"אי אפשר לקרוא לזה חופשת לידה", אומרת ורד פלדמן, חודשיים לאחר לידת בתה השנייה, אליס, בעודה מתמרנת בין הנקה, שתיית קפה, והרהור בארוחת הערב שצריך תכף להכין לאיזבל, האחות הבכורה בת השלוש. "אחרי הלידה הראשונה את נכנסת לבועה, אבל עם הילדה השנייה זה אחרת. שבועיים אחרי שיצאתי מבית החולים חזרתי לעניינים, זו לא באמת חופשה".
יותר קשה לך מהפעם הקודמת?
"האמת היא שזה יותר כיף, כי את בטריפ של אהבה, בלי החרדות ובלי הספקות של האם אני אשרוד את זה. בפעם הראשונה פחדתי מהאימהות, פחדים קלאסיים של איבוד קריירה, איבוד חופש. הפחד במקצוע הזה לצאת מהמעגל הוא מאוד גדול, אבל הוא בסוף מפגר. בשלב מסוים את מבינה שלא רק שכל ילד יש לו את הברכה שלו, זה גם מרחיב את היכולות שלך. שואלים אותי אם חזרתי לעצמי אחרי ההיריון, וזה מצחיק אותי. למה, לא הייתי עצמי? אולי נעים לי שהגוף שלי השתנה?"
לא יודעת מה זה "עצמך", אבל את די מושלמת.
"תודה. קשה לי עם מחמאות, זה אחד הדברים שאני צריכה לעבוד עליו".
היא לא משקרת. פלדמן (34) באמת לא מגיבה הכי טוב למחמאות. כשאני מספרת לה שהמוניטין שלה בתעשייה הוא של אדם נחמד ונוח, היא מיד מתכווצת בכיסא ושואלת בחזרה - מה זה נחמדה? נחמדה מדי? זה אומר שאני וותרנית? זה טוב או רע? כנראה שמספיק טוב כדי שפלדמן תמשיך להופיע על המסך שלנו, עשור אחרי שניהלה רומן מתוק עם יוסף סוויד ב"אלופה". בהמשך כיכבה הבוגרת המוכשרת של יורם לווינשטיין גם ב"אולי הפעם" ו"האקס המיתולוגי". ראינו אותה גם ב"שביתה" של רני בלייר וב"החממה", וכעת היא קצת קומית, והרבה לסבית, בסדרה החדשה "שוטר הטוב" (שבת ב-21:00 בערוץ yes Comedy HD וב-VOD), שם היא עוזבת את יובל סמו בשביל אנה דוברובצקי. "איזו אישה!", היא מספרת על הסצנות שלהן יחד, "אני לגמרי יכולה להתאהב באישה כזו גם בחיים. בסוף זה הבן אדם, לא גבר או אישה".
איך היה לצלם את "השוטר הטוב" בהריון?
"היו הרבה בחילות. אני רק בחודש רביעי שם, אז לא רואים כלום, אבל ההריונות שלי באמת קשים. אחד המשפטים הכי מעצבנים בעיני זה שהריון זה לא מחלה. וואלה, סליחה, זה מאוד דומה למחלה. התעשייה הזו מעוותת, מצפים שעד סוף ההיריון תתפקדי פיקס וגם דקה אחרי כבר תהיי בדיוק אותו דבר. זה לא עובד ככה".
לא לוקחת את אבא כמובן מאליו
אם יש משהו שהיא אוהבת עוד פחות ממחמאות - אלה רחמים. תוצאה של חיים סוערים למדי, שהגיעו לשיא עצוב במות אמה, הבמאית בילהה פלדמן, שגידלה אותה לבד ונפטרה לפני ארבע שנים, לא לפני שלימדה אותה שאפילו סרטן אכזרי הוא לא סיבה להתמסכן. "כשאמא שלי חלתה אמרו לי שזה לא מגיע לה, אבל היא בכלל לא הסתכלה על הדברים ככה. היא לא שאלה 'למה זה קרה לי?' היא אמרה - זה הסיפור שלי, ועכשיו מה אני עושה איתו?"
איך את התמודדת עם המחלה שלה?
"לא ריחמתי על עצמי. אבל התאבלתי יותר ממנה. זה בסדר כי מישהו צריך לתפוס את התפקיד הזה, אבל בכל זאת לא השתמשתי בשאלות כמו 'למה זה מגיע לנו' או 'האם מישהו מעניש אותנו'. לא רציתי שתדבק בי התווית הזו של היתמות. יש לי אלרגיה לרחמים. אני מזהה את זה מהמבט הזה מהשבעה, מבט שאנשים מרחמים עלייך. אני לא יכולה לראות אותו יותר".
אבל זה באמת מכעיס. אמך הייתה הכי קרובה אלייך, והיא לא כאן לראות אותך אמא בעצמך.
"אני באמת כועסת, אבל על מי? על מה? אין על מה. אני מרגישה שהיא עדיין כאן, ואני מתייעצת איתה בנושאים של אמהות, יודעת שהיא הייתה מעודדת אותי ללכת עם הבטן שלי, תמיד. רק לקראת הסוף שלה, בבית החולים, התעורר לי הצורך להיות אמא. זה מין דגדוגים כאלה. אמרתי לה שיש מצב שאני מתחילה לרצות והיא חייכה ואמרה 'יאללה, לכי על זה'. היא שמחה על התיקון שאני עושה"
חתיכת תיקון. בשנה שעברה נחשפה פלדמן בתקשורת כשלצדה ד"ר קובי אסף, מורה למשחק ושפת גוף ב"ניסן נתיב", ומי שגילה רק זמן קצר קודם לכן כי הוא בעצם אבא שלה. גם הטלנובלות שהשתתפה בהן לא היו מספיק דרמטיות כדי להכין אותה לתסריט הזה: עד גיל 30 הייתה בטוחה שאביה מתגורר בחו"ל ובחר לנתק קשר ולהישאר מחוץ לתמונה. את קובי, ידיד נפש של אמה מהעבר הרחוק, הזמינה לבית החולים כדי להיפרד ממנה כשהייתה על ערש דווי - וברגע שראה את ורד, קובי נזכר בליל אהבים חד פעמי וידע שהיא בתו. בילהה לא הכחישה, הוא ביקש בדיקת אבהות, ובזמן השבעה, התוצאות הגיעו. בשבוע שבו ורד איבדה את אמה, נולדה לה משפחה חדשה שכוללת את האבא, אשתו, אח ואחות - אלי קרן אסף, שחקנית בעצמה. "בשנה שעברה שיחקנו שתינו בסדרה החממה", אומרת ורד. "לא היו לנו סצנות ביחד אבל נסענו בהסעות והיה נורא כיף. אנחנו משוויצות אחת בשנייה".
את המסע להשלמת פאזל הזהות תרגמה פלדמן לפלטפורמה בה היא מרגישה הכי נוח: הבמה. יחד עם אביה כתבה והעלתה הצגה המבוססת על סיפורם, "מישו ופועה" בתאטרון תמונע, שכרגע מוקפאת בעקבות הלידה. "עשינו את זה בשביל הבונדינג שלנו וזו חוויה מדהימה. אני לומדת ממנו המון, יש לו המון ידע".
בחרתם להתקרב בדרך הכי אינטנסיבית שיש, לעמוד יחד מול קהל.
"זו דרך התקשורת שאנחנו מכירים, וקל יותר להגיע אחד אל השני ככה. זה מאוד קרב ביננו, אבל עדיין יש עוד צדדים אחד של השניה שאנחנו לא מכירים. זה אף פעם לא יהיה כמו עם אחותי, אלי, שיכולה להגיד לו 'אבא תסתום'".
כלומר יש עוד דיסטנס?
"לא הייתי קוראת לזה דיסטנס אבל הקשר לא מובן מאליו. זה לא כמו שהייתי עם אמא שלי. אני יודעת שאם היא הייתה בחיים היום והייתי נתקעת בלי בייביסיטר הייתי יכולה להתקשר אליה ולהודיע לה שהיא באה לפה עכשיו. את אבא שלי אני לא לוקחת כמובן מאליו, ויש בזה גם הרבה יופי. אני יודעת להעריך, זה משהו שחסר להרבה הורים וילדים".
הוא מעורב בחיי הבנות?
"בטח, מאוד. הוא סבא במשרה מלאה. גם זוגתו, גבי, היא צלע דומיננטית בחיים שלנו. היא ידעה שאני בהריון עם אליס רק מלראות אותי. והיא נולדה ביום הולדת של איזבל, שקוראת לה סבתא. יש ביניהן קשר מיסטי".
כשבאגאדיר שאלו מה הגובה שלי
מאיפה שפלדמן לא תסתכל, היא סוגרת מעגלים שאמה הדומיננטית הותירה פתוחים. מי שגדלה ללא אב, בחרה תוך זמן קצר בשניים - האבא שלה, והאבא של בנותיה, בן הזוג סזר בירגר (השם ארגנטינאי, משם עלה בגיל שש). הם הכירו במרתון עשייה פרוע במסגרת פסטיבל הקולנוע "48 שעות" ולורד לא הייתה בעיה להתחיל ברומן עם התאורן החמוד. להתמסד ולעשות ילדים? לזה כבר לקח לה זמן להתרגל. "לא ידעתי מה יהיה, לא האמנתי שיהיה לי בן זוג, לא האמנתי שתהיה לי את המסגרת הזו. המון שנים התאהבתי באנשים לא נכונים, חשבתי שאולי אכנס ממישהו להריון ואחליט ללדת והוא כן או לא יהיה בתמונה וזה יהיה הסיפור שלי. ואז פגשתי את סזר וטעמתי משהו שיכול להיות זוגיות טובה".
הוא שונה ממך?
"מאוד. הוא קיבוצניק מונוגמיסט, בא מבית של שני הורים וארבעה ילדים ומבחינתו זו הנוסחה. הוא נולד להיות אבא, פחות מתבחבש ממני. הרגשתי איתו בבית, משהו שלא הרגשתי הרבה שנים, ידעתי שהוא ישמור עלי".
ואיך משמרים את כל זה כשהופכים להורים?
"אין נוסחה של פנינה רוזנבלום. אני חושבת שזה משהו שכל הזמן משתנה. בכל תקופה את צריכה לעצור ולחשוב מה עכשיו את צריכה בזוגיות. זה בעיקר תקשורת, ומה שאני מרגישה בחיים - ששום דבר לא מובן מאליו. יש למשל אמהות שלא נותנות לאבות מקום ואז מתמרמרות שהן לבד. הרגשתי עם איזבל שהיה לי קשה לשחרר ולתת לו גם להשתתף, אבל הוא התעקש וזה עזר בדיעבד. הוא היה לוקח חופשת לידה עכשיו במקומי, ואם הוא היה יכול הוא היה מניק בכיף".
בלידות, הוא ליד הראש או ברגליים?
"הכי ברגליים. אחרי שתי לידות טבעיות כבר אפשר לקרוא לו דולה. אני יולדת בלי אפידורל, ואם אעשה את זה שוב, בא לי בבית. סזר מת ליילד אותי, הוא לא רצה שנגיע הפעם לבית חולים".
הנישואים שלהם, היא מספרת, מקפידים להשאיר בחוץ תפקידים מסורתיים ולתת לילדות דוגמה לחיים שוויוניים. "שנינו מגדירים את עצמנו כפמיניסטים. הבת שלי בגן פמיניסטי, הגננות שלה פמיניסטיות, כשהיא ראתה את הדגלים שנתלו בעיר לפני מצעד הגאווה היא סיפרה לי שאלה דגלים של אהבה. אני מנסה בעולם המופרע הזה לעשות את מה שאני יכולה כדי שהיא תיחשף לדברים הנכונים, לא שולחת אותה לחוג בלט אלא לחוג התעמלות, לא רוצה שהיא תגדל להיות ילדת סלפי. מצד שני, אני יודעת שיום אחד היא כן תצפה בפרסומות של גולדסטאר ואגאדיר".
שמעצבנות אותך.
"מאוד. הפרסומת של אגאדיר פשוט מזעזעת, לא שזה מפתיע אותי, כי כשהתקשרתי אליהם בגיל 17 ושאלתי אם צריך מלצריות שאלו אותי מה הגובה שלי. ואגב, אנחנו מחרימים את גולדסטאר עוד מפרסומות שוביניסטיות קודמות. אני גם לא אקנה מוצרים שמפרסמים את עצמם ב"בואי תנקי, בואי תבריקי'. אני לא הייתי מסוגלת לעשות פרסומת כזו".
את הבנות שלה היא מחנכת מגיל צעיר לעמוד על שלהן. כשזה נוגע לגוף, ובכלל. "כשאיזבל למדה לדבר אחד הדברים הראשונים שלמדה לומר היה 'זה הגוף שלי'. אם לא בא לה שינשקו אותה או יגעו בה, היא תגיד. אני מרוצה מזה מאוד".
את הוטרדת?
"כולנו נתקלנו בהטרדה מינית, אני לא קרבן קיצוני אבל מספיק ללכת לבריכה ולים. חוץ מזה, בבית ספר למשחק ובהפקות בתעשייה, יש תמיד הרבה שטח אפור. נוצרת אינטימיות מסוימת, כזו שנשים מחוץ למקצוע כבר מזמן היו מתלוננות עליה. יש הרבה יחסי כוחות שצריך לשנות, הדברים חייבים להיות ברורים".
עדיין קשה יותר לאישה בתחום הזה מאשר לגבר?
"יש את הנושא של ההתבגרות, אבל בעיני זה נותן יותר כוח. כל קמט שמתווסף לי, אני מסתכלת במראה ואומרת שאני יותר מעניינת. זה משעמם להיות שוב ושוב הלוליטה. אני עוד מקבלת אודישנים לתפקידי רווקה, אבל מה יש לי לתת שם שלא נתתי עד היום?".
מה אעשה, אצבע לבלונד?
פלדמן תעבור גם היום כרווקת טינדר נחשקת, כמובן, אבל כמו בנות המחזור שלה למשבצת ה"תל אביבית האיכותית" מהעשור הקודם, שכלל גם את טלי שרון ויעל שרוני, היא חייבת להתבגר לתוך אתגרים חדשים. וזה בסדר, אל תטעו, רק שלא תמיד מתחשק להשקיע במיתוג מחודש. "אופנתי אצלנו להגיד שמישהי צריכה להמציא את עצמה מחדש. מה אעשה, אצבע את השיער לבלונד? אצא עם מישהו חדש?".
צריך לעבוד קשה כדי להישאר חביבת התעשייה.
"תראי, פעם חשבתי שיש אופנות - לפעמים רוצים אותך ולפעמים לא - אבל היום אני חושבת שמה שקורה לך בחיים הפרטיים מכתיב את זה. כשאומרים שמישהי על הגל, שיש לה גל טוב, למה מתכוונים? שמשהו טוב קורה לה בחיים. אם אני לא מעניינת מספיק זה רק כי משהו בי משדר את זה, אני הרי לא אסתיר באודישן את העובדה שהחיים שלי מחורבנים באותו רגע. זה היתרון והחיסרון של המקצוע".
היית בקאסט הקבוע של תאטרון הבימה ועזבת, למה?
"הייתי בהבימה חמש שנים. רציתי להיכנס לשם מאוד מאוד, כשהתחלתי באלופה החלום היה במה. אבל גיליתי שהמציאות אחרת: גם נורא התגעגעתי למצלמה, למשהו יותר ספונטני, מאוורר, וגם התפקידים היו בסדר אבל לא כמו שדמיינתי את זה. רציתי חומרים אחרים, לא יום יום לנסוע בוואן לכל קצוות הארץ, זה לא היה מספיק מתגמל כלכלית. אז נכון, הייתה לי הכנסה קבועה ותשובה ל'מה את עושה היום', אבל אם משעמם לך ואת תקועה על תפקיד כבר שנה, זה לא מצדיק את זה".
מה החלום שלך עכשיו?
"לעשות קולנוע וקומדיה. למה שאני לא אהיה בתכנית כמו ארץ נהדרת? אני תמיד עושה דמויות שנורא קרובות אלי, אבל אני באמת יכולה לעשות דברים מטורפים. אני רוצה לעוף עם עצמי עוד. הרבה פעמים כמעט קיבלתי תפקיד קומי שנורא מתאים לי, אבל בסוף זה לא קרה. אולי בסוף אצטרך לכתוב משהו לעצמי".
אולי המלהקים חושבים שאת יפה מדי כדי להצחיק?
"אם זה כך, אז אני אכער את עצמי בשמחה. למרות ששני כהן ולאת הר לב קורעות אותי והן ממש לא מכוערות. זה מזכיר לי שהיו אומרים לי - לא רואים את הפצע שלך. איכשהו, אמרו לי את זה תמיד בתקופות הכי פצועות שלי".
צילום: דביר כחלון, סטיילינג: חן כרמי, בגדים: H&M, American Apparel, ZARA, שיער: אלירן שלום, איפור: מרון אבויה ל-MAC