אחרי שבילתה את כל היום במחיצתם של ארז טל וישראל קטורזה, בהקלטת עוד מהדורה של "זה לא אולפן שישי", עלתה דליה מזור בחמישי האחרון על מונית ונסעה למוזיאון ארץ ישראל. שם על הבמה הענקית באולם קלצ'קין כבר התרוצצו מעצבי שיער, מלבישות, עוזרות הפקה, סטייליסטים ואנשי תקשורת, כולם בהיסטריה לקראת עוד תצוגה במסגרת "שבוע האופנה קורנית" שהפיק וצילם שם מוטי רייף.
שעה ארוכה היא ישבה מול המראה, מפקידה את עצמה בידי המאפרת, ואז נעלמה מאחורי פרגוד. כשיצאה משם לבושה בשמלת ערב אדומה וגרנדיוזית שעיצבה אפרת קליג, כדי לעמוד בשורה עם שאר הדוגמניות, אי אפשר היה שלא להתפעל. בגיל 71, זקופה, זוהרת ויפה היא נראתה קצת כמו מריל סטריפ או גלן קלוז כשהן צועדות על שטיחים אדומים בהוליווד. אין בישראל הרבה נשים שנראות כמוה, ובוודאי לא כאלה שהגישו בעבר את מהדורת החדשות המרכזית של ישראל. מזור הביטה בעצמה בראי, והרשתה לעצמה להתרגש לרגע קצר. "אני מבינה שזה נראה טוב". אבל מיד היא חזרה לעצמה, ולאיפוק הזה שמאפיין אותה מאז ומעולם.
מאיזה גיל ידעת שאת יפה?
"אף פעם".
אף פעם!
"אספר לך סיפור אמיתי. עד אמצע הצבא הייתה לי צמה ארוכה ארוכה, יפה, בצבע חיטה. ובגיל 19, איזה טכנאי בגלי צה"ל אמר לי יום אחד: 'תראי את כבר בחורה. זה לא לעניין שאת הולכת עם צמה כזאת. זה לא הפלמ"ח יותר. לא הגיע הזמן שתעשי משהו מודרני?' ובאתי לאמא שלי שהיו לי איתה יחסים מאוד סימביוטיים, ואמרתי לה שאני הולכת להסתפר. ואמא שלי ענתה לי את המשפט האלמותי: 'דלינקה את רוצה להגיד לי שאת הולכת להוריד את הדבר היחיד היפה שיש בך?'"
אוי ואבוי.
"היא לא התכוונה לרעה. היא הייתה פולניה. והיא רצתה לגונן עליי, כדי שאני לא אעשה טעות. יצא לה עקום. אבל היא גם לא הבינה עד כמה זה נשאר טבוע בי במשך כל חיי. ובכלל נורא נכוויתי בעניין הזה. אדם ברוך המנוח כתב פעם, שאני זוהר מזויף".
לא נכון.
"כן. אנחנו מדברים על שנות ה-70. הרי לא ידעו אז איך צריך להתלבש בטלוויזיה ואיך צריך להיראות. אני באתי כבר עם שיער קצר, תספורת מודרנית, עם קצת גוונים בשיער. ואיכשהו מתוך האסתטיקה הפנימית שלי, התחלתי ללבוש ז'קטים, וקצת עגילים. אף אחד לא לימד אותי. אני בניתי את הדימוי של עצמי. והוא כתב פעם כתבה על הזוהר המזויף. שאני כאילו משדרת, לובשת או מתנהלת בזוהר מזויף. זה נשאר איתי כל החיים. ולכן מעולם לא ראיתי את עצמי כאישה יפה".
אבל הנה עובדה, את משתתפת בתצוגות אופנה, רונית רפאל בחרה בך להיות הפרזנטורית שלה.
"זאת הייתה לי מחמאה נהדרת, מה זאת אומרת. אבל זה שאני לא מכוערת, לא אומר שאני יפהפייה. יש מנעד עצום באמצע. אבל לא אעצור אותך. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. אתה יכול גם להסתפק בהיא פוטוגנית, היא נראית טוב יחסית לגילה".
שמתי לעצמי תאריך תפוגה
דליה מזור היא באמת זן נדיר. היא הייתה ה-מגישה ה-ראשונה של הטלוויזיה הישראלית, כשזו רק הומצאה, ושידרה בשחור לבן. אז קראו לזה "מגישת רצף". מזור הייתה קדימון אנושי, שמופיעה בין תוכנית לתוכנית ומסבירה מה ראינו, ומה נראה עכשיו. בהמשך הצטרפה למחלקת החדשות, צילמה כתבות, ובשיא הגישה את "מבט" כשזו הייתה מהדורת החדשות היחידה של ישראל. לפני תשע שנים, עם סיום 40 שנות עבודה, היא פרשה, ומאז היא נהנית מכל רגע.
"אני זוכרת את עצמי בגיל 40 אומרת, 'אוקיי! ב-50 אני גומרת. זהו. אני מסיימת'. מה יש לאישה בת 50 לעשות בטלוויזיה? אבל הגעתי לגיל 50, ונורא אהבתי את העבודה ונורא נהניתי. הרגשתי שאני רק מתחילה למצות את היכולות שלי. וככה עברו השנים".
ממה פחדת?
"זה לא עניין של פחד. אני חושבת שזה עצוב, אבל לגברים אין תאריך תפוגה. לנשים היה. אני הרגשתי שפרשתי גם בגלל שהערוץ הראשון היה כבר בקרשים, אבל גם בגלל שאמרתי לעצמי די. כמה אנשים רוצים לראות את אותה אישה 40 שנה על המסך? אני שמתי לעצמי את התאריך תפוגה הזה".
הרגשת שמסמנים לך את הדרך החוצה?
"אני אשקר אם אני אגיד שלא חשתי את הנושא הזה, שאני עברתי את גיל 60, ויש המון נשים צעירות שנושפות ואומרות, 'נו די שתלך כבר'. ואני שמחה לראות שזה משתנה. כאילו, הן כבר לא פרגיות היום, כל הנשים המובילות. קח את רינה מצליח, גם היא בשנות ה-60 של חייה. והיא רק מתחזקת".
הצלחתי להוציא את הצד הפחות מרובע שלי
היית מצפה שהיא תהיה מלאה מעצמה ומפוצצת מחשיבות עצמית, אבל מה שיפה במזור, זה שהיא לגמרי ההפך. כשהיא מתארת את ההיסטוריה שלה ביובש ובנונשלנטיות, אתה יכול לרגע לחשוב שהיא עבדה בבנק. לכן כשצלצלו מהפקת הסדרה החדשה של ארז טל וישראל קטורזה, "זה לא אולפן שישי", היא אמרה קודם כל "לא", או במילותיה: "מה לארז טל ולי?". אבל אז העורכת שצלצלה אמרה לה, "אנחנו קודם כל רוצים לעשות פיילוט, מה אכפת לך?" ומזור אמרה לעצמה: "באמת אני שנה ככה בבית פה סגורה עם עצמי, מה אכפת לי ללכת לעשות פיילוט? לא מתחייבת לשום דבר". אחרי הפיילוט היא כבר הרגישה אחרת. "אמרתי לעצמי אוקיי, פה ושם יש לי יכולת להתבטא. ודווקא להוציא את הצד הפחות מרובע שלי".
האנשים שמגישים היום חדשות לא צריכים תוכנית בידור כדי להגיד מדי פעם דבר משעשע.
"נכון. בשנים שבהן אני הגשתי חדשות, זה היה חלק מתבנית מסוימת. היום התבנית הזאת נפרצה. מותר לך להתבדח, מותר לך להעיר. נתפסתי כבנאדם מאוד ממלכתי, מאוד רציני. בני מזל גדי שאני נמנית איתם, עוברים שינוי מאוד דרמטי במהלך חייהם. מתחילים כאנשים צעירים שהם מאוד רציניים, סוג של זקנים. וככל שעוברות השנים, הם הולכים ונעשים יותר פתוחים, יותר הרפתקנים, יותר קלילים. אני ממש מרגישה שזה מה שקרה לי".
אז לא רק נראית רצינית בשעתו. גם היית.
"אני הייתי בחורה רצינית. אני מודה. אבל השתניתי עם השנים. ואני אומרת לעצמי שעכשיו, קודם כל מותר לי גם לצחוק על עצמי, מותר שיצחקו עליי. בטח אחרי שנה כזאת, של טירוף מוחלט, שיש פה באמת חשש מוות. שכל הזמן אומרים לך, 'אתה בגיל סיכון, אל תצא, ואל תלך, ואל תעשה'. פתאום אתה אומר לעצמך,' רגע אני באמת לא יודע כמה נשאר לי. אז מה אני צריך לשמור? על איזו תדמית אני צריך לשמור?' אבל שתדע שהדברים שאני מעירה, זה דברים ספונטניים. בכלל, כשאני מגיעה לאולפן חדשות אני ישר מרגישה בבית".
ברור.
"הרבה פעמים מאז שפרשתי שאלו אותי אם אני לא מתגעגעת. האמת היא שאני לא מתגעגעת לשידור חדשות. אני לא מתגעגעת לשידורים החיים, למתחים שכרוכים בזה, לצורך להיות מעודכן 24/7. לדעת לשאול את השאלות הנכונות. לא מתגעגעת לזה בכלל, ממש לא. אבל אני יודעת להסתכל בסוג של נוסטלגיה לפעמים. אני יודעת לנחש מה קורה עכשיו. לפי איזה סדר הם הולכים לבחור את האייטמים, כי אני יודעת לראות את זה".
הייתה תקופה שחזרת להגיש את תוכנית הבוקר בקשת. זה היה סיוט?
"כן. אני לא מבינה בכלל איך הם הצליחו אז לפתות אותי. תשמע, אני עשיתי 13 שנה בוקר בערוץ הראשון, וקמתי בארבע וחצי בבוקר. ואין לי יותר כוח לזה. וכשחזרתי לקשת, שאלתי את עצמי, למה אני עושה את זה לעצמי? והתענוג הגדול זה באמת לגלות שאתה יכול לעשות דברים לגמרי אחרים. זה שעבדת 40 שנה בטלוויזיה לא אומר שאת צריכה למות על כיסא מול מצלמה".
ואם אנחנו כבר נפתחים, מה תצביעי בבחירות?
"אני לא מסתירה, אני מרכז. כל חיי הצבעתי למפלגת העבודה. אני באה מבית מפא"יניקי, ונשארתי, זאת תפיסת העולם שלי. סוציאליסטית במפגיע. שלי יחימוביץ בשבילי הייתה פסגת השאיפות כמנהיגה. לצערי זה לא צלח. בכל שלוש המערכות הקודמות הצבעתי כמובן לבני גנץ. ואני מודה שאני עכשיו בהתלבטות מאוד קשה".
את התפרסמת בגיל מאוד צעיר, ובעידן אחר לגמרי. את יכולה לתאר את ההבדל.
תשמע. שום דבר בהווייתי המוקדמת לא יכול היה לצפות את השינוי הזה שחוויתי, את אבדן הפרטיות ואת העובדה שברגע אחד הפכתי לאיזשהו רכוש הציבור. ולכן, לא נעים להיזכר היום, הייתי כל כך לא נחמדה כשאנשים פנו אליי. לא הבנתי מה רוצים ממני. למה, למה פונים אליי? למה מדברים איתי, למה? למה באים להגיד לי אם אני נראית ככה או נראית אחרת? אני הייתי בשוק".
איך נראה אז הפרסום?
"אספר לך סיפור. כמה חודשים אחרי שהתחילה הטלוויזיה, הלכתי עם ההורים שלי לקולנוע פאר לסרט. זאת הייתה בעצם פעם ראשונה שממש יצאתי מאז שהכל התחיל, כי בתקופה ההיא הייתי בבוקר בגלי צה"ל, ואז נוסעת לטלוויזיה וחוזרת הביתה לישון. עבדתי כמו משוגעת. ואז במוצאי שבת הלכתי עם ההורים לסרט, וכשנכנסנו, בבת אחת כל הקולנוע הסתובב. כולם נעצו בי מבטים, ואני ברגע הראשון לא הבנתי למה. התחלתי לחפש מה, מה לא בסדר. ואותו דבר היה ביציאה מהסרט. ואז רצתי, נכנסתי למכונית של הוריי והתחלתי לבכות בכי תמרורים".
נשמע קצת עצוב.
"כן, כי באותו רגע נפלה בי ההבנה הזאת. והיום אני כל כך נהנית, אני בנאדם אחר לגמרי מהבחורה הצעירה הזאת".
אני מניח שכשפונים אליך היום, את נחמדה מאוד.
"סופר נחמדה. ואני מודה שאני נהנית מזה, אני מעריכה את זה. אני מעריכה את עצם העובדה שאנשים, יש להם רצון ועניין לשוחח איתי, להגיד משהו, לרצות להצטלם איתי. אני יכולה לראות את הבחורה הזאת בת ה-20 ואת האישה הזאת בת ה-71, ולראות את הדרך שהיא עשתה, ואת הכרת הטוב".
הבנתי שאני צריכה להיפרד, לסדר הכל
ולא שלא היו בחייה גם רגעים קשים. יום שני השבוע, בדירת הגג המטופחת שלה בהרצליה, דליה מזור מתראיינת ברדיו לרזי ברקאי. היא הסכימה להשתתף במבצע לעודד בני 50 ומעלה להיבדק לסרטן מעיים. היא מדברת ברהיטות, מי כמוה יודע איך לדבר ברדיו או בטלוויזיה, ומסבירה שכך ניצלו חייה. כשהיא מניחה את הטלפון, היא נאנחת רגע. "אני מעולם לא דברתי על הסרטן. לא הסתרתי כמובן, אבל לא היה לי צורך לעשות מזה עניין פומבי. כבר עברו שש שנים, אני בריאה. הכל בסדר. עכשיו ביקשו ממני להתגייס, אז זה כבר משהו אחר".
לדעתי איש לא יודע שהבראת מסרטן.
"שמע, אני לא מהמשתפים הגדולים. זה לא צניעות מזויפת, אני באמת לא חושבת שאני צריכה לשתף את כל העולם".
טוב אז זה הזמן לספר. איך פתאום גילית שיש לך סרטן? סתם הלכת בוקר אחד לבדיקת קולונוסקופיה?
"בלי להיכנס לפרטים, הייתה לי תחושה. הזמנתי בדיקה והלכתי. וזה היה מאוד... זה היה ככה בבומבה. ברגע שהתעוררתי מהבדיקה, הרופא אמר לי, אני נורא מצטער יש חסימה, וזה ממצא. ואני, כיוון שאני בנאדם מאוד פרקטי, ומסתכל למציאות בעיניים, אמרתי: 'אתה רוצה להגיד לי שיש לי סרטן?' הוא התחיל להתפתל, ובסוף אמר שכן. שלחו אותי מיד לבדוק אם יש גרורות, וכשהגיעו התוצאות, שאלתי את הרופא: 'אתה יכול להגיד לי כמה זמן נשאר לי לחיות?'".
אוי ואבוי.
"אני קצת קוקו. אני מיד מסדרת את הכול בתוך משבצת. הבנתי שאני צריכה להיפרד, לסדר הכל. ולא היה לי זמן בכלל לשאול את עצמי, האם אני באמת חייבת לגמור את החיים בגיל 65? המשכתי קדימה. רק ביום שבו חיכיתי לתוצאות בדיקת הגרורות, נתתי לעצמי ליפול ולבכות ולהגיד לעצמי, נגמרו חיי. מיד אחר כך נכנסתי לפן פרקטי".
זה מאוד מרשים.
"אני כזאת. פשוט נכנסתי לניתוח. למזלי לא היו אצלי שום גרורות, ואפשר היה בניתוח אחד לתקן הכל. לא הייתי צריכה כימותרפיה או הקרנות. וזהו, הייתי נקייה".
ואיזה תובנות היו לך?
"אני לא יכולה להגיד לך שהיו לי תובנות. הייתה לי התמודדות מול המחשבה שיש מצב שחיי יסתיימו. שאלתי את עצמי האם את מסוגלת לעמוד מול זה ולהגיד 'אוקיי, זה מה שהולך לקרות' ואת מוכנה להיפרד".
מי שמר עליך בתקופה הזאת?
"אני. אני עושה הכל לבד. גם כשאני הולכת לכל מיני הליכים או דברים כאלה, אני לא לוקחת איתי אף אחד. פעם עברתי כריתת כיס מרה. נסעתי לי לאסותא לבד עם האוטו, החניתי למטה, עליתי, עברתי ניתוח. 24 שעות אחר כך נהגתי חזרה הביתה".
זה קיצוני.
"כן, יש לי חברה אחת טובה שאומרת שאני דפוקה בשכל".
בצדק, בשביל מה יש לך שני בנים.
"אני נורא לא אוהבת להוציא אותם מתוך מסלול חייהם. שני הבנים שלי נורא עסוקים. החיים שלהם מלאים בטירוף, ואני לא מרגישה שהם חייבים לי. תראה, כשהלכתי לניתוח הסרטן ואמרתי להם, לא לבוא, הם שניהם עשו לי אצבע משולשת, ואמרו שאין מצב. אני הייתי צריכה להיות שם בחמש בבוקר, אז כמובן שהם התייצבו שם והם היו שם, והם החזיקו לי את היד כשלקחו אותי לתוך חדר הניתוח והכול. אבל אני לא אוהבת להטריח. זה משהו נורא עמוק אצלי".
מה, התחושה הזאת שאתה יכול וצריך לדאוג לעצמך או שאתה לבד בעולם?
"אז אני אגיד לך, בסופו של דבר אתה לבד בעולם. העניין הזה של המסביב, זה סוג של אשליה. כי קודם כל, הדברים נמצאים בשינוי מתמיד. ומה שנדמה לך שזה מעתה ועד עולם, לרגע פתאום יכול להיעלם מחייך, נכון? אז, אני בכלל מאמינה שהשינוי הוא הקבוע היחיד בחיינו. זה לא אני המצאתי, אבל זו תובנה משמעותית שהגעתי אליה".
מתי?
"בגיל מבוגר יחסית. אני חושבת שכשהייתי הרבה יותר צעירה, כשדברים הסתדרו נהדר, הייתי משוכנעת שהכול זה מעתה ועד עולם. אבל אז תמיד בא השינוי, המכה, וההכרה שהטוב הזה לא יהיה פה תמיד. אז זה לקח לי הרבה שנים להבין, שאנחנו חייבים להסתגל כל הזמן לשינויים בחיים".
כנראה שיש לאהבה תאריך תפוגה
רגע, את מאמינה באהבה?
"אני מאוד מאמינה באהבה. אבל אם פעם חשבתי שאהבה זה לנצח, היום אני הרבה יותר מודעת לעובדה שכנראה יש לה תאריך תפוגה. זה מניסיון חיי. אני לא יכולה להגיד לגבי אנשים אחרים".
אני פעם חשבתי שבן זוג זה טוב לעשור, שצריך להחליף, לרענן. לא הצליח לי, אבל זאת הייתה דעתי.
"בעיניי זאת לא בחירה. זה לא מתוך החלטה. נסיבות חיי הספציפיות הובילו לזה שנישואיי הסתיימו. נסיבות חיי הובילו לזה שנישואיי לא שרדו. אבל זה לא מתוך רצון. יש לי חברים שאני רואה אצלם נישואים נפלאים של הרבה מאוד שנים, אני חושבת שזה נהדר".
וכשזה קרה בפעם הראשונה, תחושת הכישלון הייתה גדולה?
"לא. כי זה היה בעקבות העובדה שנפטרה בתי. היא נפטרה בגיל שנה וחצי ממחלה גנטית רק של יהודים, רק אצל אשכנזים יוצאי מזרח אירופה".
שזאת הטראומה הכי קשה בחיים, לא?
"תשמע, אני אומרת לך שהחיים לא מכינים אותך לזה אף פעם. הייתי בת 25, וזאת הייתה ההלוויה הראשונה שהייתי בה. של בתי. המכות של החיים תמיד בלתי צפויות. הרי אתה לא מתכונן, אתה לא יודע שהולך לנחות עליך.
זה משהו שמתקהה עם השנים?
"זה מתקהה ודאי, אחרת לא היינו יכולים להמשיך לחיות. אבל זה אף פעם לא באמת נעלם. דווקא מכיוון שאני טיפוס מאוד פסימי, אני מלמדת את עצמי ליהנות ממה שיש. אני לא מאלה שקמים כל בוקר עם צליל מנדולינה בלב ואומרים 'אה השמש זורחת, הכול נהדר, החיים נפלאים'. אני לא. ואני כל השנים מלמדת את עצמי לשנות את נקודת המבט. לפחות להשתדל. אז, יש לי שני בנים נהדרים שאני מתה עליהם, ויש לי שני נכדים שאני מצליחה להיות להם סוף סוף סבתא טובה ועוד נכדה בדרך. מה עוד אני צריכה לבקש?".
בתקופת האימהות עבדת לדעתך קשה מדי? יש לך רגשות אשמה?
"יש לי רגשות אשמה בכל כיוון. לשני הכיוונים. היו לי רגשות אשמה כלפי ילדיי, שאני לא נמצאתי הרבה פעמים בבקרים, או בשבתות. אולי 20 שנה עבדתי ב'רואים עולם' עם יעקב אחימאיר וערכתי מהדורות מהצהרים, בשלוש כבר הייתי בירושלים והייתי חוזרת במוצאי שבת ב-12 בלילה. מצד שני היו לי גם רגשות אשמה כלפי העבודה, כי אמרתי לעצמי הייתי יכולה לעשות הרבה יותר ואני לא. אני תמיד אמרתי אני לא אעשה עוד דברים, כי אני גם חייבת להיות בבית. האיזון היה לי מאוד קשה".
זאת דילמה שמגיעה למילה הזאת, פמיניסטית.
"נכון. ואני חושבת שיש משמעות מאוד גדולה לבית בעניין הזה, עד כמה הבית תומך בך. אם הבעל מאוד תומך, מעריך, רוצה שתתפתחי ותעשי, אומר לך, לכי על זה, אל תדאגי, אני פה, לעזור".
מה בעצם את אומרת?
"אני לא רוצה לפתוח את זה. מי שהיה אז בעלי, הוא אבא של הילדים שלי, ואנחנו ביחסים בסדר גמור. אבל אני מסתכלת היום על כל הבחורות הנהדרות שבעיניי קודם כל זה דור שהוא עולה על הדור שלנו אלף מונים. כל הנשים שמובילות מהדורות ופרשניות למיניהן. כולן, מאוד אינטליגנטיות, מאוד בעלות ידע. כולן יפהפיות ונהדרות. יש להן הכול. וכנראה שיש גם בית תומך. כי אני רואה שלכולן יש ילדים, כולן ילדו במהלך השנים האלה שהן מופיעות על המסך, והן שם כל הזמן. זאת אומרת, שיש עזרה ויש תמיכה. וככה צריך. לנו זה לא היה".
הטרדות היו חלק מהחיים
בואי נדבר על מי טו בתקופת רשות השידור.
"זאת הייתה התמודדות. זה היה חלק מהחיים. זה היה. אבל אני החלטתי כבר מזמן שאני לא מגלה שמות. אנחנו מדברים על אנשים שאני מניחה שעברו את ה-80. יש כאלה שכבר לא חיים. אבל זה היה. היו מחבקים לא לעניין, לוחשים באוזן 'מה הייתי עושה לך', כאלה. דברים שלא עוברים היום".
ואיך התמודדת עם זה?
"השתדלתי בהומור. הייתי עושה מזה בדיחה. הייתי מקטינה את עצמי, אומרת: מה אני מעניינת אותך? עזוב... משתעשעת עם זה ברמה של לא לוקחת את זה ברצינות".
נשמע לא טוב.
"אבל ככה זה היה. לא היה למי להתלונן. לא היה מה לעשות עם זה. מי בכלל הבין אז שיש לזה שם, הטרדה מינית!".
דיברתן אבל ביניכן? את המגישות האחרות?
"לא. כל אחת התמודדה עם זה לבד. קודם כל אני לא יודעת אם כולנו הבנו שכולנו כנראה חוות את אותו דבר. אני אמרתי לעצמי שזה המצב ואני צריכה להתמודד. אני רוצה להזכיר לך שהחוק למניעת הטרדה מינית חוקק בשנת 1998 ואני עבדתי בטלוויזיה משנת 1970, זאת אומרת כמעט 30 שנה".
יש בארסנל שלך סיפורים קשים?
"אני לא אדבר על זה. זה ממש נראה לי מגוחך שבגיל 71 אני אתחיל להגיד מי הטריד אותי בגיל 25. כל ההתייחסות אלינו הייתה שוביניסטית, כולל בעבודה עצמה. לא התייחסו אלינו כאל בעלות יכולת תרומה אמיתית, אני חושבת שזו תמונת מראה של החברה הישראלית באותה תקופה. זה היה ככה בכל מקום עבודה".
וכולם הטרידו?
"לא, לא, לא. חלילה. לא כולם הטרידו. גם לא חצי. זה גם עניין של תרבות וחינוך. איש כמו דני פאר המנוח, שהיה איש עדין, עם תרבות, מעולם לא הייתי מוטרדת לידו או ברמה של לדאוג. וכמוהו היו עוד אנשים כאלה, שבאמת באו עם חינוך ותרבות".
והיו כבר אז גברים שהיו אומרים לגברים אחרים "זה לא הגיוני מה שאתה עושה"?
"לא. דבר כה לא שמעתי. לא, לא. זה פשוט היה נהוג בחבר'ה".
אני מנסה שתספרי לי משהו ספציפי בכל זאת.
"תראה, לא עברתי חלילה אונס או דברים כאלה. היה מקרה של מישהו שהיה עובר מולי במסדרון באופן קבוע בימים קבועים, כשאני עשיתי חדשות והוא הגיש תוכנית. תמיד נתקלתי בו בדרך לחדר האיפור, והוא תמיד היה תופס אותי ומחבק אותי ולוחש לי באוזן, ומציע לי הצעות ואומר לי כמה נהדר יהיה לי אם אני אענה לו. תמיד ידעתי שיש יום אחד כזה שסביר להניח שאני אתקל ואני צריכה לגייס את כוחות הנפש שלי".
נשמע זוועה.
"כן, אבל, אני חושבת שיש פה עוד משהו אחד גם ביכולת העמידה של כל אישה כפרט. זאת אומרת, את התפיסה שלה את הדברים. תיקח סיפור אחד, ושתי נשים. אוקיי? אישה אחת תגיד 'אוקיי, זה היה לא נעים', והיא תשכח מזה ותלך הלאה. והשנייה תחווה את זה כטראומה מאוד קשה, ותזכור את זה כל חייה. אני חושבת שיש גם עניין של מבנה אישיות".
אז את אומרת שאת למזלך חווית את זה יחסית בקלות.
"יחסית כן, אני חושבת. אני לא סוחבת טראומות שאני לא יכולה להתמודד איתן או שאני חייבת היום לספר אותן. אנחנו מדברים על זה בגלל שאתה רוצה לדבר על זה".
נוח לי שאני לא צריכה לחלוק
השבוע דליה מזור ישבה שוב עם חברה בבית קפה. היא חוזרת עכשיו לאהבה הגדולה שלה, לשחק טניס. וכבר מתחילה לחשוב על הטיול הגדול הבא לחו"ל. מאז שיצאה לפנסיה היא נוסעת כמעט מדי שנה למקומות אקזוטיים. היא הגיעה עם חברות עד ארץ האש בדרום ארגנטינה, וגם לקירגיזסטן שם למדה גם להיות נהגת שטח. "אני די טובה בזה", היא מגלה בהנאה. וגם אין לה בעיה להישאר בבית. מה אגיד, היא אישה מעוררת השראה. יש בה איזו שלוה פנימית, לצד תפיסה בריאה ומאוזנת של המציאות. כשמצרפים לזה את התבונה, הניסיון הרב, והיופי החיצוני, אין מנוס מלקבוע, היא שידוך מושלם.
את בזוגיות?
"לא, לא. כבר הרבה זמן".
וטוב לך ככה?
"יש יתרונות וחסרונות בכל דבר בחיים. בגיל מסוים הפרטיות הופכת להיות מאוד חשובה. נוח לי ונעים לי שאני לא צריכה לחלוק, שהכול כאן בבית בהתאם לרצונותיי. מצד שני את מרגישה בחסך כשאת רוצה ללכת לפילהרמונית, לתיאטרון. או נניח טיול לחו"ל. כשיש לך בן זוג אז אתה יכול להחליט ספונטנית, וכשאתה לבד אתה צריך להתחיל לארגן לך חברה, חברות, קבוצה, זה עושה את הדברים יותר מסובכים. מעבר לזה ברור שבאופן עקרוני, הרבה יותר נעים שיש לך מישהו שאתה מרגיש שנורא אכפת לו ממך. אני לא צריכה להגיד לך שאהבה זה דבר נהדר".
אז מה עושים?
"תראה, אני לא מנסה באתרים. יש לי חברות שכן עושות את זה. שיוצאות לדייטים דרך האתרים, אני לא עושה את זה. אבל אני עדיין מחכה שאיכשהו זה יקרה ואני אכיר. זה לא חלילה שאני נמצאת בחשיבה הפנימית שסיימתי. בטח שהייתי רוצה. הייתי שמחה אם הייתי מתאהבת במישהו והוא היה מתאהב בי חזרה. מה יותר נהדר מזה?".