בגיל 35, אחרי שנים של תפקידי משנה בולטים יותר ופחות, נועה קולר סוף סוף מקבלת את הרגע שלה: תפקיד ראשי עטור פרסים בלהיט "לעבור את הקיר", שבדיוק חצה את הרף של 150 אלף כרטיסים.
ועכשיו הרבה אנשים אומרים, "זאת השנה של נועה קולר".
"פתאום אומרים לי משפטים כמו 'עכשיו את בליגה של הגדולים'. האמת היא שזה התחיל עוד בהקרנת הבכורה של הסרט מול חברי האקדמיה. יצאתי לרחבה של סינמטק תל אביב ופתאום אנשים מחאו לי כפיים. עכשיו, תבין, אני אפילו לא הייתי לבושה לפרמיירה. אבל הסוכנת תופסת לי את הידיים ככה - תגיבי, תדברי. פתאום נהייתי ממש בן אדם שיש לו סוכנת".
איך יורדים בחזרה לחיים האמיתיים?
"בקלות. למחרת הייתה לי הצגה ב'גשר', ובגלל שבאנסמבל אתה מחליף לפעמים שחקנים אחרים, היה לי תפקיד של כבשה. עכשיו, מדובר בכבשה. אפילו לא ה-כבשה, סתם כבשה בתוך עדר כבשים. יש 15 כבשים ואני אחת מהן, עם הפרצוף ועם כובע שחור צמוד ואין לי אפילו טקסט חוץ מלעשות 'מֶה מֶה'. אז את יוצאת מהסינמטק, ואת תגלית השנה נועה קולר, אבל אז את כבשה ואף אחד אפילו לא יודע שזאת את. ואחר כך את חוזרת הביתה אל הבת שלך שהיא בת שש ולא מעניין אותה מה עשית היום, ולתינוק שלך ממש לא מזיז שאת הלהיט הבא".
אני נפגש עם נועה קולר לסיבוב בעיירת ילדותה פתח תקווה, וזו כבר קצת בדיחה. עם פרס אופיר על התפקיד הראשי ב"לעבור את הקיר" ופרס מקביל בפסטיבל הסרטים בחיפה, היא כרגע היהלום שבכתר של הקולנוע הישראלי, והקלישאה העיתונאית היא לעשות סיבוב עם הכוכבת מהעיר הגדולה בעיירה שכוחת האל שממנה באה. אלא שהעיירה של קולר היא כולה פתח תקווה, שהמרחק ממנה לזוהר של תל אביב זה לא בדיוק לעבור את הקיר. מה גם שבית החלומות שלה בעיר הגדולה ממוקם בשכונת שפירא בדרום תל אביב, וכמו שהיא אומרת בעצמה, "לא בטוח כמה השתדרגתי".
אנחנו עומדים מתחת לבית שהיה שלה, ליד "הפארק של המזמוזים בתיכון", כשקורה מה שפשוט חייב לקרות בדברים האלה: מפגש מקרי עם השכנה טובה, ששואלת מה שלומה ואיך ההורים, ומשוויצה לעובר אורח "הלו הלו, תראה מי באה לבקר". אין לי מושג מי זה הבחור שהשכנה טובה קוראת לו עכשיו, וברור שלו אין מושג מי זאת נועה קולר. גם זה חלק מהבדיחה בסיבוב שלנו, כי בואו – שטיח אדום והכל, כמה תהילה כבר באה מלהיות כוכבת קולנוע ישראלית?
"אני עובדת מלא, אבל אני לא מרוויחה כסף", היא אומרת כשאנחנו מתיישבים על ספסל בפארק של המזמוזים. ב"מלא" מתכוונת קולר לזה שהיא שחקנית בתיאטרון "גשר" – כרגע בחופשה מאז הולדת בנה לפני שמונה חודשים – וגם לרזומה מקצועי בן עשר שנים צפופות של הצגות, סדרות טלוויזיה ("בלתי הפיך", "משפחה לא בוחרים", "ג'וני ואבירי הגליל") וסרטים ("הנוער"). "אתה מבין שככה זה בארץ? אין לי צ'ק, אין לי צ'ק".
אפילו בפרס אופיר מקבלים רק 4,000 שקל. לא עדיף כבר שלא יתנו כלום?
"לא, תביאו, יש לי הוצאה על משפחתון כל חודש וזה שיגעון. אני נתמכת על ידי ההורים של בעלי, כמו כולם. אני לא מתלוננת על זה, כי יחסית בחתיכות של העוגה אני בסדר. אבל מצד שני אני לא באמת יכולה להיות מסוחררת מהכוכבוּת, כאילו 'נועה, שלא יעלה לך לראש'. יאללה כבר, שיעלה".
ציפרלקס חמישה מיליגרם במקום עשרה
ב"לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין מגלמת קולר את מיכל, חוזרת בתשובה שלא מוצאת חתן. אחרי עשרות ניסיונות שידוך, כשהיא מוצאת סופסוף את האחד, הוא מתחרט ממש ברבע לחופה. אלא שמיכל מחליטה שהחתונה תתקיים כמתוכנן ושהאל הטוב כבר יסדר לה חתן. כשצבאות מבושש קצת עם החלק שלו בעסקה, מיכל טסה להשתטח על קברו של רבי נחמן מברסלב, ושם נראה שתפילותיה זוכות לאינסטנט-מענה בדמותו של עוז זהבי, מוזיקאי חילוני שנסחף עם הנחישות של הרווקה הדתייה. זה גם המקום שבו החיים חיקו קצת את האמנות.
את הסצנות שמתרחשות באומן צילמה בורשטיין במקום עצמו, ועל הדרך היא הזמינה את קולר – חילונית עד כאב, אם לגנוב שורה מרוטבליט – להצטרף אליה לתפילה על הקבר. "אני באה ממקום די ציני. אין רבנים ואני לא מדברת לקברים", היא אומרת. "אבל הלכתי והתפללתי, כי מי יודע אם זה לא אמיתי. הרי אף אחד לא הוכיח לי אחרת. אז אני יושבת ליד הקבר ורמה אומרת לי להגיד מה אני רוצה. אבל אין לי את הז'רגון, אז אני כזה, הכי מעפן: 'שלום, אני נועה, שמע, אני נורא מתרגשת שאני פה'. ואני מבקשת שהסרט יצליח ויהיה טוב, ושלבעלי תהיה פרנסה טובה והוא יהיה רגוע, ושהבת שלי תהיה שמחה. וחוץ מזה, אם אפשר, אני רוצה להיכנס להריון בקלות ושייצא לי בן".
והופה.
"הכי הופה. אני חוזרת והסרט מצליח ואני בהריון וזה בן".
טוב, ללא ספק מדובר בנס. אי-האמונה של אנשים מסוימים התערערה בגלל הרבה פחות מזה.
"אני לא יכולה שמהכתבה הזאת ייצא שאני חסידה של הרבי נחמן מאומן".
_c.jpg)
צחוק צחוק, באמת יש שמועות שאת מתחזקת.
"כל מה שקרה נראה לי טבעי בדיוק כמו שזה נראה לי נס. טבעי שאני אקבל סופסוף תפקיד ראשי בגיל 35, טבעי שהתחתנתי עם גבר, טבעי שנולד לנו בן. אפילו הפרסים זה טבעי, ולא בגלל שאני כזאת שחקנית גדולה אלא כי אין תפקידים כאלה לנשים, זה תפקיד שנולד לפרס. מצד שני, האמונה באמת נהייתה מאוד רלוונטית בחיים שלי. אני משתמשת בה הרבה יותר, רק לא במובן של דת או יהדות".
אז רק לסגור את הפינה: את לא חוזרת בתשובה?
"אני לא מדמיינת את עצמי חוזרת בתשובה, זה לא הסיפור שלי. אבל אמונה זה דבר שעוזר, בעיקר בענייני חרדות".
את מדברת על זה לא מעט, הקטע החרד הזה.
"כן, אני חזקה בפחדים. בין השאר יש לי מה שנקרא חרדת במה".
לפחות בחרת במקצוע שבו זה לא אישיו.
"ממש. אני עושה על זה עבודה, אבל העלייה לבמה לא קלה. אני יכולה לחטוף התקף חרדה. לא יראו את זה ואני אמשיך לעבוד, כי אני נסמכת על הזיכרון שאומר שאני כנראה יודעת מה עושים שם".
קשוח.
"לפחות יש לחלק מהדברים האלה פתרונות. אמרתי את זה בעבר ואני אומרת את זה שוב: צריך להכניס פה ציפרלקס למערכת המים".
אבל יש לך אמונה ויש לך הצלחה, מה חרדות עכשיו?
"זאת הנקודה של פחד מההצלחה, כי אתה לא מאמין שיכולים לקרות לך דברים טובים. אתה אומר, מה, אני מתפרנס והסרט מצליח וגם נולד לי בן תינוק יפה ובריא? מה הלאה, עכשיו יחשבו גם שאני יפה ורזה? מה זה השפע הזה?".
אז האישיות החרדתית מחפשת מאיפה תבוא הכאפה.
"התגובה המיידית שלי היא דואלית. אני מאושרת, אני מבסוטית ואני באמת חושבת שזה טבעי מה שקרה. מצד שני – פאניקה גדולה. הרבה יותר נעים להיות פוטנציאל לא ממומש. להיות הבטחה. להגיד לעצמך, 'אני אהיה רזה ואני אהיה עשירה, זה הולך להיות מדהים'. אבל להגיע לנקודה שפנטזת עליה זה אומר לשאול מה הלאה. כי ההצלחה מחייבת אותך להחזיק ולהתפתח ולהמשיך".
אז זה שקפצת את המדרגה כשחקנית לא משנה כלום.
"יש משהו. זה נותן חיזוק. ציפרלקס חמישה מיליגרם במקום עשרה. אבל אי אפשר להתמכר לעניין הזה של ההצלחה הרגעית. ואם השנה הבאה תהיה השנה של מישהי אחרת, אז מה זה אומר על השנה שלי?".
יש לך חברות שחקניות. הן מפרגנות לך?
"מאוד. אפילו חברות שהתמיינו לתפקיד הזה אצל רמה. אולי כי אני שחקנית עובדת, אז אין פה קטע של 'הנה הגיעה איזה כוכבת ריאליטי כוסית לאיים עלינו'. הן שמחות בשבילי וזה מרגש אותי ברמה שאני לא יכולה לתאר. אני ממש מתפללת שברגע שאחת החברות שלי תביא אותה ב'השנה שלה', גם אני אפרגן לה ולא אהיה קנאית מניאקית".
"אבא שלי לא אמר 'איזו ילדה יפה יש לי', אמרו רק 'עובדת קשה'"
בסיבוב הזה עם השחקנית שכמה סיבים אדומים מהשטיח של פרסי אופיר עדיין דבוקים לה לנעליים, מתעקשת להצטרף אלינו גם הילדה הפתח תקוואית שהייתה נועה קולר – בת הזקונים להורים גרושים.
לאורך כל העונות של התכנית "סטודיו למשחק" חזר עניין הגירושים. המנחה, ג'יימס ליפטון, תמיד אמר שזה המכנה המשותף הכמעט יחיד של רוב השחקנים הגדולים. אצלך את רואה קשר בין הדברים?
"אני לא יודעת אם אני אונסת את זה בכוח, אבל אני יודעת שאמא שלי הייתה עצובה הרבה מאוד שנים, אולי כי היא תל אביבית אמיתית שתמיד רצתה תל אביב, ואבא שלי הוא מאוד מפתח תקווה. מה שאני זוכרת מאמא שלי בשנים ההן זו אישה שעושה דברים שהיא לא רוצה לעשות ולא ברור מי מכריח אותה. ותוך כדי, אני יודעת מה ירים אותה. מתי היא מתעניינת. התחלתי לשחק כבר בגיל חמש, וידעתי שלהיות שחקנית זה נקודות זכות בשבילי. גם אצלה וגם אצל אבא. בכלל, ילדים להורים גרושים כל הזמן מפצים".
אני מציע תיאוריה זהירה: לשחק בגיל צעיר זו דרך לקבל את הספוטלייט דווקא בתקופה שההורים שלך מרוכזים בעצמם, בפרידה שלהם.
"כן. זה קטע של אישור. כילדה לא חשבתי למשל שאני יפה ואף אחד לא חשב או אמר שאני נסיכה. נורא רציתי שיגידו לי את זה, 'נסיכה שלי'. אני ממש שומעת את זה כשאני אומרת את זה היום לזהר, הבת שלי".
וזה באמת היה משהו שההורים שלא אמרו?
"איזה נסיכה? עובדת קשה. עובדת. אני תמיד עבדתי. אבא שלי לא אמר 'איזה ילדה יפה יש לי'. גם בהתבגרות לא האמנתי שנים שיכול להיות לי חבר".
ולא היה?
"היה לי חבר ביסודי, אבל כשהתחילו להיות זוגות וכשאת מתחילה לפתח את המקום הנשי שלך, לא היה לי חבר. לא האמנתי שמישהו ילך על זה. רצו להיות איתי, לשכב איתי, אבל לא היה לי מישהו שאהב אותי. ואני כבר פיתחתי אגו – כאילו 'אני לא צריכה את זה'. 'אני לא יפה אבל אני מצחיקה', באיזשהו שלב קלטתי שזה הסיפור. מאוד אהבתי את זה. זה היה הפרויקט שלי, שיאהבו להיות איתי. נהייתי פופולרית, האמא של הפופולריות. כולם אוהבים את נועה, כולם רוצים להיות חברים שלי. אבל עבדתי בזה. ממש פיתחתי מיומנות. היום זה כבר חלק בלתי נפרד ממני - תמיד חמודה כמה שאפשר".
לפחות ארבע פעמים בראיון הזה אמרת או רמזת שאת לא מספיק יפה.
"אני עובדת על עצמי. אמא שלי אמרה לי להפסיק להגיד את זה, ואני לא יכולה להפסיק. זו צרה אמיתית. השיער שלי תמיד היה מגעיל, הייתי הולכת למספרה ומרגישה שאני הולכת לרופא שיניים. אמרו לי דברים מעליבים על השיער. תמיד רציתי שיער בלונדיני, התפללתי לאלוהים שיעשה לי שיער רגיל. לא שיער יפה: שיער רגיל. הוא היה מתולתל, ליפה כזה, מעפן. אז לא הייתי מרוצה מהשיער ולא מהגוף. בשלב מסוים גיליתי את הסקס אפיל, את הלהיות מינית, אז הייתי הולכת על זה. אבל אף פעם לא חשבתי שהפנים שלי יפות".
את כוכבת קולנוע. לא נראה לך שזה סוג של סגירת פינה בעניין הזה?
"וואלה, אולי אני יפה? לא יודעת. אני ללא ספק חמודה".
תהילה ישראלית (אין דבר כזה)
בסוף הסיבוב בשכונה הישנה שלה ("אתה רואה את הבית הזה? פה גדל איתי טיראן. שנה הפרש יש בינינו") עולה השאלה איפה נאכל. באופן טבעי, התשובה המתבקשת כשמדובר בבראנץ' עם כוכבת קולנוע היא "בחומוס של בעלה". תום וייסמן גדל בגליל, היה מוזיקאי רגאיי ואחר כך מורה לנגרות והיום, בגיל 37, יש לו חומוס שלא מקבלים בו כרטיסי "תן ביס" כי לא בא לו על הסוג הזה של הביזנס.
זה באמת יכול לקרות רק בישראל. כלומר, אולי גם בלבנון או במצרים יש כוכבות קולנוע עם בעל בחומוס, אבל לא כמו "גרגר הזהב" של וייסמן. בשוק לוינסקי בתל אביב, על התפר שבין אותנטיות מזרח תיכונית למקום של היפסטרים. לנועה ותום שני ילדים - זהר בת ה-6 ואיתמר, בן ה-8 חודשים – אבל לא רק אותם.
יש שמועות שאתם מגדלים תרנגולת.
"לגמרי. זה כאילו בשביל הביצים הטריות, אבל היא כבר הכי חיית מחמד. אני משוכנעת לחלוטין שהיא מזהה את זהר".
כשאת ואני נפגשנו בפעם הראשונה, היית כל ערב על הבמה ב"גשר" וכל בוקר על הסט של סרט סטודנטים שעשית בהתנדבות. זהר הייתה אז בת ארבע. מה, תום פשוט אמר "לכי תשחקי, הילדה והתרנגולת עליי"?
"יש בינינו ברית לא כתובה - אני לא דופקת אותך ואתה לא דופק אותי. אני רואה זוגות שממררים אחד לשניה את החיים עם הילדים ועם הקריירות. לנו יש את ההסכמה הזו – אתה חבר שלי? כן. את חברה שלי? כן. אתה לא מבריז? לא מבריז".
אבל את הברזת קצת. ותום בטוח שילם מחיר.
"אחושילינג! בשנה הראשונה, כשזהר נולדה, בכלל דפקתי אותו. אני הלכתי לעשות שלאגר בגשר, 'יונה ונער', תפרתי הצגות - והוא היה בבית. הוא נהיה אבא במשרה מלאה בזמן שאני עשיתי הצגות. לא שהלכתי והזנחתי, אבל רציתי לשמור על הזהות שלי כשחקנית והוא היה צריך יום יום להשכיב תינוקת".
זה בא לו טבעי?
"ממש לא. אבל ככה זה, אנחנו לומדים את הדבר הזה של הזוגיות תוך כדי תנועה. לפני שנהיינו הורים אמרנו כל מיני דברים, זה היה כל כך נאיבי. נגיד, אני חשבתי שתהיה לי ילדה ותהיה לי מלא כביסה, כל הזמן רק כביסה, והוא אמר לי – 'את לא תצטרכי לעשות שום דבר שאת לא רוצה'. שקר ראשון. והוא אמר גם: 'אני אשאר בבית. מבחינתי שאת תפרנסי'. שקר שני. אבל אלה לא שקרים, כי לא ידענו. אז כן, הייתה שנה ראשונה מאוד מאוד קשה. והיום אנחנו מקפידים על טיפול זוגי פעם בשבועיים".
כדי לפתור משהו או כתחזוקה שוטפת?
"תחזוקה שוטפת".
איזה קונספט. העפת לי את המוח עכשיו.
"אני בכלל לא מבינה איך זוגות חיים אחרת".
מישהי בשולחן ליד קולטת את קולר. זאת הפעם הראשונה שזה קורה בסיבוב הזה: אדם זר מבקש ללחוץ את ידה ולספר כמה הוא אהב את "לעבור את הקיר". הבחורה מבהירה שהיא לעולם לא הייתה ניגשת אליה אלמלא המפגש המקרי הזה בחומוס, וקולר מטעימה "של בעלי", וההיא לא יודעת אם להאמין לה. אבל אתה קולט שזה בגלל צירוף המקרים. לא בגלל שאיך זה יכול להיות, כוכבת קולנוע וחומוסאי.
ממש בתחילת היום היא סיפרה על אביב גפן, כמה העריצה אותו בתור ילדה טובה פתח תקווה. פתאום היא הכוכבת שמעריצים צריכים לתפוס אומץ כדי לגשת אליה. "כשעברתי לתל אביב היו חברות שאשכרה אמרו 'היא עוד תחזור לפתח תקווה'. זה כאילו מצחיק, כולה כמה תחנות בקו 66, אבל לא יעזור. יש מרחק".
איבגי, קווים אדומים לדמותו
"לעבור את הקיר" עיטר אותה פעמיים, ופעמיים היה מי שגנב לה את ההצגה. בפרסי אופיר זאת הייתה מירי רגב, שמשכה את כל הכותרות לאחר שהכריזה מלחמה על מחמוד דרוויש וזכתה לפעולת תגמול מצד שחקני הסרט הזוכה, "סופת חול", שסירבו לעלות לבמה. בפסטיבל חיפה נבלעה הזכייה של קולר במהומה סביב ההחלטה להעניק את פרס השחקן הראשי למשה איבגי למרות שהוא עדיין על תקן חשוד בהטרדה מינית.
אז מירי רגב גנבה לך את הרעם.
"אני לא מרגישה שגנבו לי כלום. קיבלתי את הרגע שלי, מה גם שאני הייתי בחלק הכיפי של הטקס. אני קיבלתי פרס, רמה קיבלה על תסריט, ואז באה מירי והרסה את הכיף. אולי באמת דיברו עליי פחות מעליה אחר כך".
מה עשה לך כל הבלגן שהיה שם?
"ישבתי שם ושאלתי מה קורה במדינה. איזה בלגן. בתוך כל האסקפיזם שלי - אתה יודע, תל אביביות, שמאלנות, מה שלא יהיה - פתאום מוציאים לך את האוויר מהבועה. מה זה עצובים פה, מה זה כועסים פה, מפצלים אותנו. האקט הכי ברור שזכור לי מהטקס היה כשהקאסט של 'סופת חול' לא עלה לקבל את הפרס. הבמאית עילית זקצר עומדת על הבמה ומסמנת להם עם הידיים לבוא, והשחקנית שלה רובא בלאל-עספור, שהרגע זכתה בפרס שחקנית המשנה, אומרת לה בצעקות מהקהל: 'אני מתה עלייך מאמי, אבל אני לא עומדת על אותה במה עם מירי רגב'. זה נורא מבאס. מה זה קשור בכלל לסרטים?".
והפעם השנייה שגנבו לך את הרעם, בפסטיבל חיפה? עד כמה זו בעיה לתת פרס לאדם שחשוד בהטרדה מינית?
"מה אני אגיד לך, באינסטינקט בא לי להגיב כמו רונית אלקבץ ז"ל, 'אני כאן בשביל לדבר על הסרט שלי, מה אתה בא לי עם איבגי'. זה סיפור מבאס ומאוד קשה לי לדבר בשם נשים שהוטרדו מינית. לא כי לא הוטרדתי, אלא כי כל אישה לוקחת את זה אחרת. מעבר לזה, אין לי מושג מה איבגי עשה או לא עשה. כרגע הוא מואשם ואני באמת לא יודעת - זה צריך להיות קשור? זה לא צריך להיות קשור? הפרס צריך להעביר מסר?".
עבדת איתו פה ושם. איך התרשמת ממנו?
"עבדנו יחד ב'גשר', עשינו ביחד פרסומת והוא איש מקסים ושחקן ענק. אין ספק שמגיעים לו פרסים. בקטע של ההטרדות מיניות, צריך לזכור שהזמנים משתנים. אני לא עושה לו הנחות, אבל הוא שייך לדור שבו הכללים היו על הפנים. ובתיאטרון זה בכלל עולם של כללים לא ברורים – נגיד, אתה מוריד חולצה בחזרה או לא מוריד חולצה? יש שחקנים שמורידים כי הם רוצים כבר לעבור את זה, ויש שחקניות שיגידו 'אני מורידה חולצה רק בצילום או על הבמה'. ונשיקה – עם לשון או בלי לשון? זו נשיקה אמיתית או לא? מצד שני אני מאמינה שכשמישהו עובר את הגבול, הוא יודע את זה".
אז למה זה קורה כל כך הרבה בתיאטרון? למה היו יובל זמיר וחנן גולדבלט ושתי שערוריות נפרדות בסטודיו של ניסן נתיב?
"הרגשות שלך והגוף שלך הם חלק בילט-אין מהעבודה שלך כשחקן. עם זה אתה עובד. כדי לשחק אתה צריך לפעמים להתאהב, או לשחק את הקטע של המאוהבוּת, וזה מבלבל. לא סתם יש סיפורים מתוך סטים. אלה אזורים סקסיים ואלה גם קייטנות, אתה יוצא מהחיים שלך ונכנס למקום אחר. נגיד, כשעשיתי את 'משפחה לא בוחרים' שיחקתי אישה שהבעל שלה כל הזמן חרמן עליה. אני מנקה והוא רק רוצה לשכב איתי. ואז אני חוזרת הביתה ומנקה את השיש, וזה בכלל לא כמו בסדרה. מבלבל לאללה. או בתיאטרון, הרי אנחנו מתלבשים ומתפשטים, רואים אחד את השניה עירומים או בתחתונים וחזייה כי אין זמן ללכת להחליף. זה אמור להישחק, להפוך למשהו שבכלל לא מרגישים, אבל יש אנשים שכנראה נשארים באזור המבולבל".
ותמיד יש מלאי של קורבנות בפוטנציה.
"נורא קל להפעיל שחקנית צעירה. זה יושב על מקומות מאוד ראשוניים – את רוצה להיות אהובה, רוצה להיות טובה, רוצה להיות טוטאלית. מאוד קל להפיל אותך בפח, גם בגיל 22 וגם בגיל 30. צריך רק לגעת לך בנקודה. 'אם תהיי ככה, תהיי כוכבת'. זה מאוד פשוט. את צריכה להיות ילדה גדולה מאוד כדי להגיד הלו, אזהרה".
בחזרה לאיבגי -
"אני יכולה להגיד לך שהתקשרו אליי מ'המקור' בערך שנה לפני שהפרשה יצאה, ושאלו אותי אם איבגי הטריד אותי מינית. בסדר, אני מבינה שאתם עושים עבודת תחקיר, אבל להוציא אנשים מהארון עם הדבר הזה? בהתנדבות? כאילו, באיזה קטע את מתקשרת לשאול אותי אם הוא נגע בי או לא נגע בי? לא יודעת, זה מרגיש כמו ציד".
וזה לא מוצדק במקרה שלו?
"שחקן, גם אם הוא מאוד בכיר, זה לא נשיא או ראש ממשלה. בשרשרת המזון, יש דברים הרבה יותר לא-ראויים במקומות יותר מסוכנים, דברים יותר חמורים שהייתי מתעכבת עליהם. אבל שלא תהיה טעות, אם הוא פגע בנשים - זה רע מאוד".
"בגיל 25 לא הייתי אטרקטיבית, רוצים אותי בת 40"
אנחנו מחליטים לקנח עם קפה, ובדרך לשם היא מספרת לי על שני הפרויקטים הבאים שלה – סדרה קומית בכיכובה וסדרה שהיא כתבה ואמורה גם לשחק בה, יותר מזה אסור לגלות כרגע. עוד קודם היא אמרה שזה הקטע עכשיו – אחרי קריירה שלמה של תפקידי משנה, מאז האופיר מדברים איתה רק על תפקידים ראשיים.
15 דקות התהילה הן כמו שדמיינה הילדה ההיא מפתח תקווה?
"זה מוזר. פתאום מתעניינים אצלי בכל מיני דברים. כל הדברים האלה של הסלבס כנראה עונים באמת על הצורך של הילדה הקטנה - צלמו אותי, תראו אותי, אני על השולחן. אני יפה? התלבשתי יפה? עם מי אני יוצאת? תתעניינו בי. אבל בחיים זה מחזיק עשר דקות. זה סבבה, אבל אחר כך זה שטויות וזה מעצבן".
את מפחדת מהרגע ש-15 הדקות האלה ייגמרו? אם סרטים אמריקניים לימדו אותנו משהו, אז בגילך את אמורה להיות בחרדות מזה שיפוג תוקפך בגיל 40.
"זה קטע. בהתחלה מאוד חששתי שהילדה תגמור לי את הקריירה, שאני הולכת להיעלם לתוך האימהות ולהיות לא רלוונטית. אבל האימהות פתחה לי את הקריירה, כי התחלתי לקבל תפקידי אימהות. זה התיישב עם המראה שלי או הבגרות שלי או עם זה שאני באמת אמא. בגיל 25 לא הייתי אטרקטיבית. זו לא הייתה השנה שלי בגיל 27. בגיל 35 פתאום אומרים שזו השנה של נועה קולר. לדעתי דווקא רוצים אותי בת 40".
צילום: יונתן בלום | סטיילינג: דור פסטינג וגאיה נחמני | איפור: קרין גבע | שיער: אירה למספרת אמיר אליהו | בגדים: חולצת גולף שחורה: תמרה סלם, תכשיטים: יערית וקריסטין, שמלה שחורה: FILIPPA K לסטורי, נעליים: אוסף פרטי, מעיל פרווה וחולצה: מייקל קורס ל FACTORY54, מכנס: קום איל פו, נעליים: MIS: לסטורי