בשביתת הרופאים הגדולה לפני למעלה משנה, מצאה את עצמה ד"ר רונית אלמוג לילה אחד לגמרי לבד בבית החולים. כל המתמחים שלה שבתו, והיא, כמו שאר הרופאים הבכירים, נאלצה לעלות על לוח התורנויות. "אני בחיים לא אשכח את זה", היא נזכרת. "מישהו היה צריך ליילד את עשרות היולדות שהגיעו באותו לילה לאיכילוב. הייתי לגמרי לבד וזה היה סיוט. הייתי אחראית על הכל, לנתח לבד, לתפור את כולן – והכל באותו זמן. אין לי מושג איך שרדתי את התורנות הזאת. אבל הכי נורא היה שכשהגעתי בבוקר הביתה. קבענו לנסוע באותו יום לטיול למצדה! איתן בעלי בדיוק העמיס דברים על האוטו, ואיך שחזרתי נסענו. ישנו באוהל, עלינו ברגל את מצדה. זה לגמרי גמר אותי".
החברות שלה קוראות לה "דורסל", על השם הסוללה כמובן, וכשהיא מגיעה לפגישה שלנו בריצה אני מבינה למה הן מתכוונות. יש בה משהו כל כך חיובי, אנרגטי ומרומם – עד שגם אני מיד מתיישרת בכיסא. למרות שהיא אמא לתינוקת בת חודשיים, ערה כבר המון שעות, וכרגע יצאה מפגישה מקצועית ארוכה – היא יותר ערנית וחדה מכל יושבי בית הקפה. מי שכבר צפה בה מזנקת ממנוחה לניתוח באמצע הלילה בסדרת הדוקו-ריאליטי החדשה "איכילוב" של עדי ברש ורותי שץ (ימי רביעי, 21:00, יס דוקו), כבר פחות יופתע ממצב הצבירה המוכן-תמיד שלה.
אלמוג, 41, רופאת נשים בכירה, מומחית בגניקולוגיה, מיילדות וטיפולי פריון, נשואה ואמא לשלושה, מככבת בסדרה לצד ארבעה רופאים ממחלקות שונות בבית החולים התל-אביבי. את החמישה ליוו המצלמות במשך שנתיים רצופות, ותיעדו בצורה חושפנית, לעיתים מאוד גרפית, את הרגעים הכי דרמטיים בחדרי ניתוח והתאוששות, כמו גם את שגרת חייהם הדחוסה והמרגשת של הרופאים. אם תרצו, "מחוברים" גרסת האינפוזיה.
"כשהציעו לי להשתתף אמרו לי שמדובר בסדרה מקצועית שכוללת גם חשיפה אישית", היא מסבירה. "האמת היא שעניין החשיפה בכלל לא הרתיע אותי כי ידעתי שהסדרה לא הולכת להיות צהובה וקנטרנית. הרגשתי שיש כאן מטרה ברורה והיא להראות איך אני כאמא, אישה ורופאה – מסתדרת עם המקצוע שלי, וזה חשוב לי מאוד. חשוב שיבינו אותנו, הרופאים, שיראו את המחיר שאנחנו משלמים בחיים האישיים שלנו".
בפעם הראשונה שכיוונו אליה המצלמה אלמוג זוכרת שהיא בעיקר חשה מבוכה. בפעם השנייה היא הצליחה לסלק לפחות חצי מהמחשבות הטורדניות על זוויות צילום ותאורה, ובפעם השלישית, היא מספרת, כבר הפסיקה לשים לב לנוכחות של העדשות והצוות, והתרכזה במה שהיא רגילה לעשות. "צילמו אותנו כשלוש שנים, לפעמים ממש בכל תורנות, ובשלב מסוים הנוכחות של המצלמה פשוט נעלמת. את פשוט עסוקה בלתקתק את העבודה שלך. מדובר כאן בחיים ומוות. ברגע כמו לידת החירום בפרק הראשון למשל – אין שום סיכוי שאני אשים לב למה שקורה סביבי שלא קשור ישירות לטיפול הרפואי. גם לא לצוות צילום שלם. הבימאית הזכירה לי שאחרי שהסתיימה לידת החירום ההיא הסתובבתי אליה בהפתעה ושאלתי 'אה, צילמתם?!'".
היום, היא מודה, זה מרגש לראות את עצמה על המסך, אבל גם מאוד מביך. "ראיתי איך אני נמצאת לגמרי בתוך הסיטואציה המאוד טעונה הזאת. זה מאוד משונה לראות את עצמך פתאום מבחוץ".
מה קורה לך ברגעים האלה?
"בהרבה מצבים הדופק שלי ושל המטופלת מהירים באותה מידה. זה קורה, למשל, כשמגיעה אישה דתייה לחדר לידה עם האטה בדופק של העובר או מצב חירום שמצריך ניתוח מיידי, ופתאום היולדת אומרת שהיא צריכה קודם להתייעץ עם רב. עכשיו – חיי התינוק, ואפילו חייה שלה בסכנה, ואני יודעת שאני חייבת להגיב מהר בטירוף, אבל אני גם לא יכולה לעשות שום דבר בלי הסכמתה. בדקות האלה אין לתאר את מה שעובר עליי. פעם אחת פשוט הצהרתי בפני היולדת, קבל עם ועדה, שאם לא נעשה שום דבר התינוק שלה ימות. ממש ככה. וזה עבד – רצנו מיד לניתוח בהול. בסופו של דבר הצלנו את התינוק, אבל היה לי ברור שעוד דקה אחת והמצב היה אחר לגמרי".
"אני אישה של אימהות ושל סבתות"
היא תמיד ידעה שתהיה רופאה. כשהייתה נערה התנדבה במד"א ופקדה כל שבוע חוג רפואה ניסויית, ובצבא שירתה כמדריכת חובשים. בנוסף, היא מספרת, הדוד היחיד והנערץ שלה היה רופא נשים. למרבה האירוניה, ובניגוד לכל בדיחות האימהות היהודיות – אמה של הדוקטור בכלל רצתה שהיא תהיה ציירת. "אמי עבדה בקרן לאמנות ובתור ילדה הייתה לי מורה פרטית לציור, זה היה מאוד משמח אותה שאלך לכיוון האמנותי, אבל הרפואה הייתה בלבי מאז ומתמיד, לא היה ספק שאעשה הכל כדי להגיע לשם, ואת יודעת מה? עם כל הקושי, והעובדה שאני בחופשת לידה ולא יושבת רגע, אם הייתי צריכה לבחור מחדש לא הייתי בוחרת אחרת".
למה דווקא גניקולוגיה?
"זה התחום הכי מדהים!", היא מחייכת. "קודם כל הוא אופטימי. שנית, הוא רחב. אני מלווה נשים לאורך כל החיים, מנערה שצריכה אמצעי מניעה והסברים על זהירות, דרך גיל הפריון של הריון ולידה ועד גיל המעבר. יש לי מטופלות שהולכות איתי שנים, וזה נהיה עניין משפחתי. יש לי דורות במרפאה, אמא, סבתא והנכדות, והן מדווחות לי אחת על השנייה. מבחינה מקצועית יש בגניקולוגיה רפואה פנימית, אנדוקרינולוגיה, וכירורגיה שזו האהבה הגדולה שלי – זכיתי לשלב את כל תחומי העניין ברפואה. שלא לדבר על האתגר של הטיפול בשני מטופלים בו זמנית – באישה ובעובר".
היא סיימה את ההתמחות ב-2007, ויתרה על תת התמחות ומיד אחר כך החלה לעבוד באיכילוב כרופאה בכירה. וכמו רוב הרופאים – גם לה אין הרבה דברים טובים לומר על מצבם בישראל. "המשכורות לא מספיקות. היום אי אפשר לעבוד רק כרופא בבית חולים, זה לא מספיק כדי לכלכל משפחה. זאת הסיבה שבגללה אנחנו מאבדים המון רופאות ורופאים בפוטנציה. צריך יותר כסף לרפואה בישראל, אין בזה בכלל ספק".
את המרפאה היא פתחה אחרי ההתמחות. "לא מזמן עוד התלבטנו קשות אם לנסוע ל-Fellowship בחו"ל (תת התמחות – ל.א)", היא משתפת, "אבל החלטנו שלא. לבעלי יש פה קריירה בהייטק, ואמא שלי, שאני קשורה אליה בכל נימי נפשי. גם אני כבר במקום מאוד מתקדם כאן. המרפאה שלי הפכה גדולה ומשגשגת...".
נשמע שמביך אותך להגיד את זה.
"כן, מביך אותי. מצד שני אני אומרת – בניתי את המרפאה הזו מאפס. ברמה הלוגיסטית הכי בסיסית, של למצוא שטיח, להביא כיסאות, לדאוג לציוד משרדי. ויש לי גם מרפאה בתל אביב, בשותפות. ואני גם גאה בהן".
אלמוג מצטנעת, מנסה להצניע גם את העובדה שיצא לה שם של רופאת סלבס. את שמות המטופלות היא כמובן לא יכולה לחשוף, אבל היא מודיעה שזה לא משנה מי את וכמה את ידועה – בקליניקה שלה כולן זוכות ליחס שווה. "תאמיני לי, שכשמישהי באה ללדת ממש לא מעניין אותה אם היא מפורסמת או לא", היא מבהירה.
אחת המפורסמות שדווקא נהנית לספר על אלמוג היא מגישת החדשות מרב מילר – מטופלת שהפכה לחברה קרובה. "כל הקיר שלה מלא במכתבי תודה, וכולם בדיוק באותו נוסח, כמה היא מרגיעה וכובשת ומלאת קסם", אומרת מילר.
היא הגיעה לד"ר אלמוג לגמרי במקרה. לפני שנתיים וחצי, כשהייתה בהיריון ראשון, לקראת סוף ההיריון היא חשה כאבים ומיהרה לבית החולים לוודא שהכל בסדר. "נפלתי על משמרת שלה. הייתי מאוד מודאגת – היריון ראשון, לידה ראשונה, לא ידעתי מה קורה, וכמובן כולי הורמונלית. ופתאום רונית נכנסת לחדר, עם כל האנרגיות שלה, והבלונד והחיוך. היא הסתכלה לי ישר בעיניים ואמרה 'את במשמרת שלי, אני דואגת לך, הכל יהיה בסדר, את סומכת עליי?'. ומאותו רגע פשוט נרגעתי. ברגע אחד היא נכנסה לי ללב".
כשאת טיפוס חברותי, "טיפוס של אנשים", כמו שאלמוג מגדירה את עצמה, הסיכון הרגשי בעבודה הולך וגובר. "המקצוע הזה הולך איתך הביתה ונשאר, סביב השעון. הנה, רק עכשיו איחרתי לפגישה שלנו כי רצתי להשיג תור למטופלת עם סרטן השחלות".
את מאוד מעורבת רגשית?
"זאת מטופלת שכשילדתי סרגה לי בעצמה חליפה לילדה. זאת היקשרות שאין במקצועות אחרים. מדובר באישה שבאה אליי בבריאות שלמה, אבחנו אצלה סרטן, היא עברה ניתוח ועכשיו מחלימה, והיא צריכה מי שיהיה איתה לאורך הדרך הזו. וגם לי לא תמיד פשוטה הדרך".
מטופלת אחת היא לא תשכח לעולם. "לפני כשש שנים, כשהייתי מתמחה צעירה במחלקת היריון בסיכון גבוה, הגיעה אלינו אישה צעירה בהריונה השני. חשבו שיש לה תסחיף ריאתי, אבל בעצם הייתה לה מחלה נדירה, גידול בכלי הדם של מערכת הנשימה, שהתגלתה באמצע ההיריון. תוך כמה חודשים היא הגיעה לטיפול נמרץ ועברה כריתת ריאה. היה צריך ליילד אותה מוקדם, עם כל ההתערבות. בתוך הקושי האדיר הזה, האופטימיות שלה הדביקה אותי. הערצתי אותה. בגיהינום הזה שעברה היא החזיקה את בעלה והילד, הניקה את התינוק ותמכה בכולם. היא חקוקה בלבי ותלווה אותי תמיד, למרות שהיא כבר לא אתנו".
ייסורי מצפון תמידיים
"איכילוב" היא סדרת מציאות שבאמת מראה לכם את המציאות. בשעות לא-שעות, עם הראש בתוך מקרי החירום הכי קשים בין מסדרונות שרק אפשר לנחש בהם אם יום או לילה בחוץ. בתוך המשמרות הללו, אלמוג מפקדת על צוות של מתמחות ומתמחים ואחיות. לא טריוויאלי זה אנדרסטייטמנט.
יום ממוצע שלה נפתח בישיבת בוקר בשעה שבע וחצי, וממנה מתחילה משמרת בבית החולים עד שעות אחר הצהריים. מפה היא נוסעת לבלות את סוף היום עם הילדים, או נשארת לתורנות לילה שבה היא הסמכות הבכירה ביותר. אחרי תורנות היא חוזרת הביתה בבוקר, ישנה עד הצהריים ומיד קמה לעבוד במרפאה עד עשר בלילה. בימים של תורנות יוצא שהיא לא רואה את משפחתה – הבעל, איתן, והילדים עידו (11) רועי (7) ונועה (חודשיים) – 48 שעות.
"אני חיה בייסורי מצפון תמידיים", היא מודה. "אני רוצה להיות הכי טובה שאני יכולה כרופאה וכאמא, אבל אני לא אמא רגילה. לא תתפסי אותי מדברת עם האימהות האחרות בגן, כי אני לא נמצאת מספיק בשביל זה. אין לי בכלל מושג איפה נמצאת הגינה הציבורית בשכונה שלנו. מעולם לא לקחתי את הילדים שלי לגן, כי בשבע וחצי אני כבר בבית החולים. הילדים שלי נולדו למציאות הזאת, הם לא מכירים משהו אחר".
הם לא מבקשים ממך להיות יותר בבית?
"ברור שאם יישאלו אותם בארבע עיניים הם יגידו שהם רוצים להיות יותר עם אמא. גם בסדרה חשפנו את הקושי להיפרד אחרי שהם באים לבקר במשמרת. מצד שני, הם גם משוויצים לחברים שלהם שהם ביקרו בחדר לידה עם אמא. הייתי המיילדת של הגננת של הבן שלי, שהיום הוא בכיתה א', והאימהות האחרות תמיד מתייעצות איתי כשהן רואות אותי. במעט הזמן שיש לי איתם אני משתדלת לייצר זמן איכות. היום שניהם יותר מבינים מה אני עושה, ואומרים בפירוש שהם גאים באמא. ילדים שגדלים ורואים אמא עם אהבה כזו למקצוע שלה, ומסירות, זו דוגמה אישית הכי חשובה שיש".
ואיפה לך קשה עם הפרידה מהם?
"כשהם קמים בלילה והם קוראים לאבא ולא לאמא, ברור שזה צובט את הלב".
הלידה של נועה לא הייתה קלה. התינוקת התהפכה ללידת עכוז, מה שלא הותיר לרופאים ברירה אלא להוביל את הקולגה שלהם לניתוח קיסרי דחוף – בדיוק כמו זה שהיא עצמה מנהלת בפרק הראשון של הסדרה. "גם ככה מלחיץ להיות גניקולוגית בהיריון", מודה אלמוג, שתועדה בסדרה מתגנבת רגע הצידה, עושה לעצמה אולטרסאונד, מוודאת שיש דופק לעובר וממשיכה בשגרת היום.
"היו לי חרדות של מי שיודעת היטב בדיוק כל מה שיכול להסתבך. היה לי קשה לא להיות בשליטה בחדר הניתוח. אבל אמרתי לעצמי את מה שאני אומרת תמיד למטופלות שלי – רובן הגדול של הלידות מסתיימות באמא בריאה וילד בריא".
בעלי ידע למה הוא נכנס
המקצוע התובעני משליך ישירות על בן הזוג, ובלי תמיכה זה קשה עד בלתי אפשרי לעבוד בו. לרופאות שהן גם אמהות אין הקלות מיוחדות. "אין דבר כזה שהילד חולה ואת מבריזה ממשמרת", מסבירה אלמוג. את נסיקתה המקצועית לצד האימהות היא מייחסת לבעלה, איתן, עובד הייטק שלאחרונה הפחית בשעות העבודה שלו "כי הרגשנו שהילדים הופכים להיות מקופחים, שצריך מישהו מאיתנו שיהיה איתם יותר זמן". אלמוג מבהירה שאיתן לקחת את זה על עצמו "כדי שאני אוכל להתקדם". בישראל של 2013 מדובר בסידור לא פחות ממהפכני.
כשד"ר אלמוג מדברת על איתן, בן זוגה מזה 22 שנה, העיניים שלה נוצצות. "אני לא חושבת שאני מפרגנת לו מספיק, מגיע לו כל הפרגון אז הנה הזדמנות", היא צוחקת. "הוא אדם מדהים. חכם בצורה בלתי רגילה, טוב לב, כל מי שמכיר אותו מתאהב בו. והוא כמובן חלק ענק בהצלחה שלי. איתן הוא הגב שלי, האוזן הקשבת ואיש הסוד. זכיתי. אנחנו יחד מגיל 19, כך שהוא עבר איתי הכל. מבית ספר לרפואה, דרך ההתמחות, הסטאז', הבחינות... בכל פעם הייתי מבטיחה לו שהנה, עוד משוכה אחת וגמרנו, עוד מעט יהיה יותר קל, ולא נהיה יותר קל. אבל הוא תמיד היה הסלע האיתן שלי".
ואיך הוא מסתדר עם החיים התובעניים שלך?
"תראי, הוא לא קנה חתול בשק, הוא ידע למה הוא נכנס. היה לו ברור שרונית בלי רפואה זו לא רונית שלמה, והוא כנראה דואג לשלמות שלי... בתקופות של בחינות, למשל, יכולתי להיכנס לחדר ולא לצאת ממנו שלושה חודשים. בתקופה אחת כזו הייתי בהיריון עם רועי, עידו היה קטנצ'יק, והכל נפל על איתן והורינו. אז בסופו של דבר אין רונית בלי איתן, פשוט אין דבר כזה".