על ספסל קטן ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, מול בית הקפה שאליו ניכנס מיד, אביב אלוש מעשן את אחת הסיגריות האחרונות שלו בגלגול הזה – כך לפחות הוא מקווה. "איזה חרא זה לעשן", הוא נושף בבאסה ענן ניקוטין, "אתה גם מתכנן את כל היום שלך לפי זה. בשבוע הבא אני מתחיל קורס גמילה מעישון, נמאס לי מהסיגריות האלה". בעוד שעה בערך, כשיספר על אחד מרגעי השפל בחייו, ייזכר איך צעד ברחוב פינסקר עם עיניים תקועות ברצפה: "יצא לי להיתקע בלי סיגריות ולחפש ככה חצאי בדלים ברחוב".
עשר שנים אחרי, אלוש הוא שחקן מנוסה עם סיגריות מפונפנות, תלוש חודשי מתיאטרון הבימה, והתפקיד הראשי ב"להיות איתה", הסדרה החדשה של אסי עזר, שבה הוא מככב לצד רותם סלע. עכשיו, כשהוא מנסה להיגמל מההרגל שפעם כה התקשה לתחזק, נדמה שהוא נמצא בנקודה הכי הפוכה לערב ההוא בפינסקר, כשהיה שחקן מתחיל עם חלומות גדולים וחשבון בנק קטנטן.
"אני משחק את עמוס, מבת ים, שגר עם ההורים שלו ותפס פיקוד על המאפייה של אבא", מפרט אלוש. "הוא חי את חייו הצנועים והשגרתיים, יש לו מישהי כבר תשע שנים שאפילו מציעה לו נישואים במסעדה. שם הכל מקבל תפנית מאוד חדה כשאני פוגש את נועה הולנדר, הלא היא רותם סלע המהממת. פה מתחילה תקופה חדשה בחייו של עמוס".
אסי עזר הדגיש שעמוס הוא "אופה תימני מבית ים".
"אני לא חושב שזה האישיו, זה לא שאני מכין קובנות וג'חנונים לכל הפיצוציות של תל אביב, כולה מאפייה של פיתות. מה שכן תופס מקום זה שני העולמות השונים - שהיא באה ממקום מאוד חומרי עם הרבה מאוד כסף, ועמוס חי חיים רגילים כמו של הרבה אנשים. ופתאום היקום מפגיש בין שני העולמות האלה".
לא הרגיז אותך שהעלילה נשענת על סיפור המזרחי שמתאהב באשכנזייה? כאילו אי אפשר ללהק פה בלונדיני כחול עיניים – כי אז ברור שהוא ורותם סלע מתאימים, ואין פה דרמה.
"אני לא נכנס לעניין של השד העדתי כי באמת שאין לזה מקום בחיים שלי. בתחילת הדרך אולי כן הרגשתי את זה או האמנתי בזה, אבל היום אני לא קונה את זה. בקשר לעלילה: תמיד יותר כיף לראות את הניגודים מתחברים, זה כל היופי שבעניין. זה כמו שאני חצי טוניסאי וחצי תימני, ואשתי הונגריה מבית טוב".
וואלה, גם אני! היא מכינה גולאש?
"אישטנם! אשתי היא עורכת דין תותחית בתחום הנדל"ן, באה מבית אשכנזי אמיד מאוד, לא הכי חם ועוטף אבל משפחה מקסימה. ומול זה הצד שלי – בית ממוצע, משפחה תוניסאית תימנית בהארד קור האלגנטי, כמו שאומרים. לה יש פג'ארו קינג שחורה, לי יש אופנוע מקרטע 50 סמ"ק. וטאק, הצטלבו דרכינו . אז להגיד לך שלא היו רעשים של "היא איתו בגלל שהוא שחקן והוא איתה בגלל שיש לה כסף?" היו, אבל לשמחתי בנינו משהו מאוד חזק בתשתית שלו, והצלחנו לעבור את המשברים".
"עזבתי את כל מעשי הזימה"
את אשתו, נופר קורן, הכיר בכרמיאל, שם גדל. הם יחד שמונה שנים, התחתנו לפני שנתיים. הורים לליה בת השנה ושבעה חודשים ולפני כחודש נולד ילדם השני. הרזומה שלהם כולל היכרות בגיל 14, נשיקה קטנה בגיל 16, ואחר כך עוד אחת בגיל 18, "אבל זה החזיק 24 שעות", הוא נזכר. "לי תמיד היה איזה עניין איתה, והיא תמיד לקחה כמה צעדים אחורה. התחברנו מחדש בתל אביב, ממש במקרה".
איך זה קרה?
"יום אחד אני חוזר הביתה מאיזה בית קפה שעבדתי בו, ופתאום אני שומע – 'אביב, אביב'. מסתכל למעלה, רואה אותה. התחלנו להיפגש במקרה בכל מיני מקומות, והייתי זורק לחברה משותפת שלנו, גלית – 'נו, תגידי לה שאני לא אותו אביב מכרמיאל, דברי איתה שתשחרר, שתיתן לי צ'אנס'. והיא כל הזמן אמרה לא, עד שיום אחד הלכתי באבן גבירול עם חברים, וראיתי אותה עם מישהו. התקרבתי אליה, לחשתי לה באוזן – 'איתו את יוצאת ואיתי לא?' והלכתי. פשוט זרקתי לה את זה".
חצוף אך אמיץ.
"אמרתי לה מה שהרגשתי. לימים הסתבר שזה מה ששינה אצלה את הגישה. הקשר עצמו התחיל כשאני הייתי ב'ברקפסט' - באותה תקופה ה'ברקפסט' היה סדום ועמורה - וגלית הייתה צריכה לפגוש אותי שם. לא הכניסו אותה, אז היא אמרה שהיא הולכת לפגוש את נופר ב'דיטה'. ישר עזבתי את כל מעשי הזימה שעסקתי בהם באותו רגע, והלכתי ל'דיטה'. התיישבנו והיה מגניב ועניינים, ואז אותו בחור שהיא יצאה איתו פתאום הגיע - אחרי שהבנתי שהם כאילו נפרדו. ואז הסתכלתי עליה ואמרתי לילה טוב, והלכתי משם הביתה בגשם, עצוב".
אני ממש יכולה לשמוע את המוזיקה.
"מה, פרנק סינטרה מנגן ברקע. ואז אחרי כמה ימים גלית מתקשרת – אנחנו ב'דיטה', נופר רוצה שתבוא. ואני בא, רואה אותה יושבת על אותה ספה, עם חיוך של מיליון דולר. בא לתת לה נשיקה, ואז היא דופקת לי וואחד נשיקה. מאותו רגע אנחנו ביחד, כבר שמונה שנים. נכון סיפור מגניב?"
ממש. איך בזוגיות?
"ברוך השם. אני מאמין בעבודה, כל החיים זה עבודה. התחתנת? יש לך עבודה. כי אם בזוגיות אנחנו נכנסים לרוטינה מסוימת, היא מתחילה לשעמם ולנוון את מערכת היחסים, ואז מה קורה? אנשים נותנים לפיתויים להשפיע עליהם, ואז הם עושים דברים שאחר כך הם מצטערים עליהם, ודברים מתחילים להתחרבש, ונהיית חרא של אנרגיה, וקורים פיצוצים. צריך להבין שאם אתם מרגישים שיש איזשהו עניין עכשיו, סבבה, תפתחו את זה. גם לריב מותר, אבל לא למשוך את זה יותר מדי. היום כולם מרימים ידיים, מפחדים מעבודה".
"אני מאמין שאישה אחת לכל החיים זה אפשרי, הכל עניין של עבודה. תחשבי שאת נמצאת עכשיו בחדר כושר, אני המאמן האישי שלך, ואני אומר לך - את יכולה להרים עשרה קילו מכל צד בדחיפת חזה. את אומרת לי אני לא יכולה, אני אומר לך את יכולה, ואני פה איתך ואני עוזר לך. ואת מרימה ופתאום את קולטת שאת אשכרה הרמת. הכי קל להגיד 'זה לא בשבילי'".
תשמע, יש כאלה שזה באמת לא בשבילם.
"בן אדם שלא מאמין במערכת יחסים עם אישה אחת לכל החיים, שיבושם לו. זאת הדרך שלך? על הכיפאק. אבל את חושבת שאותו בן אדם, אחרי שהוא נמצא במסע של חמש-שש שנים, עשה, הלך, בילה עם בחורות, החליף, זיין בשירותים של מועדונים, היה בניו יורק - תפר חצי ניו יורק, היה באמסטרדם - תפר חצי אמסטרדם..."
רגע, אתה מדבר עכשיו על עצמך?
"עזבי מה אני עשיתי, אני נותן לך דוגמה בשביל ההסבר. אז את חושבת שבסופו של יום, אותו בן אדם לא היה רוצה מישהי אחת להניח עליה את הראש?"
הוא היה רוצה?
"ברור! שיקום הגבר שיגיד שלא, אין חיה כזאת, הוא משקר! שלא ישחק אותה גבר, כל גבר צריך את האחת. אני לא מדבר איתך על גבר שמתגרש ועכשיו הולך ומתפרע, או על רווק בלי שום מחויבות שרק יוצא לדרך. לכל אחד יש את המסע שלו, אבל בסוף - הנשמה רוצה שקט, לא רוצה רעש. אני יכול להגיד לך שוואלה, אז יכול להיות גבר שיותר קשה לו להגיע למקום הזה, אבל בתוך תוכו הוא רוצה את זה".
וואו, זה מסר ממש אופטימי לרווקות.
"אבל אחרי חודשיים הוא יכול לבעוט בה".
אוף.
"כי צריך לעבוד. כמה רווקים את מכירה, כמה רווקות? ים רווקות, אחלה בחורות, איפה הגברים? מפחדים ממחויבות. אבל את יודעת, גם כאלה שיש להם בחורות כל הזמן, גם שם זה מתחיל להיות שגרה. משעמם".
היה לך רגע דרמטי שהבנת שאחרי כל הבחורות אתה רוצה להניח את הראש?
"אמרתי שהייתי באמצע מעשי זימה בברקפסט, ובהחלטה של מאית שנייה עזבתי את זה והלכתי לנופר. אני חושב ששם החלטתי".
הייתי נותן לעצמי כאפה אחרי אודישנים
הוא נורא יפה, במציאות כמו על המסך. שחקן כובש ומסוקס שסוגר כבר עשור בתעשייה – איך עדיין לא הפך לפרזנטור לוהט? בהמשך נגיע גם לזה. בינתיים הוא נזהר לא לצעוד לפניי, חלילה, וגם לא להזמין מהמלצרית לפני שסיימתי לחפור לה איך אני אוהבת את ההפוך שלי. ג'נטלמן חביב מאוד, פתוח, וגם מצחיק, לפעמים אפילו בלי להתכוון. "אורית ואני זורמים סבבה", הוא מציין לעצמו בקול. "אני טיפוס נחמד, משתדל להסתדר עם כולם, אבל לא בכוח. נגיד, אם הייתה מישהי שלא באה לי טוב, כל הראיון הזה היה זורם אחרת באנרגיות", הוא מסכם, ולוקח עוד שלוק מספל תה מפוצץ בלימון וג'ינג'ר. הגרון, הגרון.
פריטי טריוויה הכרחיים: בן 31, נולד בקריות, גדל בכרמיאל. אבא בעל חנות בגדים, אמא עובדת בצהרון, אח ואחות קטנים ממנו. הוריו התגרשו לפני שמונה שנים; "הם מאוד מאמינים בי, שניהם, שיהיו בריאים", הוא מתרפק, אבל הכי נמס כשהוא מדבר על בתו ליה: "היא קוראת לי בייב. באה אליי בבוקר – 'בייב, בוקר טוב, קום, בייב'. שמעה את אשתי קוראת לי ככה. האבהות עשתה אותי חרדתי ברמות, יואו, כמה דברים אתה רואה! פתאום אתה נזרק לאיזה עשרים שנה אחורה, אתה רואה סיטואציות שלך עם ההורים שלך. אני מסתכל אחורה, איך העזתי לעשות דברים מסוימים להורים שלי?"
כמו?
"כמו לנסוע בגיל 14 לכנרת בטרמפים ולהיתקע שם ולמצוא את עצמך בחמש בבוקר - בגלל שאין לך טרמפים - באיזו מסיבת אסיד בכפר נחום, מחכה שמישהו סטלן ייקח אותך עוד צומת קדימה, עד שאתה מגיע בתשע בבוקר לכרמיאל וההורים שלך על קוצים. ואתה כאילו מיתמם – 'מה קרה?' אמא שלי הייתה יושבת ומחכה לי במרפסת, יש לי סצנות שאני חוזר הביתה בבוקר, ואמא שלי תמיד במרפסת, מחכה. אני כל כך זוכר את זה. האבהות שינתה אצלי המון, זה תיקון מדהים. פתאום אתה יותר מבין את ההורים שלך. גם ההתייחסות שלי לעבודה השתנתה, אני עובד אחרת".
אני מניחה שלא קל לשחקן בישראל לפרנס משפחה.
"ולעורך דין קל? ולרופא קל? לכולם קשה. לשמחתי, ברוך השם יש לי את התיאטרון: אני שחקן של הבימה, יש לי הצגות. לא נהיים רוטשילד מזה, אבל זה נותן לי שקט פנימי. הפרויקטים בנוסף הם מבחינתי עוד קרש קפיצה כלכלי, עוד התקדמות".
נזכר לפעמים בהתחלה שלך, איך היה כשרק הגעת לתל אביב?
"תשמעי, באתי לתל אביב עם אלף שקל בכיס, חשבתי שזה המון אבל נגמר לי תוך שניות. אני זוכר שישנתי אצל בת דודה שלי על הספה, המזנון של הטלוויזיה היה ארון הבגדים שלי, לא היה לי כסף לסיגריות, לכלום. כאילו, יש ארבעה שותפים בדירה, אני החמישי שישן בסלון, ווט דה פאק? אז נהייתי נני של הבית, את מבינה, הייתי מנקה ועושה להם כביסות ומסדר הכל בארונות, מכין להם אוכל. במקום לשלם שכר דירה, הייתי מנקה ומבשל לכולם".
שיואו, נשמע מתיש.
"אבל ידעתי שזה זמני, זה מה שהחזיק אותי. יש לי סבלנות, ברוך השם. אם אני רוצה משהו, אני אעשה את המקסימום, ואני אשיג אותו בסוף. ואם יש עכבות, הן לטובה".
מה צריך שחקן בשביל לפרוץ? מרפקים?
"ממש לא. צריך להבין מי אתה, להיות שלם עם עצמך. באמת, זה עוזר באודישנים. אני בהתחלה הייתי מגיע לאודישן, מנסה למצוא חן, ואחר כך הייתי אומר לעצמי – יאללה. הייתי נותן לעצמי כאפה אחרי אודישנים כאלה. היום אני אומר - תהיה נאמן לעצמך, אל תעשה דברים בשביל למצוא חן. זה כמו שעכשיו אני יושב איתך ואני מרגיש שאני נאמן לעצמי, שאני לא מנסה לשחק לך אותה. כשאנחנו מתאמצים אנחנו מזייפים. איך הגענו לזה, קיבינימאט? חשבתי ראיון קליל, נהיה כזה על ספת הפסיכולוג".
היית אצל פסיכולוג פעם?
"הייתי עשר דקות. שיעממה אותי, לא הייתה בכיוון. באתי אליה עם א', ב', ג', ד', והיא פשוט עייפה אותי עם שאלות שלא קשורות בכלל. עשיתי את העבודה לבד".
עוז זהבי ואני
מוזיקה היא התרפיה שלו. הוא כותב ומלחין שירים, מנגן על גיטרה ופסנתר. תמיד חלם להיות מוזיקאי, וגם שחקן. עכשיו המוזיקה תיאלץ להמתין, כי "אין לי זמן לפתח את זה, כבר שנים שהקריירה שלי במשחק", הוא אומר. לפעמים חלומות משתנים. מאחוריו תפקידים בקולנוע ("עד מדינה", "על החולמים") ובטלוויזיה ("פיק אפ", "הבורר", עספור", "אלנבי") – כולם נעו תמיד על סקאלת הערס-מאפיונר. בהבימה הוא משחק ב"אם יש גן עדן" ו"בהסוחר מוונציה" של שייקספיר.
"מגניב לי שאני מצליח להביא את השפה הזאת לרמה שיאמינו לי", הוא מהרהר בסיפוק. "המטרה שלי הייתה שכל ילד בן 16 שיבוא לראות אותי בהצגה, יבין אותי. אני לא בא להתנשא על הקהל בפאתוסים שייקספיריים שאני לא יכול לסבול, תסלחי לי. אז נכון שלא כולם רואים תיאטרון ולא כולם חשופים לכל הדברים שעשיתי, ויש אנשים שעד היום לא מבינים שההוא מעספור וההוא מהבורר וההוא מאלנבי זה אותו בנאדם. כאילו, מי זה השחום החמוד הזה? אנשים לא עושים את החיבורים, זאת המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל. שהם לא קולטים".
אבל אתה כבר די מוכר.
"עדיין יש הרבה שלא מכירים אותי".
טוב, עכשיו בזכות עמוס תהיה לוהט.
"תשמעי, עמוס הוא בחור מקסים, ואף פעם לא אמרתי על דמות שלי שהיא מקסימה כי באמת עוד לא שיחקתי מישהו כזה נחמד. יש בי גם את עמוס, אבל הוא במאה אחוז נורא חמוד, אני בטוח שהבנות יאהבו אותו. אני מקווה".
אני בטוחה. תגיד, לא מעצבן להיות שחקן מסוקס ולראות איך כל הזמן מכתירים גברים לוהטים, ואותך לא?
"זה לא אישיו אצלי".
זה חלק מלקבל הכרה.
"קודם כל, אני בהכרה מלאה. עוד לא איבדתי את ההכרה. סתם, בדיחה".
אני אהיה ספציפית: קרה שראית את עוז זהבי באיזה מדור רכילות ואמרת – יא אללה, למה הוא כן ואני לא? אולי אחרי יהודה לוי ועוז זהבי, אתה תהיה האייקון הנחשק הבא?
"אז גם בגלל שאת מדברת פה על חבר מאוד טוב, אני אגיד ככה: זה באמת לא האישיו, אני פה כדי לרגש ולהצחיק".
אבל אתה גם חתיך.
"סבבה, אז זה בונוס. להכתיר את הגבר הנחשק זה עניין של בחירה תקשורתית, אותי זה פחות מעסיק. אני במדורי רכילות כשתופסים אותי במקרה או כשאשתי יולדת. אני לא יוצר באזים ורץ לזאת והולך עם ההיא ועושה וסיפורים סביבי. כל אחד כבודו במקומו מונח, אני לא בהשוואות".
אין, אתה חייב להיות פרזנטור של משהו, בוא נחשוב רגע מה אתה יכול לדגמן.
"אם יבואו עכשיו להציע לי קמפיין, ברור, על הכיפאק, אני רוצה כסף בשביל הילדים שלי, ועל הזין שלי מה יגידו. זה שאני נראה טוב ויש כאלה שחושבים שאני גבר חם, זה ערך מוסף לעבודה שלי. אבל הדבר האמיתי זה לעבוד, להיות בעשייה, פרויקטים, להתקדם. אני מרגיש שאני שם כבר כמה שנים".
איפה?
"בעשייה. את מדברת איתי על עוז זהבי, והמודלים שלי זה יותר מוני מושונוב, אנשים שרצים ריצת מרתון ארוכה. אני רוצה להביא את האוסקר האמריקאי לארץ ישראל. זה החלום".
סטיילינג: עינת רוזן, איפור ושיער: שושי אופיר, בגדים: זארה