ארבעה סרטי נוער צפויים לצאת בקיץ הקרוב. הראשון, "כמעט מפורסמת" עלה למסכים לפני שבועיים ולווה במסע יחסי ציבור מרשים, שהסתמך לא מעט על השתתפותה של נועה קירל בסרט. השבוע מצטרף אליו "ג'סטה", בכיכובם של און רפאלי, אלינה לוי ודודו ארז, שעוסק בחבורת נערים שפיתחה אפליקציה מצליחה. אליהם יתווספו "מועדון החנונים - הסרט" (שמבוסס על הקומדיה שמשודרת ב-HOT) ו"מבצע ביצה", קומדיית הרפתקאות שבמרכזה ביצת נשרים מהספארי, בבימוי אלון גור אריה. זו כמות מפתיעה של סרטים ששייכים כולם לאותו ז'אנר משונה: סרט ישראלי קליל. קולנוע ישראלי מזוהה כמעט אוטומטית עם עשייה אמנותית כבדת ראש ונושאים חברתיים מורכבים, ושובר הקופות הישראלי המהונדס, זה שיועד מראש להפוך ללהיט כלכלי, הוא זן נדיר. כמות סרטי ה-פאן שאמורה לעלות בקיץ הקרוב היא משמחת, אבל גם מעט מחשידה. מה עושה כאן כל הכיף הזה?
מתחילת שנות התשעים ועד אמצע העשור הראשון של שנות האלפיים נפלה על התרבות העברית תוגה נוראית, והקולנוע הישראלי סגר את החלון והפך לגילה אלמגור ב"קיץ של אביה". הבטנו יחד איתו דרך התריס, ראינו את הקולנוע האמריקאי הכיפי ולא הבנו איך נוכל אנחנו אי פעם להיות כאלה. מרימים כמו "מעודדות צמודות", חרמנים כמו "אמריקן פאי", קוליים כמו פריס ביולר.
בידור בנוי באופן גיאולוגי, כמו חתך רוחב בקיר של נקיק, אפשר לראות בו לא רק את מה שקורה כרגע, אלא שכבות מסודרות של מגמות תרבותיות מהעבר. קיץ 2017 מספר לנו על הקיצים שקדמו לו, וסרטי הקיץ הנוכחיים משמשים לו כצלקות, כעדויות להצלחות ולכישלונות של הקולנוע הישראלי בשנים קודמות.
סדרת "אסקימו לימון" היא הסבא המביך של קולנוע הטינאייג'רים הישראלי. חייבים להכיר לה תודה ולפרגן לה על הראשוניות וההצלחה, אבל צפיה מודרנית בה יכולה לעורר גם אי-נוחות. בעיקר אם את אישה, אבל גם אם אתה גבר עם עיניים ומצפון, שחושב שהטרדה מינית זה לא סופר מצחיק. ניסיון ההתנערות מהמורשת של "אסקימו לימון" הגיע לשיאו סביב שנות התשעים. קחו לדוגמה את "בלוז לחופש הגדול" מ-1987 או "קלרה הקדושה" מ-1996 – אפשר היה לסווג אותם כסרטי נוער כי הם, ובכן, עוסקים בנערים, אבל ביניהם ובין "שפשוף נעים" יש מעט מאוד נקודות השקה. הם מתרחשים אחרי נקודת השבר, בה הקולנוע הישראלי גילה את הפילטר השרוט, את התאורה הלא מחמיאה ואת העירום של משה איבגי, ו-פאן הפכה כמעט למילה גסה.
ההפקות הייעודיות לילדים ונוער שנעשו בישראל בניינטיז, בהן "ילדי קניון הזהב" עם מיכל זוארץ וצחי נוי ו"סופר-בוי" סרט גיבור העל של תום אבני, הותירו מעט מאוד רושם בקופות. זה לא קרה כי אלה סרטים לא טובים או כי הם לא שווקו כמו שצריך, אלא כי הם פשוט לא התאימו. ההיצע הקולנועי של שנות התשעים, ובו "שחור", "חולה אהבה בשיכון ג'" ו"שורו", חינך את הצופים לקבל סוג מסוים של סרט – איטי, נוקב, מהורהר, ועוד כל מיני מילים שאומרים על פרק בסדרה שנרדמת מולה – והם לא ידעו מה לעשות עם כוחות העל ומפגני הפנטומימה של תום אבני. סרטי הנוער האלה נראו כאילו הם שייכים לעידן אחר, כאילו הצנחת אייפד לחצר מלוכה ברנסאנס ואמרת להם "תסתדרו, נדבר". הם לא צמחו באופן אורגני מתוך רצפת הבטון של הקולנוע הישראלי, אלא ניסו לבקע אותה בכוח ונענשו בגורל האכזר מכל: שכחה.
"ילדי קניון הזהב" לא יותר מלאכותי מ-"כמעט מפורסמת", ושניהם הופקו בדיוק מאותם הטעמים. אבל נועה קירל מחליקה לנו בגרון בטבעיות בזמן של "ילדי קניון הזהב" אין אפילו ערך בוויקיפדיה. אחרי מאמץ ניכר, החך הישראלי התרגל לחומרי הטעם והריח של התוכן דרמטי, מסחרי וכיפי. ובמונחים קצת פחות אנינים, נראה שאחרי הרבה שנות כובד ראש, למדנו איך לראות דברים שמחים. איך זה קרה, ומה זה אומר עלינו?
המהפכה מתחילה ב"השמיניה"
רוב עבודת השטח בשינוי הטעם הישראלי לא קרתה בקולנוע עצמו, אלא אצל אחותו האובר-אצ'יברית, הטלוויזיה. "המהפכה מתחילה בעצם ב-2005, עם "השמיניה", אומר ד"ר יובל גוז'נסקי מהמחלקה לתקשורת במכללת ספיר. "מאז ועד 2016 הופקו בישראל 20 דרמות יומיות לילדים ונוער - גאליס, החממה, יומני החופש הגדול - מערוץ הילדים ועד הערוץ הראשון. זה תמיד שילוב של אקשן וסיפורי אהבה. לרובן יש יותר מעונה אחת, כלומר אנחנו מדברים על מאות רבות של פרקים של דרמה עברית". מספר גוז'נסקי, שכותב בימים אלה ספר על ההיסטוריה של הטלוויזיה לילדים בישראל. השפע הזה לא מקרי, כמובן, ספקיות התוכן מבינות שתוכן ייעודי לנוער מיתרגם למנויים חדשים מהסוג הטוב ביותר - מנויים נאמנים.
הדרמה היומית פורטת על אחד המיתרים הכי אולד-סקול, אבל גם הכי אפקטיביים: הצפייה המתמשכת. הפורמט היומי של סדרות הנוער מכריח אותך להתיישב מולן מדי יום, באותה השעה - קונספט שהיה אמור לעבור מהעולם נוכח המבחר העצום ברשת וב-VOD. "יש קליף-האנגר בסוף כל פרק", מסביר גוז'נסקי, "אתה ילד בן 12 שרוצה להיות מעודכן, אתה רוצה לדבר עם החברים שלך בקבוצות ווטסאפ או בסנאפצ'ט על מה שקרה בפרק, או על מה שקורה בו תוך כדי צפייה - אתה חייב להיות מול הטלוויזיה בשתיים וחצי". למרות שמדובר בטלוויזיה, זו צפייה קהילתית, היא לוקחת בחשבון שלמותג נוער חזק יש אספקט חברתי, שבא לידי ביטוי גם בהליכה הקבוצתית לקולנוע.
"מועדון החנונים - הסרט" מבוסס על סדרת טלוויזיה, וכך גם שני סרטי "גאליס", שיצאו בשנים האחרונות. "מנסים להאריך את חיי המוצר ולהרוויח עוד קצת מפה ועוד קצת משם", מסביר גוז'נסקי, "השמיניה התחילו עם ספרים ומופעים, וגאליס עברו לקולנוע". אותה מחשבה הנחתה את "כמעט מפורסמת", שהודות לנועה קירל שווק מלכתחילה כסרט מצליח, עוד לפני שהוקרן. סיגולי מפרש: "כמעט מפורסמת מציג את השינוי במחשבה על השיווק של הסרטים האלה. דיסני יכולים, למשל, לקחת שחקן אנונימי וללהק אותו לתפקיד ראשי בסרט החדש על האן סולו, כי זה האן סולו והוא חלק ממותג קיים, אהוב ומצליח. הוליווד עובדת עכשיו בשיטה של מותגים, ולא בשיטה של כוכבים. טום קרוז נחשב לאחרון השחקנים שהם בעצמם המותג. 'כמעט מפורסמת' ניסה להשתמש בשיטת הסטארים בארץ - לקחת מישהי מוכרת, ולהגיד לקהל 'בואו לראות את הסרט החדש של נועה קירל', אפילו שיש לה בקושי ארבע סצנות בסרט". אולי כאן טמון ההסבר לתגובות הצוננות שהסרט קיבל.
השילוש הקדוש: כסף, פאן, פורח
אור סיגולי, כתב הקולנוע של כלכליסט ומבקר באתר "סריטה", נועץ את נקודת המוצא לסרטי 2017 בהצלחה של "שושנה חלוץ מרכזי" מ-2014. קומדיית הטעויות המעט מטופשת והלא-מעט הומופובית הזו היתה לאחד מלהיטי הקולנוע של אותו קיץ, בו מכר על פי הערכות יותר מ-200,000 כרטיסים. מאחורי אותו סרט עומדת חברת ההפקות יונייטד קינג, שאחראית גם לארבעת סרטי הנוער שעולים הקיץ. "שושנה היה משהו שיונייטד קינג הפיקו מראש כקומדיית קיץ שמיועדת לקהל של צעירים בחופש", מסביר סיגולי. "היו הצלחות קופתיות לפניו, אבל לא משהו שתוכנן ככה". יונייטד קינג היא לא שחקן מרכזי במגרש הסטנגה של הקולנוע הישראלי, היא המגרש עצמו. משה וליאון אדרי הפיקו, הפיצו והקרינו את רוב הסרטים הישראליים שאתם יכולים לחשוב עליהם בעשרים השנים האחרונות. יונייטד קינג שבבעלותם היא החברה הגדולה והחזקה ביותר להפקת תוכן קולנועי בישראל, היא הבעלים של מתחמי סינמה סיטי, והיא שותפה בבעלות בערוץ הקולנוע הישראלי של yes.
"'שושנה' הוא 'מלחמת הכוכבים' של הקולנוע הישראלי, הסרט בו הובן סופית שאפשר להרוויח מקולנוע. הוא הצליח מעל למשוער, ומאז זה הקונספט של יונייטד", מסביר סיגולי, "אחריו באו 'איביזה' ו-'ארבע על ארבע' אלה סרטים שנעשים באותו אופן - מאשרים תסריט ויוצאים להפקה מהירה, עם אותו הבמאי – שי כנות". ליונייטד זה משתלם במיוחד, כיוון שהם מפיקים את הסרט, מפיצים ומקרינים אותו, ואחר כך מוכרים אותו לשידור ב-VOD ובערוצי הסרטים, ובכל תחנה הם אלה שגורפים את הרווחים. קומדיות לנוער הן אטרקטיביות יותר גם אחרי שהן מסיימות את הסיבוב שלהן באולמות הקולנוע כי לט'ס פייס איט, על הספה בשישי בצהריים אתם תעדיפו לראות את "איביזה" ולא את "שש פעמים". אבל הצלחה של סרט אחד לא מבטיחה את הצלחתו של סרט אחר, רק כי שניהם הופקו באותה מתכונת. ואכן, "כמעט מפורסמת", שאמור להיות להיט הקיץ המכונן של 2017, הוא לא ההצלחה שסרטי יונייטד קיוו לה, כך לפחות על פי גורמים בתעשייה שביקשו לשמור על אנונימיות. לפי הנתונים שמסרו יונייטד קינג, מספר הצופים עומד על 45 אלף בשלושה סופי שבוע. לשם השוואה, ב-2014 "אפס ביחסי אנוש" הגיע ל-100 אלף צופים תוך שבועיים.
יש לנו, אם כך, מנוע כלכלי שהוכח כיעיל, וקהל צופים מתורגל שמבין את השפה שהקולנוע מדבר אליו. אבל כל תאוריה טובה זקוקה גם לאלמנט שלישי. כמו תעלומת רצח - לפני שמצביעים על החשוד, צריך לוודא שהיו לו מניע, כלים והזדמנות. המניע - כספי, הכלים - עומר דרור ועלילה עם מילות מפתח כמו 'אפליקציה' ו-'בית ריק'. חסרה רק ההזדמנות. לא סתם גם סיגולי וגם גוז'נסקי הזכירו את השנים 2014 ו-2005 כנקודות מפנה. התרבות הישראלית מתייחסת להיסטוריה שלה כאל דבר חי וקיים, כמו חיית מחמד שמתה או קראש מהחטיבה. אנחנו זוכרים שנים שהשפיעו עלינו כאילו היו בני אדם שהכרנו, כאילו החותם שלהן עלינו נבע מתוך קשר אינטימי.
2005 והיורשת שלה, 2014, הכניסו מושגים חדשים ללקסיקון התרבותי הישראלי. הן הושיבו אותנו לשיחה כמו בת-דודה ידענית ולימדו אותנו איך להתנשק על הפה. הן לימדו אותנו מילים שלא הכרנו קודם - כסף, פאן, פורח. הטוויסט בעלילה הגיע בהופעתן של הדרמות היומיות למבוגרים, שלקחו תקציבי בייסיק והפכו אותם להצלחה מסחרית חסרת תקדים במונחים המקומיים. הן פעלו בשיטת הפטריות - תחילה היתה "לגעת באושר", ואחריה "לחיי האהבה", "משחק החיים", "השיר שלנו" ו"האלופה". הגל הזה דעך לאיטו, ועל אף שדרמות יומיות משודרות גם היום, אין כמעט מה להשוות בין "תאג"ד" ו"מטומטמת" ל-"מיכאלה" ואפילו "דני הוליווד".
דרמות הנוער הקולנועיות קוצרות את הפירות של אחיותיהן המבוגרות. הן יעילות, מספקות, משתלמות ובעיקר עונות על אחת הדרישות הכי קמאיות מתוכן טלוויזיוני: התחושה שהצופה הוא מרכז העולם. לראות טלוויזיה בחופש זה עונג. יסלחו לי היועצים החינוכיים, ההורים המתוסכלים ומדריכי הנוער חדורי האמביציה. להתעורר בבוקר חודש יולי ולדעת שהיום נפרש לפניך בעצלתיים, שסופו של האופק תלוי רק בך ובחץ השמאלי בשלט. אינטרנט מכריח אותך לעבוד כמו מדריך בקייטנה - אתה צריך לחפש את התכנים שאתה רוצה לצרוך ואתה צריך ליצור תוכן חדש כדי לגרום לגולשים אחרים לשים אליך לב ולהתחיל לדבר איתך. טלוויזיה, לעומת זאת, מדברת איתך 24/7. היא מדברת אליך כמו הודעה מוקלטת בקו שיחות ארוטי - רק אתה איתי פה, ביג בוי. החיבור בינינו הוא חד-פעמי והוא סובב כולו סביבך. אני אעשה הכל כדי שתהיה מאושר. סרטי הקיץ לנוער מלחימים את שתי המשיכות האלה - מצד אחד הם מאלצים אותך לצאת מהבית, לשבת בחברת אנשים ולשוחח איתם אחר כך על החוויות שלך מהסרט. מצד שני, הם מהדהדים את הפינוק שבצפייה בטלוויזיה. את הסיפוק שבצפייה בתוכן שמשדר לך "זה בסדר, אתה חשוב לי".
אנחנו לא מדברים על זה מספיק, אבל החיים בישראל מפחידים. הידיעה שמה שמחכה לך אחרי התיכון הוא שירות צבאי שעלול לעלות לך בחייך היא ידיעה מבעיתה. ומבעית ממנה הוא האיסור להדחיק את הידיעה הזאת. בתי ספר מספרים לך סיפורי אימה ומור"קים במסווה של שיעורי חברה. פעולות בתנועת הנוער מלמדות אותך לקשור קשר מוט, למקרה שיום אחד באמת הערבים יזרקו אותך לים ותאלץ לבנות רפסודה. לא צריך כמעט להתפלא על ריבוי התוכן הישראלי העגום – הערכיות שלו עוזרת לו לקבל תמיכה כלכלית, ובמובנים רבים הוא משקף נאמנה את הישראליות, שבכל מסיבת עצמאות מבקשת שנזכור גם את הנופלים. וזה לא מקרה שהסיפור הזה קרה מתי שקרה, ומתפוגג בשנים שבהן הוא מתפוגג.
כי אם "בלוז לחופש הגדול" הוא אכן מבשרו של התוכן המבאס בקולנוע הישראלי, שווה לציין שהוא יצא בשנה שהסתיימה האינתיפאדה הראשונה. זה המאורע שפתח תקופה ארוכה של הרכנת ראש קולנועית. "לגעת באושר", חלוצת הטלנובלות העבריות עולה לשידור כחצי שנה אחרי פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. הקיץ הקולנועי המוצלח של 2014 התרחש על רקע מבצע "צוק איתן". שנות ה-90 היו זמן של תקווה ושלום וחשבון נפש, אבל ככל שהתקווה הזו התרחקה נהיינו יותר ויותר חסרי סבלנות לבכי ולנהי. הכל מפחיד ונורא ומייאש, אבל אם אפשר אנחנו מעוניינים לטבוע עכשיו בקצת טראש על הספה. קומדיות הקיץ של 2017 מבינות את זה, הן הצאצאיות הסגנוניות של "השיר שלנו", אבל גם של מסורת ממקום אחר. המציאות החו"לית, הצעירה והמגניבה שמתוארת בהן קוסמת לנו כי זה בדיוק מה שהיא: מגניבה, לא ישראלית. סרטי נוער הם מהמקומות הבודדים בהם מותר לנערים להפסיק להיות ישראלים ולנסות להיות נטולי הקשר במשך שעה וחצי. הסרטים האלה מתרחשים אולי בישראל, אבל הם לא נראים ולא נשמעים כמו ישראל; הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאון רפאלי ב"ג'סטה" הוא שמישהו יגנוב לו רעיון לאפליקציה, לא שמחר הוא יצא מהבית ומישהו ינסה לדקור אותו במברג.
היסוד האטום, התינוקי והמנחם הזה שמרשה לנו להתנתק מהמציאות הקונקרטית, נחשב לטעם רע עד לא מזמן. ללא ערכי, לבזבוז זמן. בעשר השנים האחרונות שחררנו את החגורה ולמדנו לצרוך טראש בצורה ראויה. פינינו לו מקום בסלון כי לא היתה לנו ברירה, נזקקנו להסחת הדעת. העובדה שבקיץ הקרוב אנחנו רואים כל כך הרבה מהסחת הדעת הזו היא משמחת כי הנה, התקדמנו, הצלחנו להפיק סרט בלי שאיילת זורר תבכה בפוסטר שלו. אבל זו גם עובדה מדאיגה כי היא מראה כמה קשה עבדנו עד עכשיו. כמה פחדנו. עד כמה כל מה שרצינו זה להיות כמו הקרובים האמריקאים שלנו, וסתם לשבת באולם חשוך וממוזג, כשמולנו מוקרן חופש גדול שאין לו סוף.
