אם יש לך מה לומר – תכתבי

מאירה ברנע-גולדברג היא הסופרת הכי עסוקה שאתם אולי לא מכירים. כלומר, אם אין לכם ילדים. אם יש לכם, סביר להניח שכבר נחשפתם להיסטריית "כראמל", סדרת ספרי הילדים המצליחה שכתבה ברנע-גולדברג ושהפכה לסדרת טלוויזיה מצליחה לא פחות. "עשר שנים של עבודה קשה התפוצצו בשנתיים האחרונות", היא אומרת. "מציעים לי לבוא למפגשים בבתי ספר אבל הלו"ז שלי סגור חצי שנה קדימה".

כל זה מאז הסדרה?
"זה התחיל עוד קודם. ב-2018 כראמל 3 נכנס ישר למקום הראשון ברשימת רבי המכר, מאז זה הלך והתגבר, והתפוצץ כשזה עובד לטלוויזיה. הסדרה גרמה לילדים לקרוא ספרים, גם כאלו שלא אהבו פתאום התחילו לקרוא".

סדרת הספרים, שהשביעי בה עומד לצאת השנה, עוסקת בשלושה ילדים שמקבלים ירושה מדוד עשיר. האח הצעיר שבהם מקבל את כראמֶל, חתול שיודע לקרוא מחשבות ולהפוך לרואה ואינו נראה. שם החתול נגזר מראשי התיבות של ספרה הראשון של ברנע-גולדברג, "כמה רחוק את מוכנה ללכת". 

ברנע-גולדברג התחילה את דרכה בעולם הספרות כמוכרת בצומת ספרים. בהמשך צמחה בחברה וקודמה  לעמדות ניהול, ובמקביל תמיד המשיכה לכתוב. חוץ מספר הביכורים שלה, שעסק בטיפולי פוריות, הוציאה לאור עוד שני ספרים למבוגרים – "משפחה לדוגמה" ו"מסעותי עם חמותי". כולם מכרו יפה, אבל לא באופנים שמתקרבים לסדרת ספרי הנוער ("הראשון מכר כמעט 100 אלף, שזה ספר יהלום. השני, השלישי, הרביעי והחמישי הם בין פלטינה לזהב, כלומר בין 20 ל-40 אלף ספרים שנמכרו").

היא לא התקבלה לקהילת הסופרים בזרועות פתוחות. "בכל בית ספר שהגעתי אליו – בהתחלה בחינם, כי אף אחד לא רצה לשלם – נתנו לי יחס ביזיוני", היא נזכרת. "אבל הילדים היו יוצאים מהמפגש מעולפים, והספרים בחנויות באזור היו נגמרים. היום כולם אומרים לי לשחרר את זה, אבל אני לא יכולה להירגע מכמה שהיו מגעילים כלפיי, כמה השפילו אותי וצחקו עליי".

מי היה מגעיל?
"עיתונאים, למשל. בפעם הראשונה שכתבו עליי משהו, זה היה 'רוצים להצליח? תעבדו בצומת ספרים'. וזה בכלל לא נכון, הספר הראשון שלי הצליח כי הייתי חזקה בפורומים של פוריות".

טוב, ככה זה עיתונאים.
"עברתי התעללות נפשית. פעם באתי לחנות בתל אביב, בהתרגשות, עם הספר הראשון, והמוכרת אמרה לי, אפילו בלי להרים את הראש, 'שימי אותו בשירותים, אולי מישהו ייקח אותו משם'. יצאתי מהחנות בוכה. באיזו חנות בעפולה המוכר אמר לי 'זה לא ילך פה' וזרק עליי את הספר חזרה. אלה היו ימים של השפלות".

נשמע שאת מאוד רגישה לביקורת, למה שחושבים עלייך, לדרך שבה שמתייחסים אלייך.
"היום אני לוקחת את זה פחות קשה, זה מעצבן לכמה דקות ואחר כך אני בסדר. ועדיין, הפער בין אהבה לאפסיות הוא בלתי נתפס. פעם אחת הייתי ביום חתימות במודיעין, היה תור שהשתרך מחוץ לחנות, וכשהוא נגמר עמדתי כמה דקות לבד. ראיתי אישה שהחזיקה ספרי נוער ביד, ניגשתי אליה והצגתי את עצמי. היא אמרה לי, 'אני לא קונה מסופרים שהם רוכלים', והלכה, קנתה ספרים מתורגמים. זה היה קיצוני, רגע אחד ילדים התעלפו עליי והצטלמו איתי, ורגע אחרי כן הייתי 'רוכלת ספרים'".

אבל אף פעם לא נתת לדברים כאלה לייאש אותך.
"תמיד הייתי ממוקדת מטרה. ידעתי שאני חייבת להצליח כי רק בזה אני טובה. בעבודה בחנות פגשתי סופרים, וידעתי שזה מה שאני רוצה להיות, גם מבחינת הפרסונה וגם מבחינת הטקסטים שאני מסוגלת ליצור".

מה הכוונה?
"אני יודעת שאני לא קפקא ולא מאיר שלו. אני לא סופרת של פרסים, חוץ מפרס דבורה עומר על 'כראמל'. יש לי רעיונות טובים והכתיבה טובה, אבל אני לא להטוטנית מילים, אני כותבת כמו שאני מדברת".

הספרים שלי כיפיים

ברנע-גולדברג מתארת כיצד ערכה מחקר מעמיק על הסופרים שנכנסו לחנויות הרשת וניסתה להבין מה מאפיין אותם. "הסתכלתי על אנשים כמוני, ניהלתי שיחות עומק עם סופרים, ניתחתי הכל, ורשמתי לעצמי איפה הם נשברים".

איפה זה קורה?
"במפגש עם קהל שבז להם. הם לא יכולים לעמוד בחנות ספרים ארבע שעות ליום חתימות ושאף אחד לא ייגש אליהם. כשעבדתי בחנות הייתי מזמינה גם סופרים מפורסמים לחתום, ואפילו אותם הלקוחות היו שואלים אם הם עובדים שם".

עם הידע שצברה בשיווק ספרות הפכה ברנע-גולדברג למומחית בשיווק עצמי ("עשיתי אז משהו שכיום כבר כל סופר מתחיל עושה – סיורי חנויות, לפעמים 14 חנויות ביום"). מדובר בפרקטיקה שבמסגרתה מגיעים סופרים לחנויות כדי לדבר עם לקוחות, לספר על שכתבו, ואף לחתום על ספרים, במטרה לעורר שיח, ליצור באזז, וכמובן למכור. אך השיטה של ברנע-גולדברג קצת אחרת. "אני ממליצה על ספרים שלי ושל אחרים", היא מגלה. "אני קוראת המון ספרים וממליצה בעיקר על סופרות מקור. אני משתדלת מאוד לעזור לסופרות, כי אני חושבת שאחת הסיבות שלא התייחסו אליי יפה הייתה שאני בת".

"הייתי עושה ימי חתימות של שש שעות ובמהלכם הייתי מוכרת חמישה-עשרה ספרים שלי. אם לא הייתי שם, גם הם לא היו נמכרים. ידעתי שבהתחלה אף אחד לא יבוא לימי חתימות, ושאני זאת שתצטרך לגשת ללקוחות. אז הייתי עוזרת להם כאילו אני עובדת שם למרות שכבר עזבתי. ידעתי למצוא ללקוחות את מה שהם רוצים, ועל הדרך הם קנו גם את הספרים שלי".

עד היום, בכל פעם שהיא מוציאה ספר היא מדלגת בין חנויות, לעיתים עד כדי התשה. "פעם אחת הייתי ב-200 חנויות בשבועיים. סיימתי בהתמוטטות עצבים".

ואת נחה לפעמים?
"יש תקופות, לא בחצי השנה הקרובה. פעם הייתי מכוונת שעון מעורר בשביל לכתוב. היום גם כשאני רוצה לישון אני מוטרדת יותר מדי, אז אני כבר יושבת לכתוב".

מה את כותבת היום?
"אני כותבת עוד ספר למבוגרים, ואני חושבת שהוא יהיה הספר הכי יפה שלי. אבל בגלל שאני רגילה שמזלזלים בי אני כבר יודעת מה יגידו – שעדיף לי להתרכז בספרי ילדים ונוער".

זה מה שיגידו או שאלו הקולות בראש שלך?
"אלו דברים שאמרו לי. את יודעת, הספרים שלי כיפיים. כשהייתי קטנה קראתי רק ספרות קלאסית, ויום אחד נתקלתי בספר קליל והייתי בשוק שמותר לכתוב ככה, מצחיק ולא מתוחכם. ידעתי שככה אני צריכה לכתוב. ב'מסעותי עם חמותי' זו הייתה התגשמות החלומות – כתבתי פאן. הייתי מאוד בטוחה בו, אז גם השנאה לא הזיזה לי. אבל בגדול קשה לי עם היחס המזלזל לסופרים בישראל. את אומרת למישהו שאת סופרת והוא עונה לך, 'מתפרנסים מזה?'".

נו ומתפרנסים מזה?
"כן. אני מתפרנסת מכתיבה, הרצאות וסדנאות כתיבה".

כמה שנים עברו עד שהתחלת להתפרנס מזה?
"הספר הראשון שלי יצא ב-2011. נשארתי בעבודה עד שהבנתי שאני לא יכולה, כסופרת, לעבוד בעבודה רגילה, ועזבתי את צומת ספרים ב-2015".

כלומר, החלטת להקדיש את כל כולך לספרות?
"יש סופרים שהם גם עורכי דין, אני לא יכולה לשלב. זה היה רגע מכונן בשבילי, כי הייתי בטוחה שלא אתפטר לעולם – יש לי ילד על הספקטרום, והטיפולים בו יקרים. היה ברור לי שלא אוכל להתפטר".

הוא האמביציה שלי

ברנע-גולדברג נשואה לחנן. יחד הם הורים לאבישי בן ה-13, שאובחן בגיל שנתיים וחצי כאוטיסט – נושא שהסופרת כותבת ומדברת עליו בפתיחות. "זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר", היא מספרת. "מיד הבאנו צוות מומחים, משלבת, תרפיסטית, מכרנו את הדירה כדי לשלם על הכל, וזה עוד לפני האבחון".

החיים השתנו.
"מהר מאוד הבנתי שבישראל, אם את לא מכירה אנשים בדרגים גבוהים, את בבעיה. יש איזה סופר שהוא אבא לילד אוטיסט שסיפר בריאיון שלא היה מקום לבן שלו בגן, אז הוא התקשר לראש הממשלה שהיה חבר שלו, וראש הממשלה התקשר לשרת החינוך, וככה היה לו מקום בגן. אבל מה עם מי שאין לו את הטלפון של ראש הממשלה?".

מה אתם עשיתם?
"לא היה מקום בגן תקשורת בכל גוש דן, אז הכנסנו את אבישי לגן פרטי. אם הילד בגן פרטי, אז לא נותנים לו משלבת. אבל לא היה מקום בגן לא פרטי, אז נכנסנו למלכוד. הטיפולים עלו 15 אלף שקל בחודש. לא היה לנו שקל, ביקשנו תרומות, לקחנו כסף מהמשפחה. גם הטיפולים שמגיעים לך מהקופה – אין תורים, או שמחכים חצי שנה לתור, והכל נורא מסורבל, אז בסוף פונים לרפואה פרטית".

ובטח גם מציקים לך על זה שהוא ילד יחיד.
"זו קטסטרופה. אני מסבירה שלקח לי חמש שנים להיכנס להיריון, שכמעט מתתי בלידה, שגילו שאני ובעלי נשאי טיי זקס (מחלה תורשתית קטלנית – נ"ח), שאובחן אוטיזם אצל הילד, שרק עכשיו חזרתי לעצמי – ועדיין אומרים לי שאני צריכה עוד ילד. אבל ככל שאני מתבגרת זה פוחת".

אחת הדמויות ב"כראמל", שנוספה בספר השלישי, היא זו של ילד בשם ויש – אוטיסט בתפקוד גבוה, ממש כמו אבישי. יש לו תכונות, צורת חשיבה ופחדים שמאפיינים ילדים על הרצף, וממש כמו אבישי, גם ויש אוכל רק פסטה עם מלח. "הבן שלי ידע שהוא אוטיסט מהרגע שהוא אובחן", היא מספרת. "יש ילדים שמגלים את זה רק בכיתה ג' או ד', ולפעמים מסבירים להם דרך הדמות של ויש. מי שיש לו ילד עם צרכים מיוחדים וקורא ספר כזה, זה משמעותי בשבילו".

את מקבלת תגובות על זה?
"המון. תגובות של ילדים שאבחנו את עצמם לפי הספר, הורים שאבחנו את הילדים שלהם, ואפילו מישהי שאבחנה את אבא שלה כאוטיסט".

אבישי קורא את הספרים?
"בטח. כשהוא היה קטן הוא יותר אהב אותם, אבל ויש ילד, ואבישי כבר נער, אז הוא לא תמיד מרוצה מהדמות. לשמחתי כל החברים שלו אוהבים את כראמל ומאוד מתפעלים מזה, וזה מרגיע אותו. הוא יודע שהוא סמל ושלפעמים זה קשה. אמרתי לו שכשהוא ירצה שאני אפסיק, אני אפסיק".

איזה מין ילד הוא?
"ילד מגניב. האוטיזם שלו פתח אותי לכל כך הרבה כיוונים. אומנות, מוזיקה קלאסית, הכל נכנס לספרים, כל השמות בספרים הם של מלחינים ואומנים".

"פעם המטרה שלי הייתה להגיע הכי גבוה שאפשר בצומת ספרים, אבל כשיש לך ילד אוטיסט את צריכה לשבור תקרות זכוכית, לשנות את העולם. רק עכשיו הצלחתי לקנות דירה, עם משכנתה, כן? ואני חייבת לדעת שכשאמות, לבן שלי תהיה דירה משלו ועוד דירה שהוא ישכיר. זה שאני סופרת מפורסמת, שמעבירה מסר, ושמה כסף בצד – הכל זה בשביל אבישי. הוא האמביציה שלי".

כמה רציתי שזה יקרה

גם בתקופת הקורונה ברנע-גולדברג לא נחה, "חוץ מהסגר הראשון, עבדתי קשה כל הקורונה", היא מספרת. "הוצאתי שלושה ספרים, הייתי מרותקת לזומים מהבוקר עד הלילה, אבל הייתי אסירת תודה". 

הספרים עובדו על ידי רועי שגב ושירילי דשא לסדרת טלוויזיה בכאן חינוכית. השניים הציעו לברנע-גולדברג לכתוב איתם את התסריט, אבל היא העדיפה לכתוב עוד ספר. היא נתנה להם יד חופשית והם בהחלט לקחו אותה, אבל היא משלימה עם ההבדלים שבין הכתובים למסך. "הם עבדו קשה כדי שתהיה אותה אווירה כמו בספרים", היא מסבירה. "אבל אני חושבת שבספרים יש יותר עומק כי זה טבעם של ספרים".

באוגוסט ייערך פסטיבל "כראמל בסנטר" בדיזנגוף סנטר בתל אביב. הוא יכלול סדנאות, מופעים ודוכנים למכירת מרצ'נדייז, ואפילו יום שקט – כדי שגם ילדים על הרצף האוטיסטי יוכלו ליהנות מהאירוע. "הולכים להשקיע חצי מליון שקל במותג ישראלי של סופרת נוער", היא אומרת. "לפני שנתיים זה היה פסטיבל הארי פוטר".

אפרופו הארי פוטר, היו כמה כותרות כמו "ג'יי קיי רולינג הישראלית".
"זה מחמיא, וכמובן שאבתי הרבה השראה מהארי פוטר, אבל רולינג יש אחת בדור ואי אפשר להגיע לרמה כזאת, פשוט אי אפשר. ספרי כראמל נמכרים היטב, אבל אין מה להשוות. הדבר היחיד שדומה הוא שבאמת ילדים חזרו לקרוא בזכות סדרת הטלוויזיה, וגם הארי פוטר החזיר ילדים לקרוא".

בינתיים ברנע-גולדברג משיקה גם קומיקס של כראמל, ומקפידה שייראו אור שלושה ספרים בשנה. אם תוציא גם את ספר המבוגרים שלה, הוא יהיה הספר הרביעי שלה רק השנה. חוץ מזה, ברנע-גולדברג הוסיפה ללו"ז הצפוף שלה גם סדנאות כתיבה בזום, שהפכו לסיפור הצלחה. "אף אחד לא רצה שאלמד אצלו כתיבה", היא מסבירה, "אז פתחתי סדנאות לבד, והן התפוצצו. ועכשיו כולם רוצים שאבוא ללמד אצלם, אבל אני כבר לא צריכה את זה. אני רגילה לעבוד עם עצמי".

למרות הצלחה שסופרים רבים בישראל יכולים רק לחלום עליה, ברנע-גולדברג עדיין מסתובבת בתחושה שאינה מוערכת. "ספר הביכורים שלי יצא יחד עם ספרים של הרבה סופרים מבטיחים. כשפרסמו את הספרים, על כל אחד מהם נכתבו דברים נורא יפים, ועליי כתבו 'נולדה ומתגוררת בפתח תקווה'. המשפט הזה, עלוב ומדויק, הוא כנראה אני. נולדתי, גרתי וכנראה אמות בפתח תקווה. בהתחלה זה היה מקור לתחושת נחיתות, אבל בסוף אני אוהבת את פתח תקווה".

אכן, סופרי ילדים בארץ זוכים לפחות הערכה, ולפחות תשומת לב תקשורתית. "אני מתמהמהת בכתיבת הספר למבוגרים כי אני רוצה להשקיע בקהילה שלי, לא במי שלא שם עליי", היא מסבירה. "מצד שני, אני חושבת לעצמי, 'אם יש לך מה לומר – תכתבי', ומי שלא טוב לו, שיקפוץ. אני כבר במעמד שבו אני לא צריכה להתבאס מכל דבר".

כרגע עושה רושם שברנע-גולדברג לא הולכת לשום מקום, אף שהיא עצמה עדיין מופתעת מכל מה שקרה איתה. "כמה רציתי שזה יקרה, ההצלחה הזאת", היא מסכמת. "אני עדיין מפחדת שהיא תיגמר בתוך שנייה".

למה את חושבת שזה ככה?
"בבית הספר היסודי אמרו לי שאני סתומה, כי לא הבנתי דברים בסיסיים, לא הבנתי דברים שאחרים מבינים. לא עניין אותי מתי שתי רכבות יגיעו לנהריה, אלא מה יעשו שם הנוסעים. אמרו שאני אהיה מוכרת בדוכן שווארמה. אין לי בעיה, אני אוהבת שווארמה, אבל הייעוד שלי אחר".

מה הייעוד שלך מבחינתך?
"אני רוצה להיות סופרת מוכרת ואהובה בישראל, לא בגלל הכסף או השם שלי, אלא כי בכל פעם שאני מצליחה זה מקדם הכלה וסובלנות כלפי ילדים על הרצף האוטיסטי, וזה מחלחל. זאת הסיבה שאני כותבת".