הסיפור של העטיפה הכעורה
הכריכות של ארבעת חלקי "הרומנים הנפוליטניים" מכוערות נורא. מהמכוערות שנראו. מיושנות, משעממות, זולות. עושות חשק לשמוט את הספר על המדף בחנות הספרים ולהתרחק באיטיות מהאזור. אגב, לא מדובר רק בעטיפות לתרגום העברי, שהן אסופת קלוז אפים מרושלים שמשדרות "אני הרומן למשרתות הכי גרוע שתקראי בחיים שלך – קני אותי", אלא גם של הספרים באנגלית ובתרגומים אחרים שאפשר למצוא בגוגל. כאילו נעשתה החלטה מערכתית להוציא לאור ספרים עם כריכות גרועות, כי משהו חייב לאזן את הקוורטט הכל כך יפה הזה ולהזכיר לנו שדבר בעולם אינו מושלם. אבל זה בסדר, רוב מי שקרא את הספרים האלו עדיין יניח אותם, במלוא כיעורם, על מדף הספרייה הביתית. במקום בולט, כזה שיאפשר לו להציץ בהם מדי פעם ולהיזכר בכל הרגעים שבהם אלנה פרנטה ניגשה אליו בעדינות ותלשה לו את הלב מהמקום.
(כריכות המהדורה האיטלקית)
(הגרסה הגרמנית)
(הגרסה האמריקאית)
(הגרסה הספרדית)
(הגרסה הרומנית)
(הגרסה הנורווגית)
לחפש את לילה בנאפולי למצוא אותה ב-HBO
לאלו מכם שזקוקים לתזכורת (מי אתם?), מדובר בסדרה של ארבעה ספרים מאת הסופרת האיטלקית המסתורית בעלת השם הבדוי אלנה פרנטה. הראשון, "החברה הגאונה", יצא ב-2011 והאחרון, "הסיפור של הילדה האבודה", ב-2014. באמצע היו גם "הסיפור של שם המשפחה החדש" והחלק השלישי עם השם היפה "הסיפור של מי שברחו ומי שנשארו". בעברית הופיע התרגום הראשון, של אלון אלטרס, ב-2015. הרביעי והאחרון יצא במאי 2018. הספרים הפכו, מידית, להצלחה עצומה. הם מכרו מליוני עותקים ברחבי העולם וכבר שנים שהם נושא שיחה מרכזי ברשתות החברתיות ובחיים. הם הפכו את נאפולי ליעד תיירותי נחשק, העיר התמלאה סיורים מודרכים בעקבות עלילות אלנה ולילה, וקבוצות מאורגנות יוצאות בעקבות הספרים כדי לראות את שכונות העוני שבהן מתרחש הסיפור, חלקם מצליחים לחזור בלי שיכייסו אותם. בקרוב, כמקובל, יעלה גם העיבוד הטלוויזיוני – הפקה איטלקית שמשלבת גם את HBO, מוקדם לדעת באילו אופנים היא תכזיב, אבל לוהקו שחקניות יפות והסדרה כולה תהיה באיטלקית.
ארבעת הספרים, שנדמים במבט ראשון אוטוביוגרפיים, סובבים שתי דמויות מרכזיות: אלנה ולילה. חברות ילדות שגדלות זו לצד זו בשכונת עוני בנפולי בשנות החמישים והלאה. הספרים עוקבים אחר חייהן ובמיוחד אחר מערכת היחסים ביניהן שהיא אחת היפות, העמוקות והמורכבות בתולדות החברות, הנשית ובכלל. אלנה, שמנקודת מבטה מסופר הסיפור, היא הנורמטיבית, החרוצה, המעפילה אט אט בשמי הספרות בזכות נחישות, התמדה וכישרון שבו היא נוהגת להמעיט. לילה היא הדמות הפלאית, יהלום שחושל בחיים של עוני ומכות, תרכיז של אינטליגנציה פראית, כריזמה ממגנטת וכישרון גולמי, אבל גם אופי סוער ומגוון הפרעות אישיות.
מי את מהקרדשיאנז
מי אני, אלנה או לילה? זאת השאלה הראשונה שמעסיקה את הקורא, אולי יותר את הקוראת. התשובה מורכבת, בספר ובכלל, בכל מקום שהוא לא שאלון באזפיד. אנחנו תמיד מטרידים את עצמנו בסוגיות של הזדהות – אנה או אלזה? ברנדה או קלי? ג'סה או מארני? סמנת'ה או קארי? כדי למקם את עצמנו בעולם ובחברה. כאילו דרך שאלות "מי אני ב..." נוכל לענות בסוף על השאלה "מי אני?". אבל במקרה של "הרומנים הנפוליטניים", הספר עוסק בזה בעצמו לכל אורכו. מי החברה הגאונה, אלנה או לילה? הן מתחלפות בתפקידים לכל אורכם של 1800 עמודי הסדרה, אין טעם לצפות לתשובה.
ומי אתן? רובנו נזדהה עם אלנה. אנחנו גיבורות הסיפור שלנו, הסבירות והממוצעות. ומעלה, אבל ממוצעות. בהנחה שעברת את גיל שלושים את כבר מודעת, פחות או יותר, לכך שחדי קרן ופתיתי שלג אינם ראויים לדבר מלבד גלגולי עיניים. לכל אחת יש לילה, זאת שאנחנו בטוחים שמוצלחת מאיתנו. אבל גם אנחנו, במקרים רבים, החברה הגאונה של מישהי. בניגוד לתכונות אופי קשיחות שמאפשרות לך להגיד דברים כמו "מצנפת המיון היתה שולחת אותי לסלית'רין" או "וואי אני הכי פיבי", שאלת החברה הגאונה היא חמקמקה, תלויית נסיבות ואופי, משתנה מול אנשים שונים ובמהלך שנים, מקומות ואירועים. אם בהתחלה נשלים בעגמומיות עם העובדה שאנחנו אלנה - כי כל אחת תרצה להיות גדולה מהחיים כמו לילה - במהלך הספרים גם התחושה הזאת משתנה. יש משהו בלילה, כמו ברוק סטארז שנכנסים למועדון ה-27, שהופך בגיל מסוים מנחשק לסתם טראגי. עם הבגרות, כמה משעמם, מגיעה גם ההכרה בערכו המסוים של ויסות רגשי.
ספרות נשים
סדרת "הרומנים הנפוליטניים" אהודה ומוערכת. זאת ספרות שהיא גם פופולרית וגם גבוהה, דבר שלא משתלב לרוב עם מה שאנחנו מכנים ספרות "ספרות נשים", שנחשבת לנישה, כמו "כדורסל נשים". מוסיפים את המילה "נשים" כי אחרת זה סתם "כדורסל" או "ספרות" ונעדר האפקט המקטין שמאפשר לאנשים להתעליין בכזאת התלהבות. מה הופך את "הרומנים הנפוליטניים" לספרות נשים? העובדה שכתבה אותם אישה, שהם עוסקים בנשים ויש בהם רגשות. מבקריהם אומרים "אבל זה סואופי", או "זה נורא אמוציונלי". זה נכון. הקישור לסבוניות ולאמוציונליות אוטומטית מרפרר לנשיות, ומשם לנחיתות תרבותית. חוסר הוגנות עתיקת יומין שסייעה להדרת יצירות נשיות מהקנון התרבותי. אבל הזמנים השתנו, והם מאפשרים לסדרת הרומנים הנפוליטניים להיות גם ספרות נשית וגם ספרות אדירה. בשלמותה, מדובר ביצירת מופת. פרושה שם חתיכת היסטוריה – פוליטית, כלכלית, מעמדית, סוציולוגית, דברים שגברים כותבים ונחשבים לאפוסים חד פעמיים, אבל בספרות נשים הם תירוץ לדלג על "שבעים עמודים על ההיסטוריה של נאפולי" כדי להגיע לאלנה ולילה. יש בה משפטים מפעימים שגורמים לך לחזור ולקרוא אותם שוב ושוב רק כדי להתפעל. היא סוחפת, חכמה ומרגשת, מלאת תנופה וכנות ומעבירה את הקורא מהלך תרפויטי שלם.
חידת אלנה פרנטה
עד לא מזמן איש לא ידע מי עומדת מאחורי הפסבדונים "אלנה פרנטה". השאלה הזאת העסיקה את עולם הספרות מאז ספרה הראשון ב-1992, עד שלפני כשנה וחצי חשף אתר התחקירים "מדיהפארט", בשיתוף עם שני עיתונים באיטליה, שפרנטה היא אניטה ראג'ה, מתרגמת ועורכת שעובדת בהוצאת הספרים ברומא שמוציאה גם את ספרי "החברה הגאונה". ראג'ה נולדה בנאפולי אבל גדלה ברומא, נשואה לסופר איטלקי בשם דומיניקו סטרנונה (אגב, כינוי החיבה שלו הוא נינו), בת לאם יהודיה שברחה מגרמניה בתקופת הנאצים. איך התחקיר עלה על זה? כסף, כמובן. התברר שבשנים האחרונות עלה השכר שהיא מקבלת מההוצאה, כביכול על עריכה ותרגום, באופנים מטורפים. ב-2015 שולמו לה 7.5 מליון אירו מההוצאה, לצערם של מתרגמים זהו אינו השכר המקובל. בנוסף, היא ובעלה רכשו נדלן יוקרתי ברומא וטוסקנה. ראג'ה, ההוצאה ואף אדם בסביבתה לא הגיבו, הכחישו או אישרו, את ממצאי התחקיר.
המעריצים זעמו. ניתנו כל מיני הסברים לכעס שהגילוי הזה עורר, בין היתר העובדה שפרנטה/ראג'ה היא אישה עשירה שהשתמשה בתיאורי העוני של נאפולי על מנת להרוויח מליונים שאיתם רכשה בתים ברומא. כלומר מעין ניכוס תרבותי, ניצול התנאים הקשים שאותם מעולם לא באמת חוותה להפקת רווח אישי. אבל זה לא באמת העניין, הרי ראג'ה גם יצרה טרנד תיירותי שלם בנאפולי, היא סייעה לעיר כמו שהעיר סייעה לה ובכלל, סופר כותב סיפורים. הסיפורים האלו לא חייבים להיות אמיתיים, הדמיון הוא כלי לגיטימי וראוי. אם כבר, הסיבה האמיתית לזעם הזה היא תחושת הרמייה. הרומנים הנפוליטניים נקראים כביוגרפיה. שמה הפרטי של דמות המספרת הוא כשמה של הדמות הראשית. אנחנו עוברים איתה מסע שלם, פרטי פרטים של ילדות, נעורים, בגרות, שהם כל כך אמינים שלא היה לנו ספק בכלל שהתקיימו, שהיא קיימת ושלילה קיימת. הרומן הזה מייצר כל כך הרבה אינטימיות עם הקורא שתחושת הבגידה היא בלתי נמנעת. תחושת הניצול האמיתית היא לא כלפי נפולי אלא כלפינו, פשוט מביך להודות בזה כי אנחנו אנשים בוגרים. הדבר היחיד שגרוע יותר מלגלות שהדברים הללו לא התרחשו יהיה לגלות שעומד מאחוריהם גבר (וגם אלו חשדות שעלו, שבעלה של ראג'ה הוא למעשה אלנה פרנטה, נקווה שהם חסרי שחר). אז לאלנה פרנטה, מי שלא תהיה, יש זכות לכתוב מה שבא לה ותחת איזה שם ועם כמה שיותר רווחים, והיא עושה זאת נפלא. אבל גם לנו, ילדותי ומטופש ככל שזה יהיה, מותר להתאכזב מהגילוי שדבר כל כך אמיתי וחשוף שלא מותיר לך ברירה אלא להאמין לו, להזדהות איתו ולהתרגש ממנו, הוא בעצם בדיה.
פרנטה לעומת זאת טוענת כל הזמן שרק הבדיה מאפשרת לה לכתוב. ב-2007 נתנה ריאיון נדיר באורכו למתרגם ספריה אלון אלטרס. תנאים לקיומו של הריאיון היו נוקשים, מספר אלטרס בטקסט שכתב באתר הספריה החדשה. השאלות נדרשו להלשלח בכתב להוצאה, ואלה עברו לסופרת ללא הגבלת זמן למתן תשובה.
"החשיפה היחידה שאני מסוגלת לה היא פרסום הספרים שלי" ענתה פרנטה לשאלה מדוע לא עלה מעולם בדעתה לחשוף את זהותה ובטח כדי לעזור למאבק הפוליטי על דמותה של איטליה. "אני לא מסוגלת לחשוב על עצמי כעל דמות תקשורתית, כמי שנושאת דגל של מאבק כלשהו, כמי שהיא התגלמות אינטלקטואלית של בעיה חברתית כלשהי. מדברים אתי לא פעם על כך שהוויתור שלי על החשיפה הציבורית גורם לכך שלא אזכה בפרסים ספרותיים חשובים. אף פעם לא הבנתי מדוע ספר טוב לא יכול לזכות בפרס בלי שהמחבר שלו ישתתף בטקסים, שהם בדרך כלל מדכאים או מטופשים למדי. דווקא בטקסים הספרותיים, כשלכאורה מעניקים כבוד לספרות וליצירתו של אדם, דווקא אז יש לי התחושה שהבידור גובר על הספרות ולא להפך".
לשאלה אם החומרים מהם היא כותבת הם ביוגרפיים ענתה: "ביוגרפיה תמיד מזינה את הספרות. גם כשאנו חושבים שאנו מספרים סיפור שאירע באמת – אנו משתמשים בטכניקות ספרותיות, בכללים של ז'אנרים ספרותיים, כאילו שמדובר בספרות. אנו עושים זאת במודע או שלא-במודע. אם לא ננהג כך, לא יתקבל סיפור. החיים האמיתיים הם כמו חלום. כדי לספר אותם למישהו עלינו, במובן מסוים, להמציא אותם. פרויד כמובן ידע זאת. אני תמיד כותבת באמצעות חומרים ביוגרפיים".
מה שמרגש למצוא בריאיון של אלטרס הוא ב 2007 גם התבטאות נדירה על תהליך הכתיבה של הרומנים הנפוליטנים במהלך כתיבתם: "אני לא יודעת. אני כותבת כעת ספר חדש, אבל אני לא בטוחה שאסיים אותו. בדרך כלל אני ממשיכה לכתוב כל עוד אני מרגישה שלסיפור יש כוח".
שק של נחשים
במהלך השנים הושמצה החברות הנשית במגוון הזדמנויות. תרבותית, היא נחשבת לצבועה ומלאת תככים. בניגוד לחברות הגברית הנאצלת שבמסגרתה הם חולקים חומוס, פציעות קרב, סרטים של סת' רוגן ואת הידיעה שהם תמיד יהיו שם אחד לצד השני, נשים מוצגות כרעילות ותחרותיות. "פרנמיז". נשים נשים שק של נחשים. קל להציג גם את אלנה ולילה כפרנמיז, אבל זאת תהיה השטחה לא הוגנת, כלפיהן וכלפינו. מערכת היחסים ביניהן, וזו שלנו עם חברותינו הטובות, כל כך עמוקה ומורכבת שאין לה ברירה אלא לכלול את כל קשת הרגשות האנושית. אהבה, שנאה, דאגה, קנאה, שותפות. אז כן, בכל חברות נשית יש רגעים מכוערים, אבל זה חלק מהחבילה הזאת של אינטימיות. הגיע הזמן לשחרר את הבושה סביב זה, כי כך תמיד יראו יחסים הדוקים עם אדם שבחרת לכרוך את גורלך בשלו. אולי בשלה העת להודות שברומאנס זה משעמם, שהחיים מורכבים יותר ושגם הגברים צריכים להתחיל לריב כמו שצריך. כי כל מה שמכרו לנו במשך השנים על כך שחברות אמת כוללת רק רגשות חיוביים ואפס תחרותיות וביקורת היה שקר. אלנה ולילה גדלות אחת מתוך השנייה, מאוימות זו מזו, רבות, מתנתקות חוזרות, כל מה שקורה לך עם אדם באמת קרוב. זה לא מה שהופך את החברות הזאת לפחות "טובה", או לחברות "נשית", זה מה שהופך אותה לחברות.
התמוססות קווי המתאר
אחד התיאורים המעניינים בספר הרביעי הוא של התקף חרדה של לילה בזמן רעידת אדמה. היא מתארת אותו כ"התמוססות קווי המתאר", כדברים שנוזלים אחד לתוך השני. היא מספרת על הקושי בהתמודדות עם מצבה הנפשי כל חייה, "המאמץ לשכנע את עצמה שלחיים יש גבולות מוצקים". ופתאום לילה מובנת יותר, דברים מסתדרים. אין שימוש במונח "מגבלה נפשית", אבל זה אחד התיאורים הכי יפים שלה. גם אין שימוש במונחים כמו טרנסג'נדר או קרוס דרסר, אבל יש את אלפונסו שמבין שהוא לא רוצה את לילה, הוא רוצה להיות לילה, ללבוש את הבגדים שלה ולהיות דומה לה. הספר כולו עסוק בחיי הנפש של גיבוריו בלי שהם עצמם עוסקים בהם במפורש, מעניקים להם שמות, פותרים אותם. שנות השבעים, השמונים, אפילו התשעים - או שהיית נורמלי או שהיית משוגע. או שאתה קשוח מספיק בשביל נפולי ובשביל החיים, או שלא. אומרים שהיום יש יותר מדי הגדרות לדברים, יותר מדי ספקטרומים, יותר מדי הפרעות, אבל כמה נורא זה שפעם לא היו. שהיינו צריכים להיחנק מאימה בזמן שקווי המתאר מתמוססים לנו, בלי אף אחד שיגיד לנו שזה בסדר, קוראים לזה התקף חרדה, זה עובר בסוף.
כישרון מול חריצות
אחד הדיונים שחוזרים לאורך הספרים עוסק בשאלת הכישרון מול החריצות. אלנה היא הדמות האפרורית מבין השתיים, אבל בעלת האישיות היציבה והמוצקה שמטפסת בזכות נחישות ועקביות. יש לה מטרה, היא חרוצה, העיניים שלה על הכדור. לילה היא מכת ברק. מילה אחת ממנה יכולה לבנות, להרוס, לשנות צורות מחשבה. יותר משהיא דמות אנושית, היא סוג של השראה. אלנה כותבת טובה יותר כשהיא לצידה, לפעמים לא ברור מה לילה נתנה לה ומה שלה, לפעמים זה נראה כאילו נוכחותה של לילה היא כמעט על טבעית. אבל בסוף, אלנה היא זאת שמצליחה ושכותבת. לילה לא, היא מוחקת. שתיהן מתחילות מאותה נקודת פתיחה נמוכה במיוחד, אבל רק אלנה מטפסת ממנה. בתחילת הרומנים ברור שלילה היא החברה הגאונה, בסופו כבר לא. לילה היא אולי אדם חד פעמי בעל אש פנימית נדירה, אבל החיים עדיין לא מהססים לרמוס אותה. כישרון ייקח אותך רחוק – פרנטה מזכירה לנו שוב ושוב - אבל כשהוא מגיע בלי עיקשות, התמדה ואמביציה, הוא פשוט לא יספיק.
אמהות מזניחות ביחד
בספר הראשון אנחנו מזדעזעים מההורים של לילה ולנה, בספרים האחרים ההורות שלהן עצמן היא זו שמזעזעת. הן מזניחות, מכות, מפקידות את ילדיהן למשמורת אצל כל עובר אורח אקראי. כאילו אין הבדל בין ההורות של שנות השישים לזו של שנות השמונים. לנה מעדיפה את נינו על פני בנותיה ומשאירה אותן תקופות ארוכות אצל סבתן או שכנות. זאת הורות קשוחה, תרבות של נשים שמגדלות את הילדים לבד, שלא מהססות להרים קול או יד. הילדים מוצגים כמטרד, כשלשלאות שצריך להשתחרר מהן, ככלי דיכוי. בכל הספרים של פרנטה הגיבורות הן נשים משכילות שנוטשות ילדים או מאבדות אותם או חשות הקלה כשהם עוזבים את הבית. הקריאה מעוררת חלחלה לעתים, אבל גם נותנת תוקף לרגשות שאסור להודות בהם. "לא נועדנו לילדים", לילה אומרת לאלנה במהלך הספר.
כשאלנה ולילה יולדות, באותו הזמן, את בנותיהן הצעירות, לילה חצי מגדלת גם את בתה של אלנה, על מנת שהיא תוכל לנסוע ברחבי המדינה ולהצליח בקריירה הספרותית שלה. היא מספקת לה את התמיכה והמקפצה שאף גבר לא נתן לה. הן מביאות לשיא את ההתמזגות ביניהן בכך שהבנות גדלות יחד, מדי פעם אפילו מוחלפות אחת בשנייה. לרגעים נדמה שהילדות הולכות להפוך בבגרותן לאלנה ולילה החדשות, שילוב של שתיהן שיהפוך לכח בלתי ניתן לעצירה, אך לא. אבל ההודאה בכך שנשים רבות לא אוהבות לגדל ילדים לא אומרת שהילדים לא אהובים. הם כן, אלנה אוהבת את הבנות שלה, והיא עצמה אהובה על ידי אמה. בספר הרביעי היא ואמא שלה מתקרבות סוף סוף, באחת מסגירות המעגל והפרידות היפות והמרגשות בסדרה.
רוח הזמן
הרומנים הנפוליטניים מתאימים מאוד לרוח התקופה. הם נכתבו על ידי אישה ומתרכזים במערכת יחסים בין שתי נשים. הן המרכז, הגברים ברקע, בין אם הם מוקד אהבה או תשוקה, הם לא יותר מאובייקט. וכן, זה מה שבא לנו לקרוא היום, זה מעניין יותר מעוד רומן על גבר בודד. אנחנו רואים את זה גם על המסך – אין יותר "מד מן" או "סופרנוס" או "שובר שורות", אף אחד לא רוצה לראות יותר סדרות על גברים לבנים מיוסרים ומתחבטים. לא כי הם לא נחמדים, אלא כי כבר ראינו. די, הלאה. לא פלא שאלנה פרנטה נכנסה לרשימת 100 המשפיעים של מגזין טיים, האדם היחיד שהופיע ברשימה ללא תמונה, רק צללית. אתם יכולים לחבר את זה לתנועת מי טו וכל מה שבא לכם, הכל קשור, סדרת הספרים הזאת היא חלק ממארג גדול הרבה יותר שמרכיב כרגע את התרבות. וזה הרי לא תוכנן מראש, לא ישבה מועצת הנשים לפני כשבע שנים וציוותה על פרנטה לכתוב את "החברה הגאונה". זה פשוט משהו שקרה, זיהוי כמעט קולקטיבי של מוקד עניין שבמסגרתו אנחנו חוזים בזמן אמת ביצירתו של צייטגייסט. ומדהים להביט בזה – ברעיון מצטרף לרעיון ולכיוון מחשבה ולהרהור. בהתכוונות העדינה והאורגנית לחלוטין שבסופה יושבים מליוני קוראים ומבינים שהדבר העיקרי שיכול לשמח, לרגש, או לשבור להם את הלב, זה פשוט סיפור על שתי חברות.
הסוף
אם עדיין לא קראתם את הספר הרביעי זה הזמן לעצור כי יהיו כאן ספוילרים. החלק האחרון, "הסיפור של הילדה האבודה", ממשיך מאותה נקודה שבה מסתיים קודמו. גם מבחינת פרנטה כל הארבעה הם בעצם ספר אחד, והאמת שקשה להפריד. לכו תזכרו מה קרה איפה, זה כמעט כמו להתמצא בבליל השמות שכצפוי, בתקופה שבה חיכינו לתרגום, הספיקו להישכח ולהתערבב. אנחנו נשלחים שוב ושוב למקרא שבתחילת הספר, על מנת להבדיל בין אנטוניו למרצ'לו לסולארות ולכל ידידנו האיטלקיים יתר על המידה. למרבה המזל המקרא לא השתנה הרבה. אנחנו פוגשים את אותן הדמויות שוב ושוב, כמו בסדרה מרובת עונות שבשלב מסוים כולם שכבו עם כולם או, במקרה הזה, שכבו עם כולם ואז הכו את כולם. זה חלק מהכח של הספר, העבר והווה מעורבבים, הכל קורה שוב ושוב, כולם משחזרים את אותם הדפוסים וכל דבר שקורה נטוע בשכבות עבר של אירועים שהתרחשו בשכונה.
הספר האחרון נפתח כשאלנה ולילה בשנות השלושים שלהן. אלנה עזבה את הבית בשביל נינו הדושבאג וחוזרת בעקבותיו לנאפולי שמתגלה בדיוק כאותו חור שחור, אלים ועני שהיה תמיד. אחד המשפטים השגורים בכתיבה על יצירות תרבותיות הוא מרכזיותן של הערים, נגיד, "ניו יורק היא הגיבורה האמיתית של הסיפור", אז כנראה שכאן אנחנו אמורים לכתוב את זה על שכונת העוני של נאפולי, אבל עדיף לוותר כי זה ממש נודניקי. אלנה ולילה מתקרבות שוב, אלנה אפילו עוברת לגור קומה מעליה, באותו הבניין, השתיים נכנסות להריון ויולדות בנות – אימה וטינה. הקריירה הספרותית של אלנה פורחת והיא נוסעת בכל רחבי הארץ, לילה מגדלת את הבנות שלה חצי מהזמן ועושה את זה בנדיבות, המסירות, המניפולטיביות והאגרסיביות הרגילים שלה. כרגיל, כולם בשכונה מפחדים ממנה ומאוהבים בה בו זמנית.
האמהות של אלנה תופסת חלק משמעותי בספר. היא אמא לא מי יודע מה, גם לילה טורחת להדגיש את זה בפניה, היא שמה את נינו ואת הקריירה לפני הבנות שלה ולא מפסיקה להתייסר על כך. היא מבלה את חייה עם גברים משכילים ומתקדמים שמאמינים בפמיניזם, ואז משאירים אותה לבד לטפל בילדים ובבית. ויש כאן אמירה יפה על הפשרות האידיאולוגיות שכולנו עושות, על כמה שקל לדבר פמיניזם וכמה קשה לחיות אותו ברגע שאת אמא. אבל למרות שלילה היא זאת שמאפשרת לאלנה לפרוח מקצועית ומגדלת את בנותיה יחד עם זאת שלה, היא זאת שנענשת. כמו תמיד, לה קורה הנורא מכל.
בספר הזה אנחנו מגלים כמה חשוב כל פרט קטן בסיפור, איך הכל מתקשר לילדות ואירועים זניחים מקבלים משמעות חדשה שנים לאחר מכן. אימה וטינה, בתקופתן הקצרה ביחד, משחזרות את מערכת היחסים של אלנה ולילה, אמהות ובנות רבות יריבו על אותם נושאים במשך דורות, צליעה של אם תתגלם בבת, בובה שנעלמת במערכה הראשונה תהפוך לילדה באותו השם שתעלם במערכה הרביעית. פתאום נדמה שאת הכל אפשר להבין מהעבר, כמו תיארוך בעזרת טבעות עצים. הספר כלוא בתוך לולאת זמן חצי מכושפת שהדרך היחידה לברוח ממנה היא לצאת מהשכונה, הדרך היחידה לצאת מהשכונה היא בזכות השכלה והצלחה, היחידה שמצליחה לעשות זאת היא אלנה. היא כותבת את דרכה החוצה, במובנים מסוימים היא עושה זאת על הגב של לילה. הספר הראשון שלה היה מבוסס על סיפור בן עשרה עמודים שלילה כתבה, והצלחתה המאוחרת הייתה ספר בשם "חברות" שמתאר את חייהן. שוב, הכל חוזר על עצמו. ולמרות שלילה מבקשת מאלנה מפורשות לא להשתמש בחייה בכתיבה, אלנה עושה זאת שוב ושוב. אולי בשביל לילה, אולי בשביל עצמה, אולי זה אותו הדבר.
מעל הכל, הרומנים הנפוליטניים אוחזים בפיצ'ר החמקמק שהופך דבר לתופעה – התנופה. הם מלאים בזה, זה מה שגרם לנו לקרוא אותם בנשימה עצורה ולהמתין בדריכות לספר הבא. מהבחינה הזאת, של התופעה והתנופה, הם ה"הארי פוטר" של זמננו. וכך, למרות שאין בספר הרביעי תשובות או סגירות מעגל, שאנחנו עדיין לא בדיוק יודעים מי כתב את הסדרה כולה ושככל הנראה לא מדובר באוטוביוגרפיה – המסקנה היא שדבר מאלו לא באמת משנה. זה טקסט נשי מהמם ומכונן שכיף שזכינו לקרוא בזמן אמת, שיפעים כל אחד שעדיין מתרגש מסיפורים, וישבור את הלב לכל מי שאי פעם הייתה לה חברה.