"לכתוב שאני עיתונאית מישראל, או מפלסטין?", תהיתי באוזני העורכת שלי. איך גורמים לצעירות לבנות, אמריקאיות, ממעמדות גבוהים-בינוניים, בנות דור ה-z, שיש להן עשרות ומאות אלפי עוקבים, להסכים להתראיין לכתבה שעוסקת בטרנד הטיקטוקרי החם של הרגע: האסלאם? "ברור שמישראל", היא קבעה. אוקיי, ישראל. "היי אשלי/בריטני/מאדיסון/קלי, שמי אילי ואני עיתונאית מישראל. אני עובדת על כתבה שעוסקת בנשים וגברים צעירים שהחליטו להתאסלם בעקבות המלחמה בעזה, ואני יותר מאשמח לדבר איתך". שלחתי. אין תשובה. קראתי שוב. אולי אוסיף "נוראה" בין "המלחמה" ל"בעזה"? תוקן, נשלח. עברה יממה – תשובה אחת, מהחשדניות שקיבלתי אי פעם. "הבנת שאני תומכת בפלסטין?", נשאלתי. "ברור. לכן אני כותבת לך". "אוקיי. אם את תומכת בשחרור פלסטין, את יכולה לשלוח לי מייל ואבדוק בלו"ז שלי. תודה". לא מעט ראיונות נקבעו בהצלחה עבור הכתבה הזו, אבל התברר שלדבר עם מתאסלמות מהטיקטוק זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אולי אם הייתי עושה שת"פ למהדורה האחרונה המתורגמת של הקוראן היה הולך לי טוב יותר.
מאז שהתחילה מלחמת "חרבות ברזל" בבוקר 7 באוקטובר, נדמה שעולם הערכים והשיח הפוליטי נכנסו לממד שלא הכרנו. בזמן שאזרחי מדינת ישראל דיממו שבועות ארוכים, מנסים לעכל את שקרה, במרחב האינטרנטי מיהרו לסייג, לתקוף, להכחיש, להצדיק, לסלף, לבנות טיעונים, לשבור טיעוני נגד, ולהסביר מהלכים היסטוריים מורכבים בסרטונים באורך דקה. מדינת ישראל, מצדה, נעמדה על הרגליים האחוריות. אין-ספור סיירות הסברה אזרחיות הוקמו על האדמה החרוכה שהשאירו משרדי ממשלה לא מתפקדים; תיעודים מהזוועות הופצו בעשרות שפות, ודובר צה"ל יצא עם "סרטון הזוועות", שהפך לתפוח האדמה הלוהט של הרגע, וגרם לאנשים לריב על מקומות באירועי צפייה סגורים.
למרות המאמץ, במרחב האינטרנטי כמו במרחב האינטרנטי, האסקלציה הגיעה מהר וחזק. קצת כמו לנסות לסתום קיר לבנים משיטפון – המים תמיד ימצאו דרך החוצה. אמרנו לעצמנו, לא יהיה יותר גרוע מהכחשת אונס. ואז החלטנו: לא יהיה גרוע יותר מלהצדיק טבח שביצעו "לוחמי חופש". ואחר כך, אוקיי, אז עכשיו הם מצדיקים את בן לאדן. אה, ועכשיו הם מגלים את האור דרך הקוראן. בימים האחרונים נדמה שכבר לא ניתן לצפות את הסוף, עם עשרות סרטונים חדשים ששוטפים את הרשת סביב הטרנד הכי חם של הרגע: האיסלאם. אנבוקסינג של כאפיות, קבוצות קריאה של הקוראן, נשים נוצריות שמתחילות ללכת עם חיג'אב, וצעירות אחרות שמחליטות – קבל עם ואינסטגרם, טיקטוק, טוויטר, יו ניים איט – להתאסלם.
"יש פה תופעות של עצלות קוגניטיבית ונרקיסיזם. אם את לא בהלימה לקודים של ה-woke את מיד תעברי שיימינג. הטקסטים לא משנים, אם הסלוגן יפה ונראה טוב – זה מספיק"
אסא שפירא, ראש מסלול שיווק ופרסום בחוג לתקשורת וחוקר רשתות חברתיות באוניברסיטת תל אביב
מיותר לציין שבבסיס, אין דבר רע באיסלאם. פרשנים רבים של הקוראן והכתבים הקדושים יטענו שעד כניסתה למחוזות הפונדמנטליזם, היא נחשבה לדת שוחרת שלום. אבל התנועה שקורית כרגע בטיקטוק היא אחרת לחלוטין. מדובר צעירות וצעירים שנחשפו למאבק הפלסטיני ברשתות החברתיות, בני דור ה-y וה-z, שגדלו במדינות מערביות. נערות ונערים שמחפשים משמעות בטיקטוק, ומקווים לגלות את כל מה שלא סיפרו להם בבית. הם מחפשים את סמלי הסטטוס, רוצים לקבוע מעמד, ושואפים להיות חלק מהקבוצה שהם לא זכו להיות בה – קבוצת ההתנגדות. הצעירים העשירים, הלבנים, האמריקאים, עמוסי אשמה ובושה על היותם חלק מהקבוצה הכבר-לא-נכונה חברתית, ישמחו לעשות הכל כדי להשתחרר מאות הקין שחרוט על מצחם, גם אם זה אומר להסתיר אותו עם כאפייה.
טיפים על אתרים להזמנת כאפיות עוברים בין כוכב רשת עולה אחד למשנהו, ואחרי שהכאפייה מגיעה (במשלוח ספיישל מפלסטיין, כמובן) – הרוטינה קבועה: סרטון האנבוקסינג, הקראה נלהבת של הטקסט שעל האריזה, מחשבות על דרך החבישה הנכונה, וטיפים ללוקים מוצלחים בשילוב הצעיף המשובץ הזה של הפלסטינים. "טוב, אז הייתי בבית קפה איזה יום, והיה שם בחור שלבש ככה כופייה (כך במקור – א"פ)", אמרה אחת המנכסות התרבותיות מהטיקטוק, שכרגע מתברר שאינה נחשבת מנכסת תרבותית משום שמדובר בכאפייה. "אמרתי לעצמי, יו נואו וואט? אני אתחיל לדפוק הופעה עם הכופייה ככה. אני די אוהבת את זה, קר היום בחוץ וזה מחמם לי את הצוואר. שמתי גם את שרשרת פלסטין שלי, וזה הלוק. נחמד".
אימוץ המנהגים המוסלמיים ממש לא נעצר באופנה. כאן נכנסים לתמונה חיפושים אחר תרגומים של הקוראן. "אני קצת מסתבכת עם הגרסה הדיגיטלית", אמר.ה משתמש.ת העונה לשם "Aurora Bird", אם מישהו רוצה לקנות לי גרסה פיזית של הקוראן אני אשמח. פשוט אין לי ממש 'כסף לבזבוזים כיפיים' כרגע".
"הנהירה של הצעירים לאיסלאם הרדיקלי – שאמנם לא קורית בכמויות, אבל בהחלט קורית – ממשיכה למוקד של זהות שחסר להם במרחב שבו הם חיים", טוען פרופ' מאיר חטינה מהחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. "אפשר להשתמש פה במושג אזרחות חלולה, או אזרחות חסרה. אלו שפנו לאיסלאם הרדיקלי מעולם לא הרגישו שותפים מלאים במדינה שבה הם נולדו. הם רואים באיסלאם מוקד של זהות ושל כוח. מה הג'יהאד העולמי עשה? הוא זקף את קומתם של המוסלמים. דת מוחמד הפכה לדת שמפחדים ממנה, וזו העוצמה".
נדמה שכבר לא ניתן לצפות את הסוף. אנבוקסינג של כאפיות, קבוצות קריאה של הקוראן, נשים נוצריות שמתחילות ללכת עם חיג'אב, וצעירות אחרות שמחליטות, קבל עם ואינסטגרם, להתאסלם
בצד של האנדרדוג
316 אלף עוקבים יש לאבי האפז בטיקטוק, 56.7 אלף באינסטגרם. לפני 7 באוקטובר, סביר להניח שלא הייתם מבלים יותר מכמה שניות בודדות ברשתות החברתיות שלה. בתור עקרת בית נוצרייה אמריקאית שעברה לדובאי, עיקר התכנים שהעלתה המלצות למפיצי ריח ונרות, טיפים לניקיון ועצות להעצמה אישית. נדמה שעד לא מזמן אבי בכלל לא ידעה שמתחוללת במלחמה בין ישראל לעזה, כי ב-28 באוקטובר היא עוד העלתה סרטונים ממסיבת ריקודים, אבל מאז 1 בנובמבר: מהפך. "טוב, אז התחלתי לקרוא את הקוראן מתוך סקרנות, ועכשיו אני לא יכולה להפסיק", היא אמרה בסרטון סלפי בו היא מציגה עור פנים בוהק משלל תכשירים ושיער מושלם, כשברקע אחוזה מפוארת. "פשוט הייתי כל כך סקרנית לגבי הגורל של הפלסטינים. זה משהו כל כך עמוק, שפשוט ממש נמשכתי ללמוד עוד על האיסלאם. אני נשבעת שרק התחלתי לקרוא, וזה כבר ענה על השאלה הכי גדולה שלי: איך אלוהים נותן לדברים כל כך נוראיים לקרות?".
2.3 מיליון צפיות קיבלה אבי על הסרטון (הארוך להחריד), בו היא מדברת על התגליות שמצאה בעמוד הראשון של הקוראן – ללא ספק פידבק ממכר עבור אישה אלמונית שעד כה זכתה לכמה אלפים בודדים של צפיות. מאז שהאמריקאית היפהפייה התחילה את מסע הקוראן שלה, עלו הצפיות והעוקבים שלה באופן כל כך דרמטי, עד שבתוך פחות משבועיים היא כבר מצאה את עצמה במסגד עם חיג'אב בעיצומו של הליך התאסלמות. "סלאם עליכום!", היא אמרה בסרטון מ-14 לחודש עם מבטא אמריקאי כבד. "מהיום אני כבר לא נוצרייה שקוראת בקוראן, עכשיו אני מוסלמית שקוראת בקוראן! אלחמדולילה, אני מוסלמית היום". מה רבו מעשיך השם. 7 מיליון צפיות לאבי היקרה.
יחד עם אבי, יש עוד עשרות: אלכס, שעד 7 באוקטובר העלתה תכנים קוויריים-חנוניים, והיום היא עושה ריוויוז לחיג'אבים שהיא מזמינה ברשת. מייגן, שעד 7 באוקטובר הייתה עושה ביקורות על ספרים, מרכזי וולנס, ואגדות של תרבות הפופ, והיום היא מצהירה ש"כבר לא אכפת לה מביונסה" כל עוד היא לא מדברת על שחרור פלסטין. מאדיסון הסירה כל זכר לטיקטוק הישן שלה, הוסיפה "אלחמדולילה" בביו, ומאז 27 באוקטובר מעלה רק תכנים שמספרים על תהליך ההתאסלמות שלה (בעיקר בדמעות, יש לציין), ואיתן גם אליסון, שאמנם לא התאסלמה, אבל הפכה לוויראלית עם סרטון בן 2 דקות, בו היא מספרת בדמעות על הקריאה הראשונה שלה בקוראן.
"אז כמו המון אנשים בטיקטוק, התחלתי לקרוא בקוראן אחרי שכל הדבר הזה (aka טבח 7 באוקטובר שפתח את מלחמת חרבות ברזל – א"פ) התחיל. כאילו, אני לא ממש דתייה. בכלל, כרגע, אבל הייתי סקרנית", היא אמרה בקול חנוק מדמעות. "לאורך החיים אמרו לי הרבה שקרים על האיסלאם, אז רציתי לראות מה הסיפור. אני לא ממש עמוק בפנים, אבל נתקלתי בפסוק שממש…. דיבר לנשמה שלי". לאחר מכן היא מצטטת את אחד הפסוקים מסורת אל-בקרה באנגלית שתורגמה מערבית, ושאני אתרגם לעברית באופן חופשי מאוד. "אלו שמתחייבים לרוע ושקועים בחטא הם תושבי הגיהינום, והם יהיו שם לנצח. אלו שמאמינים ועושים טוב יהיו תושבי גן העדן, והם יהיו שם לנצח". אליסון פרצה בבכי. איתה, מיותר לציין, מיליוני צופים חדשים ששטפו את היוזר שלה, מתוך רצון לגלות גם הם מה זה הסוד השמור הזה, שמשנה עכשיו לכולם את החיים. לפני חודשיים זה היה סרום ויטמין סי. אותו כבר רכשנו. מה נקנה עכשיו?
"מי בארה"ב מנופף בצורה הכי נלהבת בדגל ישראל? הימנים הקיצוניים, שפעמים רבות מפלים להט"בים נשים. היה ברור שאם ישראל תהיה מזוהה עם האנשים הכי ימנים בארה"ב, אנשים פשוט יבחרו קבוצה אחרת"
ד"ר אלי קוק, היסטוריון של הקפיטליזם האמריקאי וראש התוכנית ללימודי ארה"ב באוניברסיטת חיפה
"יש פער נורא מעניין בין עולם הרשתות לבין העולם הגשמי, הגופני, הגיאוגרפי והפיזי. אלו שני רבים שונים במציאות שאנחנו חיים בה, שיש להם השפעה מאוד חזקה אלו על אלו", אומרת ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב. "הרבה מהילדים האלה הם אנשים צעירים שלא באמת אכפת להם מה קורה בין ישראל לפלסטין, והם לא ממש מחוברים למאבק כזה או אחר. הם שם כי זה טרנד. בואי, בטרנדים הרבה יותר פשוטים אנשים השתגעו. רולאפס זה לא באמת טעים, ועדיין אנשים נסחפו, כי זה טרנד, זה מביא המון לייקים ונותן משמעות. ועכשיו איסלאם זה ה-טרנד".
אבל הטרנד הזה כן מגיע גם לרובד הממשי.
"אם אנחנו מתייחסות לתוכן אנחנו צריכות לחשוב על העולם הפיזי של הילדים האלה. אלו אנשים שגדלו בעולם מערבי, צרכני וריקני. אנחנו רואות אנשים שבאים מבתים בלי מסורת דתית או תחושת משמעות, והם מחפשים משמעות, פשוטו כמשמעו. בעולם החילוני המערבי אנשים לא ממש מתעסקים בזה. אנחנו מנסים להעסיק ילדים ולעניין אותם עם כל מיני דברים, אבל אנחנו לא מתעסקים במשמעות. אז הם מחפשים משמעות במקומות אחרים".
אז הם מזדהים עם חמאס ועם עקרונות האיסלאם?
"בעולם של המדיה את רוצה להיות בעד האנדרדוג. כשאנשים חיים בעולם ריקני וצרכני, ורואים את המאבק הפלסטיני, את האלימות של חמאס, את המשמעות שיש להם בפעולות שם מוציאים – זה גורם להם לקנא. זה שהם עושים משהו בשביל הדבר הגדול – זה מה שגורם להם להתעניין. כשאת קוראת המכתב של בן לאדן, את פותחת את הכמה עמודים הראשונים ואת לא רואה 'בואו נרצח את כולם'. את רואה מניפסט מנומק על הריקנות של ארה"ב, ואותם אנשים אומרים 'וואלה, הוא צודק'. התוכן לא באמת משנה. ראינו את זה גם עם דאע"ש. גם הם היו חזקים במדיה, והיה בזה משהו מהפנט עבור צעירים מסוימים במערב. גם אז היו המון צעירים שנסעו להתגייס, כי הייתה איזו רומנטיזציה של הפרא האציל שלחיים שלו יש משמעות ומטרה, בזמן שאני קמה בבוקר, הולכת לוולמרט, ומחפשת את עצמי".
להציל את הילידים
אי אפשר שלא לדבר על הטרנד הלוהט החדש של הטיקטוק מבלי לדבר על עשרות הטרנדים הקודמים, שרובם ככולם היו בעיניי הנוהים אחריהם "נכונים", "מוצדקים" ו"היפ" תחת החיבוק החם של תרבות ה-woke. לדבר עם בני דור ה-z והמילניאלז שתופסים את עצמם כ"ערים" הפכה למשימה בלתי אפשרית. לפני חודשים בודדים, כשקים קרדשיאן עשתה צמות בכל הראש, היא הואשמה ב"ניכוס תרבותי"; היום גרטה טונברג לובשת כאפייה וצועקת "פרי פלסטיין" – והיא חלק מהקלאב הכי נכון בעולם.
"זה בדיוק ה'להיות נכון' הזה", אומר ד"ר אלי קוק, היסטוריון של הקפיטליזם האמריקאי וראש התוכנית ללימודי ארה"ב באוניברסיטת חיפה. "תדמייני את ישראל ופלסטין כמו קבוצות כדורגל. אם אתה אוהד של הפועל זה אומר עליך משהו, ואם אתה אוהד מכבי זה אומר עליך משהו אחר. אז גם כאן, טים פלסטיין אלה כביכול האנשים המוארים, הצודקים והנכונים, אבל יותר מזה, הם מלבישים על הסכסוך את העניינים האמריקאים, והכל הופך להיות שחור ולבן. תרתי משמע".
מה הכוונה?
"בארצות הברית הכל סובב סביב גזע. בעלי ההון מאוד אוהבים את זה, כי הבעיה היא לא הקפיטליזם, אלא הגזענות. בתור תאגיד אתה רק צריך להעביר קורס על ווייט פריבילג' ויש לך אישור להמשיך לדפוק שחורים ומיעוטים. גם במקרה שלנו הם הפכו את הכל לגזעי: יש את הלבנים, הישראלים, ויש את השחומים. הלבנים הם החזקים והכובשים, השחומים הם החלשים והנתמכים. הם לא יודעים שהרבה מאוד מהישראלים לא נחשבים לבנים לפי שום קנה מידה. וגם כשמיידעים אותם זה גם לא כזה משנה להם".
פה אנחנו גם מתחברים לסוגיות כמו "קווירז פור פלסטיין".
"כדי להבין את זה, צריך להבין את הפוליטיקה הפנימית האמריקאית. מי בארה"ב מנופף בצורה הכי נלהבת בדגל ישראל? האוונגליסטים, הימנים הקיצוניים, שהרבה פעמים שונאים להט"בים, ומבטלים את זכותן של נשים להפיל. פסיכופטים פונדמטליסטים. הם הצד של ישראל בסיפור הזה. הפלסטינים הם הצד של הדמוקרטים, הפרוגרסיביים, אלה שתומכים בלהט"בים, בקווירים ובזכויות נשים. אני שנים מזהיר שאם ישראל תהיה מזוהה עם האנשים הכי ימניים בארה"ב, אנשים פשוט יבחרו קבוצה אחרת. אם בעבור הדור המבוגר ישראל היא נושא שנוי במחלוקת, עבור הדור הצעיר היא ממש לא. כשאתה מראה תמיכה בישראל אתה מראה תמיכה בטראמפ, באנשים שלקחו את הזכות של נשים לעשות הפלות, באילון מאסק ובפשיסטים. מה שקורה עכשיו הוא ממש חסר תקדים".
חסר תקדים במונחי תמיכה בבן לאדן.
"האמת שהעניין עם בן לאדן מצחיק. כשכל הסיפור הזה התחיל, המון אנשים טענו שאחרי 11 בספטמבר אף אחד לא אמר שמגיע לארה"ב כי היא הייתה קולוניאליסטית. עכשיו אנשים בטיקטוק הולכים עד הסוף, ואומרים שכנראה 11 בספטמבר כן הגיע להם. לפחות הם לא צבועים", הוא צוחק. "הגישה בטיקטוק היא שארה"ב עשתה ג'נוסייד, כן? הם הרגו את כל הילידים וזה לא היה בסדר, אבל הרגו אותם! אז כבר אין מה לעשות. אז הם חושבים, את הילידים שהיו פה אנחנו כבר לא יכולים להציל אותם, אבל בטח יש ילידים אחרים בעולם, ואותם אנחנו כן יכולים להציל".
להציל ולהזדהות איתם עד רמת ההתאסלמות?
"תראי, הטיקטוק דופק לאנשים את המוח. לא היה משהו כזה בעבר, גם כשאנשים כן התאסלמו. הטרגדיה של מה שקרה פה ב-50 השנים האחרונות, זה שאז האיסלאם היה נחשב כסמל של הדה-קולוניזציה, הדת הכי שוחרת שלום. האיסלאם הפונדמנטליסטי הפך להיות כל כך אלים, שהיום אנחנו חיים במציאות אחרת לחלוטין. אנשים שהתאסלמו בשנות ה-60 אלו אנשים סופר חכמים שראו את העולם בצורה מעניינת".
לא ממש ילדות מהטיקטוק.
"ממש לא".
חמאס זה רולאפס
סוגייה מעניינת נוספת שמתחברת לעובדה שלא מעט צעירים מערביים בוחרים להתאסלם בטיקטוק, מתחברת לקושי להגדיר את תרבות ה-woke ואת גבולותיה. כתפיסת עולם שאין לה מאפיין אחד ברור, גבולות מוגדרים או מאבק מרכזי, היא מכילה מצד אחד את כל הקולות הנכונים לכאורה, ומצד שני מוקיעה את כל מי שמעז לערער את הגדרות המציאות (הלא ברורה מלכתחילה) שהוגדרה על ידי חבריה (בצורה מעומעמת אפילו יותר).
"בין אם זו תפיסת עולם שמקדשת את האמירה שהאדם הלבן הפטריארכלי הוא משעבד וכולם הם קורבנותיו אז צריך להתנגד לו, ובין אם אלו כל מיני גרסאות ש-woke ושליברליות חד הם – המושג אמורפי לחלוטין", אומר אסא שפירא, ראש מסלול שיווק ופרסום בחוג לתקשורת וחוקר רשתות חברתיות באוניברסיטת תל אביב. "כתופעה חברתית, ה-woke מסתכל על העולם במונחים של יחסי כוחות, מדכאים ומדוכאים, ומייצר דה-קונסטרוקציה של השיח התרבותי. היא מערערת על האמת בשם החירות, היא מערערת על החירות בשם השוויון, ולמעשה הם בעיקר מזיזים את הקו ומפרקים אותך ממקום אחר בכל פעם שאת מנסה להגיב. הם מאמינים בזכויותיהן של קבוצות כמו שחורים, להטב"קים וכו', אבל אז הם אומרים, מה פתאום קבוצות? הרי כולם אינדיבידואלים. הדה-קונסטרוקציה האינסופית הזו היא מייצרת שיח מאוד מעוות בחברה העולמית, שמאוד קשה להתמודד איתו".
"אלו שפנו לאיסלאם הרדיקלי רואים בו מוקד של זהות ושל כוח. מה הג'יהאד העולמי עשה? הוא זקף את קומתם של המוסלמים. דת מוחמד הפכה לדת שמפחדים ממנה, וזו העוצמה"
פרופ' מאיר חטינה, החוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים
ואז לך תגיד לבחורה מלוס אנג'לס שהיא בעצם לא מוסלמית.
"הזהות שבורה, הכל מפורק, ואין אפשרות לקיים שיח. יש פה גם תופעות של עצלות קוגניטיבית ונרקיסיזם. אם את לא בהלימה לקודים של ה-woke את מיד תעברי שיימינג. 'תראו אותי, אני בצד הנכון של העולם, ולא ניתן למדכאים להמשיך לדכא אותנו'. הטקסטים לא משנים כי הם לא קוהרנטיים, ואם הסלוגן יפה ונראה טוב – זה מספיק".
אפשר להסתכל על ההסלמה של תופעות הרשת למיניהן בגיחוך. אבל בקהילה האקדמית רואים תופעות אחרות שצצות מהבורות שעולה ברחבי הרשת, וכבר מניפים לא מעט דגלים אדומים. "ברשתות אין מקום למסרים מורכבים. השיח הוא בטיקטוק של 30 שניות אז הכל מושטח, אבל מה קורה כשהם מגיעים לאוניברסיטה?", תוהה ד"ר וייסמן. "כרגע יש משבר בתיאוריה הביקורתית, כי התיאוריה בשמאל לקתה בעיוורון של בינאריות. להלביש קטגוריות של פוסט-קולוניאליזם על ישראל ופלסטין או על כל מאבק אחר, זה לא יושב טוב. פתאום כל מי שבצבע חום בצד אחד, ואם הם מזדהים עם השחורים אז הם מזדהים גם עם הפלסטינים. יש המון דברים שנכרכים יחד שלא צריכים להיכרך, וזה מעלה משבר תיאורטי בקצוות של התיאוריה הביקורתית. גם כשהם מחפשים מורכבות הם נתקלים במסרים שמיושמים בצורה לא מורכבת. את הולכת לחפש עומק ומקבלת סיסמה".
אבל זו לא סתם סיסמה. לפעמים זו ממש תמיכה ברצח.
"הפסיכיאטר והפילוסוף פרנץ פנון אמר שכדי להשתחרר משלטון קולוניאלי כל האמצעים כשרים, כולל אלימות. הוא טוען שכשהפער בין הצדדים כל כך גדול, אין אף אמצעי אחר. בארה"ב יש רגשות אשם על רצח האינדיאנים, ובאירופה יש רגשות אשם על הקולוניאליזם. איך מתקנים? הם מסתכלים על מדינת ישראל, וחושבים שאנחנו ארה"ב של המזרח התיכון. ברגע שיש לנו מדינה אנחנו לא ה'אחר', אנחנו בדיוק כמוהם, ואנחנו הקולוניאליסט האחרון שנשאר. הם מלטפים את האינדיאנים, קולטים פליטים ומתנדבים, אבל השנאה העצמית יוצאת עלינו, למרות שזה לא ממש קשור אלינו, כי גם אנחנו נייטיבז פה. המורכבות מתפספסת, והם מלבישים עלינו את הסיפור שהם מכירים: אנחנו ארה"ב, הפלסטינים הם האינדיאנים, ופה הם מנסים לתקן באמצעות תמיכה בחמאס ובבפלסטין, או באמצעות התקרבות לאיסלאם".
"האמריקאים מלבישים עלינו את הסיפור שהם מכירים: אנחנו ארה"ב, הפלסטינים הם האינדיאנים. הם מנסים לתקן באמצעות תמיכה בחמאס ובפלסטין, או באמצעות התקרבות לאיסלאם"
ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב
בזמן שדור ה-y וה-z מנסים למצוא מזור לרגשות האשם שלהם באמצעות חבירה לצד ה"נכון" של המפה הפוליטית של הטיקטוק, בישראל ימשיכו להתמודד עם הבעיה המיתוגית שהיא מתמודדת איתה מאז יום הקמתה. "אנחנו לא האנדרדוג, אנחנו לא עם קורבני", אומרת ד"ר וייסמן. "אנחנו עם שמאוד גאה בזה שאחרי שאנחנו עוברים טראומה אנחנו מתאוששים, וכשאנחנו יוצאים כאלה בפני העולם אין סיבה להזדהות איתנו. איתנו הם רואים את התקומה, ולא את השואה, ובטבח הזה היה ניסיון להראות מה עברנו".
עם סרטוני אימה של 47 דקות ולא מעט פרסומים, שגם הם לא ממש עזרו.
"כן, ואחד הדברים שגילינו זה שגם כשאנחנו חלשים, לא מזדהים איתנו. זה לא אומר שכולם העולם נגדנו, אבל כן הייתי שואלת איך אנחנו עושים שיהיה טרנדי להיות בעדנו. זה עולם של טרנדים, לא של תוכן. זה יכול להיות רע ולא טעים כמו רולאפס ולהפוך לטרנד", היא אומרת. "חמאס זה רולאפס".