ב-2004, לאחר שמייקל ג'קסון הואשם, בפעם השנייה, בביצוע במעשה מגונה בילד, נערכה אחת מהופעות הסטנדאפ המפורסמות של כריס רוק שבה סיכם את הנושא, אותנו ואת הכתבה הזאת באופן הכי מדויק שיש. אני אתמצת: "עוד ילד מייקל? עוד ילד?! כמה אנחנו אוהבים את מייקל ג'קסון? את הילד הראשון החלקנו לו. אבל עוד ילד? I'm fucking done".
אז כמה אנחנו אוהבים את מייקל ג'קסון? בניגוד לכריס רוק, רובנו החלקנו גם על שני ילדים. ב-1993 זה היה ג'ורדי צ'נדלר בן ה–13 שטען שמייקל ג'קסון התעלל בו מינית באחוזתו נברלנד. והכל נסגר בפשרה כספית מחוץ לכתלי בית המשפט. ב-2003 זה היה נער בן 13 בשם גאווין ארוויזו שתבע את ג'קסון על התעללות מינית, בית המשפט זיכה את ג'קסון מכל האישומים נגדו.
לא האמנו שמייקל באמת פגע בילדים האלה מינית. רבים מאיתנו, לפחות. ולא רק כי הוא זוכה, אלא כי הנרטיב השכיח אצל מי שאוהב את המוזיקה של מייקל ג'קסון (שזה, בואו נודה, כל אחד שיש לו אוזניים ולב מתפקדים) היה כזה: ג'קסון עשיר ומוזר וקצת לא איתנו. הוא תמים, נאיבי, רגיש, דמות טרגית, misunderstood, אדם משונה שניסה להביא טוב לעולם. ילד נצחי כתוצאה מילדות מתעללת שעבר בעצמו, אבל לא פדופיל. הנה, עובדה, את מקולי קלקין הוא לא אנס והם הסתובבו הרבה ביחד. ג'קסון הוא פשוט מטרה נוחה לסחיטה הרי. ג'קסון הוא קורבן, אבל גם הילדים קורבנות פה, אמרנו לעצמנו - של ההורים שלהם, שתאוות הבצע שלהם גרמה להם להכריח אותם לשקר, להעליל על האדם שכל כך היטיב עמם (גאווין ארוויזו היה חולה במחלה סופנית וג'קסון מימן את כל טיפוליו עד שהחלים, אביו של ג'ורדי צ'נדלר ניסה לסחוט את ג'קסון). הוא לא פדופיל, הוא היה אמן ויוצר מדהים, גאוני וחד פעמי עם לב נקי ופתוח. זה היה הסיפור שסיפרנו לעצמנו וכל העובדות שידענו הסתדרו איתו, פלוס מינוס.
הנרטיב הזה היה לנו נוח, כי הוא ביטל את הדיסוננס בין האדם שיצר את השירים הכי יפים בעולם לבין אדם שעשה את הדבר הכי גרוע בעולם כנראה. יכול להיות שמייקל ג'קסון חמק ממעשיו ולא נחקק בהיסטוריה כאמן גדול שגם אנס ילדים בגלל סוללת עורכי דין והשתקות בעשרות מיליוני דולרים. אבל אם זה נכון, זה גם כי אנחנו עזרנו. לא רצינו שמייקל ג'קסון ייזכר כאנס ילדים (ואנחנו עדיין לא רוצים, כמות הטוקבקים לכתבה שיטענו שג'קסון אינו אנס ילדים תוכיח). אם נחזור לקומדיה, כי מה עוד נותר, דייב שאפל סיכם את זה יפה במערכון שבו טוען בתוקף שג'קסון לא אנס ילדים, אין שום סיכוי. למה? כי זה האיש שעשה את "מותחן". וכששואלים אותו אם יסכים להשאיר איתו את בנו – "פאק לא!".
אבל למה אנחנו עסוקים פתאום בפרשיות ג'קסון שכזכור, מת כבר לפני כעשור וזוכה מכל אשמה לפני עשור וחצי? אז ככה: ב-25 בינואר, לפני כעשרה ימים, הוקרן בפסטיבל סאנדנס הסרט leaving Neverland של הבימאי דן ריד. דוקו שאורכו ארבע שעות, קופרודוקציה של ערוץ 4 הבריטי ושל נטפליקס, שחושף את סיפורם של שני גברים: ווייד רובסון בן ה-36 וג'ימי סייפצ'וק בן ה-40. שניהם טוענים שעברו התעללות מינית ממושכת על ידי ג'קסון. רובסון כשהיה בן שבע, וסייפצ'וק כשהיה בן עשר. הם מספקים את כל הפרטים, גם כאלו שקשה מאוד מאוד לשמוע, ושגורמים לסרט הזה להיות מתואר כ"שובר לב" ו"ממוטט". במקביל, הם מקבלים איומים על חייהם ממעריצי ג'קסון ואיומי תביעה ממשפחתו, שכבר הודיעה על הפקת דוקו משל עצמה שמפריך את הטענות.
ההתפוצצות ברשת מטורפת, כתבות על גבי כתבות של אלו שטוענים שהם שקרנים, של אלו שתומכים בהם, של סתם אנשים מזועזעים שמנסים לקבל עוד פרטים, של עדויות סותרות לגבי האשמות העבר כלפי ג'קסון, הוכחות, הפרכות ואפילו האשמות שג'קסון תקף גם את השימפנזה שלו, באבלס. ומעל הכל מרחפות השאלות – זה נכון? זה באמת קרה? הוא עשה את זה?
ג'קסון גר בפארק שעשועים והכריז שהוא ישן עם ילדים במיטה, איזה פדופיל מתנהג ככה?
והתשובה היא: אנחנו מאמינים לקורבנות מין. אבל בואו ניגע בשאלה הזאת בכל זאת. כי לא מעט אנשים מפקפקים ברובסון וסייפצ'וק, וכי יש להם גם טיעונים מאוד משכנעים. אם היינו ב"צל של אמת", זה היה הפרק שמוכיח שרומן זדורוב חף מפשע.
"מייקל ג'קסון שינה את העולם, ובאופן אישי, את חיי. לנצח. הוא הסיבה לכך שאני רוקד, שאני עושה מוזיקה, שאני מאמין בטוהר ובטוב של המין האנושי. הוא היה חבר קרוב שלי במשך עשרים שנה, המוזיקה שלו, התנועות, המילים האישיות, ההשראה והעידוד, האהבה נטולת התנאים שלו יחיו בי לנצח. אני אתגעגע אליו תמיד, אבל אני יודע שהוא נח בשלווה עכשיו ומעניק לגן עדן את המלודיות ואת הליכת הירח שלו".
ההספד המרגש הזה נכתב ב-2009, לאחר מותו של ג'קסון, על ידי ווייד רובסון. כן, אחד משני כוכבי הסרט, שמאשים אותו בהתעללות מינית ממושכת מאז שהיה בן שבע. הוא כתב את ההספד הזה בגיל 27. ארבע שנים לפני כן, הוא העיד לטובת מייקל ג'קסון במשפט נגדו, לאחר ההאשמות מצד גאווין ארוויזו. הוא העיד, תחת שבועה, שג'קסון מעולם לא עולל לו דבר, שהיחסים ביניהם היו חברות תמימה. העדות הזאת היתה אחת הסיבות שג'קסון זוכה מכל האישומים במשפט הזה ויצא נקי.
מה קרה בעשור בין 2009 ל-2019? ובכן, בשנת 2011 רובסון ניסה להתקבל כבמאי למופע של מייקל ג'קסון, ובסוף נבחר מישהו אחר במקומו. בשנת 2012 הוא עבר התמוטטות עצבים, לדבריו בגלל כישלונות בקריירה. באותה שנה הוא עבר התמוטטות כלכלית ומשבר בנישואים, והחל לחפש מישהו שייתן לו חוזה לספר שיחשוף את ההתעללות המינית שעבר, לטענתו, על ידי מייקל ג'קסון. בשנת 2013 רובסון הגיש תביעה, יחד עם סייפצ'וק, המאשים השני בסרט, על סך מיליארד וחצי דולר. סייפצ'וק טען שנזכר שג'קסון התעלל בו רק בגלל רובסון. התביעה נדחתה על ידי בית המשפט ב-2017.
ועוד דברים שכדאי לזכור: מייקל ג'קסון זוכה במשפט לאחר חקירה ובדיקה מעמיקה של הנושא. ה-FBI פשט על אחוזתו שוב ושוב ושוב ומעולם לא נמצא אצלו דבר מרשיע, לא חומרים פדופיליים ולא הוכחות לניצול ילדים או קטינים. גם במשפט הראשון נגדו, הילד ג'ורדן צ'נדלר עשה הכל כדי לא להעיד ואכן לא העיד בסוף. הוא ביקש לספק תיאור מפורט של איבר המין של ג'קסון, שצולם ותועד לצורך החקירה, ולפי כתבה ב-usa today לא נמצאה התאמה בין תיאורו של צ'נדלר למראה איברו של ג'קסון. אבל! לפי אחד החוקרים הראשיים בפרשה, ביל דוורין, נמצאה התאמה מושלמת. וככה זה עם כל פרט בפרשה – על כל אייטם שמספק הוכחה לחפותו, יש אחד שסותר אותה. בלתי אפשרי לחלץ מסבך הפרטים האלה את האמת.
מה שבטוח זה שכולם רצו מג'קסון כסף. יש תיעוד של אביו של צ'נדלר שמאיים להרוס לג'קסון את החיים, וגם הוריו של גאוין אריזו, שהתלונן נגדו ב-2004, הואשמו בעבר בסחיטה. הם לא היו היחידים. מלא נשים ניסו לעשות לו בילי ג'ין ועשרות תלונות אבהות הוגשו נגדו במהלך השנים. המראה המוזר שלו, האקסצנטריות, אווירת "צ'רלי בממלכת השוקולד" והחיבה שלו לילדים החלה את גל השמועות הזה, ובהחלט אפשר לתהות אם פדופיל היה מכריז בכל הזדמנות על אהבתו לילדים, או דווקא מנסה להסוות אותה. לעזאזל, ג'קסון גר בפארק שעשועים והכריז שהוא ישן עם ילדים במיטה, איזה פדופיל מתנהג ככה?
ולאחר שקיעקענו, כנהוג, את אמינות המתלוננים, נעבור לשאלה השגורה הבאה: למה עכשיו? האמת שזה לא ממש עכשיו, ווייד ורובסון מנסים לחשוף את סיפורים כבר מספר שנים. המקטרגים יאמרו שהם זקוקים נואשות לכסף, הטענה שלהם עצמם שונה: נולדו להם ילדים. הם הפכו לאבות. וכל מי שזה קרה לו יודע כמה זה משנה אותך, את מי שאתה ואת מי שהיית. הילדות של הילד שלך מציפה גם את הילדות שלך, גורמת לבחינה מחודשת שלה, לתובנות אחרות.
אז לא, זה לא נראה מי יודע מה עבור שני המאשימים, שטוענים שלא קיבלו כסף עבור השתתפותם בסרט. לדבריהם, הם רק רצו לספר את האמת ולסייע לניצולי התעללות מינית. מתנגדיהם אומרים – נו באמת, זה על כסף, זה תמיד היה על כסף, עוד מהתביעה הראשונה של השניים ב-2013. אז למה, בכל זאת, רוב הביקורות על הסרט – טוענות שהוא משכנע ושהצפייה בו מסתיימת בידיעה, מעבר לכל ספק, שהשניים דוברי אמת?
מתי זה יהיה מספיק אמין, במתלונן החמישי? השישי? העשירי?
Leaving Neverland עדיין לא זמין לצפייה, אבל הביקורות עליו מפורטות. רובסון וסייפצ'וק שנוצלו, לטענתם, על ידי ג'קסון, מספרים על מערכת היחסים איתו, והמקרים שלהם די דומים (אגב, ממש כמו המקרים של המתלוננים הראשונים, צ'נדלר וארוויזו). ג'קסון טיפח אותם ואת משפחותיהם, שבהתחלה השגיחו עליהם בחברתו, אבל בסוף שחררו והניחו לילד לישון איתו. איך הם יכלו? לא נחסוך ביקורת מההורים, אבל הדפוס המתואר – ההזמנה של כל המשפחה לאחוזה, האשליה שהוא יוצר הזמנה עבור ילדיהם, המתנות, המלאכיוּת שבה עטף אותם ואתם בנם, כמעט זהה. למעשה, אמו של סייפצ'וק כל כך התרגשה ממחוותיו של ג'קסון ואהבתו התמימה למשפחתה, שהיא התייחסה אליו כאל בן נוסף.
התיאורים מחרידים, הופכי בטן. שני הקורבנות מתארים את האופן שבו ג'קסון התקרב אליהם רגשית, את האהבה וההערצה שחשו כלפיו שבגללה – בגיל שבע ועשר, כן? – הם גם שאפו לרצות אותו, הם רצו שיהיה לו טוב איתם. ילדים שואפים לרצות מבוגרים, וג'קסון לא היה סתם מבוגר, הוא היה בשבילם סוג של אל. באותה תקופה, הם מספרים, במובנים מסוימים הם הרגישו כמו הילדים ברי המזל בעולם. את שניהם הוא בודד לאט לאט ממשפחתם וסוג של החליף את הוריהם. הסרט מבהיר שכמו רוב סוגי הטורפים, הפרדטורים המיניים, מייקל ג'קסון לא תקף ילדים בני שבע ועשר ואנס אותם בכח, הוא השתמש במניפולציות רגשיות כדי להתעלל בהם מינית בלי שיתלוננו, באופן שגם שנים לאחר מכן הם התקשו לחשוב על זה, לעכל, להבין. בזמן ההתעללות ואחריה הוא אמר להם – אם ידעו מה עשינו, שנינו נלך לכלא. כילדים הם שיקרו להורים שלהם, לאחר מכן הם שיקרו בבית המשפט, הם שיקרו לנשותיהם, והכל במודע או בחצי מודע. כי זה חלק מהאימה שבהתעללות מינית בילדות: זה תמיד מתחיל מסוד נורא, פעם רבות זה גם נשאר כך לתמיד, במקרה שלהם זה נשאר ככה עד מותו.
הם מספרים שג'קסון נגע באיבריהם האינטימיים ועודד אותם לגעת בשלו, הוא התקין פעמונים בכניסה לכל החדרים כדי שאיש לא יוכל להפתיע אותם, ואימן אותם להתלבש מהר אם מישהו מגיע. הם ביצעו בו מין אוראלי והוא בהם, חדירה הייתה עסק מורכב יותר, אבל גם היא התאפשרה כשגדלו. מערכות היחסים היו ארוכות, זו של רובסון נמשכה מגיל שבע עד גיל ארבע עשרה. הם הכירו כשהיה בן חמש בתחרות ריקודים, הפרס היה פגישה עם ג'קסון. התפתחה ביניהם "ידידות" שבעיצומה רובסון, אמו ואחותו עברו ללוס אנג'לס כדי שג'קסון יוכל לפגוש אותו מתי שירצה. ג'קסון גם העניק לו טבעת במעין טקס חתונה מאולתר ביניהם, עדיין יש לו את הטבעת, הוא לא מסוגל להביט בה. ג'ימי סייפצ'וק וג'קסון הכירו כשהיה בן שמונה והוא לוהק לפרסומת לפפסי לצידו, זמן קצר לאחר מכן ג'קסון לקח אותו כרקדן ליווי בהופעותיו ואפילו נהג לישון מדי פעם בבית משפחתו כי, כך אמר לסייפ'צוק, "הוא בודד ואין לו חברים".
הסרט מתואר כדיווח יבש של מאורעות עבר קשים, אבל הביקורות מסכימות שיש בו גם מעבר: תיאור של התמודדות עם התעללות מינית בילדות, ההכחשה, הבושה, הרציונליזציה של הטראומה כשהיא נעשית על ידי אדם אהוב, ואיך היא מתפוצצת כשאתה מתבגר. "כולם מתמקדים באקטים של ההתעללות", מספר הבמאי דן ריד בראיון בוולצ'ר, "אבל הסיפור שאנחנו מספרים הוא על איך משלימים עם משהו שקרה לפני המון זמן". "מי שיצפה בסרט יאמין לווייד וג'ימי", הוא מוסיף. "זה יהיה קשה שלא, ברגע שיאזינו להם ולמשפחותיהם. לחשוב שהם המציאו את זה זה בלתי אפשרי. ואתה יוצא מהסרט הזה וזה רגע עצוב, כי עוד דבר יפה בעולם הפך לאפל – האורות כבו במרכז המרחב התרבותי שלך. וזה חלק מהעידן הזה שבו אנחנו פתאום מסתכלים על אנשים שנורא הערצנו, שחשבנו שתמיד יהיו שם כדי להגן עלינו, והם עומדים למבחן".
אז כן, רובסון כתב הספד מרגש על מייקל ג'קסון, וכן, הוא באמת אהב אותו, וכן, הוא באמת ניסה לקבל אצלו עבודה וכן, הוא באמת צריך כסף – הסרט לא מכחיש את כל אלו, הם התקיימו לצד העובדה שהוא התעלל בו מינית ורמס לו את הילדות. למה? כי אנשים זה דבר מורכב.
יש סיבה לכך שלוקח זמן, לפעמים שנים, לקרבנות של אונס או התעללות מינית לדבר. זה מתחיל בלהכיר בכך בעצמך, ממשיך בלנסות לשכוח את זה, ובלהבין שאי אפשר. זה מה יש ואת זה צריך לרפא איכשהו. אף אחד לא רוצה לפרט למצלמה או לשוטר, במשך שעות, מה אדם שאהב ביקש ממנו לעשות או נהג לעשות לו. גם לא בשביל כסף. אחוז תלונות השווא מזערי בגלל שהמסלול שעוברים המתלוננים כל כך קשה, שברוב המקרים זה פשוט לא שווה את זה. הסיבה לכך שהצופים בסרט (רובם, גם ספקנים) האמינו לרובסון וסייפצ'וק היא הפירוט הנרחב של האירועים, ההתאמה שלהם לדפוסי התמודדות עם התעללות מינית, המנגנון החוזר בין כל ההאשמות, הקושי הניכר שלהם ושל משפחתם לדבר על התקופה, ההשלכות האישיות והרגשיות שמהן הם סובלים.
וגם, מה לעשות, העובדה שיחד עם שניהם, מדובר כבר בארבעה מתלוננים. כולם בנים, כולם היו באותו הגיל, כולם מתארים דפוסים רגשיים ומיניים דומים. אז אפשר להגיד שכולם סחטנים ושכולם רוצים כסף ושלאף אחד אין הוכחות מוצקות, זה תמיד יהיה נכון מעצם העובדה שג'קסון מת כבר חמש עשרה שנה ועשיר כבר עשרות שנים. אבל בסוף? בסוף יש כאן מסה מצטברת של עדויות די דומות. ארבעה מתלוננים. מתי זה יהיה מספיק אמין, במתלונן החמישי? השישי? העשירי?
כולנו שמענו את אותם סיפורים. פשוט העדפנו להתעלם, או להיאחז במספיק הוכחות נגדיות
לכל אמן או יוצר או שחקן מוערך יש מרווח מסוים של טינופת שאנחנו מוכנים לספוג ממנו. זה חישוב קר וכלכלי ומכוער: קווין ספייסי תקף מינית שנים. לכאורה, ברגע שזה יצא הוא עף מכל המדרגות, אבל השמועות היו שם כל הזמן, כולל בדיחת "הצילו, נמלטתי מהמרתף של קווין ספייסי" ב"פאמילי גאי" עשר שנים לפני כן. העובדה היא שכל עוד הוא היה רווחי מספיק, העדיפו להתעלם. להארווי ויינשטין החליקו עשורים של אונס כי הוא הביא מיליארדים לקופות, עד שהוא החל מאבד מכוחו והכל היה בשל להתפוצץ. וודי אלן? הרמנו גבה בסוון יי, אבל הוא היה גאון מספיק כדי שנסלח לו. מזל שהוא הפסיק להיות מוכשר וככה אפשר לשנוא אותו ולהתחיל להאמין סוף סוף לדילן, בתו החורגת, בדברים שהיא טוענת כבר שנים (מ-1992) שעשה לה בגיל שבע.
מייקל ג'קסון היה גאון יותר מכולם, והאשמות נגדו הן גם החמורות מכולן. הוא כל כך חזק, שהצליח להדוף טענות על פדופיליה לא פעם אחת, אלא פעמיים. הוא חזק מספיק אחרי מותו גם כדי כמעט להדוף עוד שתיים עכשיו. או לפחות חצי להדוף, זה כבר לא האיתרוג של לפני שני עשורים, אבל רבים עדיין מסרבים להאמין. הם היו משאירים איתו את הילד שלהם? פאק לא.
MJ_c.jpg)
ההלם והתדהמה שהסרט על ג'קסון מחולל בעולם גם, איפשהו, קצת מצחיקים. מי ידע? אנשים זועקים. די נו, הפדופיליה לא נקשרה לשמו של ג'קסון רק השבוע, כולנו שמענו את אותם סיפורים. פשוט העדפנו להתעלם, או להיאחז במספיק הוכחות נגדיות (שגם הן, בואו נודה, יכולות להיות תוצאה של כוח וכסף). אבל אפשר להפסיק. זה לא אומר שאנחנו צריכים לחדול מלהאזין למייקל ג'קסון או שהוא לא היה אמן דגול, אלא שיכול להיות אמן דגול עם שירים מדהימים שגם פגע באנשים. אפילו בילדים.
וחייבים להזכיר את me too. תנועת מי טו היא חלק נרחב מזה, זה ברור. היא חוללה שינוי עצום בעולם ובין היתר בזכותה התאפשר גם הסרט הזה. אבל אל תטעו: הכוח והכסף עדיין מנצחים. מי טו לא גרמה לכך שעכשיו כל האנסים והמתעללים ייחשפו, היא בסך הכל הקטינה את מרווח הטינופת שאנחנו מסכימים לספוג מהאנשים החזקים שאנחנו מעריצים. ועוד משהו, היא גם גרמה לנו להבין שלהאמין או לא להאמין לקורבנות זו החלטה שלנו ושל מי שאנחנו בוחרים להיות.
כי אפשר לא להאמין ויש גם מספיק סיבות לפקפק, אבל סביר מאוד שמתישהו יגיע מתלונן חמישי, ואז שישי, וגם להם לא תהיה הוכחה וגם להם יהיה אינטרס – כי ככה זה. כי לא יהיה סרטון שמוכיח הכל וכי כולם צריכים כסף, אבל זה לא אומר בהכרח שכולם משקרים. ובסוף כל אחד יצטרך להחליט עם עצמו כמה ילדים מייקל ג'קסון שווה לו, איך הוא עושה את החשבון הזה שבית משפט כבר לא יעשה הרי, ומתי מגיע הרגע שבו הוא עושה את הכריס רוק ואומר - I'm fucking done.