אני רוצה להתעורר בעיר שלעולם לא מקיצה   

זה היה אמור להיות ערב פרוע, אולי השיא של חמש שנות חיי בגבעתיים. הוזמנתי להצטרף לראש העיר ולפמליה שלו בסבב ברים ובתי קפה לחגיגה רשמית, יום ההולדת ה-100 של עיר שבעיניי היא סוג של שטעטל מודרני עם קרבה לתל אביב וסניף של טיב טעם.

התחלנו בלי ראש העיר. הוא לא מצא חניה ליד הסניף של "גולדה" בשכונת בורוכוב. אנחנו לפחות קיבלנו כדורי גלידה ב"טעם גבעתיים" (ראוי לשמו) לפני שהפמליה החליטה לעבור ל"נלסון" (הבר הראשון בעיר. אמרו לי שפעם היה כאן ניסיון חיסול של ראש משפחת פשע). התוכנית הייתה שקוניק יגיע לשם וכולם יעשו "לחיים" עם צ'ייסרים על חשבון הבית.

"ראש העיר שותה צ'ייסרים?", שאלתי.
"ראש העיר שותה מים", ענו לי.

הברים, בתי הקפה והמסעדות ברחוב כצנלסון קושטו בבלונים בצבעי דגל העיר. מתחת לבלונים, לצדם ובתוכם ישבו תושבי גבעתיים, לגמו בירות ורעדו תחת ההדף של המוזיקה האיומה שניגן די-ג'יי שהוצב באחת מפינות הרחוב מטעם העירייה. כשקוניק הגיע קיבלנו צ'ייסרים. ראש העיר וידא שבשלו יש מים. "קודם כל בריאות לכולכם, שנמשיך לבלות", הוא בירך את הנוכחים. "אנחנו נפגשים בעוד 100 שנה, בחגיגות ה-200, ונהנים מהעיר שלנו. מזל טוב, גבעתיים, לחיים", סיים ראש העיר והוריד את השוט שלו בתנועה אחת אמיצה.

לחיות בגבעתיים זה כמו לחיות עם בן זוג נחמד אך לא לוהט. בלי דרמות, אבל גם בלי תשוקה. עם הומור סחי, אבל לב טוב. יש מי שיכנה את זה בגרות; יש מי שיחשוב שזו תבוסתנות. זה בטח קצת משתיהן

תהלוכה של אנשים רוקדים לבושים בלבן, שרשראות של גופי תאורה מהבהבים שזורים בבגדיהם, חלפה על פנינו. קוניק נתן הוראה להנמיך את הדי-ג'יי אחרי שהתלוננתי על הרעש, ואני חשבתי על עוד כמה דברים שאפשר לבקש ממנו בהמשך. בבית העירייה קבענו להיפגש שוב, ואני הלכתי הביתה וחשבתי כמה מוזר שאחרי שנים שבהן היא הוציאה ממני בוז מרוכז – שלא לומר שנאה יוקדת – מצאתי את עצמי מסתובבת עם ראש של עיר שלמדתי לחבב. 

המסע הזה החל לפני 23 שנה, כשעזבתי את אשדוד ועברתי לתל אביב בלי שום כוונה לעזוב אותה, אולי רק לטובת איזו בירה אירופית. אני פליטת פריפריה, מקומות קטנים שבהם כולם מכירים את כולם או נראים אותו הדבר עושים לי רע. תל אביב הייתה העיר היחידה בישראל שבה הרגשתי בבית, אבל בתום 18 שנה היא נפרדה ממני על רקע פערים סוציואקונומיים בלתי ניתנים לגישור, ואני עברתי לגבעתיים. הרגשתי שאני שוב מהגרת, הפעם למקום שמעולם לא רציתי להגיע אליו. מאז עברתי את כל שלבי האבל, גם אם הבנתי את זה רק כשהגעתי לאחרון שבהם: שלב ההשלמה.

הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס הייתה זו שהגדירה את חמשת שלבי האבל, תהליך שאנשים עוברים לאחר שהם מאובחנים במחלה סופנית. אבל האבל פנים רבות לו: כולנו ידענו פרידות כואבות וקראנו על שלבי האבל של הפרידה, שגם היא הרי סוג של מוות. כך הרגשתי כשדהרנו, בן זוגי דאז ואני, מאחורי משאית ההובלה ברחובות העיר שכבר לא הייתה שלי.

חמשת שלבי האבל הם הכחשה, מיקוח, כעס, דיכאון והשלמה. הם לא בהכרח באים לפי הסדר, ולא תמיד מופיעים בהרכבם המלא או כסדרם. אצלי האבל היה בכלל כפול: על לכתה של תל אביב ועל בואה של גבעתיים.

1. הכחשה

זה לא שלא הכרתי אותה קודם. החברה הכי טובה שלי גרה בגבעתיים, והיא נראתה בסדר מהזווית של הדירה הנעימה והשקטה שלה, שבתל אביב הייתה עולה כל כך הרבה יותר. יום אחד היא הציעה שנעשה סיבוב ברים בכצנלסון; אחרי עשר דקות מצאנו את עצמנו תופסות מונית לתל אביב. הסלוגן של גבעתיים בשנים האחרונות הוא "עיר שהיא יותר מעיר", אבל כבר באותו ערב למדתי את האמת: היא פחות. גבעתיים אינה עיר בכלל, אלא שכונה.

קיבלנו צ'ייסרים. ראש העיר, רן קוניק, וידא שבשלו יש מים. "אנחנו נפגשים בעוד 100 שנה, בחגיגות ה-200. מזל טוב גבעתיים, לחיים", בירך ראש העיר והוריד את השוט שלו בתנועה אחת אמיצה

חודשים חיפשנו כאן דירה. פגשנו אנשי משפחה בני 40 פלוס עם דירות שירשו מההורים המתים שלהם, או דירות שעזבו כי קיבלו בירושה דירה גדולה יותר מההורים המתים שלהם. הם דרשו מאיתנו פיקדונות של עשרות אלפי שקלים והסתכלו עקום על זוג לא כל כך צעיר ובלי ילדים. זה עורר אצלם חשד לגבי היציבות שלנו, אולי רמז לסטייה מהנורמה. מתוך סקרנות, ורוע, שאלתי את עצמי אם הם כולם מאזינים תמיד לשלמה ארצי.

"יש תושבים שמבחינתם, אם אתה לא גבעתיימי מלידה, אז אתה קצת שונה והם לא אוהבים את זה", אמר לי קוניק בפגישה השנייה שלנו. "גבעתיים עוברת תהליך של תל-אביביזציה, והוותיקים לא אוהבים גם את זה. הם רוצים שהיא תישאר סולידית ושקטה, שיהיו בה יותר בעלי דירות ופחות שוכרי דירות, אבל כמעט 50% הם שוכרים. הוותיקים לא רוצים את הקרטונים, את התחלופה, את הלכלוך".

בשלב ההכחשה הקצר שלי אמרתי לעצמי שתל אביב קרובה ושממילא אני כבר לא יוצאת לשום מקום. הזכרתי לעצמי שגבעתיים ידועה במערכת החינוך הטובה שלה, אמרתי לעצמי שאם הארנונה כאן היא מהגבוהות בארץ אז בטוח שיש לזה תמורה,  התנחמתי בכך שזו עיר ליברלית וחילונית שכבר לפני 40 שנה הייתה בה מסעדה בשם "פונדק הציידים" שהגישה סטייק לבן. גבעתיים גם העיר הראשונה שהתאימה את טופסי העירייה לזוגות להט"ביים ברישום לגנים, לבתי הספר ולחוגים, והיא העיר היחידה מלבד תל אביב שבה אני רואה לעתים קרובות זוגות חד-מיניים מחזיקים ידיים ברחוב. לסביות אפילו קוראות לה "בירת הלסביות". אבל מול כל זה לא הבאתי בחשבון את המרחק המנטלי, את האנרגיה השונה, את האווירה.

עברנו לגור בבניין שבכניסה שלו עמדו שתי גוויות של עצי דקל. גבעתיים התפרצה אליי מבחוץ, דרך החלון, על בנייניה הישנים והמתפוררים. הייתי מצלמת את חלונות הראווה של חנויות הבגדים והמספרות שכאילו קפאו בזמן, את הספסלים מלאי הבגדים הישנים שתושבים נדיבים היו משאירים להומלסים שאין כאן, את חצרות הבניינים המוזנחים בכצנלסון הנצחי. הייתי נרגעת מעט בגבעת רמב"ם, השכונה הכי יפה בעיר, אבל גם שם עמד אז בית קפה גרוע שבו ישבו פרלמנטים של פנסיונרים עם שפם וכרס, ושום דבר לא הזכיר את העיר שהתאבלתי עליה ושהכל פה הזכיר את היעדרה.

כשהיא לא מנסה להיות מה שהיא לא, גבעתיים נעימה. יש בה רחובות נאים והמון צמחים וגינה חברתית יפהפייה ב"גן רבקה", לא רחוק מהעץ האומלל שעליו תולים מוצצים של תינוקות נגמלים

פנטזתי על חיי בורגנות בפרוור חביב. מה שקרה בפועל מזכיר לי בדיחה שסיפרו לי פעם: אדם חי בגן עדן. כל היום מריח פרחים, שותה מים צלולים. יום אחד מודיעים על סיור בגיהינום למי שמעוניין, והוא מסקרנות נוסע. מה הוא רואה כשמגיעים לגיהינום? כולם רוקדים, נשים יפות, גברים יפים, אוכל מעולה, היין זורם. כשהוא חוזר לגן עדן, האיש הולך למלאך האחראי ואומר: "שמע, חשבתי על זה, אני רוצה לחיות בגיהינום. זה הולם יותר את האופי שלי".

"תחשוב על זה טוב", עונה המלאך, "כי אין דרך חזרה משם".
"זה מה שאני רוצה", עונה האיש ונשלח לגיהינום.

איך שהשערים ננעלים אחריו מגיע שד ומתחיל לדחוף את האיש לתנור בוער. "היי היי", צועק ההוא, "מה אתה עושה? מה פתאום תנור בוער? אני ראיתי כאן אנשים יפים שותים יין ועושים חיים!".

"חמוד שלי", עונה לו השד ודוחף אותו לתוך האש, "אל תבלבל בין תיירות להגירה".

2. כעס

קשה לומר מתי הגיע שלב הכעס. לדעתי הוא היה שם מההתחלה, אבל רוכך על ידי ההכחשה והתקווה שעוד אפשר להימלט. חוץ מזה, בעיר שבה כולן תמיד בהיריון, פתאום זה קרה גם לי.

ליד השוק של כורזין יש שדרת פיקוסים שנראית בערב כמו זירת רצח משיר של ניק קייב, אבל אני לא באמת חושבת שמשהו רע יכול לקרות לי ברחובות של גבעתיים, ואני אוהבת את ניק קייב

התחלתי לבקר אצל רופא נשים מקומי שקיבל בביתו. ישבתי בסלון על ספת עור לבן עם נשות גבעתיים, שנדליר ענק מעלינו, פמוטי קריסטל ופרחים מלאכותיים סביבנו ואנחנו מוקפות בצילומי ענק של נשים אפריקאיות שהרופא צילם במסעותיו. הייתי חלק מהנורמה, אבל שום דבר בזה לא היה נורמלי. הכל היה בגוון של טירוף שקט, תת-קרקעי.

אפילו העוּבר שלי לא רצה לגור בגבעתיים. בתום 16 שבועות הוא פרש, ואני חזרתי להסתובב ברחובות, עוברת ליד בית העלמין נחלת יצחק. קבורים בו 7,500 ילדים והוא הוכרז כסגור לקבורה, אלא אם יש לכם הרבה כסף לשלם. כעסתי על מה שקרה וכעסתי על העיר שלא נתנה לי נחמה, שהסיבובים שלי בה הלכו והתארכו כי הרגשתי חנוקה עם כל הנורמליות המשפחתית והתינוקות בכל מקום.

אין סקס בגבעתיים. אני יודעת את זה כי במהלך חמש שנות חיים כאן אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים ששמעתי אותו. יש לי חשד שתינוקות נולדים בגבעתיים בלי סקס בכלל, אולי בתוך כרוב או שהחסידה מביאה אותם, ואם לא החסידה אז הדררות הירוקות שהעיר מלאה בהן. באחד הלילות בכה באחד הבניינים לידי תינוק חדש, ואני חשדתי שהוא פרי אהבתו של השכן עם המשקולת שלו. הגניחות היחידות ששמעתי אחרי זמן רב היו שלו, בעת אימון. דמיינתי את השכן עם משקולת קטנה עטופה בחיתול. הוא מרגיש לא לבד.

3. מיקוח

שלב המיקוח היה מהיר ומורכב משניי תת-שלבים: אחד, לחפש דירה בנחלת יצחק, השכונה שצמודה לגבעתיים אבל שייכת לתל אביב. רציתי שבתעודת הזהות שלי יהיה כתוב "תל אביב-יפו", כי אולי אז ארגיש יותר במקומי, אבל נחלת יצחק נראית ומרגישה בדיוק כמו גבעתיים והרעיון ירד מהפרק מהר מאוד.

בתור תת-שלב שני אמרנו שבתום החוזה נחזור לתל אביב ויהי מה, אבל אז נפרדנו ואני עברתי לגור בדירה משלי, עדיין בגבעתיים – על גבול רמת גן, לא רחוק מרחוב בן-גוריון המפויח והמוזנח. בצבא הייתי לזמן מה מעבר לכביש, ברמת גן, אצל אחי. האם חזרתי בזמן לאותו מקום, רק עם חשבון ארנונה גבוה מדי.

4. דיכאון

תחילתו של הדיכאון הייתה אולי ביום שיצאתי לסיבוב בקניון גבעתיים, מפתחת את החדווה העגומה של רכישת מוצרים לבית. קניתי מצעים לבנים שבמקור עלו 600 שקל, אבל כבר שנים מוכרים אותם ב-300, אז לא יכולתי שלא לקנות אותם במבצע של 200.

המקום הכי יפה בגבעתיים הוא גן העלייה השנייה שצופה על תל אביב. הייתי מסתכלת אל האופק, מנסה להבין איפה בבליל הבניינים נמצאות הדירות שגרתי בהן לפני שנים רבות, שחלפו מהר מדי

כשיצאתי מהקניון עף לכיוון שלי דף מתוך "ישראל היום" עם חרא מרוח עליו. חמקתי מהדף שנחת ממש מול הדוכן של חב"ד, שבו שני נערים בני 16 הניחו תפילין ונראו מלאי אמונה. הסתכלתי לכיוון שממנו הגיע הנייר: הומלס קשיש שהחזיק בידו גיליון של "ישראל היום", תלש את דפי העיתון הלאומי וניגב לעצמו את התחת תוך כדי הליכה. הרוח הסתווית הטובה פיזרה את הדפים ברחבת הקניון, וכל זה נראה לי כמו הדבר הכי נכון להזדהות איתו בשלב ההוא בחיי. הופעתו של הומלס בגבעתיים הייתה בשבילי כמו הולוגרמה של תל אביב, והלב נצבט בגעגוע.

לא פשוט להיות לבד בגבעתיים. אני נעתי בין אימה מפני סופי השבוע לציפייה להם: הייתי לבד בדירה נעימה שעיצבתי כרצוני, והייתה בזה נחמה גדולה. אולי כאן נטמנו זרעי החיבה שלי לגבעתיים, אבל אז עוד לא ידעתי שאלמד לחבב אותה.

תמיד חלמתי לגור לבד לחלוטין, אבל באותם ימים התיישב לי בגרון עורב שחור. עורב של בדידות קראתי לו. דווקא אז גיליתי את המקום הכי יפה בגבעתיים: גן העלייה השנייה. יש בו עצים נדיבים ובריכת דגים מוקפת ירק וכרי דשא, והוא צופה על תל אביב. הייתי עומדת שם, מסתכלת אל האופק שזור המגדלים וביניהם הים, מנסה להבין איפה בתוך כל הבליל הזה נמצאות הדירות שגרתי בהן לפני שנים רבות, שחלפו מהר מדי.

את רגשותיי העזים כלפי העיר החדשה שלי ביטאתי בפוסטים שכתבתי בפייסבוק, והשנאה נהפכה לטביעת האצבע הדיגיטלית שלי. השאלה "אז מה קורה בגבעתיים?" נשאלה לא פעם על ידי חברי פייסבוק שזיהו אותי ברחוב ולא באמת היה לנו על מה לדבר. הייתי רואה את ההיפסטרים החדשים יושבים בבית קפה שהוא גם בר וגם קיוסק ובפנים משמיעים ריטה או ארקדי דוכין, עם ארון זכוכית מואר שמדפיו עמוסים מוצרי טבק וגלגול, וחושבת: אין דבר עגום יותר ממראם של היפסטרים בכצנלסון. בחיאת, זאת גבעתיים, תלבשו ג'ינס וסוודר ותתגלחו. הרי אתם כאן, ברחוב שהוא גאוות העיר והוכחה לחיי הלילה השוקקים שלה עם ברים שבתפריט שלהם יש גם סושי וגם פיצה וגם סטייק.

בכתבה שפורסמה בשנת 2019 ב-ynet הופיעה תמונה של רן קוניק מתוך חשבון הפייסבוק המאוד פעיל שלו. ראש העיר נראה שם בשולחן מלא פנסיונרים לצד הכיתוב: "עם משלחת של תל-אביבים שהמומים מסצנת הלילה בגבעתיים". אני חושבת שהתמונה הועלתה בשעות הערב הלא מאוחרות.

תהלוכה של רוקדים לבושים בלבן, שרשראות של גופי תאורה שזורים בבגדיהם, חלפה על פנינו. תושבי גבעתיים לגמו בירות ורעדו תחת ההדף של המוזיקה האיומה שניגן די-ג'יי בפינת הרחוב

רציתי להיות רן קוניק. רציתי את שמחת החיים ואת יכולת ההכחשה, את האופטימיות ואת האמונה האיתנה שהמציאות היא מה שאתה מחליט שהיא ולא שום דבר אחר. אחרת איך הייתה מתאפשרת חנוכתה לפני כשנה וחצי של גינת משחקים עם דשא מלאכותי על שמו של יאנוש קורצ'אק, פיתוח עירוני שעליו בישר קוניק כך: "יאנוש קורצ'אק מחייך בהנאה מלמעלה. מתחילים לראות את סוף העבודות בגינה שתהיה מהיפות בעיר".

אף גינה עם דשא מלאכותי לא יכולה להיות מהיפות בעיר. אבל אולי יאנוש קורצ'אק, יחד עם הילדים שלא הצליח להציל, יושב בגבעתיים של מעלה ומחייך בהנאה.

5. השלמה

שלבי הכעס והדיכאון היו ארוכים. ההכחשה והמיקוח היו קצרים מאוד, והיום אני עמוק בשלב ההשלמה. אני כבר לא שונאת את גבעתיים; למעשה אני מעדיפה אותה על פני רוב ערי הארץ. לא על פני תל אביב אולי, אבל גם היא הולכת ומתרחקת ממני ומעצמה כפי שהייתה כשעזבתי אותה. אני מחבבת את גבעתיים, אפשר לומר. אני מעריכה. היא נוגעת ללבי.

אני חושבת ששלב ההשלמה התחיל עם הופעת הקורונה ומותה של אמי בדיוק כשפרצה המגפה, והשעות המוקדמות שבהן הייתי מתעוררת ויוצאת לצעוד בתוך העיר המנומנמת יותר מתמיד. אף אחד לא פגש אף אחד ולא נסע לשום מקום והכל היה סגור וכולם היו מבוהלים, וגבעתיים עמדה מול התקופה המשונה איתנה בנורמליותה ובסחיותה. אפילו כשהסביח של עובד סגר את שעריו לזמן מה, עדיין עמד באוויר ריח חזק של חצילים מטוגנים.

אולי ההשלמה החלה בוקר אחד, לא כל כך מזמן, כשצעדנו ברחוב כצנלסון שלושתנו – אישה צעירה בנעלי עקב גבוהים מדי ליכולותיה, אישה זקנה מאוד עם מקל הליכה, ואני בכפכפים. כשעקפתי את האישה עם המקל, היא הסתובבה ואמרה לאישה הצעירה שהתקרבה אליה בנקישות עקב: "את צריכה לשלם יותר מסים לעירייה".

"למה?", שאלה הצעירה.
"כי את שוברת את כל המדרכות", ענתה האישה.

אני לא יודעת אם הצעירה התכוונה לענות, אבל זה לא קרה, כי את שירת הציפורים וזמזום המכוניות הפרה צעקה שמחה של איש כבן 50 שהלך בהליכה קופצנית לקראתנו: "מוות למוסד! מוות למוסד!", הוא זעק באושר, ואני חשבתי שגבעתיים היא עולם ומלואו ואין מה לחפש שם בחוץ.

והיה רגע קצר ליד דוכן לוטו, לא רחוק מחנות שמוכרת קביים וכיסאות גלגלים. אישה מבוגרת הלכה ברחוב, עוטה מסכה בצורת פה ואף של חתולה ומחזיקה ברצועה. לרצועה היה מחובר כלב קירח עם בלורית של סוס פוני, לבוש בגלימה של סופרמן. לאישה היה מבט אדיש בעיניים, שהתמקמו מאחורי משקפי ראייה עם מסגרת שנשרו ממנה כמה אבני סברובסקי והכלב הלך לידה כשנשאה אליו דברי תוכחה: "די לאכול חרא של אחרים. יש לך מספיק משל עצמך".

לא מזמן שמעתי שיחה בין שני קשישים על ספסל. "שמעת מה קרה ברמת גן?", שאל קשיש א'. "החיים שלי קצרים", ענה קשיש ב', "מעניין לי את הטוכעס מה קרה ברמת גן". ואני הרגשתי שגם עולמי הצטמצם לכדי גבעתיים, ואין לי בעיה עם זה. גם החיים שלי קצרים מדי.

אין סקס בגבעתיים. אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים ששמעתי אותו. יש לי חשד שתינוקות נולדים כאן בתוך כרוב, או שהחסידה מביאה אותם. ואם לא היא אז הדררות שהעיר מלאה בהן

לצד כל מה שמגוחך ויומרני בה, כשהיא לא מנסה להיות מה שהיא לא, גבעתיים נעימה. יש בה רחובות נאים וצנועים והמון עצים וצמחים וגינה חברתית יפהפייה ב"גן רבקה", לא רחוק מהעץ האומלל שעליו תולים הורים את המוצצים של התינוקות הנגמלים. לא רחוק מהשוק של כורזין יש שדרת פיקוסים שאומנם נראית כמו זירת רצח משיר של ניק קייב כשאני צועדת בה בערב, אבל אני לא באמת חושבת שמשהו רע יכול לקרות לי ברחובותיה של גבעתיים ואני אוהבת את ניק קייב.

לחיות בגבעתיים זה כמו לחיות עם בן זוג נחמד אך לא לוהט. בלי דרמות, אבל גם בלי תשוקה. עם הומור סחי, אבל לב טוב בסך הכל. גבעתיים היא פשרה חביבה. יש מי שיכנה את זה בגרות; יש מי שיחשוב שזאת תבוסתנות. זה בטח קצת משתיהן. אבל מה שאסור ביחסים רומנטיים מותר ביחסים עם העיר, או עם העיירה. גבעתיים היא בסך הכל פשרה טובה.

6. אחרית דבר

שבוע לאחר סיור הברים שנקטע פגשתי שוב את ראש העיר. הצעתי לו לקחת אותי למקומות שבגללם הוא אוהב את גבעתיים, לשכנע אותי שהיא בכל זאת מגניבה. הלכנו בשבילי גן העלייה השנייה, המקום האהוב עליו בעיר. פעם זרם כאן נחל, סיפר לי כשמולנו עבר איש שנראה לי מוכר. "זה מאור כהן", גילה לי קוניק, "גם הוא עבר לכאן".

קוניק (54) הוא יליד גבעתיים וראש העיר מאז 2013. ברחוב קטן שמעולם לא הלכתי בו הוא הראה לי חצר שבה בילה כילד. "המקומות האהובים עלינו יהיו בדרך כלל מקושרים לילדות. לכן התושבים הוותיקים מחוברים כל כך, הם כל הזמן בתוך הילדות שלהם", אמר קוניק. "זה לא שיש פה שבילים מיוחדים, זאת בסך הכל שכונה גדולה לצד תל אביב, אבל יש פה קסם. אם תציעי לגבעתיימים דירה יותר גדולה מעבר לכביש, ברמת גן, הם לא יסכימו. יש כאן גאוות יחידה".

מה הם חושבים על השינוי שהעיר עוברת?
"למבוגרים קשה עם הברים ובתי הקפה והרעש. רבים באו אליי והתלוננו, ואמרתי להם שאני מבין אותם, אבל אני חייב לחשוב על טובת כלל העיר. כשנכנסתי לתפקיד היו פה אולי שני מקומות כאלה, ומה שנפתח מאז הציל את העיר ממוות. היא הייתה מבוגרת ומשעממת ולא היה בה מה לעשות, ועיר צריכה להתחדש. זה קורה עם אוכלוסיות צעירות, והצעירים רוצים ברים ובתי קפה. תדעי לך שרבים מהמבוגרים התחילו לאהוב את הסצנה אחרי כמה שנים. זה גם הגדיל להם את תחושת הביטחון האישי. לפני זה הרחוב היה מת ב-7 בערב והם היו לבד וחששו".

"שמעת מה קרה ברמת גן?", שאל קשיש על ספסל. "החיים שלי קצרים", ענה קשיש שני, "מעניין לי את הטוכעס מה קרה ברמת גן". גם עולמי הצטמצם לכדי גבעתיים, וזה בסדר. גם החיים שלי קצרים מדי

מישהו הרגיש לא בטוח בגבעתיים לפני עשור?
"לא היה כלב ברחוב, אז הם פחדו. זה לא שגבעתיים היא בועה בחלל, היו מקרי גניבה. אבל כן, זה מקום בטוח והנתונים שלנו מדהימים בחיוביותם. המשטרה כל פעם בהלם איך רמת גן ותל אביב פה ליד, ואצלנו שקט. מאז שנפתחו הברים בכצנלסון, האישה הזקנה שפתאום לא הרגישה טוב ב-11 בלילה יכולה לפתוח חלון וחצי עיר מתחת לבית שלה. אבל רובם כבר נפטרו, ואת הדירות שלהם הילדים משכירים לחבר'ה צעירים שבאים מתל אביב".

גם סלבס, כן?
"אדיר מילר, אסי כהן, יובל סמו, קובי אפללו, ארקדי דוכין".

אני חושבת שגם חמי רודנר.
"באמת? אני אשמח. אני אוהב אותו. אהוד בנאי גר על הגבול. הוא עבר עכשיו לרמת גן, אבל הוא יליד גבעתיים".

בבוקר של יום ראשון טיילנו במחוזות ילדותו של קוניק בשכונת בורוכוב, היכן שפעם עמד מגרש כדורגל והיום עומדת גינה. בדרך עברנו על פני שלט מחוץ לחלון של אחת הדירות: "קוניק הורס את השכונה". "זה בגלל שאנחנו בונים כאן", הסביר ראש העיר. "מעצבן אותם שבונים להם מפלצת ליד הבית, אבל מה לעשות. יש באזז סביב העיר".

כשנפרדנו הלכתי הביתה, לרחוב שינקין. לפעמים, כשאני מזמינה מונית, הנהג נוסע לרחוב שינקין בתל אביב. זה מכאיב לי פחות בלב היום.