לא עוברת דקה מתחילת הריאיון שלנו, והצלם שמתלווה אלי לדירתה של גילה אלמגור בצפון הישן של תל אביב מצליח לשבור פסל שקיבלה על מפעל חיים מפסטיבל כלשהו בקרואטיה. הפסל המוזהב, שהצטופף על הפסנתר לצד אינספור הפרסים האחרים שקיבלה אלמגור לאורך הקריירה המפוארת שלה, צונח ישירות על רגלו, שמצליחה לרכך את הנפילה ולצמצם את הנזק במחיר של כמה אצבעות נפוחות. את הדקות הבאות יבלה הצלם בהדבקת השברים לפסל, שככל הנראה כבר לא יחזור למצבו הקודם.
אלמגור, מצידה, מתנהגת כמו ג'נטלמנית מושלמת. היא אמנם לא שמחה מהתקרית, אבל בניגוד לתדמית של אשת הברזל חמורת הסבר שדבקה בה, היא מתחשבת ודואגת לרגלו של הצלם לא פחות מאשר לפסלון שלה. זאת לא הדרך הכי טובה להתחיל ריאיון, בלשון המעטה, אבל אפשר גם לראות בה גם מטאפורה לתהליך שעובר בשנים האחרונות על השחקנית בת ה-76, שמוצאת עצמה שוב ושוב בקו האש וסופגת השמצות קשות שסודקות את מפעל חייה. פעם אחר פעם מוסרת ממנה חתיכה, ואף על פי שהיא משתדלת לשמור על פנים חתומות כמו של פסל, מבפנים היא מתקשה לאחות את הפצעים.
הפעם האחרונה הייתה ממש עכשיו, בעקבות דבריה בטקס פרסי התיאטרון, כשהטיחה בשרת התרבות מירי רגב "את בזה לנו" והוסיפה כי "שנים אנחנו מכתתים רגליים לפרירפריה, פשוט תגידי שאין לך מושג מה שאנחנו עושים פה", לפני שעזבה את האירוע בהפגנתיות. התגובה לא איחרה לבוא. למחול השדים הזה יש כבר תנועות כוריאוגרפיות קבועות, שחוזרות על עצמן במעגל. רגב אמרה שמדובר באמירה "מזלזלת ומתנשאת", חברת הכנסת שאשא-ביטון תפסה טרמפ וטענה שאלמגור "פטרונית ואליטיסטית", וכלי התקשורת ניפחו את הסיפור מעבר לכל פרופורציה. אחד הכתבים מצא שני תושבים בצפון הארץ שהכריזו שהם זועמים, ומיד הפכו למייצגי הכלל. והכל בגלל שאלמגור העזה להשתמש בפועל האיום והנורא "מכתתת" במקום בפועל נמוך-מצח כמו "הולכת". הו, הזוועה!
"אחרי 59 שנים במקצוע, מישהו מעלה בכלל בדעתו שאני לא מגיעה לכל פינה בארץ?", מזדעקת אלמגור. "מי שחושב אחרת זה כאלה שאין להם מושג, אבל הם נסחפים לאיזושהי מערכת של התלהמות שהיא כבר הזויה כמעט. אני צריכה לענות לחברת כנסת שאומרת שאני אליטיסטית? אני לא רוצה לענות בכלל, כי אני חושבת שזה מחפיר להכפיש ציבור שלם של אמנים שערב-ערב יוצאים לדרכים. אתה לא יכול לחיות אחרת בארץ. תיאטרון נודד כמו בישראל - אין לזה אח ורע באף מקום בעולם. אתה נוסע בדרכים ובפקקים ובחום ובקור וחוזר מאוחר בלילה, זה חלק מהחיים האלה. ואז מראיינים איזה מישהו שטוען שלא הייתי 784 ימים בצפון. מאיפה החוצפה? המקלדת שהוא כתב את זה עליה צריכה להתבייש".
"בן לילה אני אויבת העם"
אחר כך, באיחור אופנתי, הגיעו העובדות. מתברר שתיאטרון בית ליסין הוביל בעונה האחרונה עם 880 הופעות מחוץ לתל אביב, הקאמרי מעט מאחוריו עם 650-700 הופעות, והבימה עם 600. מתברר שכשליש מהופעותיה של אלמגור, כמו גם של שאר שחקני ישראל, נערכות בפריפריה, וש"מירל'ה אפרת" - ההצגה בה השתתפה השנה בתיאטרון הבימה - התארחה בבת ים, בעכו, באריאל, בחדרה, במודיעין, בעין גדי, בבני שמעון ועוד, לפעמים גם עשר פעמים באותו יישוב פריפריאלי.
אבל הנזק כבר נעשה, וגם השחקנים והפוליטיקאים שנרתמו להגנת אלמגור לא הצליחו לעזור. "בימים האלה אנשים שופכים רפש, לא מילים", היא פוסקת. "אני לא רוצה אפילו להיות חלק מזה. אני לא חייבת התנצלות לאף אחד. לכן לא הגבתי עד עכשיו, וגם עכשיו אני מדברת איתך על זה רק כי אתה מכריח אותי".
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לך. לפני שנה בדיוק התנפלו עלייך בגלל אמירה אחרת.
"זה ממש דז'ה וו, כי בקיץ שעבר, לקראת פסטיבל סרטי הילדים, נתתי ראיון ל'ידיעות אחרונות'. זה היה יום-יומיים אחרי ששרפו את מוחמד אבו חדיר. העיתונאי שאל אותי על זה ומכיוון שעסקנו בפסטיבל לילדים, אמרתי שבימים כאלה אני מתביישת כאדם וכישראלית, כי זה הרי מעשה שלא ברא השטן, ואני עומדת מאחורי כל מילה. ואז מלחמת 'צוק איתן' פורצת, ובן לילה אני אויבת העם. השוק שלי היה מהתגובות והעליהום והאיומים על חיי ועל משפחתי. על מה? מישהו יכול לקום מולי ולהגיד שלשרוף ילד חי זה בסדר? שזה מעשה נכון? מישהו ילמד אותי משהו על זה? את אבא שלי רצח צלף ערבי! השאיר אישה בת 23, אלמנה, איתי בבטן. וכל החיים שלי השתבשו בעקבות האירוע הזה. אז כל החיים שלי אני אחפש ערבים כדי לשנוא? לא. כל החיים אחשוב שאולי צריך לחיות אחרת, אולי צריך לחפש דרך לחיות עם האחר, לכבד את האחר".
את חושבת שיש פה המון זועם שרק מחכה שמישהו יגיד את הדבר הלא נכון, יעוות את הדברים שלו וייצור מהומה מסביב לזה?
"אבל זה בדיוק זה, לעוות את הדברים. אולי אני יצור שמושך אש, אני לא רוצה להיכנס לזה. מילים יכולות להרוג, אנחנו יודעים את זה. אבל אני לא מעדתי באף מילה! אני עניתי, התפרצתי, על דבר שלא היה לכבוד השרה מושג על מה היא מדברת. כשהיא אומרת שהאמנים קפוצי תחת ומנותקים מהפריפריה, אין לה מושג. לכל אחד מאתנו יש את המעריצים שלו, את האוהבים שלו ואת אלה שאומרים 'די כבר, שייגמר, מי רוצה לראות אותה מול העיניים'. זאת העבודה שלי, אני משרתת את האמנות כל החיים. אני מגיל 15 וחצי פה בתל אביב לבדי, לימדתי את עצמי, עשיתי הכל בעשר אצבעות. אם אתה כן אוהב אותי או לא אוהב אותי בתור שחקנית - בעיה שלך. אני עושה את המקסימום".
נראה לי שהרבה אנשים הפכו אותך לאיזה סמל של אליטיזם אשכנזי.
"אני לא סמל של אף אחד. אז עכשיו בא רון כחלילי, שעשה סדרה שנקראת 'סרט שחור לבן', ואותו כחלילי שאמר לי שהוא מעריץ אותי, עכשיו הוא בא ואומר שאת הקריירה שלי עשיתי מלשחק זונות מרוקאיות. מה זה שייך עכשיו? ונניח שזה נכון – הרי אנשים באו לראות את מה שאני עושה, ואני לא זלזלתי כהוא זה, ולא שפטתי אף פעם דמות ששיחקתי, ועשיתי את כל מה שאני עושה בשס"ה גידיי. אז אתמול זה היה טוב והיום לא כי אתה יכול להתנצח איתי? אני לא רוצה לענות לו בכלל".
נשמע כאילו קצת ויתרת. הצליחו להשתיק אותך?
"אני לא בנאדם שמוותר. אני לא אתחבא מתחת לשמיכה כמו שעשיתי לפני שנה. לפני שנה, אני מודה, הייתי בשוק מהתגובות. זה היה מאוד קשה. מה, אני צריכה שמירה עליי? ממה? ממי? הקמתי את 'קרן המשאלות של גילה אלמגור', קרן צדקה שהיא באמת מפעל חיי. את זה אני רוצה שאנשים יזכרו ממני - שהקמתי קרן כזו למילוי משאלות והגשמת חלומות לילדים חולים במחלות קשות. הטלפון הקדוש הזה, שנמצא פה אצלי בדירה ושאפשר להתקשר אליו 24 שעות ביממה ואני תמיד עונה - אתה לא תאמין איזה נאצות אני מקבלת אליו, גם עכשיו וגם בשנה שעברה".
איזה למשל?
"אחד הדברים שהכי זעזעו אותי הייתה אישה שהתקשרה לקו הזה ושאלה אותי בעדינות: 'גברת אלמגור, שלום, מה שלומך?'. ואני עניתי 'טוב, תודה, איך אני יכולה לעזור לך?'. ופתאום נשפכו החוצה כאלה קללות שאי אפשר לתאר. היא איחלה לי שיזיינו אותי ערבים ואמרה לי 'שלא תעזי לצאת מהבית'. אז הקלטתי והלכתי עם זה למשטרה, ואמרתי להם שזה לא מפחיד אותי, זה קטן עליי, אבל היה לי איזה אינסטינקט לבוא אליהם. והם אמרו 'זה קטן עלייך? זה גדול עלינו. אנשים כאלה הם הכי מסוכנים'".
זה נשמע מזעזע.
"וזה לא התחיל בשנה שעברה. בזמנו הייתה את המחתרת הסיקריקית, ששמו לבנות חבלה אצל אנשי שמאל. אני זוכרת שירדתי אז מהבניין, ויש לי עין קצת חשדנית, אז ראיתי מכונית לבנה חונה מחוץ לבית שלי, פעם ועוד פעם. בסוף ניגשתי ושאלתי 'סלחו לי, אתם כבר הייתם פה, את מי אתם מחפשים?'. ואז הם הסתכלו אחד על השני, שלפו תגי משטרה ואמרו 'אנחנו שומרים עלייך'. ואני בכלל לא ידעתי שאני צריכה שמירה".
הבועה התל-אביבית לא כל כך בטוחה כמו שחושבים.
"לא בטוחה בכלל. לאנשים שחיים בדרום ובצפון יותר קשה. לאנשים חולים יותר קשה. לכל אחד יש את התיק הכבד שלו כי החיים זה לא פיקניק, אבל גם לי לא קל. לפני שנה וחצי הייתי מאושפזת עם דלקת די חריפה ויצאתי מבית החולים כדי לעלות על הבמה. כשאמא שלי נפטרה, קברתי אותה ושיחקתי תוך כדי השבעה. אבל בתוך החיים האלה, יש גם עשייה של חסד. זה גלגל הצלה".
לא "יהודייה מלוכלכת", כן "שמאלנית מלוכלכת"
בימים אלה מופיעה אלמגור בתיאטרון הבימה עם המחזה "נעצר בחצות", שמתרחש בימי עליית הנאצים לשלטון, ואף על פי שלדעתה אנחנו עדיין לא קרובים לשם, היא חושבת שההצגה הזאת צריכה לשמש תמרור אזהרה, במיוחד לנוכח האירועים האחרונים. "המחזה מדבר על עורך הדין היהודי המבריק האנס ליטן, שבשנת 1931 העלה את אדולף היטלר על דוכן העדים במשפט שהוא ניהל נגד ארבעה אנשי ה-S.A, פלוגות הסער. הוא הכריח את היטלר לקחת אחריות על הברוטליות שלהם ועשה ממנו חוכא ואטלולא, והוא סומן ע"י הנאצים. שנתיים אחרי זה הנאצים עלו לשלטון, וליטן נלקח בליל שריפת הרייכסטאג מהבית יחד עם עוד שמאלנים קומוניסטים ועונה במשך חמש שנים. בסוף הוא התאבד בדכאו. אמא שלו, שאותה אני מגלמת, היא נוצרייה מבית אצילי, והיא פותחת כל דלת ומחפשת את הבן שלה. היא נכנסת בקירות והיא לא מפחדת מאף אחד".
את רואה את הקשר של זה למצב היום?
"בחזרות, כשקראתי את המחזה, זה היה בסוף הקיץ הארור של לפני שנה. הייתי במצב שלא הייתי מסוגלת להתרכז, ופתאום קראתי את זה והתחלתי לרעוד. ההצגה מתעסקת בדיוק בנושא הזה, של שלילת חופש הביטוי, של כרסום הדמוקרטיה. זאת אזהרה שקוראת לנו להיות על המשמר. אני לא רוצה לחשוב שיש סממנים משותפים עם גרמניה של אז, אוי ואבוי. אני עדיין מאמינה שאני חיה במדינה חופשית, אני עדיין במקום שאף אחד חוץ מהמנוולים האלה שיוצאים נגדי היום לא מנסה להשתיק אותי. אבל פתאום הכל מתחיל להתערער לי מתחת לרגליים. אף אחד לא קורא לי 'יהודייה מלוכלכת', אבל 'שמאלנית מלוכלכת' דווקא כן".
משטרת המחשבות בטח תתקומם על עצם ההשוואה.
"עם כל הכבוד, אין להם מה ללמד אותי. אמא שלי ברחה ב-39', כשהתחילה המלחמה, והשאירה שבט של 147 נפשות. שניים ניצלו - היא ואחיה שברח איתה. המשפחה שלה היא מעיירה בשם קשנוב, שממוקמת בין קראקוב לאושוויץ. את יהודי קשנוב שלחו למשרפות ברגל, אפילו לא ברכבות. אבא שלי היה גרמני שברח למחרת ליל הבדולח. הם ניסו לבנות פה חיים שהשתבשו מיד. אני התחלתי את החיים מאפס. אמא שלי הייתה עולה חדשה במקום שאין בו כלום. כשנולדתי, אחרי שאבי נרצח, היא עברה איתי לבית יתומים בירושלים ששם היא עבדה כמנקה, כדי שהיא תוכל להיות לידי. כך מתחילים החיים שלי. אני האליטיסטית, שנולדתי עם כפית זהב בפה. אני שמרוויחה מיליון שקל בשנה לפי פייסבוק".
מה דעתך על הסערה שנוצרה מסביב להצגה "הזמן המקביל" של תיאטרון אלמידאן?
"לא ראיתי את ההצגה, ופתאום התפוצץ כל הסיפור. אני מבינה שהמחזה עבר בוועדה של סל תרבות, ויושבים בוועדה הזאת אנשים מכל צבעי הקשת הפוליטית. ועכשיו בא שר החינוך ואמר 'במשמרת שלי זה לא יהיה', אבל הוא בכלל לא ראה את המחזה. אם המחזה הזה מאדיר שמו של רוצח, ברור שזה פסול, אבל הוא אפילו לא יודע אם זה המצב. צר לי רק שבכל המערבולת הזאת שנוצרה אף אחד לא עוצר ובודק את העניין. אבל נניח שהתאטרון טעה בבחירת ההצגה - זו סיבה לסגור אותו? זו סיבה לקחת את הפרנסה מכל מי שעובד שם? יש שם בני אדם. רק בגלל שהם ערבים היד כל כך קלה על ההדק? מה זה?".
את חושבת שבאמת יתחילו לצנזר פה בקרוב יצירות? לקבוע קריטריונים ממשלתיים למימון?
"יש חוק במדינת ישראל. חופש הביטוי הוא ערך מקודש. כבר היה בישראל מאבק נגד הצנזורה, אני הייתי פה כשזה היה. עודד קוטלר הציג אז מחזה שנקרא 'הפטריוט' של חנוך לוין, והמאבק לביטול הצנזורה היה מאבק רציני וארוך ותודה לאל – הוא עבד. מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ותמיד על זה הייתה גאוותנו, וכל סדק באושיות הדמוקרטיה הוא מסוכן. אני לא רוצה להתווכח עם הגברת מירי רגב, לא רוצה להיכנס להגדרות של חופש הביטוי וחופש המימון. אני את שלי אמרתי ואני חושבת שנבחרי הציבור צריכים לעשות חושבים".
מה את חושבת על כל מה שקרה עם עודד קוטלר?
"אני לא רוצה להיכנס לזה. אבל דיברתי עם חיים טופול היקר, ששלח מכתב לעורך של 'ישראל היום' על סילוף הדברים שלו ובחירת הכותרת המטעה, כאילו שהוא אמר שהקולגות שלו מברברים. זה שטויות. אני מקווה שהמכתב שלו יתפרסם, כי אנחנו נתונים בידי התקשורת שלוקחת את הציטוטים שלנו ועושה איתם מה שהיא רוצה. טופול הוא אחד משלנו, הוא מכבד את החברים שלו והוא אמן שהביא רק כבוד למדינת ישראל. כשבאתי לתיאטרון בערב אחרי שהתפרסם הריאיון איתו, שאלו אותי: 'החבר שלך השתגע?'. אמרתי, אני לא מאמינה שהוא באמת אמר את זה. תסלחו לי, הייתי כבר בסרט הזה".
להפיל את חומות החשדנות
בקרוב ייערך פסטיבל תל אביב הבינלאומי לסרטי ילדים (2-8 ביולי) - יוזמה נוספת של אלמגור שהחלה לפני 11 שנה, כשעמדה בראש ועדת התרבות של עיריית תל אביב. "התחלנו עם תקציב קטן, והתקדמנו משם. אחר כך קיבלנו תמיכה גם מהקרן לידידות ובעזרתה אנחנו מביאים כל שנה המוני ילדים באוטובוסים מכל רחבי הארץ. כל שנה אנחנו מציגים מבחר סרטים מכל העולם. השנה סוף סוף הופקו שלושה סרטים ישראלים לילדים, בשקט בשקט. אני מקווה שתצמח פה גם תעשייה לילדים, כי עד עכשיו הייתה שממה נוראה".
מה האירוע שאת הכי מחכה לו?
"השנה יש אירוע שנקרא 'Peace Tree'. אנחנו נעמיד עץ זית ברחבה וילדים יקבלו גזרי נייר ועליהם הם יכתבו את המשאלות שלהם וישימו על העץ. את האירוע הזה יפתח כבוד הנשיא לשעבר שמעון פרס. כבר עשינו את זה בעבר, והבאנו ילדים ערבים מחברון שאני בטוחה שלפני שהם יצאו מהבית ההורים שלהם אמרו להם: 'תיזהרו מהיהוד'. בהתחלה הם היו חשדנים, כמו חלזונות ששולפים את המחושים, אבל בשלב מסוים החומות של החשדנות נפלו והיום הזה נגמר בחיבוקים ונשיקות ואהבה ובכי".
למה כל כך חשובה לך הפעילות עם ילדים?
"ילדים מרתקים אותי. אולי בגלל שלא הייתי ילדה, ואולי בגלל כל מיני חסרים. אני תמיד אומרת שזה הזמן שצריך לתת, לתת, לתת. שהילד יוכל לבחור. פסטיבל כזה פותח לילדים צוהר לעולמות אחרים, למדינות אחרות. יש המון ילדים עם בעיות – ילדים שסובלים מאלימות במשפחה, ילדים שסובלים מהצקות, ילדים חולים, ילדות עם אנורקסיה, ילדים ממשפחות חד-הוריות, יתומים. ופתאום הם יכולים לראות סרט ממדינה אחרת, אבל עם ילד שסובל מאותם דברים כמוהם ומצליח לצאת מזה. זה נותן תקווה עצומה".