ניירות
הקבלה הקטנה שיוצאת אחרי שמעבירים את הרב קו באוטובוס – מה תכליתה? מדוע היא נוכחת בחיינו? העולם המודרני הקיא מתוכו לא מעט דברים, אבל העיקרי הוא נייר ומוצריו. הם עדיין בסביבה, אורחים שמסרבים לקלוט רמזים ואנחנו נאלצים לפהק להם בפרצוף, אבל הם יודעים שהם מיותרים. שזמנם קצוב. שיום אחד הם ייגרסו ואז גם מגרסות לא נצטרך יותר. קבלות - יש פירוט אשראי ברשת, פלאיירים - סתם זוהמה, מודעות דרושים - מישהו עוד מקיף אותן בטוש ומתקשר? יומנים אישיים – גם אם היינו זוכרים איך כותבים משהו עם עט, היינו מתקשים לעשות זאת בגלל תסמונת התעלה הקרפלית שנגרמה לנו מכתיבת אותם הדברים בנוחות גדולה יותר במחשב. אפשר להזכיר גם פוסטרים באופן כללי וספציפית את הפוסטרים של ראש הממשלה מהעיתון, אבל אז נאלץ להגיע גם לעיתון עצמו וזה כבר סתם עצוב.
תיאטרון
וואו, שחקנים מציגים עלילה על רקע תפאורה? חבל שלא יכולנו לצלם את זה בווידיאו ולצפות בבית עם פופקורן. אה רגע, אנחנו יכולים, קוראים לזה טלוויזיה והיא מנפקת לא מעט יצירות מופת שמסקרנות ומשפיעות על החברה הרבה יותר מאשר כל מה שקורה בתיאטרון. סבתא שלכם אולי תזדעזע מהתובנה הזאת, אבל מחזה שכתוב היטב יכול לעבוד גם בטלוויזיה או בקולנוע, ואפילו יותר טוב, וגם להגיע ליותר קהל. הרי ברור לכם שאם שייקספיר היה חי כיום, הוא לא היה מבזבז את זמנו בלהזיע במבנה מרופט מול 200 איש אלא עף להוליווד ומפציץ אותנו בשוברי קופות.
הכפתור הקטן שמקבלים עם הבגד
חדשות רעות: לפני שיפול לבגד שלכם כפתור, יקרו לו מאה דברים איומים אחרים שבגללם תאלצו להפסיק ללבוש אותו. וגם אם ייפול הכפתור הקטן הזה, מישהו באמת יטרח לתפור את הכפתור החדש? לאחוז במחט? להשחיל לתוכה חוט? לעמול על הכפתור המסכן הזה כאילו אתם הילד שתפר אותו בסווטשופ הסיני שממנו הגיעה החולצה שלכם? מילא המיומנות וקופסת הכלים, אבל למי יש את העצבים? אה, וגם לא הבנו את השקיות הקטנות האלה עם הכדוריות.
מחירי תחילת עונה
איזו עונה? על מה אתם מדברים? אנחנו עם אותה טישרט מנובמבר ולא מרגישים שום הבדל. ושלא תחשבו שלא שמנו לב שהתחלתם עם הסוף עונה יומיים אחרי שהיא התחילה. על מי אתם עובדים? רוצים לעשות סייל, תעשו סייל, אל תאשימו את המזג אוויר בזה שאתם לא יודעים למכור.
אפנדציט
היי גוף מפגר, אתה לא אמור לעבור אבולוציה טבעית שבסופה לא תהיה לנו זרת פלוס נתאחד עם יישות וירטואלית? אז למה אתה לא נפטר כבר מהאפנדציט? איך זה שאחרי מיליוני שנות קיום אנחנו עדיין נולדים עם איבר מיותר ששולח אותנו למיון ומוציא אותנו משם עם צלקת? ואם כבר מטפלים בנושא האפנדציט, חשוב להזכיר שגם צלוליטיס הוא די חסר תכלית.
פקסים
האם מישהו שלח אי פעם פקס שהגיע ליעדו? האם עובדי מוסדות ממשלתיים או בנקים, שדורשים מלקוחותיהם למצוא מכשיר פקס, להניח בו חתיכת נייר, להקיש ספרות ולהאזין לרעש המחריד שבוקע ממנו, מבינים שזה הגיוני בערך כמו לדרוש מאיתנו להעביר את המסמך באמצעות יונה, או טלגרף או קוד מורס? פקסים, מברקים, גלויות, מכתבים - איזה עול, כמה טרחה מיותרת. הניחו לנו, שלחו מייל.
מארזי סבונים
כולנו מעדיפים שישכחו את היומולדת שלנו מאשר שניתקע עם עוד סלסלת קש (מה עושים איתה אחר כך?) מלאה חוטי נייר (למה?) ושלושה מלחי אמבט בניחוח אצות שבחיים לא נפתח. אף אחד פה לא משתכשך במלחים, אז בואו נקבור כבר את המנהג החולני הזה של לקנות מתנות שמוגדרות כ"מתנות". וזה כולל גם ספרי מתנה שלא מעניינים אף אחד באופן ספציפי ולכן הם נקנים רק כמתנה לאחרים ומכילים תוכן שלא היה עובר סלקציה של בלוג ב"תפוז". יש אינטרנט בשנת 2016, אם אין לכם רעיון למתנה תביאו שובר קנייה. מאחלים אבא ואימא.
מעמדים לדיסקים (ודיסקים)
אבל איך אוותר על האוסף הכפול של שלום? והאוסף המשולש של ברי? והאוסף המחומש של שלמה? סטטיסטית, ככל שהנטייה שלך לאזכר את הזמרים האהובים עליך בשם פרטי גדולה יותר, כך תתקשה יותר לוותר על אוסף הדיסקים שלך. נכון, כבר לפני כמעט עשור הם עברו לאייפודים ואז למחשב ואז לאייפון, אבל עדיין קשה לך. וזה בסדר, זה לגיטימי, מותר לנו להחזיק בבית דברים שאנחנו לא צריכים, אנחנו לא מרי קונדו. הבעיה היא לא ספציפית עם דיסקים, אלא עם מעמדים לדיסקים, אלה שמכונים בקטלוג איקאה LACK, שבעברית זה "פריט עיצובי כעור שצובר את כל האבק בעולם ושהדבר היחידי שאפשר להכניס בו זה דיסקים כי חלילה שהם יעצבו משהו שיתאים גם לספר או תקליט ויניל". בגדול, גם בית שממוקם באתר חפירות ארכיאולוגיות מהתקופה ההלניסטית יראה מיושן יותר אם תציבו בו מעמד דיסקים.
תעודת אחריות
האוכלוסיה מתחלקת לשניים: אלה ששומרים את התעודות אחריות של מכשירים שהם קונים, ואלה שמבינים שהם לעולם לא ימלאו חוברת טפסים בכתב ידם יצרפו צילום ת.ז. ודרכון וישלחו עותק בדואר רשום לייבואן כדי שאם ב-11 החודשים ו-29 הימים הבאים יקרה משהו לקולפן החשמלי ב-29.99 ש"ח מהחוברת של ישראכרט הם יוכלו לנסוע איתו למעבדת התיקונים בפתח תקווה ולקבל בחזרה את המכשיר תקין ומוכן לשימוש כעבור חודשיים בלבד פלוס 70 אחוז דמי השתתפות. אז אם גם לכם יש ערימה של תעודות אחריות במגירה במטבח, ברכותנו. הראיתם למערכת מה זה.
דיילות בסופרפארם
בשביל מישהי שתגיד לך שאת לא מטופחת, שעור הפנים שלך שמן, הנקבוביות שלך פעורות וכולך פיגמנטציה, יש לך אמא. בשביל מישהי שתתיימר לתקן את כל הפגמים האלה ותיקח לך מלא כסף - יש לך קוסמטיקאית. בשביל מישהי שתעלה לך את ההערכה העצמית אחרי כל מפגש כזה, יש לך פסיכולוגית. אז אנא, הפסיקו לדלוק אחרינו במעברים ולנסות לפתות אותנו עם דוגמיות זולות ומבצעים לא משתלמים, תנו לנו לקחת את החיתולים והטמפונים שלנו וללכת הביתה.
דיסק רנטגן ואולטרסאונד
מה אנחנו אמורים לעשות עם הדיסק הזה? לארגן את החברים לערב בינג' עצמות אגן? יש לכם את הקובץ של הצילום, תשלחו אותו בעצמכם לרופא, איך אנחנו עדיין הבלדר של הדבר הזה? רגע, הכנו לכם מארז דיוידי מהודר של טופס 17, מזל טוב ליום הולדתכם.
מגזיני נשים במספרה
הרי גם ככה לא תשבו שם ותתעדכנו במועמדות למלכת היופי 2004 (זוכה: גל גדות), אתן סתם תקברו את הראש באייפון עד שהגוונים יתפסו. ובינינו, איכותו של הפרינט הזמין במקום חסרת משמעות, זה לא משנה אם יהיו זרוקים שם "לאישה" של לפני שש שנים או מוסף הארץ של השבוע, כך או כך רק תרבצו בוואטסאפ ותטנפו על מכרים. אז מה הסיסמה של הוייפיי?
מזכרות מחו"ל
פסלון אייפל מפריז. עיפרון ענקי מלונדון. מחזיק מפתחות פינוקיו מאיטליה. פעם הייתה זו חובתו של כל מטייל: להביא לחבר'ה מזכרות בניחוח חו"ל, כי איפה עוד אפשר לרכוש מחק אותנטי בצורת אוטובוס קומותיים? רק בארצות הפלא הקסומות שמעבר לים. כיום, כשכל מזכרות העולם מיוצרות באותו מחסן בסין, ומגנט בצורת פסל החירות אפשר לקנות גם בהכול בדולר בתחנה המרכזית, לא ברור למה עדיין צריך את מפעל המזכרות המלאכותי הזה. אם אתם בחו"ל, תביאו לי אוזניות.
לשחק אותה קשה להשגה
כן כן, עדיף לקחת את זה לאט ואת בת מלך, אבל בחייאת. אנחנו חיים בעולם שבו כולם יודעים הכל על כולם, עד שתגיעו לשלב הדייט הוא כבר חרש לך את כל אלבומי תאילנד ויודע איך את נראית בביקיני וכבר הספיק לפסול אותך בלב על בסיס פוראח וטעם מוזיקלי נחות, אז בשביל מה לטרוח בכלל לעפעף במסתוריות או להעמיד פני אדישה? אין טעם, אם עולם הדייטים עצל עד כדי כך שהקריטריון העיקרי לזיווגים הוא קרבה גיאוגרפית, בואו נסכים שכל מה שהוא לא סטרייט פורוורד הוא פשוט בזבוז של זמן.
מיכלי מים מינרליים
אם השנה היא 2016 ואנשים עדיין צריכים לסחוב עבורנו גלוני מים על הגב, שזה רמה אחת מעל חפירת באר מים בגינה, כנראה שעשינו משהו לא נכון.
מצלמות ואלבומים
אמנם אלבומים שייכים לתחום הנייר הנכחד (ע"ע) אבל אלבומים הם לא קבלות, הם רגש. אמנם נעביר שנים בלי לעלעל באלבום תמונות מאובק ומצהיב, אבל כיף לנו שהם שם. ועם זאת, כשילדינו ירצו לראות את עצמם בתקופות שונות, נשלח אותם לאינסטגרם או לענן. כי רובנו לא טורחים כבר לפתח תמונות ולהדביק אותן לפי סדר כרונולוגי, או להגיד דברים כמו "אם הבית שלי נשרף, הדבר היחיד שאני לוקח זה את האלבומים". זין על האלבומים, אם הבית שלכם נשרף תצילו את האייפון והמטען. יחד עם האלבומים, גם המצלמות יכולות כבר להיכחד. כי די, למי אכפת מחדות עדשה, יותר נוח להסתובב עם האייפון. איכות בינונית של תמונות היא מחיר שאנחנו יכולים לעמוד בו בתמורה לקלות, לנגישות ולזמינות של הסלולרי. בהנחה שאתם לא יפנים או זיו קורן, להסתובב עם מצלמה זה מוזר כמו להסתובב עם ביפר או דיסקמן.
צלחות לקליפות פיצוחים
מי הדביל שהיה לו דחוף לעצב כלי מהודר לזבל? אנחנו מעיפים קליפות ביצים לשקית שופרסל רטובה בתוך דלי, אבל את קליפות הפיצוחים הענוגות נאכסן תמיד בחרדת קודש בקערה נפרדת מחרסינה צבועה ביד בצורת ורד שקיבלנו לחתונה. מי צריך את הכלי המיותר הזה? אתם לא מארחים את האפיפיור, אתם שני דבילים בגופיה מול היורו.
סרטי גיבורי על
יש שיאמרו שזה עניין של טעם ואנחנו האחרונים שרוצים לנחס לגל גדות את הקריירה, אבל כמה אפשר? גם חובבי הקומיקס הגדולים יודו שעד כמה שהם נסערים מהמלחמה בין מארוול ל-DC, באמת שיש גבול לכמות הריבוטים שאפשר לעשות לספיידרמן, גם לגיבורי העל שאפשר לשלוח אותו להילחם בהם. כי בעצם למה? למה שספיידרמן יריב עם באטמן שיריב עם סופרמן שיריב עם הטורף? למען השם כולכם טובים (חוץ מהטורף). איכשהו הסרטים האלה הופכים עם הזמן גם לארוכים יותר, חשוכים יותר, מלאי פאתוס, חסרי השראה ולא מהנים באופן קיצוני, ועדיין צפויים לנו איזה עשרים כאלה ב-2017. אנחנו אמנם נתעלם מהם, אבל אלו שלא יצטרכו להתמודד עם איזה 60 שעות של סבל בתלת מימד.
חנות מתנות לגבר
לא נעים להגיד, אבל נדמה שהגברים של היום כבר פחות יושבים במשרד עם קירות עץ, אח מבוערת ושטיח מפרוות נמר שכל מה שחסר לו זה גלובוס שבתוכו בקבוקי יין. חנויות מתנות לגבר כבר ספגו כל בדיחה אפשרית בשנים האחרונות, אבל משום מה הן עדיין ממשיכות לשגשג בכל קניון כאילו יצרני הרולטת קזינו שהיא גם מגש צ'ייסרים שמראה את השעה לא הפנימו את המסר. כיום, כשהגבר המצליחן הוא בדרך כלל מחשביסט מחוצ'קן בן 26 עם טישרט של החבובות, זה קצת מוזר לקנות לו בר ויסקי ממהגוני.
סוודרים עם שרוולים קצרים
קצר מדי בשביל חורף ועבה מדי בשביל קיץ, וכשתוקעים שם גם צווארון גולף אז בכלל לא ברור מי חוץ מהדוגמנית בקטלוג הממוזגן אמור ללבוש את זה. עוד בקטגוריה: מעילי גשם דקיקים, לימי סערה חמימים ככל הנראה. הלו, אנחנו לא ניצבי קרטון בסרט סתיו ניו יורקי.
טיפקס
בסדר, אתם בתיכון, אתם נאלצים להתמודד עם חוויה הכוללת מחברת ועט, אבל שום דבר שתכתבו בעזרתם לא יהיה נורא עד כדי כך שתיאלצו למחוק אותו בטיפקס במקום סתם לעשות עליו קו. כמובן שאם אתם מחזיקים טיפקס לצרכי הסנפה אז די, תתבגרו כבר ותתחילו לעשות סמים אמיתיים.
הדרן
אנחנו בטוחים שפעם זה העיף לאנשים את המוח. "טוב, ההופעה נגמרה, בואו נצא מ... רגע אחד! הם... הם... חוזרים?! לעוד שיר?!?! אלוהים מתוקים זה היום הכי טוב אבר!"
אבל כיום, אחרי שנוהל ההדרן הפך לשגרה ואף זמר לא באמת נשלף באופן ספונטני מחדר ההלבשה על ידי אמרגן נרגש שממלמל בדמעות "הם רוצים שתחזור לבמה", למי אכפת מהקשקוש הזה? למה מוזיקאים עדיין עושים את כל ההצגה המאולצת הזאת כאילו נגמרה ההופעה, "אוקיי ביי לכולם, הנה אנחנו מקפלים את הציוד, הנה אנחנו עולים על הטנדר, הנה אנחנו נוסעים להרצליה מצחצחים שיניים והולכים לישון... סתאאאם חזרנו!!!" וואו, ממש הצלחתם לעבוד עלינו, בכלל לא הורדנו שלשום את הסטליסט שלכם מהאתר וראינו שיש עוד שלושה נאמברים.
פיג'מה
והכוונה היא לפיג'מת הפלאנל שקיבלתם פעם במתנה ושוכבת לכם בארון, מיותמת וזנוחה, לאחר ששוב נרדמתם בטי שרט ותחתונים. פיג'מה, בגד ייעודי שנרכש במיוחד לשינה, אולי הייתה נחוצה בימים שבהם אנשים הסתובבו עם כובעי צילינדר ושמלות משי ולא נהגו להגיע הביתה ולהעיף את המחוך לטובת חולצת סמרטוט כי היה להם לא נעים מהמשרתים. אבל היום? רובנו נצליח להרדם גם בלי מגע של משי על גופנו ודייטים סוערים עדיף להם שיסתיימו בעירום, אתם לא אלישה פלוריק, אין לכם צורך בבייבידול סאטן. פיג'מות, כמו משקפי מונוקול, עניבת פרפר ואנשים שאומרים "לסוטה", יכולות להתפוגג מהעולם.
שעוני קיר
יש ממיר, יש אייפון. מחוץ למגזר הדתי, כבר אין לריהוט הרועש הזה זכות קיום.
מדריכי שידור
פעם הדבר הכי כיפי בעולם היה לעבור על מדריכי השידור בעיתון ולסמן את הדברים שבא לכם לראות ובאיזה שעה וערוץ ("הסימפסונז" בערוץ 1). היום, באורח פלא, אנחנו לוחצים על השלט ומידע פשוט מופיע, ואז אנחנו מתעלמים ממנו ורואים הכל בויאודי או בהקלטה. אז תגידו, למה הדבר הזה עדיין קורה בעיתונים היומיים? אגב, מדריכי הסרטים מיותרים באותה המידה ובגדול אפשר פשוט להישאר עם מודעות אבל.
פסלונים, ויטרינה, צדפים בצורה של חיות
לא תאמינו מה מצאנו בנחלת בנימין: את אותו דבר שאתם מצאתם בנחלת בנימין. פעם, איסוף פסלונים והצגתם בסלון היה סמל סטטוס. אנשים חסכו פרוטה לפרוטה כדי לרכוש רקדנית חרסינה ולהניחה בחרדת קודש על מדף האח. כיום כולנו יודעים שאפשר לקנות פייה יושבת על פטריה ב-20 שקל, אבל משום מה אנחנו ממשיכים להציג את השיט הזה על מדפים כאילו קיבלנו אותו בירושה מהצאר הרוסי.
סוכני נסיעות
תשמעו, מדובר בפרנסה וזה לא נעים, אבל מוכרחים להודות שהקטע הזה של האינטרנט קצת גמר על המקצוע. סוכני נסיעות הם החלבנים או השענים של העשורים האחרונים. רובנו לא זקוקים יותר לאדם שיתווך בינינו ובין אתר איזיג'ט, ואלו שכן – כמה זמן עוד נשאר להם? סוכני נסיעות הם שריד לעולם עתיק שבו כל נושא התעופה נחשב למסתורי ועלום, ואילו עכשיו כל אחד בקיא בנבכי הלואו קוסט. אנחנו לא צריכים מישהו שילהטט על המקלדת וישלוף לנו מלון שלושה כוכבים בלונדון קרוב לאוקספורד, אנחנו נמצא לבד דירת אירביאנבי מגניבה ונלך בכלל על שורדיץ'.
כלים שניים
כלים שניים, אם להשאיל את הביטוי מהתושב"ע, הם הבלוף הכי גדול של חנויות כלי בית אחרי טיימר בצורת ביצה. מישהו רוצה תה? רגע, קודם נמזוג אותו לקומקום פורצלן ורק אז נעביר לספל. להוסיף חלב? אין בעיה, רק מעבירים קצת חלב לקנקן חלב ומשם מוזגים את החלב והרי לכם חלב. את החמאה נניח על צלוחית חמאה ורק אז ניקח ממנה ללחם, ואל תניח את הסבון כמו ברברי על המקום של הסבון בכיור – אנחנו צריכים להקים לכבודו סבונייה! הגיע הזמן לסיים את שלטונם של כלים שכל מטרתם לתווך בינינו לבין המוצר ואחר כך לסתום את המדיח.
מבחנים
כי בימינו אין שום משמעות ללזכור דברים. שינון הוא חסר תועלת עם גוגל בהישג יד. מבחנים צריכים להפוך לעבודות וחזרה רפטטיבית על החומר צריכה להפוך לחשיבה. אבל כנראה שום דבר כזה לא עומד לקרות, אז בהצלחה עם לזכור את כל חלוקת מדינות מרכז אירופה לפי הסכם ריבנטרופ מולוטוב למתכונת בהיסטוריה הא?
טקס מלכות יופי
כבר ראינו דוגמניות תולשות זו לזו את המפשעה בריאליטי של טיירה בנקס, עשינו בודי שיימינג לכל אושיית אינסטגרם שהצטלמה בביקיני, כל ביוטי שוט מקפיץ שרשורפלצת של טריליוני פמיניסטיות, ואתם עדיין מצעידים בחורות עם חיוך של דודה ואיפור של סבתא על מסלול לצלילי איזנט שי לאבלי? וזה קורה בכל העולם אתם אומרים? יעני כל מדינה והיופי שלה, למרות שכולנו כבר מעורבבים ומהגרים ולמי אכפת? מי נרדם שם בקונטרול וחושב שעדיין 1996?
שיחות טלפון
מתי בפעם האחרונה פטפטתם בטלפון, שוכבים על הבטן במיטה ורודה ומניפים את הרגליים בצחקוקים? תודה לאל על עידן הודעות הטקסט, שסוף סוף הפך את התקשורת מרחוק למה שהיא באמת צריכה להיות: מילים נטו. רוצים קשר אנושי בלתי אמצעי? תיפגשו לקפה. רוצים רק לשוחח? תצ'וטטו.
דיוטי פרי
די נו, לא באמת זול יותר שם, זה סתם אתם שמרגישים בזבזנים מהרגיל. ובכלל, אם אתם טסים לחו"ל יהיה לכם יותר זול שם, ואם אתם לא טסים לחו"ל לא נותנים לכם להיכנס, אז בשביל מה?
פיצ'פקס ביוקר
איכשהו בניינטיז, חנות שיש בה גם דובוני פרווה, גם ספלי קפה עם לבבות וגם גלגל בריכה שכתוב עליו "ברצלונה" נשמע לנו כמו הדבר הנחוץ בעולם. היום, ובכן, יש מקס סטוק. שזה אותו חרא רק בזול.
נשים שמתלוננות על זה שהוא לא מוריד את האסלה
ומהצד השני – גברים שמתלוננים על זה שאת קונה יותר מדי נעליים. למרות שאנחנו כבר לא באייטיז, טרוניות זוגיות מעיקות ושחוקות עדיין תוקפות אותנו בשלל סיטקומים מיושנים, סטנדאפיסטים של פעם וסטטוסים בפייסבוק. מדובר בחוויה אנושית המקבילה בפרימיטיביות שלה לפקס (ע"ע), כזאת שמסרבת להשתכלל ושהתגובה הראויה היחידה לה היא אלוהים אדירים, למי אכפת בכלל, תורידי את האסלה המחורבנת בעצמך.
מענה קולי
הי חב'רה, לא ענינו לטלפון? סמסו. אף אחד לא הולך להקשיב לנאום המלכותי שהשארתם במענה הקולי, שסביר להניח שהגיע יחד עם הטלפון ואנחנו אפילו לא יודעים שיש לנו.
גני חיות
האם מישהו ביקר לאחרונה בגן חיות והצליח להרגיש משהו שהוא לא מועקה? בעולם שבו המודעות לצמחונות ולטבעונות הולכת ועולה, אנשים עדיין נהנים מללכת ולראות חיות בכלובים קטנים מדי ובאקלים לא מתאים וככל הנראה גם במצוקה נפשית? מישהו באמת מרגיש שחייו לא יהיו שלמים אם לא יוכל לנסוע לחיפה כדי לראות דובים? אם כן, שיפתח יוטיוב או שילך לסרטים עם לאונרדו דיקפריו. אנחנו לא זקוקים לגני חיות, אבל איכשהו הם עדיין כאן. מן אופציית שבת שמשית לא מזיקה שתלכו אליה "בשביל הילדים" ושאם יש לכם קצת לב וחמלה, גם תחזרו ממנה בדיכאון. אז בשביל מה? בואו נפסיק ללכת לגני חיות, אם כולנו נעשה את זה אז מתישהו הם יסגרו. ועזבו אתכם מהטיעון החינוכי והמעשיר, הילדים שלכם יצאו בסדר גם בלי לראות בלייב ג'ירפה נחנקת משקית במבה.
ספרי בישול
קנינו אותם כשהתחלנו לגור לבד, או הקמנו משפחה, במחשבה שנדפדף בהם לחפש מתכונים ולהאכיל את עצמנו. אבל בסופו של דבר, כשצריך מתכון פותחים גוגל. אין שם צילומים מרהיבים והקדמה של שישה עמודים על חוויית השוק בפורטוגל, אבל יש שם בדיוק את המצרכים שחיפשתם פלוס טוקבק של נופית שממליצה להחליף את השמנת בחלב.
אמבטיות (הסתייגות: נורא כיף לילדים)
אם יש משהו שלמדנו מסרטים, זה שלאנשים יש זמן לרבוץ שעתיים בתוך הר קצף מוקפים בנרות ולבהות. אז בואו ניפטר מהפנטזיה הזאת: זה די דוחה לשכב ערום על קרקעית למודת שתן של אמבטיה, הקצף לא באמת מחזיק מעמד לגובה, למי לעזאזל יש 30 נרות בשלוף וכמובן – מה עושים כל הזמן הזה? בעידן מוצף שיטות בידור ושריפת זמן, אף אחד לא באמת רוצה לבהות בבקבוק הריק של השמפו כשיש לו פנאי מוגבל.
