רותם אבוהב התמקמה כבר מזמן כאחת ממובילי הקומיקאים הישראלים. לצד הדמויות שהיא מגלמת על המסך הקטן והגדול, כבר ארבע שנים רץ מופע הסטנדאפ שלה, שבו היא משתדלת לצחוק על הכל, בעיקר על הדברים שמציקים לה.
"לקח לי שנים להתמקם בתודעת הציבור כסטנדאפיסטית. אני באותו משרד של קטורזה, ונניח שהיו מתקשרים להזמין אותו, והיו אומרים להם, 'קטורזה עסוק, אבל יש מופע של רותם אבוהב', התגובה הייתה, 'אה, היא עושה סטנדאפ?' כן! כבר ארבע-חמש שנים אני עושה סטנדאפ. בשנים האחרונות, כשאני עושה את הספיישלים שלי בקשת, אף אחד לא שואל אם אני עושה סטנדאפ יותר".
מדברים בשנים האחרונות על הפריחה בסטנדאפ של נשים, למה זה נחשב תחום גברי מלכתחילה?
"בפעם הראשונה שעשיתי סטנדאפ, ירדתי מהבמה ומישהו אמר, 'איזה ביצים יש לך, וואו'. הוא רצה להחמיא, אבל זה הדימוי הכי גברי שיכול להיות. בסופו של דבר את צריכה לעמוד על הבמה ולשלוט בדבר הזה, בלייב, זו לא הצגה עם טקסט מסודר, זה אירוע פתוח. אם את לא עם ביצים, אני קוראת לזה ביציות, את לא יכולה לעשות את זה. רוב החוכמה היא להבין מהר מי הקהל, אם זה צעירים, זוגות, היריון או לא היריון, ואז לעשות תוך כדי עריכה".
אולי עדיף להיות מיעוט נשי מצליח? להיות די לבד בפסגה?
"כמה שיותר נשים, יותר טוב. אין תחרות, יש מקום לכולן, וזה חשוב כי זה תחום גברי, ואי אפשר להגיד היום 'בנות לא מצחיקות', תראי את הנשים של 'ארץ נהדרת'. זה כמו שאומרים 'בנות לא יודעות לנהוג', אני לא יכולה לשמוע את זה. ובכלל תמיד לראות דברים מנקודת מבט נשית מעניין יותר, כי אנחנו כל הזמן שומעים מנקודת מבט גברית, 'אשתי ואשתי ואשתי' ועם הקניות ועם הזה. בהופעות שלי קורה דבר מדהים, מגיעות חבורות בנות, חברות, מורות, מסיבות רווקות, מתפוצצות מצחוק ואז אומרות, 'אנחנו מביאות את הבעל, אני חייבת שהוא ישמע את הצד הזה', מישהי יצאה מהמופע וכתבה לי, 'הרגשתי שעברתי עם בעלי טיפול זוגי, אבל בהומור'. אני רואה מלא מבטים של 'תראה, זה אתה!' יום אחד ראיתי מישהי דופקת לבעלה עם המרפק, אמרתי לה, 'הרגת אותו, כבר יש לו חור, תעזבי אותו. הוא הבין, זה עליו'".
הבמה מרפאת אותי
אבוהב הפכה לילדה המפורסמת במדינה בגיל 8 לאחר שהשתתפה בתשדיר שירות של טלטקסט, אבל הכל התחיל בכלל בכיתה. "איכשהו הגיעו לבית הספר וסיפרו שיש בחינות ל'רחוב סומסום'. אמרתי, 'אני רוצה לבוא!', כל כך אהבתי את קיפי והתחרפנתי מה קורה במחילה, כי תמיד הוא היה נכנס ולא היו רואים מה קורה בפנים. הייתי משתגעת. אמא שלי לא הסכימה לקחת אותי, היא הייתה אחרי לידה, עם תינוק בבית, ואבא שלי גר במעגן מיכאל, הם התגרשו כשהייתי קטנה, אז הלכתי לבחינות עם ילדים מהכיתה, וכשהתקבלתי הייתי בטירוף, עשיתי שש-שבע תוכניות, הסתובבתי במסדרונות של ערוץ 1 וחיפשו ילדה ל'זהו זה', ואז הגיע הטלטקסט. הפרסומת הזאת הייתה כל כך מטורפת שברגע שהיא יצאה לא יכולתי ללכת ברחוב. אבל אני פשוט הייתי שם. אני ביקשתי רק טילונים, היו שם גלידות, וזה מה שרציתי".
זה היה התשלום מבחינתך?
"ברור. אמא שלי מספרת שבאיזשהו שלב הבנתי שיש לי כוח באירוע, אז הייתי אומרת באמצע יום צילום, 'לא, אני חייבת טילון', אז היו מביאים לי עוד טילון וממשיכים לצלם, ופשוט היה לי כיף. כל החופש הגדול הייתי שם. הייתי בעננים. אני רק רואה מצלמות נדלקות, אני נדלקת. הנחיתי את פסטיבל שירי הילדים בשנת 86', אני, מיקי קם ואייל גפן. וזה להנחות, לא לעלות לשיר אחד, ארבע הופעות ביום. ושם היו סנדוויצ'ים. יש לי קהל, יש לי אוכל, מה אני צריכה יותר מזה?".
כבת להורים גרושים בתקופה שזה לא היה נורמטיבי, עם אבא שגר רחוק, הייתה מחשבה של, "אה, היא צריכה תשומת לב, היא צריכה את הקהל כי ההורים שלה התגרשו"?
"אולי השכנים, כשדפקתי להם בדלת ביום שהגעתי ואמרתי, 'יש הופעה היום בחצר שלנו', חשבו את זה ובאו להופעה כי לא נעים. הכנתי כרטיסים להופעה של רותם אבוהב, וכשהיו מגיעים הייתי תולשת את הכרטיסים, 'כנסו, כנסו, שבו', ויוצאת מאחורי הקלעים". 
את בהחלט ההגדרה ל"נולדה לבמה".
"הבמה מרפאת אותי. זה מטורף. אני כל הזמן אומרת שעל הבמה...", הקול שלה משתנק והיא דומעת, "אני תמיד מתרגשת כשאני מדברת על זה, אבל באמת אני נושמת שם אוויר אחר, יש לי איזשהו חופש, איזשהו שחרור שאין לי בתור בן אדם רגיל. זה שאתה מצליח להביא את עצמך אמיתי. אני יכולה לדבר על הבמה על ההשמנה שלי, על הדיאטות, על זה שאני לא טובה באנגלית, על זה שאני בת יחידה בבית. זאת תרפיה, סטנדאפ טוב מגיע רק מאמת. זה לא יכול לעבוד אחרת, כי צריך להזדהות עם מה שאומרים, זה צריך לנבוע מתוכך".
תרבות הבודי פוזיטיב עוד לא הותירה את חותמה על איך שאת תופסת את עצמך?
"זה במגמת שיפור, אבל להגיד לך שאני חפה מביקורת עצמית? היינו בפרמיירה של 'מזל חתולה', ובפעם הראשונה שאני רואה את עצמי על המסך, לא הסתכלתי על רמת המשחק, אלא על איזה גרוע החצאית נראית עליי. אני מנסה להשתלט על זה, אבל המוח שלי יותר מדי מתעסק במה אני אוכל ובמה אכלתי ומתי אסיים את ההופעה ואם יהיה מאוחר מדי לאכול, מחשבות על גבול הטורדני. יש קטע במופע שפגשתי מישהי רזה והיא עשתה לידי כושר, אז לא התאפקתי ושאלתי, 'איך את כזאת רזה?', אז היא אומרת, 'אני אגיד לך את האמת, רותם? אני אוכלת הכל'. אמרתי לה, 'מה אכלת היום?' אז היא אומרת לי, 'אוי, היום שכחתי לאכול'. מי יכול לשכוח לאכול, נשמה? אני בחיים לא שוכחת לאכול. אני אשכח את הילד בקניון ואני לא אשכח לאכול. זה כל מה שאני חושבת, מתי אני אוכל".
אולי כי את בעין הציבור כל כך הרבה שנים?
"תראי, היו מלבישות שהיו מסתכלות עליי ועושות כזה, 'נו, טוב, אנחנו נסתדר' עם הפרצוף שמלבישות עושות. מה זה 'אנחנו נסתדר'? זה מה שיש וזה מצוין, ואת תלבישי את 'זה' הכי טוב שיש. אני לא אלך עם ביקיני, נגיד, בים פה, כי מצלמים אותי ולא נעים לי. בחו"ל כן. יכול להיות שאגיע לנקודה בגיל 55 שאני אגיד על הזין שלי, אני לובשת ביקיני. זה נראה לי רמה גבוהה של ביטחון עצמי. ככל שהשנים עוברות, ככה אני דווקא מרגישה שאני נראית יותר טוב. היום אני יודעת לקחת מלבישות שמלבישות אותי באהבה. נגיד בספיישל האחרון בקשת לבשתי חליפה לבנה, יש בזה אמירה מבחינתי למי שצופה, שרואה אישה בת 48 עם שלושה ילדים שקיבלה תוכנית בפריים טיים ויכולה לעמוד בחליפה לבנה וזה בסדר שיש לה בטן. אני קמה בבוקר ואני מבסוטית מאיך שאני נראית, אני לא ממורמרת, אני גם לא דוגמנית ולא צריכה להיכנס למידה 38 בשביל קמפיין. אף פעם לא הייתי צריכה לרזות בשביל שום תפקיד, אף פעם לא ביקשו ממני את זה".
אין עוד מדינה כזאת בעולם
את כל חייה העבירה אבוהב בתל אביב, ובגלל המלחמה היא נזכרת איך היה לגדול כנערה במלחמת המפרץ ובתקופת הפיגועים. "הייתי במלחמת המפרץ בכיתה ט', היו לי סיוטים פחד אלוהים מהאזעקות. עד היום אני קופצת מרעש של אופנועים, הייתה פעם שפינו אותנו מהבית בגלל טיל שנפל קרוב ולא התפוצץ, וזה כלום לעומת מה שהילדים היום חווים. ניצלתי מפיגוע בקו 5 פעמיים! סיוטים של סיוטים".
מטורף לחשוב שזאת הייתה השגרה שלנו, ועוד יותר מטורף לחשוב שזה לא באמת השתנה.
"לפני שלושה חודשים צילמנו באנטוורפן את ההמשך של 'שטיסל', 'קוגל', שמבוסס על הדמות של ששון גבאי, נוחם שטיסל, ואני משחקת שם את פנינה, בעלת מסעדת קוגלים מצליחה. טסתי לשם חמש פעמים. בליל הכטב"מים מאיראן הייתה לי טיסה בשש בבוקר. אחת מהצוות המקומי שאלה, 'תגידי, היית בבית כשזרקו עליכם את הכטב"מים?' עניתי, 'כן, אתמול הייתי בבית', אז היא שואלת, 'ומה עשית?' אמרתי, 'ישבתי בבית, צפיתי בטלוויזיה, לא היה מה לעשות'. הם עמדו המומים. זה מחופף ברמות, ואנחנו חיים את זה. יש אזעקה והבן שלי לוקח את הכלבה והולך לממ"ד ואני מחזיקה שם טונה ובייגלה, וזה הנורמלי שלנו".
אבוהב מספרת שבימים הראשונים של המלחמה פעלה מתוך הלם. "הופעתי בגבול בעזה. אנשים עומדים סביבי עם כוס תה והנשקים עליהם, גם הם בהלם. אחר כך הצטוותתי ללהקה צבאית. ויש לנו קבוצה של קומיקאים שפתחנו בקורונה, 'צחוק בלי עבודה', התחלנו להיות כמו מוקד, מי הולך היום לוולפסון, מי הולך לתל השומר, מי הולך לאיכילוב. עשרה ימים לתוך המלחמה, בעלי נסע להתנדבות בדרום, אמרתי לו, 'תוריד אותי בסורוקה'. יצא שהסתובבתי לבד, עברתי חדר חדר, גיהינום של סיפורים ואת לא יכולה לבכות, כי באת לשמח. ואז יצאתי מאיזה חדר וראיתי את חיים כהן, הוא חילק שם אוכל. אנחנו לא מכירים אישית, אבל הוא שאל, 'רותם, מה נשמע?' אמרתי, 'בסדר, מה שלומך?', חיבקתי אותו ופשוט התחלתי לבכות. הייתי חייבת להוציא, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אמרתי לו, 'אני מצטערת, חיים', הוא אמר, 'לא, זה בסדר, זה קשה'. הוא שאל לשלומי גם בערב וכתב, 'זה קשה, אל תלכי לבד עוד פעם'".
זה הרבה להכיל, בייחוד כשצריך להחזיק בפנים ועוד לשמח.
"ראיתי דברים קשים ועצובים אבל גם דברים שבחיים שלי לא ראיתי בעיניים של אנשים. זיק של הישרדות. כל אחד עשה מה שהוא יכול. אין עוד מדינה כזאת בעולם. כשאנשים אומרים לי 'אנחנו רוצים לעזוב', אני אומרת, אין עוד מקום כזה בעולם. לאן נלך? לי יש דרכון פורטוגלי, אז מה? אני לא מעלה על דעתי אופציה אחרת, זאת המדינה שלי ואנחנו חייבים לעשות הכל כדי להגיע לפשרה".
רק שהיום אנחנו לא בדיוק באותו איחוד עם זיק בעיניים.
"יש לנו מלחמה כזו חזקה מבחוץ, איך אנחנו יכולים להילחם גם אחד עם השני? זה מטורף שהחטופים הפכו לעניין פוליטי. כולם אמורים לרצות אותו דבר – להחזיר את האנשים האלה הביתה. לעשות הכל כדי להחזיר אותם עכשיו. אחר כך תעשו מה שאתם רוצים, תמשיכו להילחם, למגר אותם, מה שצריך. אני שומעת איך חברי כנסת מדברים להורים של חטופים, אני בוכה. השיח המתלהם, המפלג, המסית, אני משתגעת מזה. הייתי בקשר עם הרבה הורים של חטופים, אני הולכת לכיכר החטופים, הם עוברים גיהינום עלי אדמות, זו תקופה קיצונית ומטלטלת".
זה מתבטא במופע שלך?
"אני לא מדברת על 7 באוקטובר, אבל יש את הכיסא הצהוב, זה משמעותי. אני עם הסיכה, ובסוף אני מדברת, זה חלק מהשליחות שלי, אני חייבת להביא את הדברים האלה, להגיד שאנחנו צריכים ליצור סובלנות, להקשיב אחד לשני, אין לנו ברירה. זה המקום שלנו וזהו, צריכים כולם להסתדר פה. זו זכות גדולה מה שאני עושה, מגיעים אנשים מכל הקשת, דתיים ונשים חרדיות, ימין ושמאל, וזה לא מעניין אותי, אני לא באמת יודעת מי הקהל. אני לא מדברת פוליטיקה במופע, ובסוף ההופעה אני אומרת להם שלראות אנשים מנגבים דמעות מצחוק ולא מבכי נותן לי תקווה שאנחנו יכולים לחיות פה יחד ושיש תקומה לדבר הזה. זה מרפא לי קצת את הנפש".
ואיך את באישי?
"בסוף השבוע האחרון הייתי עם וירוס קשוח, אולי הגוף כבר חלש מהבשורות הקשות שממשיכות להגיע. אני פשוט גמורה, ויש לי שלושה בנים, יש לנו חברים שהילדים שלהם לוחמים, יש לנו משפחה, אבא שלי גר בגליל. לפני שבועיים אני יורדת מהבמה, אני רואה הודעה בקבוצה המשפחתית 'הושגה שליטה על האש'. מתברר שהייתה נפילה בצומת עמיעד, בכניסה למושב שלו. ואבא שלי חקלאי, בן 74, יצא החוצה, לא יודעת עם מה הוא עצר את זה, הביאו כבאיות. זה מגיע לכל אחד מאיתנו. זה חונק אותך מכל הכיוונים ואני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמישהו יעשה מה שצריך".
היו ב"דומינו" פיצוצי-על
אחרי שירות בלהקה צבאית הצטרפה אבוהב לקבוצת "דומינו גרוס", לצד אדיר מילר, גורי אלפי, אסי כהן, רועי בר-נתן וטלי אורן. "התחלנו להופיע בצוותא ערב ערב מול חמישה אנשים. היינו כותבים שני מערכונים בשבוע, מתאמנים ועולים בערב להופיע. אחרי כמה זמן הגיעו מהחינוכית לראות אותנו וקיבלנו את 'דומינו'. היינו כותבים את התוכנית, בודקים באותו ערב על הבמה, למחרת בבוקר מתקנים, מצלמים ברביעי, עורכים בחמישי, וזה שודר בשישי, אלה היו החיים שלנו במשך שנתיים. זה מדהים".
מדהים גם שהייתם קבוצה.
"כן, אבל בואי, היו לנו שם פיצוצי-על, היינו חבר'ה צעירים, כולם רוצים להצליח".
מי רב?
"אהה, אני לא יכולה להגיד שמות. גדלנו יחד, התחתנו יחד, הילדים חברים אבל אנחנו תמיד צוחקים על הריבים של 'דומינו'. זה פיצוצי-על. אבל כולם הצליחו, כולם היום בעולם הבידור והטלוויזיה, זה מדהים".
עשיתם חתיכת דרך על הבמה, מה דעתך על תרבות הרשתות והטיקטוק?
"היום כשקטע שלך תופס ברשת, יכולים לראות את זה מיליון וחצי איש ביום, זה מטורף. הדבר הזה מדהים ומסוכן כאחד. זה קיצוני מדי ואני לא בטוחה כמה זה יכול להחזיק, כי בסוף העבודה היא להופיע מול 400 מורות בוועד של חבל מודיעין שלקחו אותן ליום כיף ואמרו להן, עכשיו יש ארוחת צהריים, יש הרצאה, יש קפה ועוגה ורותם אבוהב. לעמוד ולעשות טיקטוק, שאגב זאת אומנות שאני לא יודעת לעשות ואני לא מזלזלת בה, זאת לא העבודה על הבמות. לעמוד ולהחזיק קהל שעה וחצי זה עולם אחר".
אתם מטורללים? מה זה הסרט הזה?
מוסר העבודה של אבוהב נמשך בדיוק באותו המרץ מאז ימי "דומינו". לצד הסדרה החדשה ומופע היחיד שלה, יצא לאקרנים הסרט החדש של חנן סביון וגיא עמיר "מזל חתולה", שבו היא מגלמת את ריקה חוקוק, אשתו של גיא. "הכרתי את חנן וגיא על הסט של 'זרים מושלמים', שם גילמתי את אשתו של חנן. תמיד התבלבלתי ביניהם, כולם מתבלבלים. אתה לומד להכיר אותם וכל אחד מהם שונה, אבל הם שני יצורים, אי אפשר שלא להיסחף אחריהם, להתאהב בהם, יש להם שמחת חיים וקשר מדהים. לפני שנה הם שלחו לי טקסט ואמרו שכתבו סרט, אמרתי להם, 'קודם כל כן, אני אוהבת אתכם, רוצה להיות איתכם על סט, עכשיו תביאו לי לקרוא'. קראתי, אמרתי, 'אתם מטורללים? מה זה הסרט הזה?'. זאת פרודיה, קומדיה של טעויות מצחיקה על שני טכנאי כבלים שמקבלים קריאה, וכשהם מגיעים הם מגלים אדם ירוי באמבטיה, ומפה מתחיל רצף דברים בלתי אפשריים והם בורחים וצריכים להסתיר את הגופה, בלגן. אמרתי, בואו נעשה אותי דמות שלא מזהים, הלכנו על פאה וייב ציפי מור או ציפי שביט. והקהל יושב, מתפוצץ מצחוק, סרט כיפי, לכל המשפחה".
את אחת השחקניות היחידות שמצליחה לדלג בקלילות בין קומדיה פרועה לדרמה איכותית. מה סוד הקסם?
"זה כבר מחמיא לי שאת אומרת שיש קסם. הבמה היא אהבה גדולה שלי. אני פשוט חושבת שאני יודעת למצוא את הדבר הזה אצלי בכל מקום. יש לי תשוקה גדולה למקצוע. אני לא עייפה, אני לא רואה את עצמי אומרת, יאללה, די, עשיתי מספיק. אני עדיין רוצה, עדיין רעבה. גם לאוכל".
יש בזה גם משהו מאוד לא מתנשא. מצד אחד תזכי באופיר ותקטפי תשבוחות ומצד שני תשחקי ב"סברי מרנן", שהביקורות לא תמיד היללו.
"את צודקת, אבל אני ממננת הרבה. אני מקבלת הצעות שפחות מעניינות אותי, אז אני אומרת 'תודה ולא'. יש לי את הסטנדאפ, הפרנסה שלי, בניתי עסק שהוא ביטחון כלכלי שהשקיט לי את הרצון להגיד כן על הכל, כי בואי, אני צריכה להביא כסף הביתה. זה הפמיניזם, לקחת את הגורל בידיים, לא להיות נתונה לחסדי במאים, מלהקים, מפיקים שיגידו 'היא מתאימה, היא לא מתאימה, היא נראית טוב, היא לא נראית טוב'. הכל טוב, תיקחו אותי מתי שאתם רוצים. בגלל זה חשוב שיהיו הרבה נשים בסטנדאפ. לא באתי בהתנשאות לשום פרויקט, ויש פרויקטים שנחשבים יותר אליטיסטיים, יש פרויקטים יותר עממיים, ואין לי שום בעיה עם זה, עממי זו לא מילה גסה. נכון, העם אוהב את זה. 'סברי מרנן' היא הסדרה הכי מצליחה שהייתה פה שנים, וזה מביא לי את הקהל גם לאולמות. אוי ואבוי אם אזלזל בזה. זו עוד משפחה שרכשתי ויצא לי לעבוד עם עמודי התווך של התרבות הישראלית – יהורם גאון, יונה אליאן, טוביה צפיר וסנדרה שדה. אני לא מזלזלת בשום דבר".
זה לא מיקם אותך במשבצת מסוימת מבחינת מקבלי ההחלטות?
"יכול להיות שפחות פנו אליי בשנים האחרונות פרויקטים שאת מגדירה איכותיים בגלל הנוכחות של 'סברי מרנן'. אבל אני לא בן אדם שעושה אודישנים, כי תודה לאל אני יכולה להגיד 'בואו תסתכלו', והנה ל'קוגל' עשיתי שלושה. אין לי אגו בדבר הזה. זה תפקיד ששווה לי, אז נלחמתי עליו, באתי עוד פעם ועוד פעם כי ידעתי שזה התפקיד שלי ואני חייבת להילחם עליו וקיבלתי אותו בסוף. מה שצריך לעשות אני עושה". 
את 40 שנה בתחום, באיזה תפקיד את הכי גאה?
"קודם כל צריך לתת כבוד למה שפרצתי איתו, לטלטקסט. אני צוחקת, אני חושבת שהתפקיד הכי משמעותי היה ב'אביבה אהובתי'. יש את 'החבר'ה הטובים', אנשים מטורפים על זה".
וואי ברור, זו הסדרה שלי, חלום שלי שתעשו איחוד או לפחות איחוד בטיקטוק לצלילי שיר הנושא.
"השיר היה טוב! אנחנו צריכים לשיר את השיר ולהתאחד, אה? צילמנו אותה בסינגל קאמרה בזולה שלוש שנים, מטורף. עשיתי את זה לפני 20 שנה, לא הייתי נשואה אז בכלל. ויש גם את 'סוף העולם שמאלה', 'הכוכבים של שלומי' ואני מתה על התפקיד שלי ב'בתולות'".
ואם אנחנו מדברות על שנות קריירה – תראי כמה שנים את מחזיקה זוגיות יציבה.
"זה באמת נס. קודם כל החיבור שלנו כשהייתי בת 21 והוא בן 25, זה כבר נס להיפגש, אבל ההמשך – אני לא אותה בחורה והוא לא אותו בחור. כשההתפתחות האישית מצליחה להשתלב בזוגיות, זה הנס הגדול, כי רוב הזוגות מתפרקים כשכל אחד מתפתח בדרכו. אנחנו 27 שנים יחד, 25 שנה נשואים. זה נס גם שזה עובד, גם שזה מצליח, ובעיקר שעוד ליבי מתרגש ואני כל כך מאוהבת בו".
צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: אלכס גידרון | איפור: הלן אמויאל | שיער: קובי קלדרון | הפקה: טל פוליטי