נעמי לבוב מנתחת את החיים האלה בלי הפסקה. בונה, מפרקת, ואז בונה מחדש רק כדי לשאול עוד שאלות. בת לאם אוצרת אמנות ולאב פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, היא מוכיחה כבר בתחילת הפגישה שלנו שבמקרה הזה התפוח לא רק שלא נפל רחוק מהעץ, הוא נותר לידו כדי לדון במשמעות הנפילה. "אני אומרת תמיד שיש לי תואר שני בחפראוויות", היא צוחקת, "לפעמים אני כותשת את המחשבות שלי לחתיכות כל כך קטנות שכבר לא נשאר מהן כלום".
תמיד היית כזו?
"הייתי חפרנית מגיל צעיר מאוד. זה גנטי, אנחנו משפחה של חפרנים, שהשם יברך את כולנו. חופרים מבוקר עד ערב, מנתחים את עצמנו למוות. אבל זה עדיף מההיפך. אני יכולה לראות איך זה תורם לי למשחק, כי הרבה פעמים אוצר המילים שיש לך לתאר את התחושות שלך מרחיב לך את מנעד הרגשות, זה יותר מפורט וברור מ'אני עצוב' או 'אני שמח'".
החקר המתמיד הזה גורם ללבוב, עוד רגע בת 29, למצוא את עצמה לא פעם בסיטואציות משונות שהיו גורמות לאחרים לרעוד בכיסא – אבל מבחינתה הן פשוט עוד הזדמנות להביט פנימה כחלק מהמרדף המתמיד אחרי אותנטיות, ולנסות להבין מה היא מרגישה. "הייתי עכשיו בסדנת אימפרוביזציה בברלין וחלק מהסדנה היה על סקס ואינטימיות, על ההתחלה המנחה הודיעה לנו שהיום אנחנו הולכים להתנשק - גברים עם גברים ונשים עם נשים", היא מספרת. "הייתה לה אפס טולרנטיות ל'כן בא לי' או 'לא בא לי'. הסתכלתי מסביב וראיתי שהגברים האירופאים כל כך חופשיים עם הסיטואציה, עד שאמרתי לעצמי 'וואו, איך אנחנו כבולים בארץ בתוך תרבות מיליטנטית של להיות גבר גבר'. פתאום קלטתי שכולנו ממש תקועים כמה עשורים אחורה, גם בתל אביב הנפלאה.
"אני לא אומרת שאני הכי פתוחה ומקבלת הכל, אבל אני מבינה שזו אמנות. כלומר, זה רק אם אני סומכת על הבמאי שהעירום שהוא מבקש ממני בא לייצג משהו, והוא לא פרובוקציה. לא מזמן, למשל, הציעו לי תפקיד בסרט של במאי נחשב שיש בו אורגיות והרבה מין, וסירבתי, כי אני רוצה להתנתק מהמקום הזה. הייתי שם, ניסיתי, ומאוד לא בא לי. היה נראה לי שפרובוקציה זה 80% מהתסריט, ולא התחברתי אליו".
אז את לא אישה של פרובוקציות.
"לא מעניינת אותי פרובוקציה כפרובוקציה, מעניין אותי לדעת מה עומד מאחוריה", היא חוזרת למצב האנליטי, "ולפעמים מאחורי הפרובוקציה פשוט לא עומד כלום".
"מזהים בי משהו פייטרי"
עוד רגע נחזור לענייני גוף ונפש, אבל קודם צריך להבין מול מי אנחנו עומדים כאן: לבוב, שפרצה לתודעה בסרטו של ניר ברגמן "יונה" ומאז הספיקה לטעום גם מהפריים טיים כפאנליסטית בתוכנית הבידור "הכל הולך", היא לא הקלישאה של השחקנית הכובשת שמסתכלים לעיניה ומתאהבים בה מייד. אין בה שום ריחוק, שום זוהר, שום מסתורין - מה שהופך אותה לבת שיחה מפתיעה בעולם של שחקנים כל כך לא נגישים. נראה שהיא מצליחה ליישם טוב מאוד את מה שהיא שואפת אליו - להיות אמיתית ולהיות אמיצה, בחיים הפרטיים וגם בקריירה. כשאני שואלת אותה על מקורות השראה, היא מונה את עלמה זק, קרן מור וליאת הרלב - נשים שמוכיחות לה שאפשר להיות שחקניות דרמטית וקומית מבלי שיתעסקו יותר מדי בחיצוניות שלך, אלא בעיקר בתוכן. מעבר לים היא מציינת את לארי דיוויד ולואי סי קיי, אבל דואגת להבהיר שהיא מאוד נזהרת שלא לחקות אף אחד.
גם מעיתונאים היא נזהרת, והגבולות שהיא מציבה מאוד ברורים. על עצמה ועל העבודה אפשר לדבר בפתיחות. על החיים האישיים, כמו הזוגיות שלה עם השחקן יוסי מרשק, היא פחות מעוניינת להרחיב. הוא בן 46, היא בת 28, הם נפגשו על סט "הכל הולך" וכל השאר זה סיפור אהבה נהדר בינו ובינה. ויותר מזה היא לא רוצה להרחיב.
מה יש לך להסתיר?
"לא הייתי רוצה שידעו שפעם הייתי גבר".
כותרת!
"כן", היא צוחקת. "סתם, אין לי איזה משהו להסתיר, אין לי שלדים בארון, אני פשוט מאוד זהירה. לא רוצה לשחרר פליטת פה בלי לשים לב ושהיא תהפוך להיות כותרת ראשית, ובסוף כשיעשו עלי גוגל זה מה שיראו".
כמגגלים את שמה של לבוב מגלים שהיא כתבה ממש לא מזמן מאמר כועס לאחר שתמונת עירום של אלמה דישי מתוך "איש חשוב מאוד" התפרסמה מעל דפי העיתון. היא לא מעוניינת להרחיב בנושא, וגם לא רוצה לדבר על התקרית שעוררה בה את הכעס הזה - כשפריים מתוך הסרט "יונה" בו מציצה פטמתה מצא את דרכו לתמונה הראשית באייטם באתר הזה ממש. אפילו כשאני מציעה לה לסגור איתנו חשבון, היא מסרבת: "אני בפיס עם העולם, אני ממש בטוב. אני מאוד מקפידה עם עצמי לסגור דברים ולא להשאיר אותם פתוחים".
על הפרויקט החדש שלה, סרט קצר בכיכובה בשם "גבולות" שבוים על ידי דנה לרר ומשתתף בפסטיבל הקולנוע בירושלים (9-19 ביולי), היא דווקא שמחה להרחיב. בסרט היא מגלמת שחקנית שצריכה להתמודד עם סצינה מינית מורכבת על סט הצילומים, סיטואציה שלא ממש זרה ללבוב. תפקיד הפריצה שלה בתור יונה וולך היה מלא עירום פיזי ונפשי, ובהצגה "טרוריזם" בתיאטרון גשר הדמות שלה עוברת אונס של כמה דקות על הבמה.
איך זה קורה?
"אני איכשהו תמיד מגיעה לתפקידים שבודקים את הגבולות שלי. זה אף פעם לא תפקידים של 'פיה ד'' או 'נערת פרברים'".
הם מגיעים אליך או את אליהם?
"אני חושבת ששנינו צועדים בהדדיות אחד אל עבר השני, ונראה לי שגם במאים מזהים בי משהו פייטרי, מתאבד קצת".
דרישות התפקיד הופכות לקצת יותר מאתגרות כשמבינים שלבוב היא לא בדיוק הבחורה שמצליחה להתנתק בקלות. "יש שחקנים שעושים סוויץ' מאוד מדויק, טייק אחד הם בוכים ושנייה אחרי שהמצלמה נכבית עושים צחוקים עם הצלם. אני לא, יותר קשה לי לצאת ולהיכנס, לוקח לי יותר זמן", היא אומרת. "בגלל זה הצבתי הפעם גבולות. ב'יונה' היה לי סוג של בנג'י, זה היה תפקיד גדול ראשון וזה התפקיד שצייר לי את הגבול. אמרתי - יותר רחוק משם אני לא הולכת, מבחינת התמסרות לתפקיד ועירום. לכל אחד יש גבולות אחרים - שחקנית אחרת יכולה להתפשט וזה לא יפגע בה ולא יפצע אותה. אני אחרת. ב'גבולות' יש סצינה שאני בוכה. כשצילמנו אותה אמרתי לדנה הבימאית שאני כבר בקצה, ואז עשינו עוד טייק או שניים והיא באה אלי ואמרה 'אני צריכה עוד טייק אחד' ואז אמרתי לה לא. ואני זוכרת שהייתי גאה בעצמי, אמרתי לה 'לא' בלי רגשות אשם".
מה היה קורה אם היה עוד טייק?
"הנפש זה כמו גוף, אם תעשי יותר מדי כושר בלי שהגוף מוכן לזה, את תקרעי לעצמך שריר, את תפגעי בעצמך".
אני מול יעל גולדמן
את הריאיון אנחנו עורכות בגינת דובנוב בתל אביב, על הדשא, בלי נעליים ועם מנת פלאפל שלבוב קונה לעצמה בדרך. היא ישירה מאוד, נינוחה וקשה מאוד לאתר בה תכונות שנוטים לייחס לשחקניות כמו נרקיסיזם או דרמטיות. הדבר האחרון שאפשר לומר עליה הוא שהיא מרוכזת בעצמה. באמצע השיחה היא עוצרת ומפנה את הראש לעבר ילד וילדה שמדברים לידינו. "את חושבת שהם מאוהבים הילדים האלה? בא להם אחד על השנייה?", היא מתעניינת.
הוא כן, היא לא.
"אבל הם המגניבים של בית הספר".
על עצמה מעידה לבוב שעד כיתה ט' הייתה חנונית ("אבל תלמידה גרועה"), מכוערת ועם חברות חנוניות אחרות, "ששנאתי, כי ידעתי שאני לא אמורה להיות חנונית. בכיתה י' אחת מהמגניבות של השכבה קלטה עלי שאני מצחיקה, אז היא דיווחה לשאר החברים המגניבים שהתגלתה איזו מצחיקה. היא החליטה להיות השגרירה שלי ולהכניס אותי למקובלים".
ההתבגרות כילדה שהרגישה מכוערת עדיין מאוד נוכחת בחיים של לבוב, באישיות שלה, בדרך שבה היא מפרשת את העולם. בזמן האחרון היא מתחילה סוף סוף לחייך כשאומרים לה שהיא יפה, אבל ממש לא מעוניינת לשכוח מאיפה היא באה. "הייתי פעם עם יוסי באיזו חנות", היא מספרת, "ופתאום ראיתי מישהי מהחטיבה, ואמרתי לה 'אנחנו מכירות. את לא מזהה אותי?' והיא אמרה 'לא, אין מצב. חשבתי שאת מישהי אבל אין מצב שאת היא'. היא הייתה בהלם שזו אני. ואז אמרתי ליוסי 'הנה תראה, תמיד אני אומרת לך שהייתי מכוערת והנה מישהי שתיתן לך עדות'. ואז יוסי אומר לי 'די נו, את לא מכוערת, די עם השטויות'. והיא אומרת 'תקשיב לי טוב, כל מה שהיא אמרה לך זה נכון, היא הייתה עוד יותר ממה שהיא אומרת'. איי רסט מיי קייס".
מתי התחלת לקבל פידבקים אחרים?
"לפני חצי שנה. אמרו לי לפני אבל האוזניים שלי לא היו פתוחות לשמוע. הן נפתחו לפני חצי שנה. בואי נגיד שאני פחות מזועזעת לשמוע את זה היום".
אז נכנסת לתוך "יונה" במחשבה שאת מכוערת?
"ממש".
איך עושים סצנות עירום ככה?
"שקלתי לעשות ניתוחים פלסטיים!".
זה היה יכול להיות מעניין, יונה וולך עם סיליקון.
"הסוויץ' האמיתי הוא לשחרר מהמקום הזה. אני עושה המון עבודה טיפולית עם עצמי, לשחרר את המקום הזה. לא להסתכל במראה ולהגיד - אני יפה, אלא פשוט להגיד 'אני מי שאני ואני במיטב של להיות אני'. יש שחקניות מדהימות כל כך שלא מתעסקות בכלל בשטויות האלה".
למרות זאת, כשאני אומרת לה שקולגה קבעה בפניי שהיא האישה הכי יפה בעולם, לבוב מתמוגגת, כמעט צוהלת. מצד אחד היא נבוכה, אבל ברור מאוד שהילדה המכוערת שבה מוכנה לתפוס את המחמאה בשתי ידיים. "בואי נדבר רק על זה!", היא צוחקת.
אני תוהה אם את "יפה של בנות".
"אני חושבת שכן. יפות של בנים זה 90-60-90, ברבי כזאת. אני חושבת שיש משהו ביופי שלי שהוא מיוחד. אני לא יפה קלאסית, זה יופי ייחודי שיכול מאוד לגעת בלב, כי אפשר לראות מעבר אליו. אני זוכרת שפעם נכנסתי לאודישן ובדיוק ממנו יצאה יעל גולדמן המהממת וחשבת לעצמי 'מה אני עושה פה?'. התקשרתי לסוכנת שלי ואמרתי לה שאני לא באה יותר לאודישנים שמזמינים אליהם דוגמניות. הייתי במגננה ובתחושה של מכוערת והדפתי את זה, אמרתי לה שאני לא מוכנה ללכת לתפקידים של 'היפות' כי זה אבוד מראש. הרגשתי המון שחרור שם, כי ברגע שאני משתחררת מלהיות יפה, אני מתרכזת בלהיות שחקנית. בלימודים אחד הבמאים אמר לנו שכל מי שבכיתה שהיא לא דוגמנית, אין לה מה לחפש בטלוויזיה. אני מאוד מאוד שמחה להוכיח לו שהוא טועה".
אבל אולי הוא לא התכוון אליך.
"איך שלא תסתכלי על זה, אני לא באמת דוגמנית, אני לא היפה הקלאסית שהיופי שלה מסובב ראשים ברחוב".
אבל את כן יכולה לקבל קמפיין.
"אני יכולה לקבל קמפיין, אבל הסלוגן שלו יהיה משהו כמו 'לראות מעבר'".
אישיות, מצרך יקר
למרות ריבוי התפקידים הקשים והחושפניים, לבוב משקיעה לא מעט זמן בתשוקה האחרת שלה - הקומדיה. בנוסף להשתתפות ב"הכל הולך", היא חברה בשני הרכבי אימפרוביזציה - האחד גברי ("פרובזורי" עם דביר בנדק, אבי גרייניק, תומר שרון וערן איווניר) והשני נשי ("בואנה"). האימפרוביזציה, לדבריה, היא המקום היחיד בו היא יכולה לכבות קצת את החפרנית הפנימית שבה. "לפעמים אני על הבמה ויש לי 3,000 קולות בראש בו זמנית וקול אחד הוא זה שאומר 'תשתקי כבר, תפסיקי לחשוב'. זה נורא מפריע אם אני עושה סצינה כל הזמן לשאול את עצמי אם אני טובה או לא טובה, מה אני עושה עכשיו בעצם, מאיפה זה נובע. באימפרו אין את זה. סוגרים את המוח לשעה וחצי. זה משחרר".
יצא לך להיתקל בסטיגמה שנשים הן לא מצחיקות?
"לא יצא לי, כי אני קורעת מצחוק. אבל באמת, מה זה 'נשים הן לא מצחיקות'? זה כל כך לא מעניין אותי, אני לא מייצגת כלום. אני מצחיקה כי הדנ"א שלי ונסיבות חיי גרמו לי ללטש את המיומנות הזאת של התמודדות עם דברים באמצעות הומור וזו זווית הראייה שלי על העולם".
עם מה היית צריכה להתמודד באמצעות הומור?
"אני חושבת שזו הדרך שלי לקבל אהבה, להיות מקובלת. זה כל כך קלישאתי, אבל אני המכוערת המצחיקה. אם לא היפה והשקטה, אז שיהיה לי מה להגיד, שתהיה הצדקה לקיום שלי".
איך זה עובד מול גברים? כי רובם אוהבים את היפות והשקטות.
"מי שזה הרחיק אותו זה הרחיק אותו ומי שזה קירב אותו זה קירב אותו. אני בטוחה שיש גברים שלא אוהבים את היפות והשקטות, והם כנראה יותר מיי קיינד אוף א גאי".
אבל את זה את אומרת ממקום של אישה בת 28 בזוגיות.
"אני זוכרת שבילדות הייתה לי חברה ממש יפה והייתי נקרעת מזה שבנים היו באים אלי להצהיר על אהבתם אליה. זה היה נורא. תמיד הייתי הבחורה שצריכה להציל אותה מהבחורים והם היו שונאים אותי. היא הייתה נשארת תמה ונקייה ואני הייתי חוטפת את כל האש. אבל בשביל זה יש חברות, נראה לי. ואני חושבת שזה מאוד פיתח את האישיות שלי. אישיות זה גם כן מצרך יקר".
ע. צלם: עומר שטיין | סטייליניג : ישראל רחמני | הלבשה: Helena, style for rent |הנעלה: Aldo | תכשיטים: tous | איפור ושיער: שלומי הלל