ניקולאי ציסקרידזה נותן לי להתבשל שעה בשמש ברחוב מחוץ לביתו. אז מה אם קבענו, סימסתי, חזרתי והזכרתי שיש לנו ראיון. ככה זה – כשאתה הרקדן הנערץ והמושמץ ביותר ברוסיה ואחד הגדולים בעולם, מגה סטאר עם צבא של מאות אלפי מעריצים, אחד שאומרים עליו שהוא לא רוקד אלא עף, ושמצחקק כשהוא מדבר על ניסיון החיסול של הבוס שלו – אתה רגיל שמחכים לך.
הבוס לשעבר ואויבו הנצחי הוא סרגיי פילין, מנהל תיאטרון הבולשוי במוסקבה, שהותקף בחומצה לפני שמונה חודשים. הרופאים קבעו שפילין יישאר עיוור לכל חייו. ציסקרידזה טען שכל סיפור התקיפה מפוברק, תרגיל ביחסי ציבור. בתחילת יולי הוא פוטר, כמעט מהיום למחר.
זה היה אמור להיות הראיון הראשון שלו מאז. ציפיתי להופעה נוטפת ארס ומדממת גאווה של הכוכב המודח, שפרץ לפני 15 שנה בדמות נבל גאוני ב"אגם הברבורים". כשלבסוף הוא הופיע, התייצב מולי הדיווה ברגלי ברווז מפושקות וגב זקוף.
"מה בדיוק תרצה לדעת?", רשרש את המילים וגיחך.
"למשל, מה תעשה כמובטל אחרי היום האחרון בבולשוי", עניתי.
הגבות המרוטות התכווצו. השיער השחור הארוך, שמוחזק בקשת, רעד. ואז, מתוך החזה הרחב והמגולח שלו, זה התפוצץ. צחוק שנשמע כמו הג'וקר מבאטמן, מוכפל בד"ר אוויל מאוסטין פאוורס. משהו בין אה-אההה-אהההההה ל-ווו-ווהוו-ווההווו.
כשהרעם הציני נגמר, וכל היונים שברחו באימה נחתו בחזרה על הרצפה לידו, הוא אסף את עצמו והכריז: "עבור אמן בסדר גודל שלי אין דבר כזה 'יום אחרון בבולשוי'. ברגע שאתה בפנים, זה לתמיד. מה שלא ינסו לעשות לי הם לא יצליחו ל --” הוא לא סיים את המשפט. הצחוק המוגזם, ספונטני או מבוים, שוב הרעיד את פרצופו. "וווההההה-אהההה. למרבה הצער, אף סולן ברמה שלי לא סיים מעולם את הקריירה אחרת. כוכב ענק מסוגי לא יכול לפרוש בנחת אחרי שהכריז מלחמה על הנהלת הבולשוי. הם הזמינו סקנדל. החארות האלו רצו לראות אותי מיילל לכתבים זרים. לא עשיתי את זה עד שהדליפו נגדי שקרים. במובן הזה אני אחד הגדולים בכל הזמנים – אההה...ההה...וווו – אני בפנתיאון של הרקדנים הסולנים שנלחמו במשטר - אההה...הההה...הה".
כמה פועלי ניקיון קמו מהספסל הסמוך, צילמו אותו בניידים, אספו את המטאטאים שלהם והסתלקו בזריזות. ציסקרידזה לא זיכה אותם במבט. הגבות העשויות שלו, שמשוות לו הבעה של שדון, חזרו לעמדת המוצא. הוא השתתק, פניו נרגעו. אבל הדי הסערה שהוא וכמה מחבריו לטייץ חוללו בעולם הבלט רחוקים מלהירגע.
החשוד המיידי
פניו של סרגיי פילין, המנהל האמנותי של הבולשוי, לעולם לא יחזרו למצב טבעי. הוא יישאר מעוות, מצולק. באמצע ינואר, בחצות הלילה, בכניסה לביתו במרכז מוסקבה, מישהו חיכה לו בין הצללים. התוקף, אולי תוקפים, נעו בזריזות לכיוון המטרה: הפנים שלו. "מיד ידעתי ששפכו עליי חומצה", הוא סיפר אחרי חצי שנה בראיון לדיילי טלגרף, "חשתי את הטעם על השפתיים, בפה".
החומצה הגופריתית שרפה את העור, המיסה את הרקמות, בעבעה בתוך העיניים. פילין נשאר על המדרכה הקפואה, מתפתל ומתייסר. "זה היה ליל חורף יפהפה", הוא התפייט בראיון, "שקט, לבן, עם וילונות של שלג שירדו מלמעלה. אספתי כמה שיותר שלג בכף היד ודחסתי לתוך העיניים והלחיים כדי להקל על הכאב". אחרי כמה דקות הצליח להגיע איכשהו לפיצוצייה סמוכה, וגם בשיא הייסורים לא איבד את החוש הדרמטי: "ביקשתי מבעל הקיוסק להתקשר לאשתי, שתרד מהדירה. חשבתי שזה הסוף, והעדפתי להיפרד מהעולם בזרועותיה".
בבית החולים אבחנו את החומר ששרף את פניו: קוקטייל של חומצת סוללה ושתן. פילין עבר 22 ניתוחים וטיפולים בידי המומחים הטובים בעולם, ברוסיה ובגרמניה. הרופאים מעריכים שאחת העיניים תגיע, אולי, לתפקוד של 5 אחוז. במילים פשוטות, הוא עיוור למדי. "אני יכול להבחין בין אור וצל", אומר פילין, שעדיין מאושפז בגרמניה, חמוש במשקפי שמש, כובע וצעיף, “אבל לא לזהות פנים. זה המצב כרגע".
בתולדות הבולשוי לא חסרות אגדות על בלרינות שהשליכו ביצים רקובות או ארגנו הפסקות חשמל יזומות כדי לקרקע רקדנית מתחרה. ברוסיה, שבה ההערצה לבלט היא פנאטית, תמיד נלחמו על אהבת הקהל, אבל הסיכול הממוקד לעיניים ולקריירה של הכוריאוגרף והמנהל היה חסר תקדים.
נפתחה חקירה. שמועות הסתחררו. מיד אחרי המתקפה אמר פילין הפצוע לכתב שהסתנן לבית החולים: "אני יודע מי עשה לי את זה". מיליוני מעריצים רוסים ידעו למי הוא מתכוון: ניקולאי ציסקרידזה.
כוכב העל של הבולשוי ספג סדרה של השפלות בשנים האחרונות. הוא נשא עיניים למינוי כמנהל אמנותי, ובמקום זה ראה את פילין זוכה בתפקיד. כשהבולשוי נפתח מחדש בסוף 2011 אחרי שיפוץ שעלה כמעט מיליארד דולר, אמר ציסקרידזה שהתוצאה נראית כמו "מלון בטורקיה שמנסה לחקות תיאטרון רוסי". השיא היה כשהכריז בטלוויזיה הרוסית שכל סיפור השלכת החומצה על המנהל הוא המצאה, ניסיון לייצר מתח בלהקה כדי לחסל את האופוזיציה להנהלה.
חודשיים אחרי פיגוע החומצה עצרה המשטרה את פאבל דמיטריצ'נקו, סולן בבולשוי שהתמחה, איך לא, בתפקידי נבלים מופרעים. העצור הטרי הודה ששלח שני בריונים לטלטל את הבוס הגדול של המחול הרוסי. המניע: אהבה לאישה. "הוא חסם רקדנית בלהקה שהיא בת הזוג שלי", אמר העצור לחוקרים, "אז סגרתי איתו חשבון. אבל ביקשתי רק שיפחידו אותו וירביצו לו, כל עניין החומצה לא היה רעיון שלי".
העם עם הסולן
אם יורשע, צפוי דמיטריצ'נקו לעונש כבד, עד 12 שנות מאסר. למרות שהמשפט יתחיל רק בשבועות הקרובים, התקשורת הרוסית מיהרה לחגוג את פענוח פשע המאה בבלט. אבל לא ציסקרידזה. יחד עם עוד 300 בלרינות, רקדנים ועובדים אחרים בתיאטרון – הוא חתם על עצומה שנשלחה לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ובה נטען שההודאה נסחטה בלחץ ואיומים. לא יתכן שדמיטריצ'נקו עמד מאחורי המתקפה, נכתב שם. הוא בחור עדין ונחמד, זה אבסורד.
הבולשוי הוא מוסד ציבורי שנשלט על ידי משרד התרבות הרוסי, כלומר הקרמלין. תככים ומאבקי אגו מאחורי הקלעים הם עניין אחד, אבל הופעה מבישה קבל עם ועולם זה כבר בלתי נסבל. "הבולשוי הוא מותג של תרבות רוסית", הודיע דוברו האישי של פוטין, "והוא לא ייפגע. נקודה".
אלא שהבלגן רק החמיר. ציסקרידזה פוטר. הפרימה בלרינה סווטלנה זכרובה, שנחשבת לבת בריתו, גילתה בעיצומה של חזרה שנזרקה מהתפקיד הראשי בהופעת בכורה, ועזבה את הסטודיו בדמעות. זכרובה היא חברת פרלמנט מטעם "רוסיה המאוחדת", מפלגתו של פוטין, והנקמה לא אחרה לבוא: מנכ"ל התיאטרון, אויב מושבע שלה ושל חמולת מקורבי ציסקרידזה, המזוהים עם פוטין, פוטר זמן קצר אחר כך. משחקי הכס בבולשוי התחילו להיראות כמו גל טיהורים.
ובעוד מעוז הבלט מזדעזע מבפנים, הוטל עליו מצור מבחוץ: מאות מתומכי, ובעיקר תומכות ציסקרידזה, נאספו להפגנת מחאה מחוץ לבולשוי. רק במוסקבה זה יכול לקרות: הציבור הזועם יוצא לרחובות להגן על דיוות מחול.
צריך להבין, הבולשוי הוא אובססיה לאומית ברוסיה. לא לחינם מתנוססת תמונתו על השטר של 100 רובל: בלט נתפס כאן כאמנות המושלמת, שילוב של יצירה גאונית עם פסגת היכולת של הגוף האנושי. לא פחות מ-5,000 מועסקים מאכלסים את האולם הענק וחדרי החזרות – רקדנים ובלרינות, נגנים ונגניות חברי התזמורת, זמרים וזמרות חברי האופרה, מאפרים, מלבישות ואנשי צוות.
בני האלים שמתקבלים לשורות הבולשוי נכנסים בגיל שש למשטר אימונים סגפני של שמונה שנים, מופרדים מהוריהם, חיים במעונות ונדרשים לדיאטה רצחנית. סף המשקל שגבר צעיר יכול להניף בקלות הוא 47 ק"ג, ואף בלרינה לא תעז להתקרב לקו האדום. השמנת? תיאלצי להסתפק בקילו פירות וירקות ביום, ואף פירור אחרי שש בערב. עם ההצלחה בא התיאבון לבלינג בלינג: הכוכבים מפצים את עצמם בפרוות מופרכות, דירות פאר וערבי גאלה נוצצים.
בניין התיאטרון, בן כמעט 200 שנה, נראה כמו מקדש יווני. למרות התלונות על צבעי הזהב והשמנת שעלו מאות מיליונים וכבר מתקלפים, המראה מרשים, מעורר כבוד, אפילו יראה. על החזית הענקית מוצב פסל של רביעיית סוסים, מרכבה מיתולוגית שרק אלים וגיבורים יכולים לשלוט בה. כך בדיוק מתייחסים למוסד הזה ולנציגיו.
לא מפתיע, אם כך, למצוא כאן מאתיים מפגינים מניפים פוסטרים של כוכבי בלט אזוקים למרכבות האלים. "קתדרלת התרבות תחזור להיות תיאטרון רק כשנטהר אותה!", מכריז שלט אחד, "אמא, למה הברבורים בוכים באגם?" תובע לדעת שלט אחר. אישה בטי שירט עם דיוקן של ציסקרידזה זועקת: "ניקולאי הוא כוכב שנדלק לא בזכותכם, איך אתם מעזים לכבות אותו?" וחברתה צורחת: "צריך לומר לעולם, ניקולאי הוא גאון. הוא חסר תחליף. אף אחד אחר לא מתקרב לרמה שלו! אנחנו הקהל ואנחנו רוצות לראות אותו. איך התיאטרון מעז למנוע את זה מאיתנו?".
"אי אפשר להבין את ההנהלה הזאת", אומרת מארגנת ההפגנה, שדוחה על הסף את הטענה שהכוכב המורד מחבל ומייצר פרובוקציות כדי לסלול את דרכו בחזרה למוקד הכוח. "הם ניצלו אירועים מחרידים כדי להיפטר מציסקרידזה".
רוסים רבים לא קונים גם את הגרסה הרשמית, לפיה דמיטריצ'נקו הוא היחיד שעומד מאחורי התזת החומצה. אז מי באמת ניסה לחסל את המנהל האמנותי? אולי זה בכלל מישהו אחר מתוך התיאטרון?
מוכרחים להמשיך לנגן
הנהלת הבולשוי נעתרת בקלות לבקשתי לבקר בתיאטרון. אין בעיה, עונים לי מיד, נציגים שלנו ישמחו ללוות אותך. יקטרינה נוביקובה, דוברת התיאטרון, מובילה אותי במבוך של מסדרונות מוזהבים אל הבמה המרכזית, שם נערכת חזרה בהשתתפות עשרות רקדניות. "זה מצטלם יפה, אל תדאג", היא מחייכת, "אבל תזכור לא להפנות שאלות, זה מפריע לריכוז של הרקדנים. אסור לדבר איתם". ברור, אני משיב. הכי חשוב הריכוז. העיקר שהצלחתי לחדור לקודש הקודשים המחולל, אולי אצליח לחלץ ממישהו הצהרה לא רשמית.
אחרי שעה של סיור במבנה, מפנה נוביקובה את מבטה אל חבורת תיירים ספרדים, שמתעלפים מעונג מול הנברשות. אני מנצל את היסח הדעת וחומק במהירות לכיוון הבמה. בפאתי הבמה, ליד שולחן מכוסה בחרבות פלסטיק ענקיות, יושבת רקדנית דקיקה ומהדקת את רצועות הנעל שלה.
"אז מה חדש בתיאטרון?", אני מעז להפר את הוראות הצנזורה. הבלרינה זוקרת אצבע משתיקה: ששששש! גם הכוריאוגרפית שמנחה את החזרה נועצת בי מבט נוזף, לגיבוי: ששששש! ציות נראה כמו האופציה היחידה. הרקדניות חוזרות על רצף התנועות המושלם שוב, ושוב, ושוב. אף אחת לא מתלוננת, לא מתווכחת ולא מקרקרת עם התקשורת.
התמונה מתחילה להתבהר: זה לא הן, זה הם. הדיוות האמיתיות בבולשוי הן ממין זכר. את עיקר המהומה והנזק בתיאטרון גרמו עד כה גברים עם אגו ענק, פה גדול ויצר נקמה אינסופי.
"התיאטרון חייב להגן על עצמו במעטפת של שתיקה ומשמעת", אומרת הדוברת ומרחיקה אותי לכיוון הקפטריה בכניסה, בעוד שעשרות בלרינות נמלטות מהמצלמה. "תבין, המילים של ניקולאי ציסקרידזה היו בלתי נסבלות עבור הלהקה, עבור השם שלנו ועבור סרגיי פילין, המנהל האמנותי הפצוע. ציסקרידזה אמר שהתקיפה מפוברקת? הוא פשוט רוצה להדיח את ההנהלה ולהשתלט על המקום. הוא אפילו כתב לפוטין מכתב אישי בעניין".
פילין עצמו לא מוכן לדבר על "פוליטיקה", כפי שהוא מכנה את השערורייה. "הרבה מילים נזרקו לאוויר", אמר לפני כמה ימים, "אבל אנשים שוכחים שמחול זו אמנות שלא עוסקת בדיבורים. בלט מתמקד בגמישות של הגוף, בפיסול שלו, בתנועה וחינניות. הבולשוי הוא אולימפוס, הוא לא זקוק להחייאה או שיפוץ. הגוף שלי מאושפז, נכון. אני כמעט עיוור, גם נכון. אבל בנפש אני עם הרקדנים, על הבמה. כל השאר זה רכילות".
ובזמן שפילין מתאושש לאיטו, הצ'ילבה שלו משדר פאסון. אולי הגזמת קצת?, אני שואל את ציסקרידזה, אולי בגללך משתיקים אנשים בתוך הבולשוי?.
"נו, באמת, כל מה שקורה זו המחשה מחרידה של המצב הדפוק בבולשוי. אנשים מפחדים, מאוימים ומושתקים על ידי ההנהלה. זו הפרה של חוקת רוסיה, פגיעה בוטה בחופש הביטוי, אבל אף אחד לא שם על זה. אני פשוט הבנתי שהם לא יעזבו אותי בשקט ויעשו כל מה שרק אפשר כדי להרעיל את הקיום שלי”.
התקשרת לפילין לשאול מה שלומו? אומרים שבספטמבר הוא יחזור לעבודה בתיאטרון, למרות הצלקות הנפשיות והפיזיות.
"לא דיברתי איתו מזה שנתיים. הוא הסית הרבה אנשים נגדי. אין לי מה לומר לו, עצם המינוי שלו למנהל אמנותי היה טעות. ההופעות של התיאטרון חסרות מעוף, הכוריאוגרפיה משעממת, ההפקות נכשלות. יום אחד, כשכל ההנהלה שם תוחלף, האמת תיחשף".
אתה מבין למה אומרים עליך שאתה רודף כוח ותהילה?
"אני היחיד בתיאטרון הזה שלא צריך יחסי ציבור, אז שלא יגידו שאני רודף תהילה. ווהו-ווהההו-ווהההההה".
העווית הלעגנית שוב מתחילה להבהב על פניו של השדון ממוסקבה. הצחוק המתריס חוזר, ונפסק רק כשהמצלמה נכבית. ציסקרידזה מודה בנימוס ומתעופף בחזרה לפתח הבניין שלו. "שאלה אחרונה ניקולאי", אני נזכר פתאום ורץ אחריו, "מה יהיה עם הבולשוי?". "לצערי הוא בדרך למטה", הוא פולט ונעלם בתוך הבניין.
ואכן, הצרות לא מרפות ממשכן האלים. לפני כמה ימים צנח נגן הוויולה הבכיר של הבולשוי אל בור התזמורת, ומת. סיבת הנפילה לא ברורה. בין הערכות החוקרים: תאונה, לא תאונה, מזל רע. דוברת התיאטרון סירבה להגיב על נסיבות המוות.
אך למרות כל הדיבורים על קריסה, על הבמה ההצגה נמשכת בחן. בהופעה מיוחדת בלונדון לציון יובל 50 שנה לביקור הראשון של הבולשוי באנגליה, חיפשו המבקרים הבריטים בנרות סימני משבר ומצאו רק יופי מושלם. מבקר המחול של הדיילי טלגרף כתב: "הלהקה נראית במורל גבוה ונמרצת כמו תמיד". מבקרת הטיימס דיווחה שכל הטראומות הושארו מאחורי הקלעים: "הבלט הרוסי עשה את מה שהוא הכי טוב בו", היא קבעה: "לייצר סערה מושלמת על הבמה.