מכל הטרנדים שמציפים את הרשתות החברתיות, מסרים של אהבה עצמית ודימוי גוף חיובי – עם או בלי המלצות על הדרך הקצרה אל היעדים האלה – הם מהנפוצים והחמים ביותר. גם עמוד האינסטגרם של מעין לוי נראה במבט ראשון כמו יישור קו עם המסר הנכון לעכשיו, שמפורסמות ממנה ומקצועיות ממנה מקדמות עם עצות בסגנון "תאהבי את עצמך ואת סימני המתיחה שלך". לוי לא מכחישה שאינה אשת מקצוע בתחום – "אני לא מטפלת ולא נותנת עצות", היא מבהירה – אבל היא גם מדגישה מיד את המקום שבו היא נבדלת ממשפיעניות אחרות: "אהבה עצמית זה לא טרנד אצלי. זאת שפה קדומה שאני הולכת איתה בעולם, כי היא הצילה אותי".
הצילה ממה?
"הייתי ילדה לא מקובלת. אם לא היה לי את עצמי, הייתי מתקיימת בג'ונגל עם ילדים שמציקים לי ומחרימים אותי. אז כן, כולן מדברות על אהבה עצמית ודימוי גוף ויש כאלה שעושות את זה מהמם, אבל זה לא יכול להיות מסר שטוח. זה לא יכול להיות רק 'תלכי בביטחון ותהיי מלכה'. יש באינסטגרם הרבה נשים שמתעסקות בדימוי גוף חיובי, אבל מיושרות לאידיאל היופי ואולי סובלות בעצמן מדימוי גוף נמוך, והן אומרות לך לספור כמה צעדים הלכת או כמה קשיו שמת בשייק שלך. אלה מסרים סותרים, וזאת אחת הבעיות הכי קשות ומסוכנות ברשת. לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי זה הרבה יותר מורכב, זה מסע דינמי".
מה בעינייך מייחד אותך בשוק הרווי באמירות מהסוג הזה?
"שאני לא מפחדת להביא את המורכבת של הדבר הזה. כלומר, יש ימים שאני מסתכלת על עצמי במראה ואומרת, 'יואו, איזה באסה, בא לי ציצי אחר, בא לי גוף אחר'. היכולת שלי לא להיכנס למערבולת ביום כזה, שיהיו לי כלים להחזיק את הרגשות המורכבים האלה כלפי עצמי ולא ישר ללכת לאכול חסה – זאת אהבה עצמית. זה לא מסע כומתה שבסופו אני אוהבת את עצמי: אהבה עצמית זה קודם כל לקבל את עצמי, על סך כל חלקיי. גם החלקים הכואבים והמורכבים וגם המדהימים".
את אוהבת את עצמך?
"בחרתי לחיות בטוב עם עצמי, ואני מאוד אוהבת את מי שבחרתי להיות. אבל חשוב לי להגיד שאהבה זה דבר מורכב ומשתנה, ויש ימים שאני פחות אוהבת את עצמי. אבל גם אז אני יכולה להגיד תודה לגוף שלי על זה שהוא מתפקד, נכון? אני יכולה, אז אני עושה את זה. גם אם זו לא אהבה עצמית בתצורה הטהורה שלה".
זה היה כמו לצאת מהארון כשמנה
למרות תפקידי המשחק שלה (למשל ב"בני ערובה" ו"מייקל" בטלוויזיה, או ב"בגדי המלך" ו"זה שחוטף סטירות" בתיאטרון) צמחה לוי בת ה-34 כמשפיענית מתוך האינסטגרם, לא מהבמה. ברשת היא הפכה ליוצרת תוכן חדה, קולחת, מצחיקה – ושמנה, שם תואר שהוא כיום חלק בלתי נפרד מהפרסונה הציבורית שלה ומההרצאה שלה, "תופסת מקום". אבל לא תמיד זה היה ככה.
היא פרצה לתודעה עם הקורונה. עד אז הייתה לוי – ילידת קיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל – שחקנית ומלצרית שמחכה לאודישן שישנה את חייה, עם 700 עוקבות ועוקבים באינסטגרם. למרות התנגדות שהביעה אמה, בין הסגרים היא החליטה להעלות תמונה חשופה ראשונה. "זה היה כמו לצאת מהארון כשמנה", היא אומרת.
אבל מבנה גוף זה משהו שרואים, לפעמים הדבר הראשון שמבחינים בו.
"נכון, ואולי קצת מטופש לומר את זה ככה, אבל עד אז הייתי שמנה שמדברת אך ורק על כמה היא צריכה להיות רזה. זה היה הנתיב היחיד שבו הצלחתי לדבר על השומן שלי, רק דרך שיחה על דיאטות או התנצלויות. באינסטגרם שמתי את עצמי כמו שאני, סתם כדי לראות מה קורה. ממש לא חשבתי שאני אהיה משפיענית".
איך הופכים ממישהי שמצטלמת לאינסטגרם למישהי שמוכרת כרטיסים להרצאות?
"כשההד גדל ונוצרה קהילה, הרגשתי שאני רוצה לפגוש את הבנות האלה שאני מדברת איתן כל יום. הרגשתי גם שאני רוצה להעביר מסר תלת-ממדי, ואני שחקנית, אז רציתי ליצור לעצמי במה ולספר את הסיפור שלי מההתחלה ועד הסוף. הרבה דלתות נסגרו לי בחיים בגלל שאני שמנה, בעיקר בעולם המשחק, אבל ככה גם התפתחה היכולת שלי לספר איך הפסקתי להתנצל על מי שאני והפכתי להיות אחת כזו ש'תופסת מקום'. זה סיפור על ילדה, נערה, אישה, חיילת, סטודנטית, שבכל פעם הייתה צריכה ללמד את עצמה ללכת בין הדלתות שנסגרו לה. הרי גם הנשים שבאות אליי הן נשים עם חלום גדול, חלום שחלק ממנו הוא היכולת לבקש העלאת שכר או לשים גבול לגבר שאת יוצאת איתו".
את מעבירה גם סדנאות. התייעצת עם גורם מקצועי?
"סדנאות אני מעבירה כבר המון שנים. אני מדריכה ואני עובדת עם ויצו, אני שחקנית ולימדתי משחק. יש לי כלים להעביר את הסדנה, מה גם שהיא לא טיפולית: היא חווייתית. היא נועדה לפתוח את הרגש".
לא מתלווה לזה תחושת אחריות? הרבה נשים שצריכות עזרה מוצאות את עצמן איתך בחדר, ואת לא מוסמכת להעניק עזרה מקצועית.
"אני אומרת בתחילת הסדנה, 'כאן אין עצות'. אנחנו משתפות ואומרות תודה על השיתוף. זה כתוב להן בבירור, שחור על גבי לבן. אין שום סיכוי שאתן עצה ואחשוב בטעות שאני מטפלת במישהי, כי הנזק הפוטנציאלי הוא בלתי נתפס. יש הרבה חלטורות בתחום הזה, ריטריטים, מרחבים מאפשרים – זה עולם כל כך פרוץ. אני אקסטרה-נזהרת ואקסטרה-מחדדת לבנות, זה לא טיפול. אם צף לכן משהו שאתן רוצות לטפל בו, זה רק עם אנשי מקצוע".
מה אם מישהי בכל זאת פונה אלייך ומבקשת עזרה?
"בסדנה זה לא אישיו, אבל באינסטגרם זה קורה כל הזמן. בהתחלה זה היה מפחיד, נגיד מישהי פונה אליי וכותבת לי, 'אני חייבת את העזרה שלך, אני מקיאה, יש לי הפרעות אכילה'. הייתי כותבת מגילות ומנסה לעזור כי הייתי נורא תמימה לגבי זה, לא הבנתי עד הסוף כמה נזק אני עלולה לעשות. לאחרונה אספתי רשימה של דיאטניות, מטפלות בהפרעות אכילה, ואני מפנה ישירות אליהן. גם בהרצאה יש לי קטע על יציאה ממעגל הדיאטות, והוא מאושר על ידי אנשי מקצוע. אבל כל מי שפונה אליי היום לעזרה – אין מצב שתקבל אותה. אני אפנה לאנשי מקצוע".
קיווינו שזה סרטן
אם לוי קשובה למצוקות של אחרים, הרי שהיה לה ממי ללמוד את האומנות העדינה הזו. אביה, צביקה לוי ז"ל, זכה בחייו לכינוי "אבי החיילים הבודדים"; בשנת 2017 הוא זכה בפרס ישראל על פעילותו למען אלפי חיילים כאלה – יוצאי עיירות פיתוח שהתגייסו בעזרתו למרות שקיבלו פטור, חיילים חסרי אמצעים ובני משפחות שכולות. לוי האב נרתם לנושא לאחר שאיבד את בתו עופרי, האחות שמעין מעולם לא הכירה, שהייתה בת שבעה חודשים בלבד כשבא המוות בעריסה.
"מתוך משבר התמודדות עם האובדן של אחותי, אבא התחיל ללכת לחלק חבילות לחיילים ולאט-לאט זה הפך למפעל חייו. לגדול איתו היה לגדול עם אבא של עוד המון חיילים וחיילות", מספרת לוי. "בתור ילדה אהבתי לנסוע איתו ולחלק חבילות, התייחסו אליו כל כך יפה. הוא היה אדם חסר פחד וחסר מעצורים, אחד שדופק על דלתות שאי אפשר לדפוק עליהן רק כדי לעזור".
את אמה של מעין, נעמי, הכיר לוי בקיבוץ יפעת, שהוא היה אחד ממקימיו. הם התחתנו ב-1974 והביאו לעולם חמישה ילדים; לאחר הטרגדיה של עופרי, ב-1981, נותרו ארבעה – אבל אז באו מאות אחרים ("בבית היו תמיד חיילים מאומצים, גם בארוחות. בהתחלה אמא עוד הייתה מתעצבנת").
הסיפור המשפחתי השתנה בחדות לפני כשבע שנים. "הייתי בשנה א' בבית ספר למשחק, בת 27, כשאבא התחיל לסבול מכאבי גב", מספרת לוי. "הוא ואמא היו בהמון בדיקות ובסופו של דבר היו שתי אפשרויות, ALS (טרשת אמיוטרופית צדית, מחלת ניוון שרירים סופנית – מ"מ) או סרטן. קיווינו שזה סרטן, אבל אחרי סדרה ארוכה של בדיקות התבשרנו שזה ALS".
איך זה השפיע עלייך?
"הייתי צריכה לבחור בין הבית ללימודים, ואמא אמרה לי, 'תמשיכי כרגיל, הכל בסדר'. כל חודש הייתי מגיעה מבאר שבע לבקר בקיבוץ ורואה עוד הידרדרות ועוד הידרדרות. מאוד מהר הוא הפך למונשם, והבית שלנו הפך בתוך כמה חודשים למחלקה – שלושה מטפלים, זונדה, צינור הנשמה. אבל אנחנו משפחה נורא שמחה, אז נשארנו שמחים גם בשלוש השנים שהוא היה חולה".
איך משמרים את השמחה במצב כזה?
"אבא קיבל ביקורים ואהבה על בסיס יומי, כל החיילים באו לבקר אותו. כולם. והיה גם פרס ישראל שהוא כל כך רצה לקבל. הוא הספיק לקצור את הפירות, זכה לקבל בחזרה המון מאהבה שהוא נתן. לפני שביטוח לאומי הכיר בו כסיעודי, החברים שלו נרתמו ועזרו נורא, אפילו קנו לו אוטו עם רמפה".
בשנת 2018 נפטר האב מהמחלה. "לא הצלחתי להתמודד עם זה שהוא מת, עשיתי ניתוק רגשי", אומרת לוי. "זה שובר את הלב, עצוב, נורא. זה יכאב לכל החיים. אובדן הוא דינמי ומזדחל, את לא יודעת באיזה רגע זה יגיע לך. אין לחור הזה מילוי וצריך ללמוד לחיות עם החוסר הזה".
עוד לפני מותו של אביה, הזיכרונות של לוי מהקיבוץ שסייע לייסד היו מורכבים בלשון המעטה. "הרגשתי לא שייכת", היא אומרת. כשהייתה ילדה, הוריה איחלו לה רק שתהיה "רגילה", שהילדים יפסיקו להציק לה בשל משקלה. למרות הכוונות הטובות, חוסר המודעות שאפיין את דור ההורים ההוא הביא אותה לידיהם של דיאטנים מוסמכים – והרחק מהטיפול הנפשי והרגשי שהייתה זקוקה לו.
"יש בקיבוץ מחסן תחפושות שכל הילדים היו הולכים אליו בפורים, ואני הייתי מתחפשת לא לפי מה שרציתי, אלא לפי מה שעלה עליי", מספרת לוי. "זה הדיר אותי אפילו בלי קשר להצקות של הילדים. כל הילדות הרזות יכלו לבחור את התחפושות שלהן, ואני כזה, 'טוב, מה עולה עליי? אסתר המלכה? סבבה'".
סבלת בשנים ההן מהפרעות אכילה?
"כן. הן התפתחו אצלי מתוך איסורים, מתוך המיתוג של אוכל רע ואוכל טוב. תחשבי מה זה עושה לילדה רגישה מלכתחילה כשאומרים לה שמגיעה לה מנה מיוחדת בסוף השבוע כי היא התנהגה כמו שצריך במהלך השבוע. זה נשאר איתי".
מה נשאר ספציפית?
"בתור ילדה הייתי לוקחת את האוכל שלי ואוכלת אותו בשירותים, לא ידעתי שמותר שיראו אותי אוכלת".
דיברת על זה פעם עם איש מקצוע?
"הפעם הראשונה שפגשתי מטפלת בהפרעות אכילה הייתה לפני שנתיים. ידעתי כל החיים שיש לי עניין עם אוכל, אבל רק כשהגעתי לפסיכולוגית הנוכחית שלי קיבלתי אבחנה. היום אני אישה מאוד מטופלת, לא רק אצל הפסיכולוגית אלא גם אצל מטפלת בהפרעות אכילה, כי אני מחלימה משני סוגים של הפרעות. לא משנה כמה מסרים נפלאים יש באינסטגרם, הם לא תחליף לטיפול".
חשבת להיות מטפלת בעצמך?
"אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה, אבל יש לי רתיעה מהעולמות האלה. אני נראית מאדר פאקר, אבל אני אישה רגישה שמאוד לוקחת על עצמה. אני מפחדת שלא אדע לשמור על עצמי בעולמות הטיפול".
אני לא אהיה שוב בדיאטה בחיים שלי
שנים הייתה לוי במעגל אין-סופי של דיאטות, עד שהבינה שהן לא תורמות דבר לבריאותה הנפשית והפיזית. להפך. "אני שמנה היום כי עשיתי עשרות דיאטות", היא אומרת. "אני לא דיאטנית, אבל דיאטה זה דבר משמין. זה קונספט שנכשלנו בו כאנשים".
ואיך יוצאים מזה?
"קשה מאוד לשחרר דפוסי דיאטה, אבל הבנתי שאני חייבת, ושהטיפול אצלי כרגע הוא בעיקר בראש. אני עסוקה בללמוד לשים את האוכל במקום טוב, מקום של סדר עדיפות".
תסבירי.
"חלק מההפרעה מתבטא אצלי בזה שאני יכולה גם לא לאכול יום שלם וכאילו 'לשכוח' מהאוכל. אולי מוזר לשמוע את זה, אבל יש הרבה שמנים שלא אוכלים. אני שמנה היום לא כי אני יושבת ובולסת מהבוקר עד הערב, המשקל הזה הוא עוד דברים. לא רק אוכל. יש לי מטענים כבדים שאני סוחבת על עצמי".
היית רוצה לרדת במשקל?
"זאת שאלה שמעסיקה אותי. הפשט זה כן, אין לי בעיה להגיד את זה. המורכבות היא שעבורי, להיות בדיאטה בא עם מחיר מאוד גדול, ואני לא אהיה שוב בדיאטה בחיים שלי. אם הייתה גלולת קסם – ברור שהייתי לוקחת, ברור. לא נוח להיות שמנה. מזיעים, ולמצוא בגדים... אבל אני נמצאת במקום שבו לא אשנה את עצמי כדי לאהוב את עצמי. מה אני כן מוכנה לעשות? לא יודעת".
מעניין לשמוע גורו של בודי-פוזיטיב מודה שהיא הייתה לוקחת את גלולת הקסם.
"דווקא בגלל שיש לי אחריות, אני מחויבת להביא את המורכבות הזאת. אני לא רוצה לשים טפט ולהגיד 'ככה אני'. בהתחלה זה היה ככה, וזה מה שהתאים לי: 'אהבה עצמית ולא לפנות אליי בבקשה'. היום המסר מורכב יותר, כי השתניתי. הייתי חייבת לעבור דרך זה. לתפוס מקום זה גם להעז להשתנות בתוך המסרים של עצמך, ובואי – להיות שמנה זה אישיו. אני נכנסת לחדר כאישה שמנה, זה כל הזמן משתקף. כשאני הולכת לרופא, כשאני רוצה לקנות בגדים, כשאני יוצאת לדייט. כמה משקל אני שמה על זה? החלטה שלי. אבל זה שאני אישה שמנה – זה קיים".
אם כבר הזכרת דייטים, מה עם זוגיות?
"אני חושבת ששומן מפחיד אנשים".
מפחיד בחדרי חדרים או בארוחות משפחתיות?
"'בארוחות משפחתיות', אהבתי. אנחנו חיים במדינה מלאה בדעות קדומות על הרבה דברים, למשל ששמנה זה לא בריא. ששמנה זה עצלנית. אני רואה הרבה זוגות בטיקטוק, בחורה שמנה ובחור רזה, אבל הם לא בארץ. בארץ זה כזה, 'מה, לא הצלחת להשיג כוסית?'. ועזבי מערכת יחסים, זה גם לא פשוט לצאת לדייטים. לכן אני באמת לא עושה את זה, אבל זה גם עליי, ומבחינתי זה לא בגלל השומן שלי. יש לי קושי להיראות, להיחשף, האופציה שאולי יפגעו בי קשה לי". 
את באפליקציות?
"לא, מחקתי אותן כי לא היו לי מאצ'ים. היו שם כל התמונות שלי וגם לינק לאינסטגרם, ופשוט לא היו התאמות. אנשים אומרים לי שזה סינון מעולה, אבל אין מי שיסתנן".
מה את מאחלת לעצמך בהקשר הזה?
"אני רוצה להכיר בחיים האמיתיים. לגבי הבחור שיזכה בי ואני בו, הוא יצטרך ללמוד להיות איתי. השומן שלי זה הדבר הכי פחות מעניין, הכי שולי. אני בן אדם סופר-רגיש, עם אמוציות ותשוקות, ויש לי חלומות גדולים ודרמה ושתי חתולות בלי שיער. עם זה צריך להתמודד. זה שאני שמנה? בואי".
צילום: רותם לבל | סטיילינג: אסף דויטש | שיער ואיפור: אלי חורי | הפקה: טל פוליטי