חייבים לדבר על קווין

1994 הייתה שנה לא רעה בכלל. ישראל חתמה על הסכם שלום עם ירדן, האפרטהייד בדרום אפריקה הסתיים ונלסון מנדלה נבחר לנשיא, "פורסט גאמפ" רץ עד לאוסקר, ה"ספייס גירלז" נענעו את עכוזן על הבמות וסדרות כמו "חברים ו"סיינפלד" היו בשיא כוחן. באותה שנה בדיוק המציאו שלושה תלמידים מהקולג' אולברייט שבפנסילבניה משחק טריווייה חדש ומהפכני ששמו "שש דרגות של קווין בייקון".

שם המשחק הוא פרפראזה על "שש דרגות של הפרדה" – מונח מעולם מדעי החברה לפיו כל שני אנשים בעולם קשורים ביניהם על ידי חמישה אנשים אחרים, לכל היותר. איך המשחק עובד בפועל? בוחרים שם של שחקן, ומנסים לראות איך הוא קשור לקווין בייקון. אקי אבני, למשל, השתתף ביחד עם  השחקן אדריק בראון בסרט "החבר החדש של אמא שלי", בראון, מצידו, הופיע עם קווין בייקון בסרט "סופר" (Super). התוצאה: יש שתי דרגות בין קווין בייקון לאקי אבני. כיף.

מפתחי המשחק, קרייג פאס, בריאן טרטל ומארק ג'ינלי, סיפרו שהוא הומצא בזמן סופת שלג כבדה, כששלושתם נתקעו בבית ועשו מרתון סרטים. "פתאום נפל לנו האסימון", אמר ג'ינלי, "קלטנו שקווין בייקון שיחק בכל אחד מהם".

את בייקון עצמו, אגב, המשחק הזה לא שעשע בכלל. לפחות לא בהתחלה. באותה שנה בדיוק הוא השיק סרט נוסף בהשתתפותו, "נהר הפרא", ובראיון לקראת צאתו הודה ש"באמת יצא לי לעבוד כמעט עם כל אחד בהוליווד". כששמע על המשחק לראשונה, הוא חשש שהוא לועג לו. רק אחרי שפגש את הממציאים, והבין שכוונותיהם טובות, נרגע ואפילו החליט לשתף איתם פעולה ולפרסם את המשחק ביחד. זה לא אומר שכל הסיפור לא הכאיב לו. "המשחק הזה כל הזמן הזכיר לי את העובדה שלמרות שאני עובד קשה, לא מיציתי את הפוטנציאל שלי במלואו", אמר  בכנות בראיון מספר שנים לאחר מכן.

אבל בשנה האחרונה נדמה שבייקון סוף סוף זוכה לפיצוי הגדול, והוא מגיע מכיוונו של המסך הקטן: The following, הסדרה החדשה שהוא מככב בה מבית היוצר של קווין וויליאמסון ("יומני הערפד", "דוסון קריק", "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", "צעקה") ורשת "פוקס". דה פולאינג מתמקדת בסוכן FBI בשם ריאן הארדי (בייקון), המנסה לתפוס רוצח סדרתי בשם ג'ו קרול (ג'יימס פיורפוי), שהקים לעצמו כת רצחנית, והיא סומנה כבר מתחילת דרכה כלהיט. העונה הראשונה הייתה בין הנצפות ביותר באמריקה ב-2013, ובפרק הראשון של העונה השנייה (שמשודרת בYes Oh HD- וב-VOD Yes בימי שבת ב-21:30, בצמוד לשידור בארצות הברית) צפו לא פחות מ-12 מליון צופים. לא רע בשביל האיש שתמיד נמצא ליד.

"מההתחלה הרגשנו שקווין ווילאמסון ומרקוס סיאגה (במאי הסדרה – א.ו.) מרימים סדרה יוצאת מהכלל, וזה מרגש לראות את הקהל בבית מגיב ככה", אמר קווין ריילי, מנכ"ל רשת פוקס במסיבת עיתונאים שנערכה בתום העונה הראשונה. "קווין וג'יימס מביאים לטלוויזיה דמויות מהפנטות שלא נראו פה כבר זמן רב ואנחנו שמחים להמשיך לעונה נוספת".

"ברוכים הבאים לבית של ריאן הארדי" אומר ריק דניס, מעצב הסט של דה פולואינג בגאווה בלתי מוסווית. אנחנו עומדים בלב ליבו של האנגר ענקי, אי שם בברוקלין. כאן גר ריאן הארדי, סוכן הבולשת לשעבר, שעולה בחזרה על מדים ומנסה להציל את העולם מפני הרוצח הסדרתי המשכיל, המבריק, ואם נודה בזה, גם השרמנטי, ג'ו קרול. בדרכנו למטבח הדירה אני מבחינה בחדר צדדי ובתוכו משקולות ומכונת ריצה. "ראיין רץ הרבה בעונה השנייה", מגלה ריק, בזמן שאני מציצה בערימת הדיסקים שמונחים בסלון ומוצאת, למרבה ההפתעה, את "המיטב של הבקסטריט בויז". אכן, רב הנסתר על הגלוי בעונה השנייה.

הדרך הטובה ביותר להבין עד כמה דה פולואינג מעוררת תגובות נסערות אצל הצופים היא להשתתף במרתון צפייה של העונה הראשונה. למרתון, שהתקיים בינואר האחרון בלוס אנג'לס והקדים את תחילת העונה הנוכחית, הגיעו מעריצים מושבעים מכל אמריקה. רגע השיא היה הסצנה האחרונה בפרק האחרון (זהירות, ספוילר): ראיין וקלייר, אשתו לשעבר של קרול ואהובתו של ראיין, נדקרים על ידי אחת מחברות הכת. "לא! לא!", צעקו בקהל בבעתה ובהפתעה בזמן שקלייר נדקרה שוב ושוב, כאילו זה קורה ברגע זה ממש והדם משפריץ להם על הסוודר.

כשהאורות נדלקו, האולם השתתק כמו לפי סימן, ואז עלו על הבמה קווין בייקון, מצוייד בחיוך לבן במיוחד, וקווין וויליאמסון, היוצר, שהגיעו כדי לשוחח עם הקהל על העונה הבאה. "העונה הראשונה עסקה ברייאן", אמר וויליאמסון, "בעונה השנייה מצפה לכם רכבת הרים רגשית: דמויות חדשות, רוצחים חדשים וגם ראיין הארדי חדש לגמרי – קצת יותר מניאק". נשמע מבטיח.

אולי בגלל זה בייקון נשאר תמיד השחקן הלא-מספיק-בולט. לא בטוח שהדוגריות הזו היא תכונה מבוקשת בהוליווד, עיר הפלסטיק והסיליקון. גם הדרך שעשה עד שהסכים לשחק על המסך הקטן מעידה על גמישות ופתיחות מחשבתית, שאינה תמיד אופיינית לדיירי הוליווד. "אם כל פעם שהיית פותח תסריט, היית מקבל תפקיד מטורף, זה היה נהדר", הוא אומר, "אדם כזה יכול לאפשר לעצמו להישאר בקולנוע בלבד. העניין הוא שיש אולי חמישה שחקנים בהוליווד שיש להם פריווילגיה כזו. אם אתה לא אחד מהם, ומישהו מציע לך תפקיד מעולה כמו שקרה לי – קשה לחשוב על סיבות לסרב.

"אז נכון, גדלתי בדור שהאמין שאם אתה בקולנוע אתה לא עושה טלוויזיה בכלל. אבל לא קיבלתי הצעות מעניינות בקולנוע. הייתי מתוסכל ויותר מהכל – רציתי לשחק. אז הייתי חייב לשנות את התפיסה שלי. אמרתי לעצמי: או.קיי, אני אעשה טלוויזיה, אבל זה חייב להיות ברשת הכי טובה – HBO למשל. אבל גם את התפיסה הזאת שיניתי, כי פתאום אתה מבין שיש רשתות יותר קטנות, כמו AMC, שיוצאות עם להיטים כמו "שובר שורות". פתאום "נטפליקס" יצרה סדרה כמו "בית הקלפים". דברים משתנים, ומי יודע איפה המקום הבא לעשות את הלהיט? ואז פוקס שלחו לי את התסריט ואמרו שאולי זה מה שאני מחפש, אז אמרתי או.קיי".

מה למדת מראיין הארדי?
"אני חושב שלקיחת אחריות בחיים זה דבר חשוב, זה חלק מההתבגרות. אבל בנקודה מסויימת, חייבים גם להבין שישנן נקודות שבהן אנו חסרי כוח. הארדי הוא בן אדם שלא מסוגל לעשות את זה. הוא מרגיש אחראי לכל דבר שקורה מסביבו. הנטל שהוא לקח על עצמו הוא עצום. באופן אישי, למדתי להתמודד עם הנטייה הזו בצורה יותר טובה. למדתי גם על אובססיביות".

יש יתרונות בעבודה בטלוויזיה על פני קולנוע?
"אין ספק שכשאתה משחק בסדרה יש לך יותר זמן לפתח את הדמות. בעונה הקודמת הייתה סצנה שבה הפסיק להיות אכפת לי אם אני אחיה או אמות. זה הוציא ממני איזה צד חכמולוגי כזה, שלא היה קיים עד אז, ורצינו לפתח את הצד הזה. בעונה הזו זה קורה".

איך אתה תופס את מערכת היחסים בין הארדי לג'ו?
"זו מערכת יחסים שמשתנה. העונה הראשונה עוסקת בהרג. את העונה השנייה הארדי מתחיל עם הרבה מסכות. נראה שלא ממש אכפת לו יותר מג'ו. הוא רץ, הוא בריא, הוא מלמד. אבל בפועל האובססיה העמיקה. זה כבר לא קשור יותר ללתפוס את ג'ו, זה הופך יותר לאובססיה הדדית של שניהם. זה לא מקום בריא לחיות בו, לא כשוטר ולא כאדם. פתאום גם הוא מלמד, כמו שג'ו לימד. היחסים נהיים עוד יותר לא בריאים".

מה הדבר הכי מפתיע שקורה לדמות שלך בעונה השנייה?
"אני לא אעשה לך ספוילר (צוחק), אבל נכנסת דמות שהיא האדם האחרון בעולם שאני כביכול אמשך אליו – ופתאום אני נמשך אליה".

"הקריירה שלי התדרדרה לה ביציבות"

למרות שחובבי סרטי האימה נתקלו בו כבר בקלאסיקה "יום שישי ה-13", רוב הצופים התוודעו לבייקון לראשונה בסרט שבו פרץ בגדול: "פוטלוס". קשה להאמין, אבל שובר הקופות הזה, שיצא לאקרנים ב-1984, חגג השבוע יומולדת 30. באותה שנה זינק בייקון לפנתיאון השחקנים המרוויחים ביותר בשנות ה-80, לצד טום קרוז, שון פן וכריסטיאן סלייטר. "פוטלוס בהחלט היה הפסגה", הוא אומר היום בסרקזם קל, "הייתי בן 26, וכולם חשבו שהקריירה שלי תנסוק לגבהים, מה שלא קרה. הקריירה שלי התדרדרה לה ביציבות".

בייקון נולד וגדל בפילדלפיה שבפנסילבניה. אביו היה מתכנן הערים הנודע אדמונד בייקון, ואמו, רות הילדה הולמס, הייתה מורה ופעילה פוליטית ליברלית. הוא הצעיר מבין ששת אחיו. את הדרייב להיות שחקן זוקף בייקון לזכות אביו. "הוא היה מאוד מפורסם בפילדלפיה. נכתבו עליו מאמרים, הוא הוזמן לארועים נחשבים", הוא אומר בכנות, "אני חושב שמשם התחיל הדרייב שלי לשחק. רציתי להיות יותר מפורסם מאבי". כבר בגיל 13 ידע שהוא רוצה להיות שחקן, ובגיל 17 עזב את הבית ונסע לניו יורק. "הייתי ילד מאוד עצמאי", הוא אומר, "ונסעתי כדי להגשים את החלום".

הוא התחיל בברודוויי והתגלגל מהר מאוד להוליווד ולהצלחה של פוטלוס. אלא שאחר כך המתין לו מדרון תלול של בסרטים כושלים בזה אחר זה. "רציתי לעשות שייקספיר ושכולם יחשבו שאני נהדר", סיפר בדיעבד בראיון ל"ניו יורק טיימס", "לא הייתי מוכן לשמוע על לעבור ללוס אנג'לס כי זה אמר שאני אהפוך לאיזה כוכב פופ. אבל פתאום באמת הייתי כוכב פופ. לא הרגשתי שזה מגיע לי. או שלא הייתי מוכן לזה. אז באופן לא מודע, אני חושב, התחלתי לחבל בזה".

המזל של בייקון השתפר בסוף שנות ה-90 כשהסוכנת שלו, פולה ווגנר, החזירה אותו לסוג התפקידים שבהם פרח בתחילת הקריירה שלו בברודוויי. "היא אמרה לי: תשכח מכמה משלמים או כמה התפקיד גדול", הוא משחזר, "בוא נמצא לך דמויות מעניינות". האסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה והביאה לו תפקידים משמעותיים בסרטים כמו "סליפרס", "אפולו 13", "בחורים טובים", JFK, "פרוסט ניקסון", "מיסטיק ריבר" ושובר הקופות "אקס מן".

הפריחה הזו, אגב, הגיעה רק אחרי שבייקון חווה התפכחות מסויימת. "במשך שנים הייתי בהכחשה גמורה לגבי כל העסק: אמרתי – לא היה אכפת לי מה הקהל יחשוב, לא עניינו אותי הביקורות, לא היה אכפת לי מהתעשייה. כל מה שרציתי לי זה לשחק. אבל הבנתי שזה כן חשוב לי – איך שסרט מתקבל, כל הדברים שמסביב. והבנתי שהדרך היחידה שאוכל לעבוד בפרוייקטים בדרגה גבוהה עם במאים שווים תהיה אם אסכים להיות הבחור שליד זה שמככב, כי הם פשוט לא יכולים להרשות לעצמם להמר עליי, גם אם הם רוצים. אתה לא יכול לקחת הימור כשיש לך סרט של 40 מיליון דולר. אתה חייב כוכב".

"מעריצה את האישיות הלא משוגעת שלו"

למרות שבייקון מתאר קריירה מרובת עליות ומורדות, יש גם לא מעט סיבות לקנא בו. אחת מהן היא הנישואים שלו. הוא נשוי מזה 25 שנה לשחקנית היהודייה ויורשת הנפט קירה סדג'וויק ("סינגלס", "משהו לדבר עליו"), והקשר ביניהם ידוע כאחד היציבים ביותר בתעשייה. הם נפגשו על סט של סדרה שהופקה עבור רשת PBS, התחתנו ב-1988, ויש להם שני ילדים: טראוויס (24), מוזיקאי, וסוזי-רות (20), שחקנית. הם מתגוררים במנהטן.

בייקון עצמו מודה שאחד הגורמים ששכנעו אותו לשנות את תפיסתו בנוגע לטלוויזיה הייתה קירה, שגם הקריירה המקצועית שלה זכתה להחייאה בעקבות סדרת הטלוויזיה המצויינת בכיכובה, "המפענחת", שם היא מגלמת חוקרת משטרתית אקסצנטרית-אך-חיננית, וב-2007 היא אף זכתה בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר. "כשהיא מצלמת אני מערכת התמיכה שלה, ולהפך", מסביר בייקון את סוד הקסם הזוגי, "וכששנינו עובדים אנחנו לא שם אחד בשביל השני, כי אנחנו מאוד נשאבים למה שאנחנו עושים. אנחנו תמיד צריכים לשחזר את המקום שלנו כזוג אחרי שאנחנו מסיימים לעבוד ביחד". גם סדג'וויק נשאלה לא מזמן מה סוד מערכת היחסים. "הוא", השיבה ישירות, "הכנות שלו, הערכים שלו. הוא לא משקר, לא בוגד. הוא גורם לי להרגיש הכי יפה, תמיד. אני כל פעם מעריצה מחדש את האישיות הלא משוגעת שלו".  

נשמע דבש וסכרין, אבל כמו תמיד אצל בייקון – חייב להיות טוויסט מריר. כך, ב-2008 נפלו בייקון וסדג'וויק, ביחד עם סלבס נוספים, קורבן להונאת הפונזי אדירת המימדים בשווי 50 מיליארד דולר של ברנרד מיידוף. אם היו כאלה שהפסידו יותר או פחות, בייקון וסדג'וויק היו שייכים לחבורה שהפסידה הכל, כולל הכל. השמועות רמזו שזו הסיבה האמיתית שבייקון הסכים להצטרף לדה פולואינג, אבל מי צריך שמועות כשהוא הראשון שיודה בזה. "כעסתי בעיקר על עצמי", הוא אומר, "שלא בדקתי יותר, שבטחתי באדם שלא הייתי צריך לבטוח בו. זה היה ווייק אפ קול רציני. מצד שני זה הוביל אותי למקום שבו אני נמצא היום".

הראיון מסתיים, ובייקון מתרומם מכסאו ונפרד בלחיצת יד אמיצה. איש יחסי הציבור שלו מתקרב כדי ללוות אותו החוצה. רגע לפני שהוא הולך, אני לא מתאפקת. "תגיד", אני שואלת בהיסוס, "אתם משחקים לפעמים שש דרגות של קווין בייקון?". בייקון מרצין, מביט בי בתמיהה. "מה זה?" הוא שואל. אני מתחילה לגמגם ולהסביר, אבל הצחוק שלו קוטע את ההסבר המגושם. "ברור!", הוא עונה, "כל לילה המשפחה מתאגדת מתחת לאח ואנחנו משחקים עד אור הבוקר".

>> לכל כתבות המגזין