשביל להגיע אליה. היא המזל שלי".
מה היה קורה כשאתה היית בין תפקידים והיא מדריכה שחקנים?
"בהתחלה היה קשה לראות בבית שחקנים שעובדים על תפקיד, ולפעמים תפקידים שגם אני נבחנתי אליהם. זו תחושה של כישלון מול האישה שלך ומול עצמך, מה גם שהייתה תקופה שלא עבדתי. זה מקצוע לא יציב, אבל למדתי לחיות איתו והיום כבר אין לי זמן לקבל את ה'לא' ולהיות שבוע בדאון. יש פה חבורה שצריך לדאוג לה – בוקר, בית ספר, חוגים, חברים, מקלחות".
למרות תקופות היובש, היציבות שמצא ליבה בחייו התבטאה גם ברצף תפקידים בולטים – מ"האלופה" ועד "עספור", מ"נעלמים" ועד "גולסטאר". לאחרונה החליטה האחרונה לפלוש לקולנוע עם "מרוסקים: גולסטאר הסרט" (מהשבוע שעבר על המסכים), וליבה נקרא לדגל. אלא שהוא המריא לדרום אפריקה לצורך הצילומים בדיוק כשבארץ התחולל טבח 7 באוקטובר. "דין מירושניקוב, שהיה השותף שלי לחדר, העיר אותי בצעקות בשבת בבוקר: 'יש מלחמה, יש מלחמה'", מספר ליבה. "לא הבנתי מה קורה, והשעות עוברות, ומתחילים לשמוע סיפורים. בכל קאט כולם רצו לטלפונים. אצלי המשפחה במדריד, אבל הייתי עם אנשים שהמשפחות שלהם בארץ".
לא פשוט לצלם ככה קומדיה.
"בסט הייתה אווירה של 'בואו נצא מעצמנו ונחשוב איך אנחנו עושים את הסרט הזה ככה שהוא יעלה חיוך על הפנים של האנשים'. הסיפור הוא על נבחרת 'גולסטאר' שטסה לדרום אמריקה, בדרך המטוס מתרסק בסוואנה באפריקה, ושם משתלט עלינו שבט של נשים. זה סרט קורע בטירוף, וניסינו לעשות אותו כמה שיותר מצחיק כדי שיהיה משהו שירים את המורל. גם עבורנו, המקום השקט והמבודד הזה עם השבטים שחיים בסגנון אחר לגמרי – זה עשה לכולנו מין שינוי תודעתי".
עם כל מה שקרה בשבת השחורה ומאז, מרגיע אותך לגור בחו"ל או שזה עובד הפוך?
"זאת טראומה שהשפיעה ומשפיעה על כולנו, אבל אין אצלנו בלבול. אנחנו מאוד שורשיים ומחוברים לארץ. אנחנו יהודים וגאים, וזה גם מה שאנחנו מעבירים לילדים. אני יהודי, אני ישראלי. כרגע לקחתי את המשפחה למקום אחר, אבל אני לא מתנתק. וזה שהייתי בצילומים חודש וחצי תוך כדי המצב הזה, כשאורית לבד עם הילדים – זה חרדות ולחץ וכאב. זה קשה".
הקריירה שלך בארץ נמשכת?
"זה לא שאני במדריד ואומר לא, וכשרוצים אותי זה כיף ומרגש. מאוד שמחתי לעשות את 'גולסטאר הסרט', יש עוד סדרה שאמורה לצאת בקרוב. אבל גם המשחק בשפות זרות מעניין אותי, כי אני חושב בעברית, לא בספרדית. כשמדברים ספרדית על הסט אני חייב להיות בריכוז-על".
שאלה מתבקשת: האם אי-פעם תחזרו לישראל?
"כרגע אנחנו כאן. טוב לנו, טוב לילדים, עדיין לא מיצינו את ספרד. הקמנו שם גם חברת הפקה ותוכן ואנחנו מנסים לדחוף את זה קדימה. ישראל זה הבית, ואנחנו פה. כרגע".
שומרים על צביון יהודי?
"אנחנו עושים קידוש ואני הולך לבית הכנסת, שימשתי גם כחזן בקהילה. אני לא אדם דתי, יותר רוחני, אבל ניהלתי תפילות, לימדתי ילדים לבר מצווה. זו הייתה זכות גדולה בשבילי".
מהיכן הגיע החיבור לדת?
"לא באתי מבית דתי, אבל למדתי תורה וזה עשה לי טוב, גרם לי לרצות להיות בעל ואבא ואדם טוב יותר".
מה מזה עובר אל הילדים?
"אנחנו מחדירים רוחניות יהודית ואת תורת הקבלה, לא הלכות ואיסורים. אני בשבת שלי, ואם הילדים רוצים משהו בשבת, נגיד לראות טלוויזיה, אני לא מונע את זה. מצד שני הם לפעמים מצטרפים אליי כשאני משמיע משהו משיר השירים".
אורית איתך בזה?
"איתי, אבל פחות. לאישה יש פחות משימות מאשר לגבר, כי היא ברמה גבוהה יותר מאיתנו. אבל הכל בנועם, שיהיה כיף".
החיבור לדת משפיע על הבחירות כשחקן?
"אני לא מישהו שחוזר בתשובה וצריך 'אישור נגיעה', אבל יש דברים שתמיד היו קשים לי. אני לא אומר, 'וואי, איזה כיף, יש לי היום סצנת סקס'. אני לא נהנה מזה, זה אפילו מלחיץ אותי".
אני מודע לאיך שאני נראה
בגיל 46 מדבר ליבה על מורשת ביותר ממובן אחד. "אני אומר לילדים כל הזמן, 'יום אחד אני כבר לא אהיה פה, ואתם ההמשך של הסיפור שלנו. אתם צריכים להבין שאתם אגרוף, שאתם חייבים להיות מאוחדים כל הזמן'. זה הגרעין, הגזע של העץ ששתלנו".
שאלה מרחיקת לכת: אתה מתחזק בדת, אבל הילדים שלך חיים בספרד. הם עשויים להתאהב באדם לא יהודי.
"זה לא במציאות שלי שהילדים יתחתנו עם מישהי לא יהודייה. זה עניין שהוא חד ומוחלט אצלי, יש פה חוט יהודי שאנחנו לעולם לא נקטע אותו. אבל אנחנו נקבל את הילדים באהבה, לא משנה מה. שום דבר לא יהפוך את הילד שלי ללא-ילד שלי. כרגע הם בכלל קטנים, תני לי ליהנות מהם קטנים".
ההתבגרות מעסיקה אותך, כאחד שכיכב בכל רשימות "הגברים הלוהטים של ישראל"?
"זה אף פעם לא העסיק אותי. אני יודע שזה נשמע לא אמין, אבל פעם היה במעבר מדוגמן לשחקן קטע כזה של זלזול, אז אולי זה מין מקום של 'אני אראה שאני לא רק דוגמן'. אני מודע לאיך שאני נראה ולמה אומרים, אבל זה לא מעניין אותי. אני מעריך את זה ולא מזלזל בזה, אבל יש עוד דברים. אני גם לא חי כל הזמן במודעות של 'אני שחקן ואני מפורסם'. אם הולכים למסעדה בארץ והמלצרית מסתכלת עליי, רוב הזמן אשתי שמה לזה לב יותר ממני ומציעה לה לעשות סלפי. לי לוקח שנייה להבין למה היא מסתכלת, ורק אז אני נזכר שאני מוכר".
צילום: עמית מוזר | סטיילינג: גבע ורגב חזן | איפור ושיער: נוי חורי | הפקה: טל פוליטי | לוקיישן: Soho House