ב-7 באוקטובר, בשעות שבהן מדינת ישראל רק החלה להפנים את ממדי האסון שהמיטו עליה מחבלי חמאס, פורסמה ב-ynet כתבה תחת הכותרת "מחבלים טבחו מטווח אפס, שיחקנו אותה מתות" – עדות מצמררת של אחת מניצולות מסיבת הטבע נובה ברעים. רבים הגיבו על הדברים בזעזוע עמוק, אבל היה גם מי שראה בזוועה עונש על חילול שבת – ועונש הולם. "תמשיכו לעשות מסיבות סמים בשבתות ומועדים... ואחר כך תצפו שהקב"ה עוד יעזור לכם ויגאל אתכם", הגיב אחד מהגולשים; "עם כל הצער שבדבר, השבת תובעת את עלבונה", קבע גולש שכינה את עצמו "יהודי"; ואילו הטוקבקיסט "חוטאים" הוסיף שזו "תרומת מחללי השבת לרצח ישראלים".
הקישור שעשו גולשים מסוימים בין חילול שבת לזוועה בקיבוץ רעים עורר התנגדות חריפה – אחד המגיבים כתב ש"כחרדי, על כאלה תגובות השם ייתן את הדין" – אבל התחושה שמדובר בעונש משמיים לא הייתה נחלתם הבלעדית של טוקבקיסטים. "אני מרגיש שקרה לנו משהו, שהשם כעס עלינו מאוד והעניש אותנו", אמר ינון מגל באולפן ערוץ 14 ימים ספורים לאחר הטבח. "ראיתי איזה רב ששאלו אותו איפה השם היה ב-7 באוקטובר, והוא אמר שהשם לא היה איפה שלא רצו אותו". בכתבה שפורסמה בסוף נובמבר ב-N12 דווח על מורה מחולון שסיפרה לתלמידיה כי נרצחי המסיבה ברעים "נענשו בגלל פסלים של בודהה"; בפוסט בפייסבוק זעקה גולשת, "בני ישראל היקרים, שמחת תורה! במקום לחגוג עם ספרי תורה אתם הולכים לרקוד עם פסלי אלילים? איך תהיה שמירה, ריבונו של עולם?".
הטענה שהשבת השחורה הייתה ענישה אלוהית התנחלה בלבבות לא מעטים והובילה לניסיונות לכפר על החטא. אירועי הפרשת חלה – המוניים, קהילתיים ופרטיים – נערכו ברחבי הארץ, ואנשים החלו להעלות לרשתות החברתיות פוסטים על התיקון הפרטי שלהם. אחד מהקולות הבולטים שעלו בהקשר הזה היה של צעירה ושמה עדי, שנמלטה מהתופת וכתבה באינסטגרם: "מחפשת חצאיות ושמלות צנועות. אני ניצולה מהנובה ברוך השם, שומרת את כל השבתות מאז השבת ההיא ומרגישה שהגיע הזמן לעלות שלב".
ליאל חולדרוב, טיקטוקרית ויועצת עסקית: "זה לא שבשנייה הראשונה אמרתי 'אני חוזרת בתשובה', אבל חווינו דברים נורא קשים, וברגע שיש אמונה – יש משהו שמחזיק אותך"
עדי היא חלק מתופעה שהציפה בשבועות האחרונים את הרשתות, בדגש על טיקטוק. לצד פוסטים וסיפורים על נסים שקרו לשומרי שבת ב-7 באוקטובר החלו עשרות צעירות לשתף סרטונים שבהם הן קורעות את הבגדים הלא-צנועים שלהן, מתעדות את כיסויי הראש החדשים שלהן, ונפרדות מחיי החילוניות. חמושות בהאשטגים רלוונטיים (#חזרהבתשובה, #צניעות, #הקדושברוךהוא) סיפרו הצעירות על האור שראו, על ההבנות שהבינו, על התשובות שקיבלו ועל המזור לכאב הגדול של השבת השחורה.
@miryamsegal בורא עולם כמו שאני גוזרת את הבגדים האלה תגזור מעל עם ישראל את הגזרות הקשות והרעות אני יודעת שזה לא הרבה בגדים אבל זאת ההשדלות שלי ובעזרת ה׳ בשביל העם שלי אני אשתדל יותר ולפני שתגידו לי למה לא מסרתי את הבגדים אז אני רק אגיד שאסור למסור בגדים לא צנועים כי אז אני מכשילה מישהי אחרת
♬ שושנים עצובות (ישראל בידור) - Eden Hason & Jasmin Moallem
"בורא עולם, כמו שאני גוזרת את הבגדים האלה, תגזור מעל עם ישראל את הגזירות הקשות והרעות", סיכמה הטיקטוקרית מרים את הלוגיקה של טרנד קריעת הבגדים. "ולפני שתשאלו למה לא מסרתי את הבגדים – אסור למסור בגדים לא צנועים, כי אז אני מכשילה מישהי אחרת", סיימה מרים.
"אני לא באה להטיף מוסר לאף אחד, אבל כל העניין הזה של המלחמה פתח לי ממש את העניין של הדת", אמרה הטיקטוקרית והיועצת העסקית ליאל חולדרוב בסרטון שבו תיארה מספר מקרים של אנשים שניצלו מהטבח הודות לשמירת שבת, להפרשת חלה או להכנסת אורחים – סרטון שצבר מאות אלפי צפיות. "זה לא מרגיש לי צירוף מקרים. עוד סיטואציה ועוד סיטואציה. אני לא יודעת, אותי זה מחזק בטירוף".
בסרטון הוויראלי ביותר מסוגו, המשפיענית ספיר מיכאלי גזרה בזה אחר זה את בגדיה ולבסוף פרצה בבכי. יותר מ-100 אלף איש צפו בו.
שמרו עליי, אז אני שומרת
סיון ואני מדברות בטלפון, אבל אי אפשר שלא לראות את הניצוץ בעיניה כשהיא מדברת על מושב מבטחים, קרוב-קרוב לרצועת עזה. "אני מאחלת לכל ילד בעולם את הילדוּת שהייתה לי שם", היא אומרת. "את עם אותם ילדים מהגן ועד כיתה י"ב, ונוצרות חברויות ממש משפחתיות: עושים ביחד את כל האירועים, נמצאים ביחד בכל מקום. את מסתובבת בחוץ, בלילה, בלי פחד. ילדות תמימה ויפה".
@mormamancosmetics הכי חשוף שלי,הכי כנה ואמיתי מתוכי . סיפור הצניעות שלי..
♬ צליל מקורי - | מור ממן
כשהייתה בת 27 עזבה סיון את הקיבוץ, וכיום היא חיה עם בעלה ושלושת ילדיהם בקריית אונו. בערב ראש השנה ישנו לראשונה כל בני המשפחה בבית הוריה במושב, ובעקבות ההצלחה החליטו לעשות זאת שוב בערב שמחת תורה. "להוריי הייתה חופשה מוזמנת ליוון, ואמא שלי נורא חששה מאסונות הטבע שהיו שם. עד הרגע האחרון היא רצתה לבטל ושנבוא אליה, כל המשפחה", מספרת סיון. "עודדנו אותם לנסוע, אבל אמא לא הפסיקה להגיד 'נו בואו, נבנה סוכה ביחד'. אני לא יודעת איך, אבל בסוף שכנענו אותה. כשהם היו ביוון ואנחנו בקריית אונו, כשכולנו היינו אמורים להיות ביחד בעוטף – התחילה המתקפה של 7 באוקטובר.
"התעוררתי להודעה מגיסתי שאומרת שחדרו מחבלים בשדרות. הייתי תצפיתנית, וכשאומרים 'חדרו מחבלים' זה לרוב שניים–שלושה ואת יודעת שהם בטיפול של הצבא. בחלומות הכי שחורים שלי לא דמיינתי שאראה רכבים מלאים במחבלים בבית שלי. התהפכה לי הבטן, הרגשתי כאילו הסיוט שקיים איפשהו בראש של כל אחד בעוטף מתגשם לי מול העיניים. פתאום את מגלה שחברים שגדלת איתם במושב יצאו להילחם, ואת לא יודעת אם הם חיים או מתים".
ד"ר שלומי דורון: "אנשים לוקחים על עצמם טקסים דתיים בשביל הקהילה והמדינה, אבל את מה שעושים בבית לא רואים. כשאני עושה את זה בפייסבוק, אז אני בצד הנכון של המפה"
האסון לא פסח על יקיריה של סיון. "איבדתי לפחות 50 חברים, אחים של חברים שלי הם בין החטופים, חברים אחרים נרצחו ואני כואבת את הסיטואציה", היא אומרת. "כשאת מבינה שכל זיכרונות הילדות שלך נגדעו ושום דבר לא יהיה כמו שהיה – זה שבר נורא מצד אחד, אבל מצד שני אני מבינה ששמרו עליי. מאז אני לוקחת על עצמי את השבת".
איך את מסבירה את זה שדווקא התקרבת לדת, ולא נכנסת למקום של משבר אמונה?
"בלב שלי הרגשתי שהייתה עליי השגחה עליונה. הילדים שלי קמים נורא מוקדם, וברגע שהם מתעוררים זה ישר לצאת לגינה, לדשא, למגלשה ולנדנדה. אני לא יכולה להתעלם מהידיעה שבדיוק בשעות הטבח הייתי צריכה להיות איתם בגינה, ולעבור לא יודעת מה. או ההורים שלי, שכל כך לא רצו לנסוע, ולמרות זאת שכנענו אותם. ואחי, שהוא חלק מכיתת הכוננות של המושב ובמקרה לא היה שם באותה שבת. הרגשתי שאלוהים שמר עליי, על הילדים שלי ועל המשפחה שלי, ומבחינתי ממש ניצלנו – אבל לא רק אנחנו. פתאום את שומעת על כל כך הרבה נסים שקרו לאנשים מאמינים, והאסימונים מתחילים ליפול. אני באמת מאמינה שהמלחמה הזו רוחנית".
מה זה אומר?
"משפחות שומרות שבת שניצלו, קיבוצים דתיים שהמחבלים לא נכנסו אליהם. הם חצו את הגדר עם שופל, מה הבעיה להיכנס לתוך יישוב? זו הכוונה עליונה, אין דרך אחרת לראות את זה. השבת שמרה עליהם, אז אני לוקחת על עצמי לשמור עליה".
אלוהי הדברים הקטנים
בעוד סרטוני קריעת בגדים הם תופעה חדשה, אין שום דבר חדש בחיפוש אחר מענה רוחני לקטסטרופה גשמית. "אנחנו רואים שיש הלימה בין אירועים היסטוריים ולאומיים להתחזקות דתית", אומר ד"ר שלומי דורון מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה האקדמית אשקלון. "ראינו את זה במלחמות, ראינו את זה בקורונה, ואנחנו רואים את זה גם עכשיו. זה מתחיל בקריאת תהילים על פצועים או לשלומה של המדינה, עובר דרך הדלקת נרות ומגיע גם לחזרה מלאה בתשובה. כשאנחנו מדברים על שינוי זהות דתית מתקיימים שלושה מעגלים מרכזיים: האישי, המשפחתי, והקהילתי-מדיני. עד 7 באוקטובר, המעגל המרכזי בתהליכי חזרה בתשובה היה המעגל האישי. זה יכול להיות ספר שקראת וגרם לך להתקרב, הרצאה או משבר אישי, אבל באוקטובר התהפכה הקערה - והמעגל המדיני הפך להיות המרכזי".
כלומר, אני לא חוזרת בתשובה עבורי אלא עבור המדינה?
"אנשים לוקחים על עצמם כל מיני טקסים מהליבה של הדת בשביל הקהילה והמדינה, בשביל החיזוק של עם ישראל. אחד שומר שתי שבתות, אחר שם ציצית שבוע. אני אוכל כשר תקופה מסוימת, אגיד פרקי תהילים כל בוקר או אעלה לפייסבוק 'מודה אני'".
כאן אנחנו כבר נכנסים להיבט אחר: *להראות* שאני חוזרת בתשובה.
"בדיוק. אף אחד לא יראה את זה אם אני אעשה את זה בבית, אבל כשאני עושה את זה בפייסבוק – אז אני בצד הנכון של המפה".
יש גם מי שמכוון עכשיו את התנועה לעבר הדת.
"בהחלט. אני מגויס למילואים מ-7 באוקטובר, ובאחת הרכבות שנסעו דרומה בשבת חילקו ספרוני תהילים. עשיתי סבב ביקורים בין סטודנטים פצועים באחד מבתי החולים בדרום, ואת רואה ממש קבוצות של מטיפים, כמעט אוונגליסטים. אלה אנשים מהמגזר הדתי-לאומי שעוברים בין הפצועים, מחלקים מתנות יקרות וספרי תורה ואומרים 'תתחזקו, הקדוש ברוך הוא ישמור עליכם'. הכניסה של התשובה היא לא אישית אלא לאומית".
התהליך שעברה ליאל חולדרוב היה אישי לגמרי, אבל ההקשר הלאומי עלה מיד בשיחתנו השבוע. "בצבא שירתתי בטייסת כטמ"ם מאוד מבצעית, ובאותה שבת פשוט לא הצלחתי להבין איך מחדל כזה קורה", אומרת חולדרוב. "איך זה הגיוני שיש טייסות מבצעיות שתמיד יודעות הכל על כל הגזרות – והצליחו לעשות לנו דבר כזה? הרגשתי שזהו, סוף העולם הגיע. לא יצאתי מהבית שבוע שלם. להגיד לך שבשנייה הראשונה אמרתי 'אני חוזרת בתשובה'? ממש לא. אבל לאט-לאט התחילו כל מיני סיפורים: אם זה על יישוב שהשער בו היה נעול מטעמי שמירת שבת ולא נכנסו אליו, או החיילת החטופה אורי מגידיש, שחזרה יום אחרי שאמא שלה עשתה הפרשת חלה. עשו לנו עוול נורא, יש הרוגים, חטופים ופצועים, אבל גם אם אני לא יודעת להסביר את זה – משהו באמונה השתנה".
את החולצות שלך גזרת?
"לא. האמת היא שזה היה די מצחיק לראות בטיקטוק את כל הבנות שגזרו את הבגדים שלהן. אצלי זה היה משהו מאוד רוחני, מאוד עמוק. זה בא לידי ביטוי בכמה דברים שלקחתי על עצמי לשים לב אליהם – נרות שבת, 'מודה אני' בבוקר. דברים קטנים, אבל מאז אני מרגישה כאילו אני כבר לא לבד. חווינו דברים נורא קשים, אבל ברגע שיש אמונה – יש משהו שמחזיק אותך. במקום לשאול למה זה קרה, את מבינה שלכל דבר יש סיבה".
@lielholdarov יש לכם עוד סיפורים שאתם מכירים ? #דת #חזרהבתשובה #ישראל #ליאלחולדרוב ♬ Stories 2 - Danilo Stankovic
את באמת מאמינה בזה? גם עכשיו?
"ביום כיפור הייתה בתל אביב מחאה נגד תפילות מעורבות מגדרית, ומבחינתי זה היה מזעזע. עד כמה שקשה להגיד את זה, אני מרגישה שאי אפשר לדעת לאן היינו מגיעים בלי ניעור רציני. והנה, יומיים אחרי המלחמה כל תל אביב כבר הייתה מפוצצת אנשים ועזרה הדדית למרות האזעקות. העם שלנו היה צריך להתעורר, אז לפחות הדבר הזה חיבר בינינו".
זמן תשובה או זמן חידה
כותבת שורות אלה היא חילונית ממרכז הארץ. ב-7 באוקטובר, אחרי 15 שעות רצופות מול המסך – שעות שנקטעו רק לדקות בודדות של אזעקות ושיחות עם חברים וקרובי משפחה – ניגשתי לספרייה שבבית הוריי ושלפתי את התנ"ך. חשבתי שמערכת היחסים שלי עם ספר הספרים הסתיימה בכיתה י"ב, כשיצאתי מבחינת הבגרות האחרונה שלי, אבל משהו באותו יום – בחוסר האונים, במשבר, באימה – גרם לי דחף לומר 'שמע ישראל', להתפלל. והדחף לא תקף רק אותי: בשבוע שלאחר הטבח הודיעה לי אמא שלי שהיא מפסיקה לנהוג בשבת, וכמה מחברותיי – חילוניות ברמת עוכרות ישראל – התחילו להדליק נרות.
"אזרחים עושים חשבון נפש, אומרים 'אנחנו חטאנו' – ופונים לכוחות דתיים", אומרת פרופ' מיכל קרבאל-טובי מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אלא שלדבריה, התהליכים הפרטיים אינם מנותקים מתהליכים אחרים, לאומיים. "בסוציולוגיה הישראלית, שהיא מאוד פוליטית באופייה, אפשר להבין איך כל מיני סוכנים קטנים מזמינים את התנועה הזו לדת", היא אומרת. "במדיה אנחנו רואים צילומים מתוקשרים של פעילים חרדים שמגיעים לבתי חולים ומראים איזה חיבוק עם הציבור החילוני. החיבוק הזה לא בהכרח גורר חזרה בתשובה, אלא יוצר מין תפאורה שפועלת כמרקחה".
כלומר?
"אנחנו רואים יותר ויותר דמויות דתיות בבתי הספר ובצבא. הבן שלי משרת בפיקוד הצפון, והוא מספר שכל הזמרים הגיעו אליהם הם דתיים. סוציולוגים של הצבא, כמו פרופ' יגיל לוי, מדברים כבר מזמן על הדתה של הצבא, ואחרי יותר מעשור תחת ממשלת נתניהו נוצר צימוד מובהק בין דת לבין לאומיות, שהופכת מאוד בקלות ללאומנות. קשה מאוד להבחין בין הדברים כשהלאומיות מדברת בשפה דתית, וברגעי משבר זה עוד יותר מובהק: יש זליגה בין 'ביחד ננצח' ל'בעזרת השם ננצח'. כשמירי רגב עומדת עם חיילים ואומרת את ה'בעזרת השם' הזה, היא עושה שימוש באמונה כדי לייצג את עצמה כמי שמדברת את השפה ה'נכונה'.
"בינתיים המדיה החברתית נותנת המון מקום לז'אנר של סיפורי התפכחות, שזו ממש שפה של המרת דת – אבל התוכן הוא פוליטי. אחרי השואה נכתבה הרבה פילוסופיה פוליטית על 'איפה היה אלוהים', ועכשיו שואלים איפה הייתה המדינה. כלומר, המדינה היא הכוח העליון שאמור היה להיות שם – ולא היה".
פרופ' מיכל קרבאל-טובי: "7 באוקטובר הכניס את כולנו לתחושה של חוסר אונים. להאמין שיש כוח עליון שנותן לזה משמעות – זו הסיבה שאנחנו פונים למקומות האלה"
למה בעצם אנחנו עדים לגל של התחזקות ולא לגרסה מודרנית של השאלה איפה היה אלוהים? איך בכלל מיישבים בין הזוועות שהתרחשו כאן לאמונה בכל ציווי מוסרי שהוא, מכל סוג שלא יהיה? "כרגע אני לא שם. אני בהדחקה, שמתי הכל בצד כי הבנתי שאני צריכה להיות בריאה ושלמה בשביל הילדים והמשפחה שלי", אומרת סיון כשאני שואלת איך מתקיימת אצלה האמונה בצל הטבח. "אני רחוקה מלהבין איך אפשר להסביר באמונה מה קרה לחברים האחרים שלי, אני עוד לא שם. כמי שהייתה תצפיתנית בגזרות האלה, אני יודעת שמקפיצים מיליון כוחות על כל מה שמשתנה בגזרה. כל השירות שלי הייתי עם נשק. יש לי כל כך הרבה שאלות שאני לא מתעסקת בהן, כי אני רק בהווה. מתעסקת רק בזה שתיגמר המלחמה עם כמה שפחות פצועים והרוגים".
@sapirmichaeli_ #עםישראלחי #חזקים #foryou #אחדות #פוריו #ספירמיכאלי ♬ שיר למעלות - Maya Dadon
האם תהליכים כמו זה שעברה סיון הם משברים רוחניים זמניים, או תחילתה של מגמה? "נוצרים כל מיני תצורות ומופעים של אמונה, אבל לא צריך למהר ולסמן אותם כתבניות", אומרת פרופ' קרבאל-טובי. "אנחנו צריכים צניעות, פשוט כי אנחנו בתוך האירוע וכולנו כואבים ובוכים, אז היכולת לראות ולחשוב היא מוגבלת. כמובן יש קשר מובהק בין מצבים משבריים – ברמה הקולקטיבית או האישית – לבין פנייה לדת. זה מגיע מתוך סיבות מאוד מובנות, לא צריך אפילו מחקר כדי להבין אותן. 7 באוקטובר הכניס את כולנו לתחושה של חוסר אונים, לא רק בחוויה הקיומית אלא גם כאזרחים במדינה שהיא בעצמה חסרת אונים ומעוררת זעם. להאמין שיש כוח עליון שנותן לזה משמעות – זו הסיבה שאנחנו פונים למקומות האלה".
אז מה, תהיה לנו חזרה המונית בתשובה?
"אנחנו רואות הרבה אנשים עם כיפות שסרוג עליהן מגן דוד, אבל אנחנו לא רואות התארגנות אזרחית-דתית שמבטאת את עצמה כקולקטיב. לא תפילות המוניות, לא כינוסים דתיים מהסוג שראינו בעבר. יהודים בארה"ב כן מחצינים סממנים דתיים כמו חי ומגן דוד, אבל מה זה – דתי או לא? לנסות לכפות על זה מהלך מוכר זה לא נכון.
"התסריטים לחזרה בתשובה כותבים את עצמם באופנים חדשים. בשנות ה-80 היה בארץ גל של התחרדות עם דמויות שהפכו לרדיקליות, ואז הגיע מישהו כמו אהוד בנאי, שעשה תהליך אחר לגמרי. כשראיינו אותו בשלב מוקדם של החזרה בתשובה וניסו להבין את התהליך, שאלו אותו משהו כמו 'איך אתה כזה פריק וממשיך לשמוע ניל יאנג, אבל יש לך אלוהים בחיים ולמדת גמרא ויהדות? מה אתה – חילוני או דתי?'. בנאי ענה, 'אני חידתי'. נראה שיהיו לנו הרבה אנשים חידתיים בתקופה הקרובה".