"פטר, איזה מן אבא אני בעיניך? אבא טוב? רע? מעצבן?", שואל אוהד קנולר את בנו בן החמש במהלך הראיון. "אבא רע!" צועק פטר, לאחר שהאב הקשוח לא הרשה לו ללכת לחבר בשעה שנושקת לשמונה בערב, קנולר צוחק.
"את רואה? אני אבא רע! האמת שאני לא יודע איזה אבא אני, אבל אני מנסה להשקיע כל מה שאני יכול בבן שלי. אין לי את העבודה הכי נוחה בקטע הזה, כי אני עובד הרבה בתל אביב וחי בדימונה, כך שיש ימים שאני לא בבית בכלל, ויש ימים שאני כל היום בבית. עכשיו זה יום שישי ברצף שלנו יחד, וזה כיף. הוא ממש מזכיר לי את עצמי בגיל שלו".
אתה זוכר את עצמך בגיל כל כך צעיר?
"לגמרי, יש לי זכרונות של עצמי כבר מגיל שנתיים. והוא קודם כל נורא דומה לי פיזית, וגם רגיש מאוד, והנה" הוא צוחק "עכשיו הוא מרים שולחן ענק, שזה לגמרי דבר שאני הייתי עושה כילד. הוא נורא חזק"
ואיך אתה מסתדר איתו לבד בבית?
"אני לגמרי אבא חד הורי. אני עושה הכל: מבשל, מנקה מכבס. אבל זה לא איזה משהו חדש. זה לא שאחרי הגירושים הייתי צריך ללמוד איך להפעיל את מכונת הכביסה. תפעול הבית היה חלק מחיי היומיום של גם קודם.
איך החיים אחרי הפרידה?
"לי ולנועה יש עדיין שיתוף פעולה צמוד מאוד, יומיומי, אבל אנחנו כבר לא תא משפחתי. מבחינתי אני ופטר יחידה משפחתית, ואחת שלגמרי מספקת אותי. אני חווה איתו ילדות שניה".
ומחשבות על הרחבת התא המשפחתי?
"טוב לי עם מה שיש לי עכשיו".
"מי שמנהל את התיאטרון בדימונה זה לא אני, אלא גרושתי, נעה" מבקש קנולר להדגיש "כשעברנו לכאן היינו עדיין נשואים. אני הייתי כמובן מאוד בעניין, אבל מי שניהלה את המיזם בפועל מההתחלה ועד עכשיו זו נעה. כיום אני עדיין מזוהה איתו אידיאולוגית ומקצועית, אבל אני לא זה שמנהל אותו בפועל".
"הרעיון היה ליצור מקום נוסף של תרבות. ככל שיהיו יותר אפשרויות תרבותיות אנשים לא יהיו חייבים לעבור לתל אביב כדי לממש חזון אמנותי. תל אביב כרגע מציעה יותר, ולכן אם יש לך חזון אמנותי אתה כנראה תלך לשם לפתח אותו, אבל זה לא חייב להישאר כך.
שמע, לדימונה יש דימוי די הארדקור
"אני לא יודע מאיפה את, אבל הדימוי שלך לגבי דימונה הוא כנראה חסר קשר למציאות בשטח. מדובר בעיר שיש בה 67 אלף איש, וקהל לא פחות מתעניין ולא פחות סקרן מהקהל התל אביבי. אנחנו אמנם לא עובדים הרבה ערבים בחודש, אבל כשאנחנו עובדים התיאטרון תמיד מלא".
תל אביב? פוזה ובולשיט
בניגוד למהגרים תל אביביים לא מעטים, קנולר – תל אביבי מלידה – לא קונן יותר מדי על העזיבה. "תל אביב מאוד השתנתה במהלך השנים" הוא מודה "בדימונה אני מוצא יותר דימיון לתל אביב של פעם. זאת הייתה עיר שכונתית מאוד, פשוטה ונטולת פוזה, מרכז תל אביב היה אזור מאוד לא פוזאיסטי. ברור שהיו מקומות בילוי וברנז'ה ובוהמה, אבל לא באותו אופן כמו היום".
מה קורה היום?
"תל אביב הפכה למקום של מתעשרים, כי נורא יקר. בדרך היו שלבים של המון פוזה. אני לא אומר שזה היה מכוון, אבל מה לעשות – כשמרכז תל אביב היה מקום עם מכבסות וחייטים, באופן טבעי לא היה מדובר במקום שמשדר יומרה תרבותית, לטוב ולרע. היום, בדימונה אני אמנם כן מתאמץ במישור התרבותי, אבל הסביבה שלי נעימה יותר. יש פחות רעש, פחות בולשיט".
"לא לגמרי, אני לא באמת סולד מזה. יש לי פשוט ביקורת עצמית לגבי היכולת שלי להיות כוכב. כלומר, בארץ זה בכל מקרה לא באמת להיות כוכב, אבל אפשר לתמצת את זה ביכולת לחגוג את ההצלחות שלך בלי אשמה ולא להרגיש שאתה חייב להיות צנוע וביישן ונחבא אל הכלים".
זה מה שאתה מרגיש? כי אתה די עושה רושם של מי שנהנה מהחיים
"אני מאוד יודע ליהנות מהחיים, אבל אני לא מספיק מפרגן לעצמי, אני לא עושה מזה עניין, ולפעמים צריך. יש אנשים שיודעים לחגוג ולהיות מרוצים. כל מיני שחקנים בני הדור שלי, אני לא רוצה להגיד שמות, שפשוט יודעים לקחת את זה עד הסוף, ואני לא ממש".
אתה גם לא ממש נוכח בהשקות וכאלה
"אם יש לי ערב פנוי אני בוודאות לא אהיה בתל אביב. בטח לא בהשקה"
אז זה ההבדל בינך לבין שחקן כמו יהודה לוי, שנמצא הרבה יותר באור הזרקורים?
"ההבדל בינינו הוא בדימויים שמיוצרים על ידי מי שצורך אותנו כדימויים ולא כבני אדם. זה הכל. אנחנו בעצם סתם אנשים שאין להם קשר, ויכולים ברגע אחד פתאום לפתח קשר".
למה הכוונה?
"זה קטע כזה עם שחקנים, אנחנו יכולים נורא בקלות למצוא שפה משותפת אחד עם השני, גם אם מעולם לא נפגשנו. שחקנים פועלים מהגוף יותר מאשר בשפה, וזאת התקשורת הכי בסיסית שיש, הבעות פנים ותנועות גוף. שנית אחנו נדרשים להמון אמפתיה כחלק מהמקצוע, להרבה עניין בבני אדם, אז בכלל קל לנו להתחבר אחד לשני".
דווקא לא שולל ריאליטי
ממש עכשיו נכנסה שרת תרבות חדשה-ישנה לתפקיד. אם היית יושב איתה לקפה, מה היית אומר לה?
"אני באמת הולך לשתות איתה קפה בקרוב! כחלק מהתפקיד, אני צריך לשבת איתה. ואני מקווה שזה יקרה ממש ממש בקרוב. יש לי הרבה על מה לדבר איתה".
להציב לה דרישות?
"לא דרישות, דיון. אני חושב שגם לה יש רצון שהתרבות הישראלית תצליח ותשגשג, גם אם היא לא מייצגת את הצד של היוצרים אלא את הצד הממסדי, שיש לו פן מהותי בלאפשר ליצירה לשגשג"
בינתיים קנולר עובד כל כך הרבה, שאפשר לחשוב שהוא מנסה להציל את התרבות הישראלית במו ידיו. מחזות בקאמרי, בתיאטרון חיפה, וזה בנוסף לעבודתו המסורה בתיאטרון דימונה, ולפני שדיברנו על תכניות לסדרות וסרטים.
יש משהו שהיית מסרב לעשות? טוב, בטח ריאלטי
"אני דווקא לא שולל ריאליטי. באמת. אני אמנם לא צופה בריאליטי, ובהחלט מזהה את הבעיות שיש בעולם הזה, אבל מבחינת תעסוקה, אני לא יכול להגיד שאני פוסל את זה מראש. אין ספק שיש בזה הרבה עניין".
אז אתה לא צופה בריאליטי, אבל מגלה בו הרבה עניין?
"כן. ריאליטי הרי עוסק במציאות כמו שכתיבה טובה עושה. כלומר לוקח בני אדם לקצוות. אומרים שריאליטי כמו האח הגדול זה 'החיים האמיתיים', אבל למעשה זה רק אוסף של נקודות קצה, שלא מאפיינות את החיים האמיתיים, ובדיוק כמו בדרמה טובה, מגלים שם איך המנגנון האנושי פועל – מה שלא ממש בא לידי ביטוי בחיי היומיום. אני מבין למה ריאליטי זה מעניין, אבל אני לא בטוח שכל מי שצופה בזה מבין למה זה מעניין".
לשחק מישהו שרצח את אשתו עלול להעלות לא מעט שדים אלימים, לא?
"אני לא אגיד שאפשר במאה אחוז להתחמק מזה, כי בחלק ממה ששחקן עושה יש בהחלט שימוש בדברים אישיים. אבל כשאני מתעסק בבן אדם שרצח את אשתו, אני לא חייב להתחבר ישר לרצח אישה, אלא יכול גם לחשוב על דברים קטנים שקשורים לבוס שלי בעבודה ומעוררים בי את אותה איבה. כדי שזה יעשה תחת שליטה אתה צריך מאוד להבין מה בחיים שלך ישמש כדי להוציא החוצה תחושות שקיימות בדמות. הדמות של רוצח אשתו מאוד ריתקה אותי כי, היא נופלת על הנקודה הכי אפלה ומעניינת".
יש בזה גם מן הפורקן.
"אני מניח שיש בזה אלמנטים של פורקן, אבל פורקן אפשר להשיג גם באלמנטים סולידיים יותר".
זוגיות? לא כרגע
בקרוב ייכנס קנולר, בן 36, לשלב הבא בחיי השחקן – אב לילדה בת 17, במסגרת סדרת נוער בשם "יומני החופש", שתתחיל להצטלם בקרוב. למרות שמדובר במעבר מלחיץ, במיוחד עבור מישהו שגילם רוב חייו את הבחור שכולן רוצות, לא את אבא שלהן. אבל לקנולר, למקרה שתהיתם, זה ממש לא גורם להרגיש זקן. "מבחינתי זה מרחיב לי את הספקטרום לעוד תפקידים, זה לא מפחיד אותי בשום צורה", הוא מנפנף, "באופן כללי אני מתפתח מדמות לדמות, ולכן גם אין לי ממש תכניות לעתיד".
אתה בעניין של לנסות את מזלך בחו"ל?
"ממש לא. אני אשמח לעבוד בחו"ל נקודתית. אבל בלי מאמץ של לעבור למקום כלשהו. טבעי לי לעבוד בארץ, ובסופו של דבר אני לא רואה הרבה טעם לעבור בגילי לחו"ל ולנסות שם. בכלל, לרוב השחקנים שאני מכיר שווה להיות בארץ, להתגלגל מתפקיד לתפקיד ולעשות את זה טוב, ואז גם מקבלים הכרה בכל העולם. הרי סרט ישראלי יקדם אותי לא פחות טוב מעבודה בחו"ל".
השאלה הזו גורמת לו לגחך. "טוב, הרי מה שאני כביכול אומר בריאיון תלוי לגמרי במה שאת כותבת. אני מבחינתי לא אמרתי שם שום דבר פרובוקטיבי, כך שזה לא תלוי בי שהריאיון יצא פרובוקטיבי".
בכל זאת, דיברת על אורגיות
"ובכל זאת, לא ניסיתי לצאת פרובוקטור! יש אולי כאלה שזה הקטע שלהם, אבל לא שלי. ברור לי שבמהלך חיי יהיו דברים שיתפסו כפרובוקציה בלי כוונה מצדי".
וזה לא מפריע לך?
"לא ממש. כלומר, אכפת לי כאדם שחי בעולם ורואה כמה שהעיסוק שטחי, אבל עוד לא אמרתי משהו שפגע בי ממש, ברמה האישית".
ומה עם ההתעסקות המחודשת של מדורי הרכילות בסטטוס הזוגי שלך? זה מענג, פוגע, או קצת משניהם?
"זה מופרך. בעיקר כי המקום של הזוגיות לא בנוי אצלי היום. חיפוש זוגיות לא נמצא בפוקוס שלי בכלל, מסיתים אותי לדבר הזה. במקומות האלה זה קצת קשה. רוב הזמן אין עליי מצלמה, גם כי אני לא כזה אישיו תקשורתי וגם כי אני נמצא במקום שפפראצי לא יטרחו להגיע אליו. אני מעריך אנשים שמסוגלים לנהל את החיים האישים שלהם מול המצלמות בלי שזה יפריע להם. כרגע החיים שלי הפרטיים די לא מדווחים ומאוד נעימים. זה לא שעברתי לדימונה בשביל זה, אבל בקטע הזה, זה מאוד עוזר".