בכיתה ט' ייעצה המורה של אלעד מגן טדגי לשלוח אותו דחוף לפסיכולוג. הרקע: כרטיסים ליותר מדי הצגות חנוכה. "אמרתי בבית הספר שאני הולך ל-15 הצגות בחג. כולם חשבו שאני הוזה את זה או שיש לי בעיה בראש, כי איזה ילד בגיל כזה הולך למלא הצגות כמו שלגיה, סינדרלה והפסטיגל? זה היה חריג".
באותה חופשת חנוכה הלך מגן טדגי לשלוש הצגות ביום. "מהכסף שאמא שלי הוציאה על כרטיסים ומרצ'נדייז הייתי יכול להפיק כמה הצגות בעצמי", הוא אומר. "עברתי מהיכל התרבות להיכל נוקיה ומשם למשכן לאמנויות הבמה. בסוף כל הצגה הייתי מסתכל על רשימת הקרדיטים, לראות מי עושה מה. המורות מבית הספר פנו לאמא שלי והיא הסבירה להן שאני רוצה לראות איך מביימים, כותבים ומשחקים".
האובססיה למחזות זמר התחילה עוד הרבה קודם. "כילד הייתי מביא עצים מהחורשה, לובש תחתונים אדומים, עומד על שולחן שבור ומציג את 'ספר הג'ונגל'. שיגעתי את ההורים שלי עד שהם הביאו נגר מיוחד שבנה לי ביחידת הדיור שלנו תיאטרון קטן עם במה, וילון, פרקט, כיסאות ותפאורה. הייתי מופיע לבד מול שכנים או חברים". בגיל 18 החליט ללכת צעד נוסף קדימה ולפתוח משרד הפקות: "פניתי למפיקים הכי גדולים בשוק ואמרתי להם שיש לי כסף ואני רוצה להשקיע ולהיות שותף פעיל".
מאיפה היה לך כסף באמת?
"לאבא שלי היה כסף שהשתחרר מחיסכון. הוא חשב להשקיע בנדל"ן, אבל לא הפסקתי לחפור לו שייתן לי אותו להפקה, והוא האמין בי ונתן לי מיליון שקל. אבל גיליתי שזה לא כל כך פשוט. זה שוק סגור, אתה לא יכול לפנות סתם לסוכני שחקנים או לאולמות תיאטרון אם אין לך שם מוכר. יגידו לך: 'מי אתה ומאיפה באת, אתה חייזר?' למה שמישהו אנונימי יקבל אולם או את עדי הימלבלוי?".
אבל מגן טדגי לא התייאש. הוא התחיל לעבוד בהתנדבות במשרד הפקות בינוני, למד איך קובעים תאריכים להופעות ואיך מנהלים הצגה. אחרי חצי שנה קיבל את ההזדמנות הראשונה להוכיח את עצמו: "הציעו לי להיות שותף בהפקה. השקעתי חצי מיליון שקל שקיבלתי מאבא שלי והרמנו את 'עמי ותמי' עם ניקול ראידמן. ההפקה התרסקה. לא כיסינו את העלויות. אחרי זה החלטתי שאני ממשיך בדרך הזו לבד. באותה נקודה כבר ידעו בתעשייה שעשיתי הצגה אחת, ששילמתי עליה, והסכימו לעבוד איתי".
ומאיפה היה לך כסף לעוד הרפתקה?
"עוד פעם מאבא. הוא חסך כל החיים והוא מרוויח טוב מהעבודה שלו בחברת החשמל. סחפתי אותו ואמרתי לו שאי אפשר להתייאש וחייבים לנסות שוב. כל הפקה היא כמו וגאס, אתה יכול להצליח מאוד או להתרסק ממש. זה קורה לכולם ואין דרך לצפות את זה. זה מלחיץ, אבל אם אתה רוצה להצליח, אתה חייב לקחת סיכון. אבא שלי השתכנע וההפקה השנייה שעשינו הייתה 'הבובה זהבה' עם עדי ביטי. השקענו קרוב ל-400 אלף שקל וגם זה התרסק. אבא שלי אמר לי באותה נקודה לשחרר. אני אמנם מגיע ממשפחה מבוססת, אבל הוא אמר לי 'יאללה כפרה די'. אמרתי לו שייתן לי צ'אנס אחרון, שזה הכל או כלום".
הצלחת להבין למה ההפקות נכשלו?
"בדיעבד הבנתי שהלכנו על מותגים לא נכונים. 'עמי ותמי' לא עובד אף פעם, ילדים מפחדים מהמכשפה. 'הבובה זהבה' פונה בעיקר לבנות, אז כבר חתכת חצי מהקהל שיכול לבוא. הסברתי לאבא שלי את כל זה, אמרתי לו שאשיג שותפים וביקשתי שייתן לי רק 200 אלף שקל. הבטחתי שאם נצליח נמשיך ואם לא אז זהו, לא אעשה יותר הצגות".
ומה קרה?
"בדקתי את 'מלך הג'ונג'ל והגיבורה' לפני שהתחלנו בהפקה. ראיתי שזה משהו שמתאים גם לבנים וגם לבנות כי חיות זה משהו שעובד. הבאתי חמישה רקדנים אפריקאים, כי לא רציתי סתם רקדניות של אתי פולישוק. המצאתי גם גימיק מיוחד שקראתי לו פור-די (ארבעה ממדים): לטעום, להריח, להרגיש וכמובן לראות. באמצע ההצגה מכונות מיוחדות פיזרו באוויר בועות ממתקים אכילות בטעם פירות טרופיים. מכונות אחרות פיזרו ריחות של בננות וקוקוסים, והיו גם לייזרים. התאבדתי על זה ועשיתי כל היום טלפונים. זה עבד רצח. כל האולמות היו מלאים. הרווחתי 350 אלף שקל".
"צחי קום, הבן שלך הומו"
אלעד מגן טדגי נולד בנהריה לאבא מנופאי בחברת חשמל ואמא עקרת בית שלא חסכו ממנו דבר. "ההורים שלי תמיד פינקו אותי בכל מה שרציתי. בגדים יפים, נעליים, הכל. כשיצא אייפון ביקשתי וקנו לי, אני לא זוכר שהיה משהו שסירבו לי. בגיל 10 חגגו לי יום הולדת בבריכה עירונית שסגרו במיוחד והביאו גם קייטרינג וקוסם. בבר המצווה שלי הביאו מתנפחים, להקת שופרים ולהקה יוונית. נכנסתי לאולם כמו בהצגה, ומישהו שגילם את משה רבנו נתן לי את התורה. אם זה היה תלוי בי הייתי מעדיף לצאת מצדפה".
היום, בגיל 22, הוא לגמרי חי את חלום נעוריו. הוא הבעלים של חברת ההפקות "המגן הפקות ויזמות בע"מ", שבחנוכה הקרוב מציגה את המחזמר "אלאדין והנסיכה יסמין" בכיכובם של עדי הימלבלוי, אסף הרץ וטוביה צפיר. השותף שלו בחברה הוא בן זוגו לחיים – אדם מגן, לו נישא בשנה שעברה ואיתו הוא חי היום בדירה בנאות אפקה בתל אביב. "בתור נער הייתי הומו בארון ולא בארון", הוא מספר. "היה לי את האומץ לבוא לבית הספר עם חולצה ורודה ועם תיק של 'היי סקול מיזוקל', אבל זה לא התקבל יפה. הרביצו לי ובעטו לי בתיק, קיללו אותי וקראו לי הומו ושמן. לא סיפרתי את זה לאף אחד. התביישתי".
מתי פתחת את זה עם ההורים שלך?
"סיפרתי להם בגיל 18, אחרי שהייתי עם גבר בפעם הראשונה. בהתחלה אמא שלי חשבה שאני עובד עליה ולא היה לה קל לעכל, אבל אחר כך היא הגיבה יפה. אמרתי לה לא לספר לאבא שלי, אבל היא לא התאפקה והעירה אותו בארבע לפנות בוקר, אמרה לו 'צחי קום, הבן שלך הומו'. הוא חיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי".
מלבד הסטיגמות על נטיותיו המיניות, מגן טדגי נאלץ להתמודד גם עם התגובות למשקלו - הוא היה ילד ששקל 114 קילוגרם בשיא. "כשאתה דחוי ובלי חברים, אתה יושב בבית ואוכל גלידה ופופקורן כי אין לך לאן לצאת. אמא שלי היא עיראקית שאוהבת לבשל, אז האוכל תמיד פיתה אותי. זה קל מאוד להגיע למשקל גבוה בבית שלה, כולם שמנמנים אצלנו. אחותי הלכה לקבוצת הרזיה והצליחה להוריד 30 קילו. כשראיתי שזה עבד הצטרפתי אליה והורדתי תוך שנה 46 קילו. אני משחק עם חמישה קילו יותר או פחות כבר שנים, אבל בחיים לא אחזור למצב שהייתי בו".
את אדם, גרוש בן 30 ואב לשלוש, הכיר דרך ידיד משותף. סיפור האהבה שלהם יכול למלא בקלות אולם בברודווי, או לפחות את היכל נוקיה. "הידיד שלי היה בן הזוג של אדם, שבאותה תקופה עדיין גר עם אשתו כי הבנות שלו לא ידעו שהוא יצא מהארון והוא לא רצה לעשות להן טראומה. התחלנו להסתובב יחד, ואחרי חודש בערך הוא גילה שבן הזוג שלו בוגד בו ונפרד ממנו. עד אדם היו לי רק קשרים מזדמנים".
איך אשתו לשעבר והילדות מקבלות אותך?
"עם אשתו לשעבר אין לי כל כך אינטראקציה, אנחנו ב'היי וביי'. הילדות בהתחלה נפגעו, אבל אחר כך הן התרגלו וראו שזה לא סוף העולם. רצינו שהבת הגדולה תהיה שושבינה בחתונה, אבל המנהלת של בית הספר הדתי שלה איימה שהיא לא תכניס אותה לבית הספר אם זה יקרה. היא לא רצתה שהילדה תראה לחברות תמונות שלנו. כבר קנינו לה שמלה יקרה, ובפנטזיה שלי היא הייתה אמורה לפזר פרחים לפני שאדם ואני ניכנס לאולם. היום הקשר שלנו טוב עם שלוש הבנות, אנחנו מדברים בטלפון והן גם באות אלינו לתל אביב. אני משחק איתן ורואה איתן סרטים. הן אוהבות את אנה ואלזה, אבל אני אוהב את זה אפילו יותר מהן".
איך ההורים שלך הגיבו להודעה על החתונה?
"אמא שלי אמרה: 'מה להתחתן? אתה גם הומו וגם רוצה להתחתן? אתה רוצה לעשות לי בושות בנהריה?'. נהריה זה לחזור לתקופת האבן. הם לא ליברלים. אנשים שם מפנים אותך לרבנים כשהם שומעים שאתה הומו. גם אח שלי הציע לי ללכת לרב ובהתחלה אמא שלי חשבה שאולי זה יעזור. אחר כך היא כבר שינתה את דעתה".
המצב המשפחתי המסובך של אדם לא הרתיע אותך?
"לא חשבתי על זה בכלל. הלכתי לפי הלב. תמיד העדפתי מבוגרים ממני, אני אוהב את תחושת האבהות. אדם עובד איתי בעסק וזה לגמרי חלום. הוא נותן לי גב כלכלי, אבל לא רק. הוא שמח לעבוד איתי כי ככה אנחנו יכולים לבלות הרבה זמן יחד".
מפיקים אחרים מונעים רק מכסף
בכל מה שקשור לעסקיו של הבעל, מגן טדגי נעשה מסתורי. הוא אומר שלאדם היה מפעל לשיש ו"כל מיני עסקים". חוץ מהדירה בנאות אפקה השניים מחזיקים דירה נוספת גם במגדלי יו, ומגן טדגי מגלה שבקרוב הם קונים רשת של בתי קפה. בחברת ההפקות יש לאדם תפקיד חשוב: "אני לא בן אדם שיודע לצרוח כשצריך, אז כשיש בעיה אני קורא לאדם, שהוא בולדוזר והוא יוצא על כולם".
לא מזמן פורסם שהצעת לעדן בן זקן חצי מיליון שקל עבור השתתפות ב-50 הצגות. למה זה לא יצא לפועל?
"רציתי שהיא תשתתף ב'אלאדין', שזה יהיה אוריינטלי בסגנון אלף לילה ולילה. היו דיונים על זה ובסוף אמרו לי שהיא הולכת לפסטיגל, אבל היא סירבה גם להם. אני לא יודע למה. יש לי כל הזמן רעיונות ולא כולם יוצאים תמיד לפועל. לפני חודש למשל הצעתי לניקול ראידמן שהבת שלה תשתתף בהפקה על ספר הג'ונגל ותגלם את דמותה של באנה, זה טוב ליח"צ דבר כזה. היא לא התנגדה אבל זה לא קרה בסוף".
עם הטאלנטים שאיתם הוא עובד הוא שומר, לדבריו, על יחסים משפחתיים ממש. "חובי סטאר, שמשתתף עכשיו בהצגת חנוכה, הוא חבר טוב. הוא בא אלינו ביום שישי האחרון, אכלנו סושי וראינו סרט. לא תראי מפיק שהולך עם הטאלנט שלו לסרט, בדרך כלל יש דיסטנס בין מפיקים לטאלנטים. אבל אני לא אוהב להיות בוס, אני אוהב לפרגן, מעדיף שלאנשים מסביבי יהיה כיף. מי שאוהב אותך ירצה להתאבד עוד יותר בעבודה בשבילך".
מה אתה חושב על מפיקים אחרים בתחום שלך?
"יש מפיקים שמונעים רק מכסף, אבל לי קודם כל חשוב שההצגות יהיו איכותיות ומושקעות. אם הייתי פה בגלל תאווה לכסף הייתי הולך לעבוד בהייטק. אני לא חושב שלכולם אכפת מהמופע ככה".
אילו תובנות כבר יש לך על תעשיית הבידור הישראלית?
"יש פה הרבה אנשים מוכשרים, אבל אין כל כך קהל לדברים איכותיים. בתחום הצגות הילדים הקהל יעדיף ללכת להצגה עם אמן ידוע מאשר להצגה איכותית. 'אלאדין והנסיכה יסמין' יצא ממש כמו הצגת תיאטרון, זה לא עוד מחזמר לילדים".
מה הופך אותו לתיאטרון?
"זה מתבטא באמנים וביוצרים. אצלי זה לא יהיה עוד פליט ריאליטי מהאח הגדול או הישרדות. נכון שבהצגה הזו יש את חובי סטאר שהוא יעני פליט ריאליטי, אבל הוא מוכשר ומקבל כל כך הרבה מחמאות על איך שהוא שר".
מה עם הפרונט? לא בא לך להופיע בעצמך?
"אני אוהב את תהליך היצירה, לדעת אם זה עובד או לא. כשאני רואה שהאולם מלא אני מרגיש איך העיניים שלי בורקות".
על מה אתה חולם?
"אם מחר הייתי זוכה במיליארדים, אז במקום לשבת בחוף עם קוקוס הייתי עושה בארץ הפקת ברודווי עם במה ענקית, 200 רקדנים, לא רק 15, תלבושות מרהיבות. החלום שלי הוא שגל גדות תשתתף בהפקה שלי. הייתי עושה איתה משהו בסגנון 'הרקולס' או 'בית ספר לגיבורי על', אבל אין סיכוי שזה יקרה".