במשך שנתיים חי אבי לרנר בבית נטוש ליד ארמון הנציב בירושלים. הוא היה בן 15 כשהתמקם בין כעשרה בני נוער נוספים שלא היה להם מקום אחר לחיות בו ושם דבר לעשות חוץ מכמויות עצומות של סמים. עכשיו הוא רוצה לספר הכל על התקופה ההיא, רוצה אבל לא יכול. "הייתי כל כך מסטול מאלכוהול ומ'נייס גאי'", אומר לרנר ונדמה שהוא מתכווץ מהמחשבה על סם הפיצוציות, "שאני כמעט לא זוכר כלום מהתקופה הזאת. היו לי שנתיים של כלום, 24 שעות ביממה בלי לעשות שום דבר".
ממש כלום?
"בבוקר הייתי הולך לאחד מהרחובות הראשיים של ירושלים כדי לקבץ נדבות בשביל הסמים, בצהריים הייתי גונב שוקולדים מהסופר כדי לשרוד ובערב מעשן גראס ונייס גאי עד הבוקר. באותה תקופה ירדתי המון במשקל, בסוף שקלתי פחות מ-40 קילו. עור ועצמות, אפילו שרירים לא נשארו לי".
איך השגת את הסמים?
"קניתי מאחד החבר'ה שגרו שם, שילמתי לו עם הכסף שקיבלתי באותו היום מהאנשים ברחוב. היו בדירה המון מריבות על סמים, קטטות, ויכוחים. המשטרה ידעה עלינו וניידות היו מגיעות לאזור, השוטרים הפרידו ביננו וזרקו בקבוקי אלכוהול וסמים שהיו שייכים לנו. כעסנו נורא על השוטרים. גם הם כעסו עלינו".
באחד הלילות ישבה כל החבורה במעגל ועישנה נייס גאי כשאנשים זרים נכנסו לפתע לחדר המוזנח. "זאת הייתה קבוצה של סמויים שלא שמנו לב אליה בכלל, הם הסתובבו באזור כמה שעות ורק כשהם עצרו אותי הבנתי שמדובר בשוטרים. הלכתי איתם לתחנה ופתחו לי תיק פלילי על שימוש בסמי פיצוציות. אחרי שעות בתחנה קיבלתי אפוטרופוס מהמדינה שניסה לדבר עם השופטים ולהגיד שהפסקתי להשתמש, אבל כלום לא עזר. אחרי כמה דיונים החליטו לזמן אותי למכון גמילה. רק בגלל שהייתי קטין לא קיבלתי עונש".
את הגמילה בכפייה לא ראית כעונש?
"באחד הלילות בבית הנטוש התחלתי להרגיש מוזר ולהקיא כמויות של דם. באותו לילה התעלמתי מזה, אבל כשראיתי שזה חוזר על עצמו הבנתי שמדובר בקריז. זאת אחת מתופעות הלוואי של הנייס גאי והבנתי שהחיים שלי בסכנה. בשלב שהמשטרה עצרה אותי כבר הבנתי שאני חייב להיגמל".
הייתי נועל את עצמי בחדר ובוכה
בגיל 22, אבי לרנר הוא רקדן עסוק שמופיע ברחבי העולם עם להקת "בלט ירושלים" ("עוד שעה מתחילות לי חזרות בסטודיו, אנחנו חייבים להזדרז", הוא אומר כשאנחנו רק מתיישבים בבית קפה בתל אביב) ומככב בסרט הדוקומנטרי החדש "אנדרגראונד בלט" (HOT8). סוף סוף הוא מחוץ לסמים ולאלכוהול, השאיר מאחוריו את האלימות שליוותה אותו לכל מקום, מבית הוריו אל בית הספר ומשם אל הרחוב. בגוף זקוף ובנפש חשופה, כשהוא בזוגיות טובה שנמשכת כבר יותר משנתיים, הוא מרשה לעצמו להיות קצת אופטימי. "אני מרגיש לראשונה שדברים טובים סופסוף קורים לי. תמיד האמנתי שאני יותר טוב מהילד שהייתי פעם ועכשיו אני רקדן במשרה מלאה, נקי, חי בבית אמיתי בירושלים עם שותפים מגניבים. מה צריך יותר מזה?".
הייתי אומרת "משפחה".
"איתם בחרתי שלא להיות בקשר. שיחות קצרות מדי פעם וזהו".
המשפחה עלתה ארצה מרוסיה בשנת 1999. לרנר, אחיו ואחותו היו רק ילדים ולמדו להסתגל, אבל להורים היה קשה יותר. "הם לא מצאו את עצמם בארץ, לא ידעו עברית ולא הכירו אף אחד. לאמא שלי היה תואר במחשבים והיא נאלצה לעבוד בביטחון, עם הזמן גם אבא הצטרף אליה".
מה היה מצבכם הכלכלי?
"קשה. בקושי היה לנו כסף לחיות, הייתי אוכל רק מרקים בזמן שההורים עבדו מסביב לשעון. הבית היה על קוצים וההורים הוציאו את התסכול שלהם באלימות כלפינו".
היה בבית אלכוהול? היו סמים?
"לא, רק אני נפלתי לזה. הם פשוט היו אלימים. בואי נגיד, הרווחה ביקרה אצלנו כמעט כל שבוע".
כי מה?
"כי היו ריבים, צעקות, עצבים, מכות. האלימות הגיעה בעיקר מצד אמא שלי, היה לה קשה עם החיים בישראל וכשהיא הייתה עצבנית היא הייתה זורקת דברים, שוברת צלחות, לפעמים מצליפה באח שלי עם חגורה. היו לי המון סימנים כחולים על הגוף באותן שנים, אבל לעומת שני האחים שלי נפגעתי פחות. אני האח הכי צעיר, הייתי ממש ילד כשהכל קרה, אז אני חושב שההורים ריחמו עליי באיזשהו מקום. ראיתי מהצד את כל המכות שהאחים שלי קיבלו ופחדתי. הייתי נועל את עצמי בחדר ובוכה".
והאחים?
"גם הם לא היו תמימים. הייתי ילד ביישן שכיף להציק לו, אני זוכר שאחותי נעלה אותי פעם בחדר למשך יומיים ופעם אחת אחי סגר אותי בתוך המקרר לכמה שעות. אשכרה יכולתי למות שם".
היית מחזיר להם?
"הייתי מתקשר למשטרה, זה נחשב?".
מה השוטרים היו עושים?
"לא יותר מדי. היו באים, לפעמים פורצים את המנעולים בבית והולכים".
אפשר לומר שמצאת מפלט מהבית במחול?
"אין ספק שהעדפתי לרקוד מאשר לקבל מכות בבית. אחרי כמה שיעורים התאהבתי בתחום, הייתי מגיע לסטודיו בכל יום, חושב על הריקוד כשאני בלימודים ולא מצליח לעשות שום דבר אחר חוץ מלרקוד. זה הפך לאובססיה".
מתי זה התחיל?
"בגיל 12, והכי במקרה. ליוויתי את אחותי לשיעור אצל נדיה טימופייבה, שהיא המנהלת האמנותית של 'בלט ירושלים', וכשישבתי בצד וחיכיתי שייגמר נדיה הבחינה בי והציעה לי להצטרף לשיעור. הייתי הבן היחיד, אז לא רציתי, אבל היא שכנעה אותי שזה גם מקצוע של בנים והסכמתי לנסות".
והשאר הוא היסטוריה של פלייה ורלווה.
"אפשר לומר. בהתחלה לא חשבתי בכלל להיות רקדן, אבל הרגשתי שאני טוב במשהו, שמישהו מאמין בי. יותר מזה, לא הייתי צריך לשלם על השיעורים. נדיה נתנה לי מלגה מלאה בגלל שלא היה לי כסף משלי".
עשו סביבי מעגל וכשניסיתי לצאת פוצצו אותי במכות
"הומו". "ילדה". "כוסית". היו גם מילים אחרות שזרקו לו בבית הספר, אבל אלו היו הפופולריות ביותר. "תביני, הייתי ילד רוסי, העברית שלי לא הייתה טובה וכמעט לא היו לי חברים, אז עכשיו גם רקדן? מבחינת הילדים זה היה השיא, הם לא יכלו להתעלם מזה. היו מחכים לי מחוץ לבית ספר כדי להרביץ לי. היו ימים שלקחו לי את הילקוט וזרקו אותו על הרצפה, ובכל פעם שניסיתי לקחת אותו קיבלתי כאפה ממישהו אחר. פעם אחת זה עבר את הגבול, הם עשו סביבי מעגל ובכל פעם שניסיתי לצאת ממנו פוצצו אותי במכות".
ניסית להחזיר? להתלונן?
"להחזיר בטוח לא, כי בקושי שקלתי ולא היה לי מספיק כוח מולם, אבל כן התלוננתי בפני המורים. בסופו של דבר הוחלט בעצה אחת עם ההורים שלי להעביר אותי לפנימייה בצפון הארץ".
הפנימייה הייתה מוסד דתי, עולם שלרנר בן ה-15 לא הכיר בכלל. "ההורים שלי נוצרים ואין לי קשר ליהדות, אבל אף אחד לא ידע מזה שם. חייבו אותי להתפלל שחרית ולעשות מצוות, ולא רציתי שיסמנו אותי אז עשיתי כל מה שהיה צריך כדי שיאהבו אותי".
אבל גם לשם הגיעה האלימות. "אחרי חודשיים בפנימייה התחלתי לצאת עם אחת הבנות מהכיתה. הייתי מאוהב בה בטירוף, אבל באיזשהו שלב היה בינינו כאסח וקראתי לה שרמוטה. באותו ערב כבר מצאתי את עצמי במיון".
מה קרה?
"היא סיפרה לאחד התלמידים הבוגרים מה קרה, הוא לא קיבל את זה יפה והחליט לנקום. הפילו אותי, איבדתי את ההכרה ואשפזו אותי ללילה במיון. בבוקר חזרתי לפנימייה ומיד ארזתי את החפצים שלי. לא הייתי מסוגל לחיות יותר עם האנשים האלה".
לפנימייה הוא לא חזר, המחשבה לחזור לבית ההורים לא עלתה בדעתו ולרנר מצא את עצמו חי על גראס ונייס גאי בבית המלון הנטוש. זה נגמר רק כשהמשטרה שלחה אותו להיגמל.
איך בכלל מסיימים שנתיים של התמכרות קשה?
"הייתי מגיע למכון הגמילה כל בוקר ויוצא בערב אחרי שחפרו לי במוח והאכילו אותי טוסטים עם חמאה, אבל להגיד לך שהמקום הזה גרם לי להפסיק עם הסמים? לא ממש. הגמילה שלי קשורה לשני דברים, אמונה דתית ורצון לרקוד".
תסביר.
"אמא שלי היא מהזרם המשיחי, ולמרות שתמיד התנגדתי ולא רציתי לשמוע על האמונות שלה, פתאום הרגשתי שזה מה שאני צריך. הייתי מתפלל כמעט בכל רגע, מגיע בכל שבת לקהילה המשיחית ומבלה שם שעות. על פי הדת שלנו אסור לשתות ולעשן, אז באותה תקופה לא הייתי מסוגל להתקרב לדברים האלה. אישה מהקהילה אימצה אותי לחיקה ונתנה לי לגור בדירה שלה, החדירה בי את כל הערכים הדתיים ובעזרתה ובעזרת האמונה התנקיתי. יחד עם זה הגיעה המחשבה לחזור לרקוד ונכנסתי מחדש לסטודיו של נדיה".
ככה פשוט? אחרי שנתיים של ניתוק, קריזים ורזון סופני?
"זה היה רחוק מלהיות פשוט, אני זוכר שנכנסתי לסטודיו וחטפתי שוק. הגוף לא היה שם והראש לא הצליח להתחבר, לא הצלחתי לבצע את הצעדים הכי פשוטים. בסוף החלטתי להיכנס לשיעורים של הילדים הקטנים ולהתחיל הכל מהתחלה, כאילו אף פעם לא רקדתי. זה לקח כמעט שנתיים, אבל בסוף זה השתלם. חזרתי לרמה שבה הפסקתי ומאז רק השתפרתי".
להיות בלהקת בנים זה חלום שלא חשבתי שיתגשם
לצבא הוא לא גויס מטעמי אי התאמה. "נלחמתי כדי להתגייס, אבל הקב"ן לא רצה לקחת סיכון בגלל העבר שלי. תכלס, באמת לא הייתי בנוי לזה", אומר לרנר. במקום להתחייל הוא רקד, עכשיו כבר לא כתלמיד אלא כרקדן במשרה מלאה ב"בלט ירושלים". הגוף חזר לעצמו, הכושר היה בשיא, אבל שוב הגיעה האלימות וטרפה את הקלפים. "יצאתי עם חברים לבר בירושלים ושתינו קצת, לא יותר מדי. ביציאה עמדו כמה שיכורים שלא באנו להם טוב, הם התחילו לריב עם חבר שלי ופוצצו בקבוק זכוכית על הראש שלו. אני הייתי מספיק מפוקס בשביל לרוץ ולהזעיק עזרה, אבל באמצע הריצה הרגשתי דקירה חזקה בגב. התמוטטתי על הרצפה וצרחתי, בחיים לא הרגשתי כאב כזה. חבר שראה הכל צעק שיש לי סכין תקועה בגב והזמין אמבולנס. לאורך כל האירוע הייתי בהכרה, שמעתי את הפרמדיקים אומרים שאם הפגיעה הייתה כמה מילימטרים שמאלה הייתי נשאר משותק לכל החיים".
העבריינים נתפסו?
"לא, וזה גם לא הטריד אותי יותר מדי. רציתי רק לחזור לרקוד, אבל בגלל שהיו לי המון תפרים בגב, אסרו עליי להגיע לסטודיו במשך חודש. זו הייתה אחת התקופות הכי קשות בחיים שלי".
דווקא התקופה הזו, אחרי כל מה שעברת?
"אחרי האירוע הפסקתי להאמין בדת, הבנתי ששום דבר לא יעזור לי חוץ מהאמונה שלי בעצמי, והאמונה שלי בעצמי הגיעה בזכות הריקוד. הייתי בפוקוס, לא נגעתי בסמים או אלכוהול, הדבר היחיד שעניין אותי היה לרקוד".
חודשיים לאחר הדקירה הוא כבר חזר להופיע עם "בלט ירושלים". בשנה האחרונה הוא עושה את זה מול המצלמות של הדוקו "אנדרגראונד בלט", שם מתועדים חייו וחייהם של שאר חברי הלהקה בניצוחה של נדיה טימופייבה. בין החזרות האינטנסיביות הוא חושף מעט מסיפורו האישי.
בשנה שעברה פנה אליו סוכן האמנים רוברטו בן שושן, שמייצג בין היתר את נועה קירל, עם הצעה לא צפויה. "רוברטו ראה אותי כשרקדתי על הבמה בפסטיגל, ניגש אליי בסיום הנאמבר ושאל אם אני רוצה להיות חלק מלהקת בנים חדשה. זו נראתה לי אחלה הזדמנות ובחודש שעבר כבר הקלטנו את הסינגל הראשון שלנו והתחלנו לעשות חזרות לקראת הופעות שצפויות בהמשך".
שם כבר יש לכם?
"4U".
למה אתה מחייך?
"כי להיות בלהקה כזו זה חלום שאף פעם לא חשבתי שיתגשם".
מה אתה יכול לספר על החברה שלך?
"קוראים לה נטע פישר. היא רוקדת איתי בלהקה והיא בת 19".
כמה זמן אתם ביחד?
"שנתיים ושלושה חודשים, שזה די מדהים".
דברים באמת מתחילים להסתדר לך.
"אני מפחד מהגדרות כאלו, אבל כן, מתחיל להיות טוב".
וכשלא טוב, מה אתה עושה?
"נכנס לסטודיו ורוקד שעות על גבי שעות. עוד לא הבנת? זה הסם שלי עכשיו".
"מצטערת על האלימות, אני יודעת שהריקוד הציל לבן שלי את החיים"
אמו של אבי לרנר מסרה בתגובה: "אני מצטערת על האלימות שהייתה בשנים הראשונות שלנו בארץ, מצטערת ומתחרטת על כל רגע שהפעלנו אלימות. ברוסיה היה לי תואר שני ובארץ לא היה לי כלום. נאלצתי לעבוד בשתי עבודות כדי לממן את המשפחה וככה גם בעלי. היינו עייפים, עבדנו קשה, קרענו את עצמנו וכל זה רק כדי שלילדים שלנו יהיה טוב. לצערי לא הכל הולך כפי שמתכננים, ובעיקר במקרה הזה. אני מצטערת בכל לבי על מה שהיה ומאושרת שהכנסתי את אבי לאקדמיה לבלט. אני יודעת שהריקוד הציל לבן שלי את החיים".
הסרט "אנדרגראונד בלט" ישודר ביום רביעי ה-30.10 בשעה 21:00 ב-HOT8 וב-HOTVOD