סמטת עכו בתל אביב מקבלת הרבה מחמאות: המקום הכי נמוך בעיר, הכי שבור, סמטת המוות. כשמור שעל מסתובבת שם היא מרגישה הכי בטוחה. מצוידת בכובע מצחייה ומצלמת ניקון יד-שנייה היא יוצאת לפגוש את החברים שיושבים לאורך הרחוב. "איך שאני נכנסת לסמטה כולם צועקים לי 'אמא, אמא', אומרים לי שלום, חיבוקים, נשיקות, זה הכי כיף בעולם". היא מספרת בחיוך, כנראה מודעת להפתעה שהיא מייצרת. "אני קוראת להם הילדים שלי, אבל בתכלס הם החברים הכי טובים שלי, הם הבוקר, הצהריים, והערב שלי".
לא מפחיד אותך להסתובב שם לבד?
"קרה פעם שהסתובבתי בלי להסתיר את המצלמה שלי ואיזה סוחר סמים התחיל לצרוח ורצה לקחת לי אותה. ואז ישר אהרון נסע אחריו בכיסא גלגלים והבריח אותו. אני יודעת שהחברים שלי שומרים עליי. מעבר לזה בואי נשים את הדברים על השולחן, אני גם יותר חזקה מהם. הם עור ועצמות".
השגרה של שעל פרוסה באינסטגרם, על 50 אלף עוקביו. בתמונות וקטעי וידאו קצרים היא מתעדת את המפגשים שלה עם מכורים ודרי הרחוב. כמו את אהרון - את כולם היא מכירה בשמם הפרטי, למענם גם פתחה קמפיין מימון המונים בו ביקשה להגיע ל-70 אלף שקל, והשיגה מעל 180 אלף. מה היא בדיוק תעשה עם הסכום? היא עוד לא בטוחה. בינתיים הסרטונים צוברים עוד ועוד צפיות ומציפים שאלה שמאפיינת את התקופה: האם מור שעל היא מלאך של מקבצי הנדבות או בעצמה מקבצת לייקים.
עד כמה דרי הרחוב מבינים מה שעל עושה עם התמונות שלהם, זו הסוגיה העיקרית שמעסיקה את המתנגדים לה. האם הם מפנימים שרגעי השפל של חייהם מוצגים עבור אלפי זרים שגוללים את הפיד באדישות, האם הם בכלל במצב נפשי שמאפשר להבין את הסיטואציה המורכבת? מנגד תומכיה מודים לה. בזכותה, הם כותבים בתגובות, הם רואים את דרי הרחוב, הם כבר לא שקופים או מפחידים. כך או כך הדיון נעשה מעל לראשם של המעורבים.
כמעט מדי יום שעל עושה את הסיבוב הקבוע בדרום העיר, מסמטת עכו עד לדרום רוטשילד. שעות בודדות לפני תחילת הסגר השני הצטרפתי אליה לסיור כזה. "מה אתם צריך?", היא שואלת כאילו שהייתה אחת מהחבר'ה. "מים". הם משיבים. לא עוברות חמש דקות ואנחנו מוצאות את עצמנו סוחבות שישיית בקבוקים עבור כל השוהים הסמטה. משם אנחנו ממשיכות דרומה לתחנה המרכזית. היא מסתכלת ימינה, שמאלה, מחפשת. "באזור הזה אני מרגישה כמו דורה החוקרת", היא צוחקת. אני רק רוצה להכיר אותם, לדעת מי הם ואיך חיים פה. אני אפילו מסתכלת על דירה בשבילי באזור". מאחד הרחובות אנחנו שומעות מוזיקת ראפ, איש לא צעיר מחזיק טייפ קטן ומזמזם. "אפשר לרקוד איתך?", היא מציעה והם רוקדים וכמובן, מצטלמים. לקראת סיום אנחנו רואות דר רחוב במצב לא טוב. שכוב על הרצפה, פצוע ומיובש. היא מגישה לו בקבוק מים וחטיף שוקולד ומחליטה לסגור את המצלמה. זה מוגזם, גם לה יש גבולות.
הוא ביקש שאפסיק לצלם, המשכתי
הכל התחיל מהסרטון השני, בו היא הציגה את גיא. "הוא כל הזמן ביקש ממני להפסיק לצלם ובכל זאת המשכתי, הבאתי לו אוכל, שתיה, את מה שהוא היה צריך. אנשים נתפסו לזה שהוא אמר לי להפסיק לצלם וזה גרם לסרטון להתפוצץ, שם התחיל עליהום מטורף עליי, אמרו שאני מנצלת את האנשים האלה, קיללו ברמות הכי קשות, קראו לי זונה של ערבים ושל כושים. מצד שני השיח הרע הזה גרם לזה שהפרויקט יצבור תאוצה, ראיתי שאנשים מתחילים להתעניין בדרי הרחוב, והחלטתי להמשיך".
הביקורת שהופנתה אלייך טענה עוד משהו: למה כבר אי אפשר לעשות מעשה נחמד מבלי לתעד אותו? מה קרה למתן בסתר?
"לא הייתי עושה את הפרויקט הזה בלי המצלמה כי זה המקום שלי להשפיע. זו האומנות שלי. בסרטונים הראשונים פרסמתי הכל בסטורי כי רציתי להעביר ביקורת על הסטורי עצמו: אתם מצלמים את הקפה שלכם ואת הטיסה שלכם לחו"ל, בואו אני אראה לכם מה אני, מור, רואה ביום יום שלי".
זו בדיוק הביקורת: מה שמור רואה. הדגש עלייך.
"תראי, כשקוראים לי 'מלאכית' ו'טהורה' ברשת זה מצחיק. בראש שלי אני המפלצת הכי גדולה בעולם. הפרויקט הזה מגיע ממקום אגואיסטי שלי. כי אני, מור, הסתקרנתי לגבהים. ככל שעובר הזמן אני מבינה שהפרויקט הזה זה נטו מלחמה שלי עם החיים שלי".
אנחנו עוד נדבר על זה, אבל מה עם המלחמה שלהם? הם רק רקע לשאיפות האמנתיות שלך?
"את באמת חושבת שזה כזה פשוט?" היא מחייכת, רומזת שעם השאלות האלה היא מתמודדת גם לבד. "קיבלתי זכות לעזור להם, אבל יחד עם זאת הפרויקט הזה מרוקן אותי נפשית. אין יום שאני לא מסיימת בבכי קשה. כל פעם מחדש נופל לי האסימון כמה דברים הם עברו עד שהם הגיעו למצב שאין להם בית".
לא רק קופסה שגרים בה
המילה בית חוזרת לא מעט בשיחה עם שעל, ולא רק בגלל העיסוק שלה במי שאין לו. היא נוגעת בה ומתרחקת, חוזרת ושוב משנה נושא. "אני חסרת בית מהנפש שלי. ההורים שלי עבדו כל היום וגידלתי את עצמי לבד מגיל שש. רוב הזמן הייתי מסתובבת ברחובות, לא אהבתי להיות בבית, לא הרגשתי שייכות אליו. זה לא שהיה לי בית רע". היא משתתקת ארוכות. "אבל הוא היה בית קר. לא בית שידע לדבר אהבה. כילדה מופנמת, לא הרגשתי שייכות אף פעם למשפחה שלי.
"אני לא יודעת אם כדאי שאדבר על המשפחה שלי", היא מתערערת שוב. "אני יודעת שהם גאים בעשייה שלי, אני שומעת מחברים. אני לא רוצה להכאיב להם אבל אין מה לעשות נו, זה החיים שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי אמא שלי הייתה מעיפה אותי מהבית או שהייתי בורחת בעצמי".
למה?
"הנטייה המינית שלי. עוד לפני שאני ידעתי מה אני, מאז שאני ילדה, אמא שלי חשבה שאני לסבית, אבל אף פעם לא רצתה להאמין בזה, אבל אני יודעת שזה מה שהיא חשבה. מהפחד שלה היא דחפה אותי 'להיות סטרייטית', הייתה מכירה לי בחורים ומדברת איתי על בנים. עד לפני כמה שנים יצאתי עם גברים כדי לרצות אותה. חייתי במעין פיצול אישיות, הצגתי לכולם דבר אחד אבל בפנים הייתי משהו אחר לגמרי".
מתי הבנת?
"אני חושבת שבתקופת הצבא, אבל היציאה מהארון מול ההורים הייתה בגיל שלושים".
גם את היציאה היא ניהלה עם המצלמה . בגיל 26, שעל נרשמה ללימודי אמנות עם התמחות בצילום במכללת ויצו בחיפה. יש מי שהמצלמה נותנת לו אומץ להתמודד עם העולם, לה המצלמה עזרה להתמודד עם עצמה. "אני מצלמת מגיל צעיר אבל רק בלימודים התחלתי לסובב את המצלמה אליי. פתאום התחלתי לצלם את מור".
בין תמונות העירום שהעלתה לאינסטגרם ("ככה למדתי לקבל את הגוף שלי"), לתמונות מהלימודים, מופיע גם סרטון היציאה מהארון. "ההורים שלי הבינו שהדרך היחידה שלנו לתקשר היא דרך מצלמה. אז ככה החלטתי גם לצאת מהארון מולם. אמרתי להם 'אנחנו עושים עכשיו וידיאו מצולם ואתם יכולים לשאול אותי כל מה שאתם רוצים'. עשיתי את זה כמו תרגיל. בסוף החלטתי להגיד את המילה לסבית בעצמי, ההורים פחדו לשאול את זה".
אולי הם חששו בגלל שצילמת את הכל?
"לא", היא צוחקת. "הם כבר רגילים שאני מתעדת הכל. הסלפי זה הסייף-זון שלי. יש משהו בסלפי ששובר את כל המחסומים, לי הרבה יותר קל לדבר דרך המצלמה".
איך הם הגיבו?
"אבא שלי הסתכל לי בעיניים ואמר 'אם היית הומו הייתי רוצח אותך ומתאבד'. המשפט הזה בחיים לא יצא לי מהראש. ואמא שלי... טוב, היא עד היום חושבת שאני לסבית רק כי אני רוצה להיות מיוחדת".
פתאום צף, כל הטראומות מהילדות
אחרי הלימודים, היא המשיכה למטרה הבאה: לנסות לבנות לעצמה קריירה. בגיל שלושים התחילה לעבוד כצלמת אירועים וחתונות, אבל זה לא היה זה. "העבודה קרעה אותי פיזית ונפשית. רציתי שיהיה לי משהו משלי. היו לי מלא רעיונות, רשמתי על דף משהו כמו חמישים. חשבתי לסגור את עצמי בחדר עם מלא מצלמות ולראות מה קורה לגוף האדם כשהוא לא בא במגע פיזי, לבקר בכל ישוב בארץ. להתנסות במשהו חדש".
במשך ארבע שנים שעל עברה בין עבודות אבל לא המצליחה למצוא לעצמה בסיס. בשנים הללו לא עבדה מספיק ולא יצרה מספיק, ובעיקר - הייתה לבד. "חטפתי כאפה. התחלתי להיכנס פנימה אל הנפש שלי. הבנתי שאני צריכה להתחיל להתמודד עם הבדידות הפסיכית שאני חווה בכל רגע בחיי. אלו היו חודשים הזויים, הרגשתי שאני בנבילה טוטאלית, קליפה שמתהלכת בלי משמעות. אמרתי בצורה מאוד ריאלית, שאם לשם החיים שלי הולכים אני לא רוצה לחיות. תשמעי, אני בת 34, מעל שבע שנים אני רק מחפשת את עצמי. אז זה החיים שלי? סבל?".
איך זה שאנחנו יושבות כאן היום ומדברות?
"התחלתי טיפול פסיכולוגי ותרופתי, אבל יותר מזה, התחלתי את פרויקט דיירי הרחוב. זה הטיפול האמיתי שלי, מה שהציל אותי. ההומלסים הם כל מה שיש לי. אני נמצאת כרגע בחל"ת מהעבודה ומתקיימת מקצבה מהמדינה, ועם המשפחה שלי בחרתי לא להיות בקשר מאז שהתחיל הפרויקט. הכל פתאום צף, כל הטראומות מהילדות שלי עולות ואני לא יכולה להתמודד עם זה. ככל שהפרויקט מתקדם אני מבינה שאני מטפלת בעצמי דרך האנשים האלה".
מה יש בעבר הרע הזה שרודף אותך?
"בגיל 23 אמא שלי העיפה אותי מהבית. היא חיטטה לי במחשב וגילתה על מערכת יחסים עם בחורה. התביישו בי. עברתי לגור עם פסיכופט, הוא היה גדול ממני, יום אחד קמתי מצרחות של כלב. יצאתי לסלון וראיתי שהוא דפק לכלב מכות רצח. תפסתי את הכלב ורצתי עם כלב מדמם לבית של ההורים שלי. יומיים אחר כך ניסיתי להתאבד. לא יכולתי יותר. היום אני מאמינה שלא באמת רציתי למות, רק רציתי עזרה. זה היה התקף חרדה הראשון שהיה לי בחיים. אמא שלי מצאה אותי, הכניסו אותי למיון. הרופא נכנס, סגר את הווילון ואמר 'אני הולך לעשות לך משהו שיגרום לך לא לחזור על מה שעשית'. הוא הכניס לי זונדה מהגרון בצורה שהוא חתך לי את החיך בכוונה. ליצור טראומה שלא אחזור על המעשה".
הטלפון של מור מצלצל והיא מבקשת שנעצור. "סורי, זה פאבל, אני חייבת". אני מהנהנת והיא עונה. "אני גם רוצה לראות אותך כבר, אבל אני בפגישה, אפגש איתך בהמשך השבוע". אחרי שיחה ארוכה היא מעדכנת בפרטים. "הוא היה הומלס שצילמתי לפני כמה חודשים, אחרי שפרסמתי את הסרטון החברים שלו יצרו איתי קשר ובאו לקחת אותו. היום הוא בתהליך שיקום, חי אצל חבר, יש לו בית ואנחנו נפגשים פעם בשבוע כדי לדבר ולשתות בירה. אין כיף כזה".
את בקשר רק עם גברים. למה?
"גם יותר קל לי עם גברים וגם יותר מעניין אותי להתעסק בגברים מהנראות האומנותית. זה נורא מפתיע לראות מישהי בנראות שלי ליד מישהו בנראות שלו. חוץ מזה השיח איתם תמיד הכי זורם. פשוט לדבר בלי מסכות ובלי אגו ובלי שיפוטיות".
בתוך החקירה האמנותית, חשבת אי פעם להתנסות להיות הומלסית?
"לא, זה נדוש".
נדוש?
"כן. בחו"ל מלא אנשים מתחזים להומלסים זה לא מעניין. אני רוצה להבין מי אלה ההומלסים האמיתיים. לשבור את קיר הזכוכית בינם לבין האנשים 'הרגלים'".
כולה קונה להם בירה
כחלק מהפעילות של מור למען דרי הרחוב היא מוצאת את עצמה "רודפת אחרי הרשויות", כפי שהיא מגדירה את זה. "אני יושבת עם דר רחוב ואנחנו מתקשרים יחד למשרד דרי הרחוב בתל אביב. שעות, כמה פעמים ביום. אין מענה שם בשום שעה. אגב, לפני כמה שבועות ענו לי בטלפון בפעם הראשונה, הצגתי את עצמי וסיפרתי על וסילי, כשבחורה מהצד השני כנראה הבינה שהיא מדברת איתי היא צחקה לי בטלפון וניתקה. עזבי נו, כרגע אני מרגישה שאני עושה את העבודה של הרשויות".
"הטענות עושות עוול לעובדי ציבור מסורים שעובדים 24 שעות ביממה בטיפול באחד האתגרים העירוניים הקשים ביותר", נמסר מדוברות הרווחה בעיריית תל אביב בתגובה לדבריה של שעל. "מנהל תחום דרי רחוב והתמכרויות בעירייה פגש בגב' שעל לפני כחודשיים ומסר לה את מספר הנייד הפרטי שלו, ואף הזמין אותה ליצור איתו קשר בכל עת, במידה והיא רואה לנכון להזעיקו לצורך מתן סיוע לדרי רחוב שאותם היא פוגשת. עד כה גב' שעל לא יצרה קשר עם אותו מנהל, אך ההצעה בעינה עומדת". (התגובה המלאה מובאת בסוף הכתבה).
את מקבלת ריקושטים מהרבה כיוונים, ועדיין ממשיכה. איך זה לא מצליח לערער אותך?
"כשרק התחיל הפרויקט צילמתי דרת רחוב מקסימה שסיפרה לי שהיא רואה צבעים דמיוניים, הבנתי אותה כי גם אני רואה צבעים. כשהווידיאו התפרסם חטפתי המון ביקורות, שהיא כאילו לא בריאה. או למשל, פעם ישבתי עם חברה בבית קפה ושתי בחורות חיכו לי מחוץ לשירותים. הן הסתכלו עלי ואמרו 'אנחנו מהמחלקה לדרי הרחוב ויש לנו ביקורת עלייך'. אמרתי להן שגם לי יש ביקורת עליהן וביקשתי לצלם אותן, הן סירבו. הן ביקשו ממני למחוק את הסרטון של אותה בחורה בטענה שהיא לא בקו השפיות. לא הסכמתי, בואי, כל מי שאני מצלמת סובל מבעיה נפשית וגם לי יש בעיות נפשיות. השיחה התחממה והן צעקו 'את כולה קונה להם בירה, לא מצילה עולם'. עניתי לה שבזכות הבירה הזו אני הולכת למגר את התופעה הזו במדינת ישראל".
רגע, את באמת חושבת שאת יכולה למגר את התופעה הזו?
"בטח, אחרת לא הייתי מתעסקת בזה. אנחנו מדינה קטנה, הכל אפשרי".
עם הכסף שאסף בפרויקט מימון?
"הוא עדיין בקופה. כשפתחתי את הפרויקט הכסף היה אמור לשלם להם על אוכל, שתיה, תרופות ודברים בסיסיים, אני עדיין עושה את זה, אבל עכשיו אני רוצה למצוא פתרון יותר גדול. אני רוצה להמשיך לצבור כספים כדי למצוא את הגורמים המתאימים ולמצוא פיתרון יותר משמעותי לדרי הרחוב".
את מגדירה את עצמך כרודפת צדק?
"אומרים לי את זה הרבה", היא מחייכת. "טוב, האמת שיכול להיות שכן".
אני יודעת לשבור זכוכיות
היא לא גבוהה במיוחד, עם הטישרט הרחבות והכובע התמידי היא נראית קצת כמו טינייג'ר מרדני, אבל את האמביציה של שעל אפשר לראות למרחקים. בחודשים האחרונים היא סידרה לעצמה סוכן אמנים ("הרגשתי שאני קורסת מרוב הצעות"), בונה הרצאה על חייהם הסודיים של דרי הרחוב ובין לבין מוצאת את עצמה עונה לעשרות ההודעות התומכות שמחכות לה ברשת ("אין דבר יותר מרגש מזה"). "לפני כמה ימים מישהי רצה אלי ברחוב כשהיא בוכה ורועדת מהתרגשות, זה היה מדהים. היא אמרה שהיא עוקבת אחרי הפרויקט ובזכותי מתייחסת לדרי הרחוב" היא אומרת בחיוך.
ועדיין, אין בך אפילו תחושה קטנה של חוסר מוסריות? על כך שאת מתעדת אותם כשהם לא מבינים עד הסוף את מה שאת עושה, ובעצם יוצרת לעצמך שם על חשבונם?
"די נו, ליאור, מה זה מוסרי? הכלי שלי זה החשיפה. זה מה שאני יודעת לעשות. אני יודעת לשבור זכוכיות, אני יודעת לקרב אנשים. אני מאמינה שלכל בן אדם יש סיי בעולם הזה. גם אם גנב, הוא אנס, ורוצח. גם הם בני אדם והם לא צריכים להתבייש בעצמם, גם לרוצח מגיע לדבר".
ואם באמת תצליחי בפרויקט ולא יהיו יותר הומלסים, מה תעשי הלאה?
"אני אעבור לפרויקט הבא שלי, לצלם סרטונים עם אנשים שמאושפזים במחלקה סגורה. זה אנשים שנמצאים בחושך יותר מדי זמן. מה הם עוברים? מה עובר להם בראש? את זה אני רוצה לחקור".
טוב, אני חושבת שגם על הנושא הזה תחטפי לא מעט ביקורות.
"נו באמת. למי שיש ביקורת על זה אני קוראת 'אנשי חושך', תשמעי", היא עוצרת לרגע. "אני מאוד נזהרת בדברי כרגע אבל תכל'ס האנשים האלה יכולים לקפוץ לי".
מדוברות עיריית תל אביב נמסר: מנהל השירותים החברתיים בעירייה מתמודד עם אתגר דרי הרחוב בהיקף שאין דומה לו במדינת ישראל. שגרת העבודה של יחידת דרי הרחוב כוללת סיורים יזומים יומיים של עובדי השטח ועובדים סוציאליים כדי לחלץ את דרי הרחוב במידה והם מסכימים לכך, או כדי לבדוק את מצבם הפיזי והרגשי במידה והם עומדים על זכותם החוקית להישאר ברחוב. עובדי היחידה עובדים ללא לאות בהנגשת סיוע ראשוני, העברה למוסד לגמילה, או העברה לאחד משלושת הגגונים המיועדים לדרי רחוב בעיר. לצד סיורי הרחוב, עובדי היחידה פועלים למיצוי זכויות של דרי הרחוב מול משרד הבינוי והשיכון והמוסד לביטוח לאומי, תיווך וליווי לשירותים בקהילה, שילוב בדירות וטיפול פסיכוסוציאלי ארוך טווח. אנו מזמינים את הכתבת להצטרף לסיורי היחידה כדי לעמוד מקרוב על עבודת הקודש הסיזיפית והקשה שהם מבצעים 365 יום בשנה.