25. מונרייקר
במאי: לואיס גילברט, בונד: רוג'ר מור, 1979
בכל סרטי בונד בכיכובו של רוג'ר מור יש מצד אחד משהו צ'יזי ומצד שני סירוב לקחת את העניינים יותר מדי ברצינות, אבל "מונרייקר" – מין "007 בחלל" שהופק עם עין צופייה להצלחה של "מלחמת הכוכבים", שיצא שנתיים לפניו – הוא סרט שנראה כמו בדיחה, ורעה. הביטוי "'קפץ את הכריש" יושב עליו בול, ולא רק בגלל הופעתו השנייה בסדרה של "מלתעות", רפה השכל המגודל עם שיני המתכת. אין סרט בונד בלי אף רגע איקוני, וגם ב"מונרייקר" יש כזה – אני מתכוון כמובן לסצנת הרכבל ששכנעה דור שלם של ילדים, לרבות כותב שורות אלה, לא לבטוח לעולם באמצעי התחבורה הזה – אבל כאן גם מסתיימים דברי ההגנה על היציאה המגוחכת הזאת בבימויו של לואיס גילברט.
24. למות ביום אחר
במאי: לי טמהורי, בונד: פירס ברוסנן, 2002
סרט שמדורג בחלק התחתון של כל דירוג בונד קיים, ושהרוויח ביושר את הדיסריספקט. זאת הייתה ההופעה האחרונה של פירס ברוסנן והכי בונד-גנרי שנעשה בכיכובו; חלק מזה היה אמנם מכוון, ראו סצנת עלייתה מן המים של האלי ברי והמחווה היפה למוב הזהה של אורסולה אנדרס ב"ד"ר נו"; אין ספק שהבמאי לי טמהורי ניסה לעשות כבוד להיסטוריה של הסדרה, אבל "למות ביום אחר" נראה בעיקר חסר השראה ונטול נשמה. הוסיפו את הסצנה האומללה שבה בונד גולש בין קרחונים על גל צונאמי, וקיבלתם קול ענות חלושעס לקדנציה של ברוסנן (שמצדו תמיד היה קצת בונד גנרי, אז אולי יש משהו הולם בפינאלה הזאת).
23. רצח בעיניים
במאי: ג'ון גלן, בונד: רוג'ר מור, 1985
שחקני 007 אינם חזקים בסיומים. אפשר לטעון "תרנגולת וביצה", להניח שהם פשוט נוטים להיות מוחלפים אחרי סרט רע, אבל "רצח בעיניים" הוא פרויקט שרוג'ר מור לא היה צריך להיכנס אליו מלכתחילה, כל שכן על תקן סיבוב פרידה. האיש היה בן 57 כשהסרט צולם, ופחות משהגיל הכרונולוגי ניכר בו, ניכר ההבדל במצבו הגופני בהשוואה ל"אוקטופוסי" שיצא שנתיים לפניו. לראשונה בהיסטוריה של הסדרה אי אפשר היה להאמין שבונד עושה את מה שהוא עושה (כלומר, גם כשזה לא מופרך מיסודו), וזה פשוט הרג את הסרט. לכף הזכות אפשר למזוג שני נבלים בלתי נשכחים, כריסטופר ווקן בתפקיד איל השבבים מקס זורין וגרייס ג'ונס כתפקיד מיידיי, המאהבת/ רוצחת שכירה שלו; אבל זאת בלתי נשכחות עם כוכבית, כי היא נובעת בעיקר מכמה מגוחכים שהם היו - בטח עם עיצוב השיער והתלבושות שנראה כמו ניסיון מודע למצות את כל תחלואי המיד-אייטיז.
22. ספקטר
במאי: סם מנדס, בונד: דניאל קרייג, 2015
אם "ספקטר" היה סרט שעומד בפני עצמו, אולי הוא לא היה כל כך מבאס. אבל הוא בא אחרי "סקייפול", חד משמעית הסרט הכי מחוץ-לקופסה בתולדות הסדרה. בהינתן שהבמאי סם מנדז ("אמריקן ביוטי") אחז בהגה בשני המקרים, הפער בין הברק של הראשון לכלומיות של השני נראה כמעט בלתי נתפס. 300 מיליון דולר עלה הסרט הזה, וכל מה שאנחנו קיבלנו זה ליהוק של כריסטוף וולץ לתפקיד הנבל בלופלד.
זה לא שאין ל"ספקטר" את הרגעים שלו; סצנת המכות בתוך מסוק במעופו היא חתיכת סיקוונס אקשן וההליכה הנונשלנטית של דניאל קרייג על הגגות בתחילת הסרט היא לגמרי רגע בונד קלאסי, אבל חזרתה של הסדרה אל נבלי ארגון "ספקטר" לראשונה מאז "יהלומים לנצח" הייתה אכזבה רבתי, בראש ובראשונה בגלל ההתעקשות המוזרה והמאולצת להפוך את כל הקדנציה של קרייג למקשה עלילתית אחת, יקום קולנועי אם תרצו, עם ארכי-נבל אחד שתמיד משך בחוטים. איך אומר אבא שלי? שוין.
21. אוקטופוסי
במאי: ג'ון גלן, בונד: רוג'ר מור, 1983
משחק המילים המובנה בשמו של הסרט הוא לא המפגן היחיד של טעם רע בבונד 13#. "אוקטופוסי" בבימויו של ג'ון גלן לקח את הנוסחה הבונדית אל הקצה, והתוצאה היא גילטי פלז'ר, גם אם הדגש הוא על הגילטי; רוג'ר מור נמצא לגמרי באלמנט שלו, מוד אדאמס עושה תפקיד לכל הפחות זכיר כאשת המסתורין שעומדת בראש ארגון "אוקטופוס", וכמה וכמה סצנות – ביניהן הקרב מול האחים-סכינאים מישקה וגרישקה והסצנה שבה בונד אנוס לנטרל ראש נפץ גרעיני כשהוא מחופש לליצן – הן דוגמה ומופת לצ'יזיות יותר חמודה מאשר נלעגת.
אי אפשר להזכיר את "אוקטופסי" בלי מילה על "לעולם אל תאמר לא", הסרט (הנורא) בכיכובו של שון קונרי שיצא באותה שנה כמתחרה לסדרה שקונרי עצמו היה חלק בלתי נפרד ממנה; "לעולם" אינו סרט בונד רשמי והוא נעדר בצדק מרשימות כמו זו, אבל רק כדי לסבר את האוזן, גם הבונד האחר מ-1983 לא שווה כניסה לעשרימייה הראשונה.
20. העולם אינו מספיק
במאי: מייקל אפטד, בונד: פירס ברוסנן, 1999
ההופעה השלישית של ברוסנן כבונד וסרט של קטבים, בראש ובראשונה במחלקת הליהוק: מצד אחד סופי מרסו שיושבת בול על התפקיד של אלקטרה, האישה שבונד נשבע להגן עליה (ושכמובן מסתירה סודות משלה); מצד שני הבחירה בדניס ריצ'רדס כפיזיקאית הגרעין כריסמס ג'ונס. אני חוזר, דניס ריצ'רדס כפיזיקאית גרעין.
מייקל אפטד ביים את הבונד הראשון שבו הנבל המרכזי הוא נבלית, או שמא נבלה. ולא רק שמרסו מתפננת על הפוזיציה, אלא שגם ברוסנן נראה פחות גנרי מהממוצע שלו. ואם כבר מדברים, אז סיפור הרקע של סוכן הק.ג.ב רנארד – זוכרים, הקליע בראשו שמתקדם לאיטו אל מוחו? – הוא בדיוק מסוג ההברקות המטופשות שעושות את 007 ל-007.
19. קוואנטום של נחמה
במאי: מארק פורסטר, בונד: דניאל קרייג, 2008
קצת מוזר לחשוב על זה ככה, אבל "קוונטום של נחמה" הוא בעצם סרט ההמשך הראשון בסדרת ג'יימס בונד. כלומר לא רק הסרט הבא בסדרה, אלא כזה שממשיך בול מהנקודה שבה הסתיים קודמו, "קזינו רויאל". יש בו לא מעט רגעים מוצלחים שרשומים על שמו של הבמאי מארק פורסטר, שהזריק לתוך "קוונטום" הומור ואנרגיה שלאו דווקא קיימים בתסריט – דוגמה אחת היא הסצנה באופרה שמסתיימת בחיסול לקצב המוזיקה – והמרדף על הגגות האדומים של סיינה זה הרי משהו שהיה חייב לקרות פעם לג'יימס בונד. אבל הצימוד של דניאל קרייג ואולגה קורילנקו לא מייצר את הניצוצות הדרושים, מתיה אמלריק לא משאיר רושם מיוחד בתפקיד הנבל דומיניק גרין, והעסק כולו מתכנס יפה תחת ההגדרה "זניח".
18. יהלומים לנצח
במאי: גאי המילטון, בונד: שון קונרי, 1971
חד משמעית הבונד החלש ביותר בכיכובו של שון קונרי, ובהתאם למסורת גם ה-007 האחרון של הסקוטי (כלומר, האחרון בהנחה שלא סופרים את "לעולם אל תאמר לא"), תכלס קאמבק חד-פעמי לאחר הניסיון הכושל כלכלית עם ג'ורג' לזנבי ב"בשירות הוד מלכותה". קונרי, אגב, תרם את שכרו לצדקה.
למרות שהנבל הוא בלופלד, שתמיד יישאר מזוהה עם תקופת קונרי, הטון של הסרט נראה היום כמו חזרה גנרלית לקראת כניסתו של רוג'ר מור לעניינים: "יהלומים לנצח" הוא סרט קומי יותר מקודמיו, כמעט קאמפי, וזה מצד אחד לא לגמרי מתיישב עם הבונד המוחספס של קונרי ומצד שני גורם לך לתהות מתי מדובר בקאמפיות מכוונת ומתי זה סתם יצא ככה לבמאי גאי המילטון בבונד השני מבין הארבעה שביים.
17. האיש בעל אקדח הזהב
במאי: גאי המילטון, בונד: רוג'ר מור, 1974
פרנסיסקו סקרמנגה (כריסטופר לי), האיש בעל אקדח הזהב והפטמה העודפת, הוא נבל שקשה לשכוח, אבל לא בטוח עד כמה זאת מחמאה. מצד שני, הדו-קרב בינו לבין בונד – ממש דו-קרב, עם לספור ולהסתובב וכל זה – הוא רגע שעושה כבוד לסדרה ולתולדות הקולנוע. מצד שלישי, נבל שידוע בכך שיש לו פטמה שלישית.
"האיש בעל אקדח הזהב" - עדיין לא בונד של מור במיטבו, לפעמים אפילו קצת בונד שמתגעגע לקונרי -
הוא משום מה קצת סרט קראטה במספר סצנות. זה מעיד על הבעיה הכי גדולה שלו: הוא לגמרי אול אובר דה פלייס.
16. מחר לנצח
במאי: רוג'ר ספוטיסווד, בונד: פירס ברוסנן, 1997
כולם זוכרים את הסצנה שבה פירס ברוסנן נוהג באמצעות שלט רחוק בב.מ.וו שהוא בכלל לא נמצא בה, וזה איכשהו הולם את הסרט הזה, שמצטיין יותר באקשן מאשר בעלילה (בסדר, זה ג'יימס בונד. ועדיין). הכשל העיקרי כאן הוא הנבל, טייקון התקשורת שמגלם ג'ונתן פרייס; הוא לא מאיים או חולני או מעוות מספיק כדי להחזיק את הסרט. מנגד, מישל יו שוברת לגמרי את המודל המקובל של "נערת בונד" כסוכנת החשאית ויי לין, שיכולותיה לפחות שוות לאלו של בונד. הבמאי רוג'ר ספוטיווד מביא את הסדרה לאחת מפסגות האקשן שלה במרדף האופנועים שבו הסוכנת הסינית והסוכן הבריטי משתפים פעולה, סצנה שאין לה מה להתבייש מול "משימה בלתי אפשרית" וכיו"ב אורים ותומים של הז'אנר בימינו.
15. אתה חי רק פעמיים
במאי: לואיס גילברט, בונד: שון קונרי, 1967
אוקיי אוקיי, הרעיון שבלופלד בנה לעצמו מטה בתוך הר געש הוא ללא ספק מהאוויליים בתולדות הסדרה, אבל סצנת דגי הפיראנה היא קלאסיקה, והרגע הדרמטי שבו אנחנו רואים לראשונה את בלופלד – פניו לא נחשפו בהופעות הקודמות שלו בסדרה – מצליח להיות אנטי-אנטי קליימקס, בעיקר בזכות הופעה אלגנטית של דונלד פלזנס. לא בונד גדול (גם במובן של נפח, זה סרט שמתרחש כמעט כולו בגבולות יפן), אבל כבודו במקומו. כלומר חוץ מהר הגעש, מה לעזאזל.
14. רישיון להרוג
במאי: ג'ון גלן, בונד: טימותי דלטון, 1989
תקשיבו, לא יעזור, טימותי דלטון היה אחלה בונד. בשלהי רוג'ר מור נכנסה הסדרה לעתים קרובות מדי אל הטריטוריה של המגוחך, ודלטון – שנכנס לדמות לא רק אחריו אלא גם בשיא בהלת האיידס, שבה נלקחה החלטה מודעת לצמצם משמעותית את ההרפתקאות המיניות של בונד – הצליח להחזיר לעניין כולו מידה של מכובדות.
"רישיון להרוג", הסרט השני והאחרון וה(כמובן) פחות טוב עם דלטון, הוא דווקא זה שלכאורה הלך עד הסוף עם הבשורה הדלטונית: אלים, קודר במונחים בונדיים, עם מוטיבציה פרטית (בונד המושעה רודף כאן סולו אחרי ארכי-פושע) במקום לאומית. ועדיין, הסך-הכל קצת מפוקשש. זה היה יכול להיות "האביר האפל" של 007; זה לא.
13. חיה ותן למות
במאי: גאי המילטון, בונד: רוג'ר מור, 1973
השיר, כמובן. וההופעה הראשונה של רוג'ר מור, עדיין לא מגובשת עם זהות משל עצמה אבל הרבה יותר טובה מהגיחה החד פעמית של לזנבי. הסרט הזה מדיף אמנם ניחוח קולוניאליסטי – עם הקאריביים כאתר התרחשות מרכזי ועם וודו כתמה מרכזית זה כמעט בלתי נמנע, בטח בהינתן שנת הייצור – אבל "חיה ותן למות" הוא סרט מאוד סגור על עצמו. העלילה מהודקת, הסיפור נשאר בקנה מידה קטן יותר מהשמדה גלובלית, והתרבות השחורה (הסרט מתחיל בהארלם) מעניקה לכל העניין אווירה שמנתקת אותו ומייחדת או מיתר סרטי הפרנצ'ייז.
12. לא זמן למות
במאי: קארי פוקונאגה, בונד: דניאל קרייג, 2021
בונד #25, העילה לפרסום הדירוג הזה, הוא סרט שההתחלה המצוינת שלו והסוף המאוד יוצא דופן שלו מתקזזים בקושי עם חלק אמצעי משמים ואינסופי. זה גם סרט שבמובן מסוים בוגד במעריצי הסדרה, אבל יש לכם ביקורת שלמה לשמוע אותי מתלונן על זה.
11. בשירות הוד מלכותה
במאי: פיטר האנט, בונד: ג'ורג' לייזנבי, 1969
לא, אני לא אומר שג'ורג' לזנבי היה ג'יימס בונד מוצלח. אבל הסרט האחד שלו בתפקיד היה ונשאר אחד המעניינים בסדרה, ובדיוק במקום שבו תמיד הייתה הבטן הרכה שלה: העלילה, בדגש על הסיום. אם ספוילרים מדאיגים אתכם, זאת ההזדמנות ללכת לסרט הבא. אם הם לא, אז כמה מדהימה סצנת הסיום הזו: *אשתו* של ג'יימס פאקינג בונד נרצחת לנגד עיניו והוא בדמעות אומר "עכשיו הכל בסדר, יש לנו את כל הזמן שבעולם".
"בשירות הוד מלכותה" כנראה ייזכר לנצח בגלל הפיאסקו עם לזנבי – מילא להיות המחליף הכושל של קונרי, להיות זה שבגללו הזעיקו את קונרי לחזור! – אבל סרטים כמו "קזינו רויאל", "סקייפול" ו"לא זמן למות" חייבים לו המון. אחרי הכל, הוא הוכיח שלסרט ג'יימס בונד יכול להיות לב.
10. 007 באזור המסוכן
במאי: ג'ון גלן, בונד: טימותי דלטון, 1987
היא התיישנה קצת, אבל סצנת הפתיחה של "007 באזור המסוכן" – מרדף מכוניות בגיברלטר שמתפתח לכדי צניחה שמסתיימת בנחיתה לתוך יאכטה שעל סיפונה עלמה עם בקבוק שמפניה – היא כל מה שאפשר לבקש מג'יימס בונד, לרבות המודעות העצמית המבורכת לאמור "זה בסדר, זה לא *אמור* להיות אמין". ג'ון גלן הנצחי ביים סרט מובהק לשלהי המלחמה הקרה, עם המוג'הדין האפגנים בתפקיד מרכזי לא פחות מזה של איש הביון האמריקאי פליקס לייטר באחת מהופעות האורח הפזורות שלו לאורך הסדרה (הידעתם? שבעה שחקנים גילמו את לייטר בעשר הגיחות שלו לפרנצ'ייז).
"באזור המסוכן" הוא בונד זורם וסולידי, וההופעה של דלטון כל כך טובה שאי אפשר לא להתבאס רטרואקטיבית על המהירות שבה משפחת ברוקולי וחברת ההפקות שלה EON ויתרו על הוולשי המוכשר.
9. קזינו רויאל
במאי: מרטין קמפבל, בונד: דניאל קרייג, 2006
הופעת הבכורה של דניאל קרייג כבונד היא גם הריבוט הראשון (ועד כה האחרון, אבל תקראו לזה תחושת בטן – דגש על *עד כה*) בהיסטוריה של בונד. זה גם הפריקוול היחיד, סרט שמציג את בונד בטרם היות מספר הרישוי שלו, וככזה הוא גם פחות "סרט בונד" ויותר מותחן אקשן/ ריגול שלא מחויב לשטיקים הקבועים של הסדרה; אפילו הכוונת המפורסמת נעדרת מכותרות הפתיחה.
"קזינו רויאל" זכה לשבחים מוצדקים על הווייב האפל שלו ואפילו רוג'ר מור טען שהבונד על פי קרייג הוא בדיוק הבונד שכתב איאן פלמינג, ורק נבל מעפן (כן, מאדס מיקלסן תמיד טוב, אבל לה-שיפר הוא עדיין נבל סתמי לגמרי) מונע מהסרט הזה דירוג גבוה יותר. כלומר זה והעובדה שמעולם לא אהבתי את דניאל קרייג כג'יימס בונד, אם כי לפחות במקרה אחד בהחלט התגברתי על זה.
8. לעינייך בלבד
במאי: ג'ון גלן, בונד: רוג'ר מור, 1981
אוי, חיים טופול והפיסטוקים שלו. זה דבר קטן, מצדי תגידו פרובינציאלי, אבל הקוטן הוא היתרון הכי גדול של הסרט הזה, שנמנע ממזימות להשמדת העולם או חציו ומתפקד פשוט כמותחן-מלחמה-קרה. זאת אולי ההופעה הטובה ביותר של רוג'ר מור כ-007, והאנטי תזה הכי מדויקת שניתן היה יכולה לרקוח לקשקוש שהיה "מונרייקר".
"לעינייך בלבד", עם שיר הנושא הבלתי נשכח של שינה איסטון, הוא בונד מזוקק: הנה הסוכן הבריטי שרודף אחרי משהו שרוצים גם הרוסים, תנו למשחקים להתחיל. פשוט אחלה סרט.
7. גולדן איי
במאי: מרטין קמפבל , בונד: פירס ברוסנן, 1995
הבכורה של פירס ברוסנן והסרט הטוב ביותר בכיכובו, בהפרש ניכר. זה מתחיל כבר עם שיר הפתיחה של טינה טרנר: "גולדן איי" הוא סרט של אנרגיות גבוהות וקצב טוב, סרט שהגיע אחרי פגרת בונד בת שש שנים (עניינים משפטיים, שום דבר מתוכנן מראש) שבמהלכן הסתיימה המלחמה הקרה ונוצר צורך להמציא מחדש את העניין כולו בדיוק בתחילת המשמרת של הבחור החדש. הרי אפילו M, בבכורה של ג'וני דנץ' בתפקיד, קוראת לבונד "שריד מהלחמה הקרה" ומאשימה אותו שהוא "דינוזאור מיזוגיני".
מודעות מבורכת לשיט הג'יימס בונדי, חידושים כמו דנץ' וגלריה מוצלחת של שחקני משנה – פמקה ינסן, רובי קולטריין, שון בין – יצרו תשתית מושלמת לאתחול הלא רשמי הזה של הסדרה.
6. כדור הרעם
במאי: טרנס יאנג, בונד: שון קונרי, 1965
נכון, יש משהו בומבסטי שלא לצורך בסצנות הפעולה התת-ימיות. ונכון, הרגע שבו קונרי מרחף באמצעות טילי גב הוא משהו שהיה רצוי לחשוב עליו שוב, ספציפית את המחשבה "אולי מוטב שנחכה עם זה עד שהאפקטים יבשילו, כזה 30 שנה". אבל זה לא מקרה ש"כדור הרעם" שני רק ל"סקייפול" בהיסטוריה של הסדרה במדד ההכנסות (כמובן במונחים מותאמי-אינפלציה), כי הסרט הזה הוא מין בונד אולטימטיבי, עם שון קונרי בשיאו וסצנה (ראשונה מסוגה) שבה הסוכן החשאי והנבל התורן משחקים ביחד קלפים ומחליפים עקיצות לפני שמגיע השואו-דאון הגדול.
"לעולם אל תאמר לא", אותו סרט לא רשמי שנשלח להתחרות ב"אוקטופוסי", הוא רימייק של "כדור הרעם"; הוא אולי לא עלה יפה, אבל הצהרת הכוונות הייתה בהחלט בכיוון. *זה* 007: גדול מהחיים, לטוב ולרע.
5. מרוסיה באהבה
במאי: טרנס יאנג, בונד: שון קונרי, 1963
כמה ששמו של הסרט הזה מיטיב לסכם אותו. "מרוסיה באהבה" הוא יציר מובהק של שיא המלחמה הקרה, סיפור מהודק על ניסיון של הסובייטים לחסל את בונד. אז אנחנו שוב בעניין של יתרון הקוטן, אבל מכיוון שהרווחים העצומים מ"ד"ר נו" אפשרו לסרט השני בסדרה נחת תקציבית, זאת צניעות (אוקיי, יחסית) מופקת היטב שמעדיפה לוקיישנים אקזוטיים – במקרה הזה רכבת ה"אוריינט אקספרס" ואיסטנבול – על פני סצנות אקשן מופרכות. זאת גם הופעת הבכורה בסדרה של קיו, ורוברט שאו מגלם את אחד הנבלים המוצלחים בתולדותיה, "רד" גרנט; אם הוא לא בטופ-5, אז איזה בונד כן.
4. ד"ר נו
במאי: טרנס יאנג, בונד: שון קונרי, 1962
זה לא רק עניין של ראשוניות, אלא גם של פיצוח. ברור שלא היינו מדברים כאן על 25 ג'יימס בונדים בלי הסרט הראשון בסדרה, אבל "ד"ר נו" הטווה דרך, קונספט, וייב, כל הדבר הזה שמזוהה עד היום עם 007 – ושוב, לטוב ולרע ("בונד של קונרי למעשה אנס נשים", אמר לאחרונה קארי פוקונגה, הבמאי של "לא זמן למות", וגם אם זו הפרזה, היא בוודאי לא פרועה).
"ד"ר נו", עם אורסולה אנדרס בהופעה הבלתי נשכחת ההיא והאנרגיה הלא מרוסנת של שון קונרי הצעיר וה"בונד, ג'יימס בונד" הראשון אי פעם, הוא סרט שבפירוש לא היה "עובר" היום. אבל אם נשים בצד את התמורות שהתחוללו מאז במה שמקובל ולא מקובל חברתית ומגדרית, הסרט הזה הוא גם נס בסדר גודל של שיר בשם "Love Me Do" שיצא מאותה מדינה באותה השנה. משהו שהיה כל כך מדויק מהפריים הראשון, מהתיבה הראשונה, שהוא פשוט נדון להיות אינסטנט-תופעה.
3. המרגלת שאהבה אותי
במאי: לואיס גילברט, בונד: רוג'ר מור, 1977
עם מותו של רוג'ר מור התוודיתי כאן שהוא תמיד היה הבונד המועדף עליי, ו"המרגלת שאהבה אותי" הוא הפסגה החד משמעית של שנותיו בתפקיד. השנינות והקלילות של מור, קונטרסט מובהק לבריונות המסוימת של קונרי, מגיעים כאן לשיא – בין השאר בזכות הכימיה המצוינת של מור וברברה באך, בתפקיד סוכנת הק.ג.ב "טריפל X" (תייגו גם את הכינוי הזה תחת "לא היה עובר היום"). ההופעה הראשונה בסדרה של "מלתעות" היא חלק בלתי נפרד ממה שהופך את החבילה של "המרגלת" לכמעט מושלמת: זה "מלתעות" קריפי, לא הגרסה הקומית של "מונרייקר", וזה פשוט עובד. אגב, אם כבר מדברים, אז המפיקים דיברו עם סטיבן ספילברג על בימוי הסרט. הוא נאלץ לוותר בגלל שהיה עסוק בפינישים של סרט בשם "מלתעות".
2. גולדפינגר
במאי: גאי המילטון, בונד: שון קונרי, 1964
אם "המרגלת" הוא המיטב של עידן מור, אז זה המיטב של עידן קונרי. לא פלא שהנערה הצבועה בזהב נהפכה לאחד הדימויים האיקוניים של הסיקסטיז, לא פלא שהשיר של שירלי באסי זכה לחיי נצח משל עצמו: סרט בונד השלישי הוא זה שבו הנוסחה כולה התגבשה סופית והבריגה את עצמה גבוה בתוך עשור תרבותי שהיה מהפכה אחת גדולה.
אילו התבקשתי לבחור את הסצנה הטובה ביותר בתולדות הסדרה, את ה"רגע בונד" המושלם, זה כנראה היה העימות בין 007 לאודג'וב, הז'לוב השתקן עם כובע הבומרנג הקטלני. זה טיפשי, זה קריפי, זה מרהיב, זה מגוחך, זה צ'יזי, זה סוחף. זה ג'יימס בונד, קיצר.
1. סקייפול
במאי: סם מנדס, בונד: דניאל קרייג, 2012
וזה לא. אין מנוס, צריך להודות בזה: "סקייפול" הוא הכי לא-סרט-בונד שאי פעם נשא את הלוגו. הוא בעצם ההפך הגמור מהדי.אן.איי של הסדרה, מפני שאפילו "קזינו רויאל" (או לצורך העניין "לא זמן למות") נמנע מפסיכולוגיזציה של הגיבור שלו, ואילו סרטו של סם מנדז הולך ללא מורא בדיוק לשם. לשאלה מה גורם לג'יימס בונד לתקתק. הוא אפילו מחזיר אותו באקט פרוידיאני מושלם לבית ילדותו.
אם לגיבור של "סקייפול" היה שם אחר, אף אחד לא היה חושד שמדובר בסרט בונד. יותר מזה: מה שמנדז והצלם רוג'ר דיקינס עשו כאן נמצא שתיים-ליגות אסתטיות לא רק מעל הסרטים האחרים בסדרה, אלא גם מעל הרוב המוחלט של סרטי הריגול. זה בלתי נשכח – החיסול בשנחאי למשל נראה כל כך סוריאליסטי, אפילו מופשט, שהוא מגמד את סצנות כותרות הפתיחה המפורסמות של הסדרה – אבל גם מאוד לא-בונד, כי מטא-קולנוע זה מאוד לא בונד. מודעות עצמית, כן. משיכת תשומת לב לאמצעי העשייה הקולנועיים, ממש לא.
לאור כל הנ"לים, "סקייפול" רחוק מלהיות סרט הג'יימס בונד הטוב ביותר שנעשה אי פעם, אבל הוא חד משמעית הסרט הכי טוב שנעשה אי פעם בסדרת ג'יימס בונד. שאלתם מבקר קולנוע, זאת התשובה שקיבלתם. תתמודדו.